עוד מעט ניצחון מוחלט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוד מעט ניצחון מוחלט
מכר
מאות
עותקים
עוד מעט ניצחון מוחלט
מכר
מאות
עותקים

עוד מעט ניצחון מוחלט

4.4 כוכבים (14 דירוגים)

עוד על הספר

קובי ניב

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לקולנוע בדימוס. ניב נולד בשנת 1947 והיה אחראי לכתיבתם של קרוב ל-30 ספרים בסוגות שונות - פרוזה, עיון בקולנוע,  ספרי ילדים, קומיקס, הומור וסאטירה. בין ספריו ניתן למצוא את איך בזרוע נטויה ובעין עצומה - הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון, החיים קשים, הא? ובסוף כולנו נמות.

נושאים

תקציר

סיפור אהבה בישראל חרבה

פרק ראשון

בשש דקות לשמונה, כמו בכל יום, יצא רפי לחמן מהבית, בדרכו לתחנת האוטובוס מספר 7 שמגיע, בימים רגילים, בשמונה ושתים-עשרה, כדי לנסוע לעבודתו בעמדת קבלת הקהל במשרד הרישוי ברמת-גן, מתשע עד שלוש ורבע, חמישה ימים בשבוע, ראשון עד חמישי.

רפי נעל את דלת הדירה וירד במדרגות, אבל להפתעתו בין הקומה השלישית לשנייה הייתה שכובה גויית גבר צעיר בתוך שלולית דם, וכלב צמרירי קטן ולבן ליקק במסירות אוהבת את הדם מפני אדונו המת. רפי התעצבן, זה לא נעים לפתוח ככה את היום, אבל חישב לעצמו שהוא יוכל לעבור מעל הגוויה, ואם סוליות הנעליים יתלכלכו  בדם, אז כשאני אצא מהבניין, הוא אמר לעצמו, אני אשפשף אותם קצת בדשא שם בכניסה וכל הדם יירד, באמת לא נורא.

אלא שכשהושיט את רגל ימין מעל הגופה והרים את השמאלית כדי לדלג מעליה, החליק פתאום בשלולית הדם ונפל על התחת את כל המדרגות עד הקומה השנייה. "כוס אמק", הוא קילל בקול גדול, גם בגלל הנפילה וגם כי הוא חטף מכה חזקה, כואבת. כאב לו לגמרי התחת. בכל זאת הוא הרגיש, הוא כמעט היה בטוח, שלא קרה לו כלום. אז הוא מיהר לקום, כדי לראות שהוא יכול, על רגליו, אוחז במעקה המדרגות, ובאמת הוא לא חש כלום. הוא גם הביט בידיו ובמכנסיו ולא היו לא כתמי דם  ולא פצעים. אז לא קרה לי כלום, הוא התנשף והרגיע את עצמו, הכול בסדר. אלא שאז הוא שלח את ידיו לאחור אל התחת הכואב, והמכנסיים היו רטובות וכפות הידיים שלו היו מלאות בדם. אבל זה לא הדם שלי,  הוא הבין מיד, זה הדם של החרא הזה שמת במדרגות. אבל כוס אמק, הוא חזר וקילל, אני לא יכול ללכת ככה לעבודה עם דם על המכנסיים, אני צריך לעלות בחזרה הביתה להחליף מכנסיים.

אבל עכשיו, למוד הניסיון המר מלפני כמה דקות, הוא כבר נהג במשנה זהירות,  ועלה ודילג מעל הגופה והכלב המלקק, כשהוא אוחז בחוזקה במעקה המדרגות. הוא המשיך ועלה לדירה, אבל ראה שהנעליים שלו משאירות עקבות של דם. אבל לא נורא, הוא הזכיר לעצמו, המנקה הרי יבוא ביום ראשון והוא כבר ישטוף את זה. לפני הכניסה הוא הוריד את הנעליים ואחז אותן בידו, שלא ילכלך גם את הבית, ואז פתח את הדלת ונכנס, הלך מיד לכיור, שטף את הנעליים מהדם וזרק אותם לאמבטיה, הוריד גם את הגרביים והמכנסיים והתחתונים המוכתמים בדם, שטף אותם בכיור וזרק גם אותם לאמבטיה. אין לו זמן לטפל בזה עכשיו, גם ככה הוא יאחר לעבודה, ומיהר לחדר השינה להחליף לבגדים נקיים, וגם לנעליים אחרות.

אבל לפני זה הוא צילצל לריקי. "באיזה שעה יצאת הבוקר?", הוא ישר שאל אותה. "בשבע ועשרים, רגיל, למה?", היא שאלה. "אז למה לא אמרת לי שיש גופה במדרגות?". "איזה גופה?", היא לא הבינה אותו, "לא הייתה שום גופה במדרגות". "אבל עכשיו יש" הוא אמר, "איזה יום היום?". "חמישי", היא אמרה, "זה בסדר. מחר הם יפנו אותה, הם מפנים אצלנו את הגוויות בימים הזוגיים". "אבל היא מפריעה שם", הוא רטן. "אז תצלצל ל-106", היא אמרה, "אולי הם ישלחו מישהו". "טוב", הוא הסכים, "אחר-כך, אז נדבר. אני מאחר. ביי".

קובי ניב

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לקולנוע בדימוס. ניב נולד בשנת 1947 והיה אחראי לכתיבתם של קרוב ל-30 ספרים בסוגות שונות - פרוזה, עיון בקולנוע,  ספרי ילדים, קומיקס, הומור וסאטירה. בין ספריו ניתן למצוא את איך בזרוע נטויה ובעין עצומה - הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון, החיים קשים, הא? ובסוף כולנו נמות.

עוד על הספר

נושאים

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
14 דירוגים
9 דירוגים
3 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
2/1/2025

ספר קצר ואף על פי כן קשה לקריאה נהנתי מאוד

1/1/2025

סיפור קצר. קשה לדעת בקריאה דיגיטלית כמה עמודים אבל בערך באורך עשרה אחוז מספר ממוצע. מדובר בדיסטופיה שמתרחשת בעת הזו ועוד כמה שנים במרכז הארץ בפרברי תל אביב. האויב הערבי מכה בישראל הדועכת לה לתוך מציאות בלתי אפשרית של הרס שמתגלית לעיני הקורא בקצב מסחרר. המציאות כמובן לא נורמלית, וקובי מספר הכל בלשון אגבית ובהומור עצוב ואתה מבין מהר מאד כקורא שכל מה שנראה לך כלא נורמלי במציאות שלנו הוא נורמלי במציאות של הספר הזה, כי מה זה לא נורמלי, משהו שמאוד חורג מהמציאות המוכרת. לחלופין נורמלי זה משהו שלא חורג מהמציאות הזו, אז מהר מאד אתה מבין שילדים שמחפשים אוכל ומוכנים למות וגם לפגוע זה בזה בשביל להשיג אוכל זה נורמלי במציאות הזוועתית הנפרשת נגד עיניך. דבר נוסף שראוי לציון וכאן אני מתאר משהו מעולם התחושות שלי - בהתחלה הקריאה מרגישה כמו סדרת מהלומות שאתה חוטף ממתאגרף חזק, ובהמשך זה מתרכך. לא כי מה שמסופר מתרכך, אלא כי אתה כקורא מתרגל לחטוף מהלומות. ממליץ בכל פה.

16/10/2024

קראתי את הסיפור הזה של קובי ניב בעניין רב. סיפור מאוד מרגש ומצמרר ולא פשוט בכלל לקריאה. דיסטופי מצד אחד אך גם מאוד מדוייק מצד שני ומתכתב עם המציאות העכשווית בישראל ובמזרח התיכון. למי שרוצה להבין יותר טוב לאיפה נתניהו וממשלתו ההזויה והקיצונית ושונאת האדם מובילים אותנו אז אני מאוד ממליץ לקרוא את הסיפור הזה. סיפור מאוד מדוייק ומאוד חשוב על ישראל המתפוררת והקורסת של היום ועל מה שנהיה עם ישראל בחסות המלחמה הזאת. סיפור שמדליק לכולנו נורה אדומה שאם לא נרים את קולנו ושאם לא נתעורר ושאם לא נשמיע את קולנו ושאם לא נתנגד ולא נסרב לשתף פעולה עם המציאות ההזויה הזאת אז זאת המציאות שאנחנו יכולים למצוא את עצמנו בה. קריאה מאוד חשובה ומומלצת.

13/10/2024

סיפור מצוין! תמהיל מדויק של איך זוועה מתערבבת בחיי היומיום, בלווית שבבי רמזים על בירוקרטיה, פוליטיקה ותרבות. אי אפשר להישאר אדישים לאופן בו הגרוטסקי מתכתב עם המציאות. חבל חבל מאוד ולא מובן איך הסיפור לא עבר הגהה ויש שגיאות כתיב בולטות.

21/9/2024

ספר מעולה . דיסטופיה פנטסטית

17/9/2024

קורע לב

17/9/2024

אהבתי. מעורר מחשבה. אוף. איך הגענו לכאן? האם אנחנו הדור שחירב את חלומם של הדור של ההורים שלנו? או אולי החלום הינו רק חלום ולא בר מציאות?

22/9/2024

אפוקליפטי באופן קשה לקריאה. * ישנן לא מעט שגיאות לשוניות שכדאי לתקן. עברית שפה יפה.

3
22/9/2024

הסיפור רק הוסיף לתחושת האין-אונים ולדיכאון שאחזו בי לאור המציאות ה"נפלאה" בה אנו חיים היום. סיפור מעולה! הסיבה ל-4 כוכבים בלבד היא ריבוי טעויות הכתיב שבטקסט. האם אין לכם מגיהים מיומנים? גם כשממהרים להוציא לאור ספר/סיפור, מן הראוי לוודא שאין בו שגיאות.

1
15/2/2025

סיפור עצוב שמתחבר לתחושות הקשות שקיימות בארצינו

2/12/2024

מזעזע, המחשבה שאנחנו אולי בדרך?

עוד מעט ניצחון מוחלט קובי ניב

בשש דקות לשמונה, כמו בכל יום, יצא רפי לחמן מהבית, בדרכו לתחנת האוטובוס מספר 7 שמגיע, בימים רגילים, בשמונה ושתים-עשרה, כדי לנסוע לעבודתו בעמדת קבלת הקהל במשרד הרישוי ברמת-גן, מתשע עד שלוש ורבע, חמישה ימים בשבוע, ראשון עד חמישי.

רפי נעל את דלת הדירה וירד במדרגות, אבל להפתעתו בין הקומה השלישית לשנייה הייתה שכובה גויית גבר צעיר בתוך שלולית דם, וכלב צמרירי קטן ולבן ליקק במסירות אוהבת את הדם מפני אדונו המת. רפי התעצבן, זה לא נעים לפתוח ככה את היום, אבל חישב לעצמו שהוא יוכל לעבור מעל הגוויה, ואם סוליות הנעליים יתלכלכו  בדם, אז כשאני אצא מהבניין, הוא אמר לעצמו, אני אשפשף אותם קצת בדשא שם בכניסה וכל הדם יירד, באמת לא נורא.

אלא שכשהושיט את רגל ימין מעל הגופה והרים את השמאלית כדי לדלג מעליה, החליק פתאום בשלולית הדם ונפל על התחת את כל המדרגות עד הקומה השנייה. "כוס אמק", הוא קילל בקול גדול, גם בגלל הנפילה וגם כי הוא חטף מכה חזקה, כואבת. כאב לו לגמרי התחת. בכל זאת הוא הרגיש, הוא כמעט היה בטוח, שלא קרה לו כלום. אז הוא מיהר לקום, כדי לראות שהוא יכול, על רגליו, אוחז במעקה המדרגות, ובאמת הוא לא חש כלום. הוא גם הביט בידיו ובמכנסיו ולא היו לא כתמי דם  ולא פצעים. אז לא קרה לי כלום, הוא התנשף והרגיע את עצמו, הכול בסדר. אלא שאז הוא שלח את ידיו לאחור אל התחת הכואב, והמכנסיים היו רטובות וכפות הידיים שלו היו מלאות בדם. אבל זה לא הדם שלי,  הוא הבין מיד, זה הדם של החרא הזה שמת במדרגות. אבל כוס אמק, הוא חזר וקילל, אני לא יכול ללכת ככה לעבודה עם דם על המכנסיים, אני צריך לעלות בחזרה הביתה להחליף מכנסיים.

אבל עכשיו, למוד הניסיון המר מלפני כמה דקות, הוא כבר נהג במשנה זהירות,  ועלה ודילג מעל הגופה והכלב המלקק, כשהוא אוחז בחוזקה במעקה המדרגות. הוא המשיך ועלה לדירה, אבל ראה שהנעליים שלו משאירות עקבות של דם. אבל לא נורא, הוא הזכיר לעצמו, המנקה הרי יבוא ביום ראשון והוא כבר ישטוף את זה. לפני הכניסה הוא הוריד את הנעליים ואחז אותן בידו, שלא ילכלך גם את הבית, ואז פתח את הדלת ונכנס, הלך מיד לכיור, שטף את הנעליים מהדם וזרק אותם לאמבטיה, הוריד גם את הגרביים והמכנסיים והתחתונים המוכתמים בדם, שטף אותם בכיור וזרק גם אותם לאמבטיה. אין לו זמן לטפל בזה עכשיו, גם ככה הוא יאחר לעבודה, ומיהר לחדר השינה להחליף לבגדים נקיים, וגם לנעליים אחרות.

אבל לפני זה הוא צילצל לריקי. "באיזה שעה יצאת הבוקר?", הוא ישר שאל אותה. "בשבע ועשרים, רגיל, למה?", היא שאלה. "אז למה לא אמרת לי שיש גופה במדרגות?". "איזה גופה?", היא לא הבינה אותו, "לא הייתה שום גופה במדרגות". "אבל עכשיו יש" הוא אמר, "איזה יום היום?". "חמישי", היא אמרה, "זה בסדר. מחר הם יפנו אותה, הם מפנים אצלנו את הגוויות בימים הזוגיים". "אבל היא מפריעה שם", הוא רטן. "אז תצלצל ל-106", היא אמרה, "אולי הם ישלחו מישהו". "טוב", הוא הסכים, "אחר-כך, אז נדבר. אני מאחר. ביי".