תורה חיים שלי

תוכן במעגל השנה

ראש השנה — בשלח קטע שלישי, ואתחנן קטע שלישי, פרשת ראה קטע שני

יום כיפור — ואתחנן קטע שלישי, פרשת ראה קטע שני

סוכות — אמור קטע שני

שמחת תורה — פקודי קטע ראשון, שמיני קטע ראשון

ראש חודש — בא קטע שלישי

עשרה בטבת ושאר צומות החורבן — עשרה בטבת אחרי פרשת ויחי, שמיני קטע שני

פורים — וישב קטע שלישי, תצווה קטע ראשון, פורים אחרי פרשת תצווה

פסח — בא קטע ראשון, שני ורביעי, צו קטע ראשון, שמיני קטע ראשון

מוריד הטל ואחרי החגים — אחרי פרשת שמיני

יום העצמאות — כי תבוא קטע שני ושלישי

פסח שני — בהעלותך קטע ראשון

שבועות — אמור קטע ראשון

תשעה ובאב וט"ו באב — חוקת קטע ראשון

אלול — פרשת ראה קטע ראשון

מבוא — לא לדלג

את חטאיי אני מזכיר היום. יש מצווה שלצערי כבר חמש שנים לא הצלחתי לקיים. בכל שנה אני מתחיל מחדש, ובהתחלה גם קצת מצליח אבל אז מגיע פספוס ראשון. אני רושם לעצמי להשלים, חולפים כמה שבועות, פספוס שני. גם אותו אני רושם, אבל אחרי עוד כמה פספוסים כאלה אני מתייאש. והנה הגיע הזמן הזה בשנה להתחיל מבראשית ולנסות שוב.

אני מדבר על מצוות "שניים מקרא אחד תרגום״. החובה לקרוא את הפרשה בכל שבוע פעמיים בלשון המקרא ועוד פעם אחת בתרגום הארמי של אונקלוס.

זו מצווה באמת קשה. לא כי אני לא אוהב ללמוד תורה. מי לא אוהב ללמוד תורה? אבל בזמני החופשי תנו לי דף גמרא, אולי איזו ״שפת אמת״, אפילו מאמר תורני. אבל לקרוא פרשת שבוע, ועוד לקרוא את זה מהר, במחילה, זה פחות כיף. ואני, כל בוקר בבית כנסת מקנא במסודרים האלה, שעושים את זה מייד אחרי התפילה, ורק אני דוחה מיום ליום, מנסה להספיק בקושי לפני מנחה של שבת, מתרץ לעצמי שאני חייב להספיק להכין את השיעור גמרא, ובסופו של דבר, כאמור, מתייאש, וגם מתבאס — איך אתה פשוט לא מקיים הלכה מפורשת בשולחן ערוך?

אבל כל זה השתנה לפני שנתיים. כי יום אחד שיתפתי בפייסבוק את מצבי העגום בתחום, וזה עשה שני דברים: קודם כול, מעצם השיתוף, הרגשתי מחויבות מיוחדת הפעם להצליח. ושנית, התחלתי לשתף עוד דברים — מחשבות על הפרשה. בעצם, אולי המילה מחשבות לא מדויקת. אולי יותר נכון לקרוא לזה קישורים או מחשבות שמקשרות בין הפרשות והחיים.

וזה עורר בי עניין מחודש בפרשות השבוע. כי ככל שהפרשה התחילה ללוות את יומי, זרם המחשבות והקישורים הלך וגבר. פתאום בכל פרשה ראיתי את עצמי, ובכל רגע בחיים ראיתי את הפרשה. הפרשה הפכה ללא רק מעניינת, היא תמיד הייתה מעניינת, אלא למתחדשת וקשורה בי בכל רגע ורגע. מקווה שתיהנו לקרוא את הקשרים שלי, ועוד יותר מקווה שזה יגרום לכם לחשוב ולחוות את הקשרים שלכם. שהתורה תהיה יותר ויותר תורת חיים.

ואגב, ברוך השם מאז לא פספסתי יותר שניים מקרא (ועל הדרך גיליתי שזה לא באמת כזה קשה. שעה וסיימתם).

ורגע לפני שנתחיל, כמה הערות:

זהו לא ספר פרשנות

ישנם ספרי פרשנות רבים וטובים, מכל הסגנונות והסוגים, ומי שרוצה ללמוד את הפשט — זה כנראה לא הספר בשבילו. הספר הזה הוא יותר יומן אישי. כזה שנובע מתוך הפרשות, אבל תוך הסתכלות אישית שנכונה לי ולרגע הכתיבה. הוא גם כתוב כמעין יומן, עם מקטעים שונים מאותן פרשות. לעיתים המקטעים מתחברים ביניהם, ולעיתים כל אחד מהם הוא הרהור אחד, שעומד במקומו. לפעמים הדברים בנויים על מדרשים או פרשנות קלאסית, לפעמים על פרשנות פשט מודרנית, ולפעמים על פרשנות שלי. אני מקווה שהקריאה שלי תפתיע אתכם, תרגש, תצחיק, תרגיז, תגרום לכם לחשוב על הדברים, אבל בשום קטע אל תניחו שזה הפשט. וזה מוביל אותי לנקודה הבאה.

תורה בגובה הלב

לפני כעשרים שנים התעורר בעולם הישיבות הדתי לאומי פולמוס סביב לימוד תנ"ך. מצד אחד אלה שרואים בדמויות התנ"ך בני אדם עם חוזקות וחולשות אנושיות, כפשט התנ"ך, ומצד שני אלה שרואים בהן דמויות כמעט מלאכיות שאין לנו בכלל התחלה של השגה בהן, ומסבירים את התנ"ך בהתאם. בגישה שאני מתאר בספר, אני לא כאן ולא כאן. כאשר אכתוב בהמשך שאברהם אבינו לא העריך מספיק את הדברים הטובים בחייו או שמשה רבנו היה צריך לעבוד על מידת הענווה — אני לא באמת מדבר על אברהם או משה. מי יכול לדבר בכלל על אברהם או משה? אני מדבר על עצמי.

אני עומד בענווה, יראה ואהבה מול הפסוקים והמדרשים, וחושב מה אני, אורי, לומד מהאופן שבו הדברים כתובים. האם התורה התכוונה שכך אלמד? אולי, לא יודע. אני מקווה. אבל זה לא אומר דבר על אברהם ומשה האמיתיים. זה רק אומר שהתורה רוצה שנלמד מסיפורי אברהם ומשה על עצמנו. ואני בהחלט צריך ללמוד להעריך יותר את הטוב בחיי וגם לעבוד על מידת הענווה. זה מה שאני לומד מאברהם ומשה.

זו לא תורה בגובה העיניים וגם לא בגובה השמיים. אולי בגובה הלב.

אל תקראו הערות שוליים

יש יצר הרע שנקרא "יצר הערות השוליים". סוג של Fomo — הדחף לקרוא כל הערת שוליים, שולית ככל שתהיה, כי אולי יש שם משהו חשוב שאני מפסיד. אז הנה אני אומר מראש — אתם לא מפסידים כלום, או לפחות לא משהו מספיק חשוב כדי שתקטעו עבורו את רצף הקריאה. הערות השוליים נועדו לספק מקורות כשיש צורך, או לתת מידע מקדים למי שהמושגים בספר עצמו אולי לא מוכרים לו. כל עוד הכול מובן, התעלמו מההערות. הרבה יותר כיף לקרוא ככה.

הסיפור שאינו נגמר

ללימוד תורה אין באמת סוף. אין שלב שאתה אומר — אוקיי, זה מה שאני לומד מהפרשה הזו, או מהגמרא הזו, או מה״שפת אמת״ הזו, וזהו. זה תמיד מתחדש, תמיד משתנה, וברור לי שבעוד שנה-שנתיים ארצה להוציא ספר חדש כזה, עם מחשבות חדשות או שונות לגמרי. וכמו שעבורי זה סיפור שאינו נגמר — גם עבורכם. אומנם הסיפורים והתובנות בספר בנויים סביב החיים שלי, אבל המטרה אינה שתכירו אותי. החלום שלי הוא שתשבו סביב שולחן השבת או באיזה ספסל בגינה או בפעולה בתנועת הנוער ותקראו יחד את אחד הקטעים ותדברו ביניכם איפה זה פוגש גם אתכם — בחיים הפרטיים, באקטואליה, במה שתרצו. שזו תהיה תורת חיים.

פעם בן הארבע נכנס איתי לבית המדרש ושאל: מה, זה בית מדרש?!

אני: יאפ.

הוא: לא יכול להיות!

אני: למה?

הוא: כי אין פה ארובה!

אני: ארובה?

הוא: הארובה שהלל יוכל לשמוע את השיעורים מהגג!

אני:

כשחושבים על זה, זה נורא עמוק: כל בית מדרש צריך ארובה. הספר הזה הוא הארובה שלי.

והארץ הייתה תוהו ובוהו

"דפנה? את אשתו של אורי? בעלך פצוע קשה בתאונה, תגיעי מהר לעין כרם".

הייתי בדרך מבית שמש לאלון שבות. שמתי לי שיעור ונסעתי להנאתי כאשר בין המחסום לבין ג'בעה, במקטע הישר שכולם נוסעים בו מהר — בום. אני לא זוכר הרבה משם, נכנסתי לסוג של הכרה מעורפלת. אני כן זוכר הרבה אורות, כאב אין־סופי ברגליים, אנשים מדברים בקול, משהו שנשמע כמו דיסק. אולי ניסרו את הדלת?

בזיכרון הבא שלי אני מוצא את עצמי מגולגל עם הפנים למעלה על מיטת האמבולנס לכיוון המיון. אני ממשש את הפנים ביד ימין, מרגיש שמשהו ממש לא טוב קרה להן. את יד שמאל ורגל שמאל אני לא מסוגל להזיז.

אני בוכה מכאבים, מפחד ממה שהולך לקרות עכשיו ומתחנן למורפיום ואז פתאום, כמו איזה מלאך משמיים, אני רואה מעליי את הפנים של אחותי שירה. היא מתכופפת אליי ולוחשת: ״אל תדאג, אני כאן איתך״.

ברגע הראשון חשבתי שאני הוזה. איך זה הגיוני שהיא פה? מתברר שהיא שמעה מההורים על התאונה ושאני בדרך להדסה, היא לקחה מהר חלוק רופאים והגיעה למיון עוד לפני האמבולנס. כשהוא הגיע, היא פשוט עשתה כאילו שהיא חלק מהצוות שהכניס אותי פנימה והחזיקה לי את היד (איזה אומץ! כולה סטודנטית לרפואה).

רק אחרי דקות ארוכות מישהו שאל אותה מי היא בעצם, והיא נאלצה לצאת.

כששירה שכבה על מיטת חוליה בשערי צדק, רציתי גם אני לומר לה לא לדאוג ושאני כאן אבל זה סתם היה מלחיץ אותה, ומה אתה עושה דרמות, ובעזרת השם יהיה בסדר, ובכלל ״עדיף שלא תדבר כי זה סתם מכאיב לי בפה לענות (כימותרפיה עושה פצעים נורא מעצבנים בחלל הפה), שב לידי בשקט ותלמד גמרא, זה מחזק אותי הרבה יותר״.

אבל זה לא הספיק. בתוך שבוע מאז שאושפזה ובתוך שלושה שבועות מהרגע שגילו שהיא חולה, היא כבר עזבה אותנו. וגם את זה עשתה מתוך דאגה לאחרים, כך נדמה לנו. כי באותה שבת היה יום ההולדת של אחת הבנות שלה וממש הרגשנו איך שהיא מושכת ומושכת בכוח עד שתצא השבת, שלא להרוס לה את ימי ההולדת לכל החיים, שייפלו כל שנה על היארצייט של אמא שלה.

השבת יצאה, עשינו כולנו יחד הבדלה ליד מיטתה, וכמה דקות אחר כך כבר זעקנו שמע ישראל.

שירה הייתה מבוגרת ממני בשנתיים. היינו אחים קרובים וחברים קרובים, ואפילו קצת שותפים עסקיים. הפטירה שלה היממה אותי ואת המשפחה כולה. חודש אחר כך הוממנו שוב, יחד עם כל עם ישראל בשמחת תורה התשפ"ד.

הספר מוקדש לעילוי נשמת שירה ז"ל, ולעילוי נשמת כל האזרחים והחיילים היקרים הי"ד.

שירה אהבה ללמוד תורה ואהבה שלומדים, ונדמה לי שהייתה נהנית מזה שאתם לומדים משהו בזכותה. חוץ מהקטעים בספר שמדברים עליה, על זה היא הייתה הורגת אותי. אבל מה לעשות שירה, ככה זה כשנפטרים, פתאום כולם שמים לב איזו מדהימה היית.

בראשית

כאמור, זאת הייתה תאונה רצינית. ואחרי לילה ארוך ומלחיץ שבו שללו דימומים פנימיים ופגיעת ראש רצינית, נשארתי לבסוף עם סתם כמה שברים וחתכים, ואחרי שבוע של אשפוז, ניתוחים ופלטינות — כבר הייתי בבית. ברוך השם יצאתי בנס.

השבוע הזה היה אחד המיוחדים בחיי. אומנם כאב לי מאוד, ולא יכולתי למלא בכוחות עצמי כמעט שום צורך אנושי בסיסי — אבל זה בדיוק מה שהיה מיוחד בו. התאונה התרחשה בתחילת דרכי כמחנך. לאדם מבחוץ, חינוך כיתה אולי לא נשמע תפקיד תובעני מאוד — "מה רע?" תאמרו אתה מסיים בארבע ולא עובד בחופשים?" אבל לפחות עבורי, זה היה תובעני בהחלט. זה דרש אין־סוף לקיחת אחריות על הכיתה כמכלול ועל כל ילד וילד באופן אישי; לדבר עם היועץ על דני ולהתקשר להורים של יוסי ולהכין שני דפי עבודה למחר ולבדוק מבחנים עד אמצע הלילה — הרגשתי שאני קורס.

ואז פתאום — שקט. פאסיביות מוחלטת, עושים בשבילך הכול. היה בתחושה הזאת משהו מאוד עוטף: לא הכול תלוי בי, מותר גם לקבל, להיעזר, לתת לדברים לקרות ולא ליזום אותם. התחושה הזו — יחד עם המורפיום — הייתה מרוממת. "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹקים".

חלפו כמה שבועות, נגמלתי מהמורפיום וכבר התחיל לדגדג לי הרצון לחזור וללמד. מרומם מרומם, אבל כמה אפשר להיות פאסיבי בבית? אני חייב כבר לעשות משהו!

וחשבתי שאלו בעצם שני האנשים שעליהם מדבר הרב סולבייצ'יק1 בפרשת בראשית. כמו רבים, שם לב הרב סולבייצ'יק שהתורה מתארת את בריאת האדם פעמיים: פעם אחת בפרק א, עם התיאור המוכר לכולנו על מה ברא ה' ביום הראשון, השני, וכן הלאה עד שביום השישי — "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם..." ובפעם השנייה, בפרק ב: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה... וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל".

מסביר הרב שהתורה מתארת כאן שני טיפוסים של אנשים או אולי יותר נכון, שני צדדים שקיימים בתוך כל אחד מאיתנו. מצד אחד "איש ההדר" — האדם היוזם, המשפיע, היוצר. מצד שני "איש האמונה" — האדם הפאסיבי, המקבל, הנכנע אל מול השכינה. התאונה והתהליך שעברתי אחריה המחישו לי עד כמה כל אחד מאיתנו הוא גם וגם, ואיך שכשאנחנו נוטים לרגע יותר מדי לצד אחד, הצד השני מתעורר בכל הכוח ודורש את שלו.2 כשהנפש שלי הגזימה עם איש ההדר, בא איש האמונה ודרש את שלו. אחר כך הגזמתי קצת עם איש האמונה, ואיש ההדר התעורר לו. משימת חיינו היא למצוא את האיזון.

נח

מִסְפָּרִים הם דבר מעניין. תראו את הגרף (משמאל לימין):

הקווים הגבוהים מייצגים את תוחלת החיים בפרשות בראשית־נח. קל לשים לב לשתי נפילות משמעותיות. עד המבול כולם חיו יותר מתשע מאות שנה (מלבד שני יוצאי דופן). מייד אחרי המבול יש נפילה של חמישים אחוז, לאזור הארבע מאות וחמישים שנה. עוברים עוד כמה דורות, מגיע דור הפלגה ומגדל בבל, ושוב יש לנו נפילה של חמישים אחוז, לאזור המאתיים שנה. למה זה קורה? מלחמות? שינוי באורח החיים? אולי זו טראומה קולקטיבית מהמבול ומגדל בבל?

ועוד משהו מעניין: באיזה גיל אנשים ילדו את הילד הראשון שלהם. באופן כללי, גיל ההורה בלידה הראשונה הולך ויורד בהתמדה, אבל יש שני יוצאי דופן — נח ואברהם. נח היה בן חמש מאות שנה (!) כשהפך לאבא. גם לפניו ואחריו יש עלייה מסוימת בגיל, כלומר, מדובר בסוג של תופעה באותם דורות. למה? האם המצב המבאס של העולם גרם לאנשים לא לרצות ילדים?

גם אצל תרח ישנה עלייה כזו, וכך גם אצל בנו אברהם. האם גם שם הייתה השפעה תרבותית או מוסרית (מי רוצה להביא ילדים לעולם של סדום)? האם זה גנטי?

הכי מעניין הוא אַרְפַּכְשָׁד. התורה מדגישה שהוא נולד שנתיים אחרי המבול. הילד הראשון של ניצולי השואה הזו. אולי התורה מדגישה את העובדה הזו מכיוון שזה באמת מרגש. שגם אחרי אסון עולמי כזה יש תקווה. חשבו על הילד הראשון שנולד לניצולי אושוויץ. הילד הראשון של בארי או כפר עזה. עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת אור כשדים ושדרות, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. אולי בגלל זה גם קראו לו אַרְפַּכְשָׁד: ארפ — עד כאן, כשד — רוע.3 עד כאן הרוע, מכאן ואילך משהו חדש מתחיל.

אמן.

לקראת זמן קיץ של שיעור א׳4 החלטתי להיות נזיר. עברה עליי עד אז חצי שנה נחמדה בישיבה, אבל זו בדיוק הייתה הבעיה — היא הייתה נחמדה. למדתי בכיף, אכלתי טוב, ישנתי צוהריים. היה נעים אבל לא הרגשתי שזה שונה מספיק ממה שחוויתי בישיבה התיכונית. חסר לי משהו אינטנסיבי יותר — ללמוד כל הלילה, לצום שני וחמישי, גלגולי שלג. משהו.

הייתה לי אז חברותא עם בחור מבוגר ממני ולמדנו את ״מוסר אביך״ של הרב קוק. באחת הפסקות הוא כתב שם משהו על כך שכל אדם צריך תקופה של תיבת נח, ואז זה היכה בי — תיבת נח! לזה התכוונתי! אני חייב להיכנס קצת לתיבה. להתנתק מהכול, להיות אך ורק עם ה'. לא לכל החיים, ברור שלא לכל החיים, אבל לתקופה. שזאת תהיה אפשרות.

אז בזמן קיץ של שיעור א׳ עברתי לישיבה חרדית. ולא הסתפקתי בעצם המעבר, התנזרתי מהכול. כמעט שלא חזרתי הביתה בשבתות, כאשר כבר חזרתי לא פגשתי חברים, לא אכלתי שום דבר מתוק, לא הסתכלתי על הנוף בנסיעה. כן, קצת דפוק. התקלחתי במים קפואים ובאופן כללי לא הפסקתי ללמוד. בקיצור, כמה תיבת נח שיכולתי.

זה היה מדהים, מלבד העובדה שממש הלחצתי את ההורים שלי, ורק עכשיו כשאני אבא לילדים בגיל הזה אני מבין עד כמה. היכולת להגביר את הווליום הרוחני עד הסוף זה דבר חשוב, אבל ווליום גבוה מדי לזמן ארוך מדי בסוף פוגע באוזניים. מתישהו צריך לצאת מהתיבה, ואחרי זמן קיץ מדהים חזרתי, וחזרתי אחרת. כבר לא חסר מנוחה ומלא בביקורת פנימית על עולם הישיבה ה"רגיל" מדי, אלא הבנה שהעולם ה"רגיל" הוא העולם האמיתי. חשוב להיכנס מדי פעם לתיבת נח, אבל לזמן מוגבל. אחר כך צריך לחזור לחיים הרגילים, ולנסות להביא איתך את מה שקיבלת באותה תקופה.

בכל שנה בפרשת נח אני נזכר בגעגוע באותה תקופה. מקווה שהצלחתי לשמר מזה משהו גם עשרים ומשהו שנה אחרי.

תמיד שנאתי לרוץ.

לרכוב על אופניים בכיף, גם ללכת זה נחמד, אבל לרוץ? לא מסוגל. לא בתיכון, לא בצבא, לא מאז ועד היום. המקסימום — עשרים שניות כדי להספיק לאוטובוס, כשאחר כך אני מתנשף למשך כמה דקות עד שנרגע.

מבחינתי זה היה בסדר, אופניים הספיקו לי. עד שלפני כמה שנים קמה קבוצת ריצה בפרדס חנה, ואיכשהו סביב משבר גיל הארבעים החלטתי שהגיע הזמן והצטרפתי. היינו קבוצה של גברים בני ארבעים עד שישים. רובנו התחלנו ממש מאפס. ביום הראשון סיבוב של מאתיים מטר סביב הגינה. מתנשפים עשר דקות ואז עושים עוד סיבוב.

ביום השני כבר עשינו שני סיבובים ברצף, ביום השלישי שלושה. ברביעי כבר רצנו מסביב לכל הרחוב — שש מאות מטר. כך התקדמנו, בכל יום טיפה, עד שבלי לשים לב, בתוך כמה חודשים רצתי במרוץ של חמישה קילומטרים בתל אביב (שלושים ומשהו דקות, מקום מאתיים ומשהו אני מניח, אבל מבחינתי זה היה מדהים).

בגמרא, הדף הכי קשה בכל מסכת הוא הדף השני. לדף הראשון באים בהתלהבות, איזה כיף, מתחילים מסכת חדשה! אבל אז נוחתים לדף עצמו, וזה לא כל כך פשוט. הנה, מסכת ברכות לדוגמה. מתי הכהנים נטהרים? האם העניים ושאר האנשים אוכלים באותו הזמן? ר' יהושע, ר' חנינא, רב אחאי. בלגן. עד שמגיעים לדף הבא ההתלהבות פוחתת. כמה הערצה יש לי למי שצולח גם את הדף השני וממשיך בהתמדה הלאה. הדף השני הוא הסוד להצלחה בחיים האלו, והוא בעצם גם הסוד של הפרשה השנייה בתורה — פרשת נח.

המדרש אומר שלקח לנח מאה עשרים שנה לבנות את התיבה. אני מניח שהמספר מאה עשרים הוא לא במקרה. רוצים להציל את העולם? את עצמכם? לעשות משהו עם החיים האלה שקיבלתם? תצטרכו להתמיד מאה עשרים שנה. עוד מסמר, עוד קרש, עוד מאה מטר, עוד יום בלי שוקולד. יום אחרי יום אחרי יום.

זו לא חוכמה להתחיל את הדיאטה, החוכמה היא להתמיד. העולם שייך לפרשת נח. העולם שייך למתמידים.

מכיוון שלא רק הפרשה עומדת כאן במרכז אלא גם אני ואתם, מתבקש שנעשה היכרות קצרה. אז נעים מאוד, אני אוּרי, ואני... אה... איך אתם מתארים את עצמכם בהיכרות קצרה? הנטייה הטבעית בהיכרויות ראשוניות היא לשאול במה השני עוסק. אם אתם צעירים יותר, אולי איפה האדם האחר לומד. נטייה מוזרה קצת. למה תחום העיסוק הוא הדבר שהכי דחוף לי לדעת עליך?

מצד שני, לא מזמן העליתי זוג טרמפיסטים מעט היפים לרכב, והבחור התיישב לידי ושאל: ״אז מה עושה אותך שמח?״ שאלה מעולה, אבל גם זה קצת מוזר. רק נפגשנו, מה אתה ישר קופץ למים העמוקים?

נח הוא האדם הראשון שהתורה עושה לנו איתו היכרות מסודרת. מה היא בוחרת לכתוב עליו? בתחילת הפרשה היא כותבת: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים..." בסוף הפרשה גם נכתב במה הוא עוסק — "אִישׁ הָאֲדָמָה".

למה אלו הדברים שהתורה מציינת? פשוט מאוד — זה מה שנדרש להמשך הסיפור. אנחנו צריכים לדעת שהוא צדיק כדי שנבין למה הוא נבחר להיות השורד. אנחנו צריכים לדעת שהיו לו שלושה בנים מפני שהם נכנסו איתו לתיבה. בסוף אנחנו צריכים לדעת שהוא איש אדמה, כי הדבר הראשון שנח עשה אחרי המבול הוא לטעת כרם. בקיצור, מה אומרים בהיכרות? אומרים את מה שנדרש להבנת ההמשך.

אם נחזור אלינו, נעים מאוד, שמי אורי, ואני... אה... אוהב ללמוד תורה? אפשר לומר שזה בעצם כל מה שאתם צריכים לדעת עליי כרגע. מה אני עושה בחיים? איפה אני לומד? מלמד? אשתי? ילדים? איפה אנחנו גרים? כל זה לא ממש נדרש כרגע, אולי בהמשך.

ומה איתכם? הלוואי שיכולתם לענות. לפחות כרגע אענה בשבילכם: אתם פלוני אלמוני, וסיכוי טוב שאם אתם קוראים, גם אתם אוהבים ללמוד תורה. או לפחות מסתקרנים ממנה. אז כבר יש לנו לא מעט במשותף ומרגש אותי להמשיך לצעוד איתכם הלאה לפרשות הבאות.

בעצם, אתם כן יכולים לענות, בפייסבוק. חפשו אותי שם, תגיבו, תבקרו, תכתבו שהיה מדהים או שהכול שטויות. אין דבר שישמח אותי יותר מאשר שהקשר החד־סטרי יהפוך לדו־סטרי.

לך לך

זה קרה לפני שני סבבים של הדף יומי, כמעט חמש־עשרה שנה. ראיתי סרטון שמתאר עט אלקטרוני מיוחד, שאתה משרטט איתו במחברת ומדבר תוך כדי, והוא יוצר סרטון שבו רואים את המילים נכתבות ושומעים את הדיבור תוך כדי (כמו מורה שמסביר ומשרטט על הלוח, רק בלי שרואים את המורה).

אמרתי, וואו, אני ממש חייב לעשות עם זה סרטוני גמרא לתלמידים! זה יהיה ממש כמו לראות אותי עומד בכיתה ומצייר על הלוח ומסביר.

הזמנתי את העט, ועד שהוא הגיע קניתי מיקרופון בעשרים שקלים ושיחקתי בלהקליט את עצמי מעביר שיעור, סתם בשביל להתאמן על הקול שלי בהקלטה. זה קרה כשעמדנו בדף יומי על תחילת מסכת בבא מציעא.

יום אחד לקחתי את הילדים לפעילות ליטוף ארנבים ונחשים במתנ"ס. אחרי שמיציתי את הליטוף ישבתי בצד וחזרתי לעצמי בלב על בבא מציעא דף ב׳. הילדים נהנו והיה לי זמן, אז חזרתי על הגמרא שוב ושוב. כל חזרה הייתה מהירה יותר מהקודמת, עד שראיתי שאפשר בעצם לסכם את הדף ממש בכמה דקות.

ואז הגיע הרעיון. הרי כבר קניתי מיקרופון, למה שלא אקליט את הדף ששיננתי עכשיו ואעלה ליוטיוב? עוד באותו לילה הקלטתי שיעור קצר וברור של תשע דקות, העליתי ושלחתי לכמה חברים כדי לשמוע את דעתם, ואז הלכתי לישון מהר, מכיוון שממש התביישתי לשמוע מה הם יאמרו. מי אתה חושב שאתה, מעלה שיעורי גמרא לאינטרנט?

למחרת בדקתי במייל וראיתי ששני חברים ענו. פתחתי את ההודעות במתח, והם דווקא כתבו בהתלהבות שזה מעולה. איזו הקלה. אז הכנתי עוד שיעור. גם אותו שלחתי, גם אותו ברוך השם אהבו, ואת השיעורים הבאים כבר התחלתי להפיץ בתפוצה רחבה יותר. זו הייתה נישה די ייחודית בימים ההם, שיעורים קצרים ומסודרים, ותוך כמה ימים כבר היו מאות צופים לכל שיעור. עד שהגיע המשלוח מחו"ל כבר זנחתי את רעיון העט והתמקדתי בשיעורי הדף יומי. כך רעיון אחד, שדי במקרה הפך לרעיון אחר, הפך עם הזמן למפעל חיים שמלווה אותי עד היום.

אברהם הוא היזם הרוחני הראשון בתורה. הוא מסתובב ברחבי הארץ, בונה מזבחות, קורא בשם ה', מצווה את ההולכים אחריו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. מפעל חיים. אבל גם מפעל החיים שלו התחיל די במקרה, משום שעוד לפני שאברהם שמע את ה"לֶךְ־לְךָ", הוא כבר יצא לכיוון ארץ כנען עם משפחתו — "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן".5

למה הם יצאו לכנען? אין לנו מושג, והם גם לא הצליחו בכלל להגיע. למה הסיפור מוזכר? אולי מפני שה' מחכה שנתחיל קצת מעצמנו. שננסה, ניזום, נחשוב על רעיונות. אחר כך יבוא ה', ישנה קצת, יוסיף, יכוון ויהפוך את זה לשליחות אלוקית של "לֶךְ־לְךָ".

אגב, העט עוד יושב במגירה כמזכרת. יום אחד אמצא את המטען ואתן לילדים לשחק איתו. אפשר לצייר במחברת פסנתר ואז לגעת במחברת בעט ולנגן. זה באמת די מגניב.

זאת שירה אחותי, תמונה מטיול בפרו. מעיינות חמים ובנים ובנות ובגדי ים ובאנגים, ובתוך כל זה עומדת שירה, עם החצאית הארוכה, שרוולי השלושת־רבעי והסידור, ומתפללת מנחה. זה כל כך שירה, וגם כל כך אברהם אבינו. אברהם העברי, שכל העולם עומד מעבר אחד והוא מעברו השני.6 אברהם, שעומד בביטחון בכבשן האש, בלי להסתכל ימינה ושמאלה, בלי להתבלבל מהאש שמקיפה אותו. אברהם שלא מתבייש להפיץ שם ה' בעולם של עובדי אלילים. אברהם שיודע להיות הוא. כל כך אברהם, כל כך שירה.

שירה התחילה לימודי רפואה. היא למדה כמה שנים אבל החליטה שהיא רוצה ללמוד תורה, והפסיקה לשנת מדרשה במגדל עוז. אחר כך חזרה לרפואה, בערבים הייתה עושה סדר ערב במדרשה ובבוקר תופסת טרמפים לאוניברסיטה. היא סיימה רפואה אבל החליטה שזה לא בשבילה. היא רצתה משהו עם קשר בין־אישי יותר, והלכה ללמוד עבודה סוציאלית. "אבל למדת כל כך הרבה שנים, לא חבל?" שאלו אותה, כמו אברהם אבינו זה לא עניין אותה. היא רק חיפשה את השליחות שתהיה לה כמה שיותר מדויקת. היא סיימה את לימודי העבודה הסוציאלית, אבל אז התחתנה וילדה ובחרה להישאר עם הילדים. היא גידלה ארבעה ילדים מתוקים, ונשארה איתם בבית אחת־עשרה שנה ברצף. לא מתוך עיקרון של חינוך־ביתי, פשוט כי זה מה שהרגיש לה נכון.

לפני שנתיים, כשהקטן כבר בן ארבע, היא החליטה לחזור לרפואה ולהתמחות בפסיכיאטריה (כאמור, בין־אישי). אבל גם הפעם לא הייתה יכולה פשוט לצעוד בתלם. היא האמינה מאוד ברפואה בקהילה ופחות בבית חולים, ונכנסה למשא ומתן ארוך עם כמה קופות ובתי חולים, כדי ליצור מסלול התמחות חדש שיכלול כמה שיותר ימים בקהילה. היא הייתה אמורה להתחיל את ההתמחות ב־1 בספטמבר. שבוע לפני כן נפטרה.

במהלך השבעה הגיעו לנחם אנשי הצוות מבית החולים שאיתו סגרה. הם כל כך התרשמו מה"אברהם אביניות" שלה (הם לא קראו לזה כך), שהם ביקשו לקרוא למסלול ההתמחות החדש שהיא יצרה על שמה.

אגב, זה נשמע מאוד יפה, עמוד השדרה הזה — לעשות את מה שהיא מאמינה בו, אבל בחיים האמיתיים היינו גם קצת יורדים עליה על חוסר ההחלטיות וחוסר העבודה. צחקנו במהלך השִבעה ששירה בטח פוגשת את אמא שלנו בשמיים ואומרת בחיוך: ״את רואה? הם חושבים שזה דווקא מיוחד״.

המשך הפרק בספר המלא