לב אבוד בין מילים

מזמור לאסף

לאסף הייתה ילדות מאושרת, כפי שהעיד על עצמו. הוא למד לקרוא בגיל צעיר, זכר בעל־פה טקסטים שלמים, וגדל להיות ילד ואיש של מילים. הוא למד לנגן בכלים רבים והיה לו חוש־הומור נפלא. עם זאת הוא היה רגיש מעבר למקובל לאי־צדק. בהיותו בן שש ראה בטלוויזיה פרסום לגיוס למען חסרי־בית, הביא לי את קופת־החיסכון שלו וביקש לתרום להם את כל הכסף.

בסביבות גיל שבע־עשרה הוא החל לסבול מדיכאון, שבהמשך התפתח לדיכאון קליני עמיד לכל טיפול. מה שנראה בהתחלה כמשבר גיל ההתבגרות התברר כתהום, כבור שחור. למרות הקשיים הוא הצליח לסיים את לימודיו בתלמה ילין במגמת מוזיקה, להופיע בגדה השמאלית בשני קונצרטים, להתגייס ולשרת ככתב בביטאון חיל האוויר, וכן להתנדב בכישורית, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. אחרי השחרור סיים את לימודיו לתואר ראשון בספרות, ובמקביל למד בקורס למורי יוגה. כשהחל ללמד בגימנסיה הרצליה, השלים את חובותיו וקיבל תעודת־הוראה בספרות ובלשון עברית. כמורה הוא זכה שם להערכה רבה בקרב תלמידיו, ובהמשך אף הנחה מורים בכל הארץ. כמו כן היה פעיל בקבוצות מורים שבהן השמיע את קולו. הוא הרבה לעזור לזולת, במיוחד לילדי פליטים, ואף הציל תלמידים מקשיים גדולים. הוא טעם גם אהבת אמת, וזכה לראות עולם.

היו לו תקופות של שמחת־חיים וצחוקים. לאורך כל השנים האלה המשיך לנגן עם חברים בהרכבים שונים, ואף להופיע אִתם. הוא למד מוזיקה אלקטרונית, ומפעם לפעם גם רקד בהנאה. הוא הלך לשיעורי יוגה, ואף השתתף בסדנאות שבהן נהנה במיוחד. אך הנפילות לתוך הדיכאון ארבו לו בכל פינה, ואז הייתה פעילותו נקטעת לחלוטין.

בבגרותו נהג לבקש ממני להגיה טקסטים אקדמיים שלו, תמיד בהול וברגע האחרון, ואני נעניתי לשעות הקשות ולדחיפות, כי שמחתי לפגוש את הבן החושב והכותב, שבשיחות אחרות היה צעיר כואב ודואב. פה ושם הוא גם נתן לי לקרוא סיפורים, לא קלים, שביטאו מצוקה מתמשכת ולעתים היו רוויי כעס ואלימות. ניקדתי לבקשתו שני שירים שרצה להלחין עם חברו איתי זנגי, אבל לא העליתי על דעתי שהוא כתב כמעט ארבעים. למעשה התוודעתי לקיומם בכאב עצום רק אחרי שהחליט והצליח לשים קץ לסבל הנוראי שלו ולייסוריו. השירים מציפים את נהמת־הלב ואת כמיהתו לבלתי־קיים ולבלתי־אפשרי, תוך שהם חושפים וירטואוזיות לשונית, קצת בנוסח דאדא.

בין הניירות הרבים שמצאנו בעזבונו התגלגלו שני דפים צהובים, מעין צוואה לא־ממוענת, אולי דיאלוג פנימי. הייתה זו, למיטב ידיעתי, הפעם היחידה שבה התייחס מפורשות לפרסום כתביו. ואכן הם נערכו על־ידי עודד וולקשטיין לספר שיראה אור בהוצאת תשע נשמות.

בקובץ שלפנינו הבאנו את השירים לפי התיארוך שלו. יש שנים פוריות במיוחד ויש שנים שבהן הוא שותק. למצויים בקורות חייו יש לכרוניקה זאת פשר נוסף: הוא החל לכתוב שירים רק אחרי שהשתחרר מהצבא, למעשה אחרי שקיעה בדיכאון עמוק וארוך. בשנים שבהן נכתבו עיקר השירים עברו עליו שלושה ניסיונות אובדניים.

אסף סבל מכאבים גופניים רבים שלא נמצא להם פשר. הוא ידע והבין שהגוף והנפש קשורים זה בזה, אך הרוח לא הצליחה להרגיע את מכאובי העצמות. הוא ניסה להביס את הייסורים בסדרה של התמכרויות, שרק החמירו את מצבו. הוא נאבק בחירוף־נפש במחלתו: הלך מרופא לרופא בתקווה למצוא שֵם לדָאֶבֶת שלו; התמסר למטפלים מכל הסוגים — שוחרי־טוב ושרלטנים כאחד; לקח תוספים מכל המינים והתנסה בדיאטות מדיאטות שונות; הלך ממעבדה למעבדה בניסיון ליישר את החיווטים במוחו — משדות מגנטיים ועד נְזָעים חשמליים. אסף ניסה להטביע את יגונו בסמים שקרניים, שאחרי הקלה ראשונה תבעו ממנו מחיר מופקע ומופרז, מחיר שהלך ותפח, הרקיע שחקים וחצב תהומות שהביאו אותו לאבד תקווה.

אני נזכרת בחלחלה במראות קשים במיוחד. ברגעים של חוסר־אונים וחרדה, של תסכול וזעם גואה, ובשעות של בכי קורע־לב. אני רואה אותו שוכב על הספה, ימים ואפילו שבועות, חסר־תנועה, מתקשה לקום או להרים את עצמו. ואני נזכרת בכמיהה ברגעי האושר שלו, כשהוא מנגן לבד או בהרכב, משמיע לי מאש, או סתם מאלתר בפסנתר. בשנים הראשונות זה היה בעיקר ג'אז, ובאחרונות הוא חזר לשירי ארץ ישראל — ליוני רכטר, לאביתר בנאי, לשלמה גרוניך. אסף צלח את גיל עשרים ושבע, שבו אמנים רבים בוחרים לשים קץ לחייהם, ואף ראה בכך הישג: "את רואה, מַמוּש, אני עדיין כאן".

מהניסיון האובדני הרביעי שלו הוא ניצל מפני שנסחף לתוך המים, אחרי שבלע כמויות אדירות של תרופות שאותן הוריד בעזרת אלכוהול. משו אותו מן הים כשהוא סובל מהיפותרמיה קשה, אבל הוא יצא גם מזה. אמרתי לו: "השמים והמים החזירו אותך אלינו. אולי זה סימן שיש לך מקום מיוחד בעולם הזה". מותש, אבל מוכן לעוד הזדמנות, הוא ביקש ללכת לקהילה מאַזנת ושהה בה כמעט שנה. הוא חזר למשקל בריא, לפעילות ספורטיבית, ונראה היה כאילו מתקיים בו הפסוק שציטט "ובחרת בחיים". הוא ארגן את חייו מחדש, שב לעבודתו כמַנחה, הלך לשיעורי יוגה, ניגן עם חברים. בשנה האחרונה הוא טיפח את יחידת־הדיור הקטנה ששכר במושב באזור מנשה, מילא אותה בחפצי־חן, ואף הזמין את בני המשפחה לארוחות בביתו.

באותה תקופה הוא כתב רק שיר אחד — סגירת יום — שהשורה האחרונה בו היא:

"לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב כָּכָה — אֶת הַזּוּלָת, אֶת עַצְמִי, אֶת הַחַיִּים". אולם גם פרק זה התברר כחוּליה במסכת־תעתועים מטריפה.

למרות הליווי והתמיכה שלהם זכה, למרות התנהלות של שגרה לכאורה, הוא איבד תקווה. בערב שבת כתב לי: "אני בבית, סופשבוע רגוע", ובמוצאי שבת הוא עשה מעשה בלתי־הפיך.

הלוואי שהדפים שכרכנו יביאו למאושרים ולסובלים שעות טובות יותר. הלוואי שהקוראות והקוראים יכירו את המשורר שהיה בו, וייעתרו להזמנה לשהות בחברתו.

צביה ולדן