מורעאק

פרק 1

מוּרָעאק

"ראמי! מוּרָעאק! נורי!" האוויר בשוק התמלא בצעקות שלנו. "ראמי!" צעקתי מאחורי הדוכן של הגבינות. הרמתי את הראש והסתתרתי. "מורעאק!" צעקו לי בחזרה ראמי ונורי. ראמי שינה כנראה מקום, קולו עלה מאחורי דוכן הפלפלים. "נורי!" צעקתי ורצתי אל מקום מחבוא חדש, ואז ראיתי אותו רץ לכיוון הדוכן של זוּרְנָעא. התגנבתי בשקט ובמהירות, קפצתי עליו, ונתקלתי ראש בראש עם ראמי. שנינו נפלנו על האדמה אוחזים בראשינו ומתגלגלים מצחוק.

ראמי־מורעאק־נורי, מעגל השמות חג כמו שלוש ציפורים מעל ראשי, ראמי־מורעאק־נורי. דמעות זלגו על לחיי, דמעות של געגועים לילדות שלי, לחברים שלי שעזבתי פתאום בלי להיפרד מהם, לריח העשן של הפיתות החמות בתנור של סבתא, לריח העיזים במכלאה של זורנעא, לחמור שחיבקתי יום לפני שעזבתי את עָתֵק.

אני יושב על גבעת חול ונזכר בבוקר שבו שוב שכבתי חולה על המחצלת המהוהה שלי, ואל בית החמר שלנו נכנס ראמי, מנסה לכבוש לשווא את ההתלהבות שלו. "סבתא של מורעאק, איפה הוא? אני חייב אותו", אמר בעודו מתנשף מהריצה.

סבתא ניסתה להיראות רצינית וכועסת, "מה אתה מתנשף כמו איזה חמור שסוחב את השקים של הלבונה? שוב עשיתם תחרות ריצה עד לבור ובחזרה? בסוף תיפלו כולכם לתור הבור, חבורת פוחזים שכמותכם. תראה איך אתה נראה עם הבוץ הזה על הפנים, כמו איזה..."

"כמו איזה סאעת?" שאל ראמי בתקווה.

"סאעת? חה, חה, חה... אתה כמו לוחם מִסְרי? יותר כמו סאלוף מפוחם", היא חייכה ונפלט לה צחקוק קטן. "ולמה אתה כל כך חייב אותו? הוא ישיג אותך, אתה יודע".

"סבתא של מורעאק, אני חייב אותו... כי... כי... כי תעבּיק קורא לו".

"הוווו... תעביק זה איש חשוב", אמרה סבתא בנימה של ציניות. "אז תגיד לתעביק שבמקום לקרוא לילד שחולה..."

"אני כבר לא ילד!" הצלחתי לקרוא בקול נמוך מהמחצלת שעליה שכבתי, מקשיב ומחייך לעצמי.

"שיביא לי גרונות עיזים של זורנעא", המשיכה סבתא והתעלמה ממני. "יַאלְלָה, הוא יבוא מחר. עוד יום אחד של מנוחה והוא יבריא. טַיֵיבּ, לך עכשיו. הינה, חכה, קח חתיכת סאלוף שהכנתי".

ראמי, חברי האהוב, לקח את הסאלוף והלך לא לפני שצעק אליי מהפתח, "מחר על הבוקר תבוא לבור. נעשה תחרות מי נשאר הכי הרבה זמן בתוך המים".

מבעד לחלון המסורג הקטן שהיה בגובה הבטן שלי כשעמדתי, ראיתי אותו יוצא ורץ חזרה אל החברים. רציתי כל כך להצטרף אליו, אבל ידעתי שסבתא לא תרשה. היא נכנסה לחדר והביטה בי כשידיה על מותניה, "אתה כבר מת לצאת ולהשיג אותו בריצה, אה?"

"אני משיג אותו", אמרתי לה.

"לא היום. היום אתה נח עד שיעבור לך השחין־רע הזה. תוציא את הלשון נראה מה מצבך".

"אההה", חרצתי לשון.

"יופי. אתה מבריא. איך מי הדבש החמים שמרחתי לך על הלב? מחממים אותך טוב־טוב אה? אביא לך קצת סאלוף חם שיחזק אותך".

"תודה, סבתא".

סבתא הייתה מומחית למחלות. בחינה מהירה של הלשון שלי, מבט קצר בעיניי, והיא הייתה פוסקת בלי היסוס. תמיד היו למחלות שמות מפחידים כאלו, שחין־רע, כולרה, טיפוס. אבל כשאמרה את אבחנתה בטון שקט ומחויך כזה, זה היה מרגיע. בסוף, לאחר כמה ימי מנוחה, שיקויים של נענע ודבש חם, הייתי מבריא. ספק רב אם היא אבחנה נכון או שרק רצתה להרשים בידע שלה על מחלות.

בחוץ היה עוד יום לוהט. מסביב לשכונה סגר עלינו המדבר הגדול, ורוב הימים היו מהבילים כמו כוס תה חם. השמש החזקה הלהיטה את בתי החמר, ובחדר שלי היה חם כמו בתוך תנור, לכן העדפנו בלילות לישון בחוץ. והלילות היו קסומים. באחד מהם, לאחר עוד יום חם במיוחד שרבץ על השכונה שלנו, עלינו לגג הבית של נורי. למשפחה שלו היה בית קצת יציב יותר, מאבנים, ויכולנו לעלות ולשכב על הגג שהתקרר במהירות בלילה. שכבנו כל החבורה על הגב, מביטים בכוכבים הרבים, ומחכים לראות את השובל הזהוב הזה חוצה את שמי הלילה הכהים. לרוב נורי היה רואה ראשון, "הינה, הינה, שם!" וכולם היו מסתובבים ומנסים להספיק לראות את השובל הקסום לפני שנעלם. אני זוכר שדמיינתי כאילו איזה מכשף גדול מניף את שרביטו על פני השמיים, ובתנועת יד חדה מייצר שובל זהוב של זהרורים קטנים. הזיכרונות האלו מעלים דמעות בעיניי, אבל כנראה לא יכולתי אחרת.

בפאתי השכונה שלנו היה שוק ססגוני ומעברו ניצבה לה העיר הגדולה. שיירות הגמלים והחמורים הבאות מן המדבר היו עוברות בשוק שלנו, מצטיידות בסחורות ובמצרכים בדרכן אל העיר. הייתי מביט בגמלים הגדולים, בהליכתם האצילית וברוכביהם. מאין הם באים? לאן הם הולכים?

יום לוהט אחד, אחרי משחק המחבואים בין דוכני הבשמים בשוק, רצנו יחד אל הבור שהיה בראש הגבעה השחורה. מובן שהגענו יחד, ראמי ואני. מתנשפים, התיישבנו על שפת הבור וחיכינו לנורי הצנום שגם התנשף, תוך כדי הליכה, בעלייה האחרונה, כשחיוך גדול על פניו הכחושים. היינו יחפים, לגופינו רק גלימה קצרה שתמיד הפריעה לרוץ. הרגליים היו שחורות וקשות, ואצלי כרגיל פרחו שלפוחיות גדולות. סנדלים ראינו רק על רגליהם של רוכבי הגמלים בשיירות. מיהרנו להוריד את נורי בעזרת הפח הגדול אל קרקעית הבור הקרירה. מי שמגיע אחרון מקבל פרס ניחומים ומשתלשל ראשון אל המים. נורי עלה חזרה, וכשראשו צץ אלינו מן הבור הוא רוקן את לחייו שהיו מלאות במים היישר בפנינו. צחקנו המון. זה היה כמה ימים לפני המקרה הנורא של רפעת.

ליד הבור התקבצו נשים עם בנותיהן, ואנחנו כרגיל הפרענו להן. אחת הנשים גערה בנו ואחרות הצטרפו אליה, "יאללה וַואלַד, שַבּאבּ, רוֹחו, בַּררָא! הסתלקו הביתה, כבר מאוחר ואתם מפריעים לעלות מים מהבור". הבנות היו מכוסות בצעיף שחשף רק את עיניהן. כשהיינו בסביבה הן אפילו לא הביטו לעברנו. ראשיהן היו מושפלים, ויכולתי רק לדמיין את פניהן. אני חושב שעד למקרה של רפעת לא ראיתי פני ילדה חשופים.

ביום ההוא כשראיתי אותה לראשונה השמש כבר שקעה, אבל אור אדמדם עדיין הסתלסל בין בתי החמר. הבחנתי בגבר גבוה ורזה מחזיק בידו ילדה כבת גילי. הוא הלך בצעדים גדולים, משך אותה אחריו. נראה היה שהוא כועס עליה מאוד. הצעיף שלראשה נשר על כתפיה וחשף את שערותיה הכהות. נדמה היה שפניה בהירים. זה סקרן אותי מאוד כי לכולנו היה עור כהה, חום עד שחור. הלכתי בשקט מאחוריהם, נזהר לשמור מהם מרחק. על אף שקרני השקיעה האדמומית עדיין האירו הצלחתי ללכת בעקבותיהם בלי שיראו אותי. הם פנו ימינה ליד הבית של זורנעא, השוחט הקולני, ומייד החלו לטפס במעלה הגבעה השחורה. מדי פעם שמעתי את היבבות שלה שהושתקו בגערותיו הנרגזות. החלטתי לנסות לעקוף אותם. ידעתי שבקצה הגבעה השחורה ישנה רק פנייה שמאלה לכיוון הבור, אז מיהרתי לקצר דרך התעלות ובתי החמר עד שהגעתי מתנשף לפניהם אל הבור. הסתתרתי מאחורי האבנים הגדולות שהיו שם וחיכיתי. הקשבתי בדממה לקולות. הדקות חלפו אבל האיש הגבוה עם הילדה לא הופיעו. שמעתי רק יללות תנים במרחק. החושך נעשה כבד יותר ובקושי הצלחתי לראות את קצה הגבעה. לאן הם יכלו להמשיך? קצה הגבעה השחורה הוביל רק לבור ומהצד השני היו מרחבי המדבר המסוכן, ולא היה לי ספק שלא לשם צעד האיש הגבוה.

המדבר שהקיף את האזור שלנו היה מסוכן ומפחיד מאוד. פעמים רבות הייתי מתעורר שטוף זיעה קרה מחלומות מדבריים, שתמיד הסתיימו בתחושה שקמה עליי ע'ול, מפלצת מדבר חולית וגבוהה, וקוברת אותי עמוק בתוך מפלי חול שמכסים עליי עוד ועוד. בשכונה היו לפחות שלושה ילדים שאביהם יצא למסע במדבר ולא חזר. המבוגרים הזהירו אותנו לא להתרחק לתוך החולות, והקפדנו לא לעשות כך. אז לאן הם הלכו, האיש והילדה?

הדקות חלפו וכבר חשבתי לחזור הביתה אבל לפתע שמעתי מרחוק צעקה. הצעקה הייתה חדה וארוכה והקול הגבוה פילח את השקט הלילי. הרגשתי את הכאב שבה, עורי הצטמרר וליבי דפק מהר. לא היה ספק שזו הייתה צעקה של ילדה. פחדתי. המחשבות התרוצצו בראשי, מה קרה לה? מה עליי לעשות? לברוח? לחפש אותה? הקול נשמע מימין לגבעה השחורה, מעומק החולות, ולא העזתי ללכת לכיוונו. נשארתי במקומי ובהיתי בחשכה. הקול דעך ולא שמעתי עוד דבר. אחרי כמה זמן ראיתי אותם. הוא שוב גרר אותה, פניה היו גלויים לגמרי, עור הפנים הבהיר שלה בהק בחשכה. למרות המרחק ראיתי אותה אוחזת את פניה בידה. כף ידה נראתה כהה בניגוד לפניה הבהירים. חשבתי שזה מדם. הם ירדו בגבעה השחורה, והיא נשרכה אחריו. היה נדמה לי שהיא הבחינה בי והסיטה את ראשה, ואז הם נעלמו מאחורי אחד המבנים. רגליי רעדו כל הדרך חזרה לבית שלנו. נכנסתי בדממה ונשכבתי על המחצלת. זמן רב שכבתי והבטתי בכוכבים שנראו מבעד לענפים שכיסו את הגג, ומעיניי זלגו דמעות ללא קול.

למחרת בבוקר קמתי מאוחר. סבתא הכינה לי סאלוף עם חלב וביצים. כשראתה אותי הזעיפה פנים ואמרה, "יאללה, תאכל מהר ותלך להביא מים. ותעבור אצל זורנעא, תאסוף את הגרונות מהפח ותביא לי. יאללה, יא מחרם. מסתובב בלילה במקום לישון, איף". שתקתי. אכלתי בדממה ויצאתי לכיוון זורנעא.

זורנעא היה איש גדול ושמן בעל פנים רחבים, אף גדול, שפתיים עבות, שפם ארוך וקול נמוך ורם שבו אהב לצעוק עלינו בכל פעם כשהתקרבנו אליו, "מַכָאלֵיע נאלחים, בררא! שלא אפשוט גם מכם את העור ואמכור אותו! בררא!" מכיוון שהשוורים היו קדושים ואסור היה לגדלם למאכל, הוא גידל עדר של עיזים ופרות. על העיזים לא חס, וכילה בהן את כעסו על כך שאסור היה לו למכור את הפרים. ראשית היה חולב את העז ומוכר את החלב וגם גבינה שהיה מכין ממנו. אחר כך היה שוחט את העז, פושט את עורה ומוכר אותו, ולבסוף מפריד את איבריה הפנימיים ומוכר את הכבד, את המעיים, את הטחול, את הרגליים, את החזה ואפילו את העיניים — אלה, כך שמעתי, היו מעדן. אנשי העיר שהיו מכינים מרק עיני עז, היו מגיעים אליו מוקדם בבוקר. הוא התקין בביתו חצר גדולה עם דלפק מעץ, ובעלי הממון היו מתקבצים שם וקונים את חלקי העז. כשלעצמי הרגשתי בחילה מעצם המחשבה על מאכל שכזה. דמיינתי את עיני העז מביטות בי מתוך המרק ומתחלחל. לפעמים היו נותרים לזורנעא כמה גרונות שלא הצליח למכור, והוא היה זורק אותם לפח גדול. הילדים שלהוריהם לא היה איך לשלם היו קופצים על הפח ומנסים לשלות ממנו כמה שיותר גרונות או שיירי גרונות. פעם אחת חיפשתי שאריות בפח ולא מצאתי שום דבר ראוי. זורנעא ראה אותי והתרגז על שאני הופך את הפח. מרוב כעס זרק עליי חתיכת בשר שהייתה בידו באותו הרגע. לא ידעתי מה זה אבל לקחתי והבאתי את זה לסבתא. קצת חששתי מתגובתה אבל להפתעתי אורו עיניה והיא אמרה, "ביז! חה, חה, חה, איזה יופי! זורנעא לפעמים מתבלבל מרוב עצבים", צחקה. "אני אכין לנו מרק טעים שלא אכלת מעולם", אמרה.

"מה זה, סבתא?"

"זה חלק של הפרה שהעגלים שותים ממנו חלב. ואל תשאל שאלות יותר מדי. תעזור ותבעיר אש בתנור".

כך גיליתי את מרק הביז. מרק טעים מאין כמותו.

באותו היום כשצעדתי במצוות סבתא לכיוונו של זורנעא, בחוץ כבר היה חם, המחשבות על מה שקרה בלילה תקפו אותי. למה לא עזרתי לה? איזה פחדן אני. איך אוכל להיות גבר אם אני לא עוזר לילדה. הלכתי שפל ומורכן ראש. ראמי ראה אותי מרחוק, "מורעאק, סַחבּי, מה איתך? למה לא באת בבוקר לבור?" הוא ניגש אליי בריצה מחייך כולו וחיבק אותי בחום. "יאללה, בוא נרוץ לחברים", תפס אותי ביד ומשך אותי אחריו. השמחה הזו של ראמי שחררה אותי ורצתי איתו, קצב הריצה התגבר, ובתוך כמה דקות הגענו מתנשפים לחברים שכבר היו רטובים כולם מהמים שבקרקעית הבור. תעביק חיבק אותי ואמר, "יא זָאלָמֵה, מה איתך? אִנְתָּ כּוָואֵיס? אתה בטוב?" התרגשתי שתעביק, המנהיג שלנו, פנה אליי ככה באופן אישי ואינטימי. הוא היה גבוה ממני בראש, היו לו שערות על הפנים, וגופו השרירי כבר הפך לגברי יותר. העובדה שפנה אליי בחיבה הייתה משמעותית עבורי.

"כן", עניתי. "הכול בסדר".

"יופי!" טפח על שכמי. "בואו!" פנה אל כולם. "הולכים לשוק".

פנינו משם וירדנו לכיוון השוק. כשהלכתי בין חבריי, שכחתי את מאורעות אתמול, הרגשתי שוב שמח, וברגל קלה רצתי אל השוק, מנופף במקל ארוך וחזק שאחזתי. השוק היה מגרש המשחקים האהוב עליי. זה היה המקום הכי שמח בשכונה שלנו. היו שם דוכני עץ מוצלים שהוצבו משני עברי הרחוב ובהם מכרו תבלינים עם ריחות משכרים שמילאו את האוויר. היה שם לבנדר סגלגל, מקלות וניל מתקתקים, שערות זעפרן שבאור החזק נראו כמו חוטי זהב אדום, גרגרי פלפל שחור חריפים, שפעם תוך כדי ריצה נפלתי עם הפנים לתוכם, וימים רבים אחר כך בערו עיניי ופניי מכאב ולא הפסקתי להתעטש. היו גם תבליני המוסקט, מקלות הקינמון, ההל ואיתם הציפורן והזנג'בּיל ששימשו להכנת חוויאג' ריחני לקפה. שורשי כורכום וזרעי כוסברה, עם כמון, נטחנו במכתש ועלי לתערובת בשם דומה כדי להוסיף למרק. סחוג ולידו ביסבאס ירוק, זרעי חילבה, קצח שהיינו קוראים לו סבא־סודא והיה ידוע כמחזק את הלב. אהבתי אותו במיוחד כי היה לו ריח שהזכיר לי סאלוף טרי וחם. היינו מערבבים אותו במאפי הסמנה הנפלאים והנדירים, סאבייה ועוגיות כעק מתפצחות. השוק היה עולם עשיר ואינסופי. בדוכני הגבינות צפו כדורים לבנים בתוך פחים מלאי מים, היה להם טעם מלוח מרענן. לא פחדתי לגנוב מהם. הייתי זוחל מתחת לדוכן של הפלפלים, מתגנב מתחת לקערות הגבינה, מזהה רגע של המולה וחוסר תשומת לב של המוכר, מושיט יד מהירה למעלה ושולה שלושה, לפעמים ארבעה כדורים, ומייד מסתתר. הכדורים הנותרים המשיכו לצוף במים כך שאי אפשר היה להבחין בכדורים החסרים. היו גם דוכני משקאות חלב וקפה ומיצים מפירות שונים ובטעמים משתנים. כשהיינו מתקרבים לשוק, מרחוק כבר נשמעו צעקות המוכרים שהכריזו על הסחורה שלהם כדי למשוך קונים. השוק היה רחוב אחד צפוף שבקצה שלו הסתיימה השכונה. לאורך הרחוב היו פזורים שיירים של פירות, צמחי בושם, ירקות ונוצות שהתערבבו עם גללי החמורים, העיזים והגמלים שעברו שם. בהמולה הזו היינו משתוללים, רצים בזמן משחק תופסת, נעצרים לפתע ליד קונה שהגיע מהעיר. לפעמים היה זה אדם לבוש בגדים מבד מוזר שלא ראינו כמותו, או מישהו שנושא על כתפו קוף צווחני או סוחב איתו מין תיק עור גדול ומרובע. תמיד ציפתה שם איזו הפתעה, והיינו חוזרים משם נרגשים וחולמים על עולם אחר, מסקרן ומפתה.

בסוף אותו היום, בדרכי הביתה, נזכרתי שלא הבאתי מים ולא גרונות לסבתא. פחדתי מהתגובה שלה, אבל הייתי עייף מאוד לכן נכנסתי בשקט. להפתעתי סבתא לא הייתה בבית. נשכבתי על המחצלת שלי ונרדמתי מייד. לפנות בוקר שוב התעוררתי מחלום החולות, אבל הפעם הוא היה קצת שונה. ברגע הכי מפחיד שבו אני נאבק שלא לשקוע בחולות המכסים אותי עוד ועוד, אני רואה לפתע את דמותה של הילדה, פניה מכוסים בצעיף, והיא מושיטה לי את ידה לעזרה, כמו רוצה למשוך אותי אליה כלפי מעלה. אני מושיט לה את היד, ומתעורר.

פקחתי את עיניי, נשימתי הייתה כבדה וגופי שטוף זיעה. סבתא הופיעה, הניחה מטלית רטובה על מצחי, והגישה לי ספל פח עם מים חמימים וזנג'ביל. "שכב יא אִבְּני, שכב. חטפת כנראה צרעת ואתה צריך לנוח. מחר תרגיש טוב יותר. שכב". היא לא אמרה מילה על המטלות של אתמול שלא ביצעתי. לא סיפרתי לאף אחד על מה שראיתי בלילה ההוא. חשבתי שתעביק בטח היה מציל אותה או לפחות היה ניגש אליהם. התביישתי, והחלום בלבל אותי עוד יותר.

אחרי יומיים של מנוחה קמתי מלא מרץ, ויצאתי אל הבור להביא מים. השעה הייתה מוקדמת ועוד לא היה שם אף אחד. הייתי לבד. השמש שטפה את החולות ואת הסלעים, האוויר הסתלסל כלפי מעלה. היה נעים, עדיין לא חם. מרחוק שמעתי את העיזים פועות. שלשלתי את הפח הגדול לקרקעית הבור. שמעתי את הפח נושק למים, שוקע בהם ומתמלא במהירות. הרמתי אותו לאט לאט כדי שלא יתהפך. כשהפח הגיע לפתח הבור הנחתי אותו בזהירות על האדמה. אחר כך הבטתי בשכונת בתי החמר שלנו. בקצה אחד, הרחוק ממני, השתרע רחוב השוק. הצלחתי לראות שחלק מהאנשים כבר מסדרים את הדוכנים לתחילתו של עוד יום. בהמשך ראיתי את הגמלים של חליפא רובצים ליד הבתים הצפופים שלנו. מאחוריהם נראתה מקשת בתי החמר הבנויים זה לצד זה, מטפסים לכיוון הגבעה השחורה. בקצה האחר של השכונה נראתה החפירה. בחלק הכי נמוך של השכונה, מאחורי החפירה, השתרע המדבר. אלו היו רגעים שאהבתי. הייתי לבד ויכולתי לעצור ולהתבונן במדבר שמילא את עיניי. רגש מוזר שטף את גופי, פחד מהול בכמיהה. מה יש שם בחולות הרחוקים? תחושה מוזרה שלא הכרתי הלמה בי. נבהלתי והתנערתי ממנה במהירות. הסטתי את מבטי והתרכזתי במראה החפירה.

אל החפירה העמוקה שבקצה השכונה התנקזו המים שזרמו לפעמים ברחובות. במשחקי התופסת היינו רצים לפעמים על קצה החפירה, ונזהרים שלא ליפול כי היא הייתה עמוקה. לא היה אחד שלא חשש מנפילה לקרקעית. השמועה אמרה שיש שם יצורים שישנים ביום וערים בלילה. לא פעם נשמעו משם בלילה קולות מוזרים. המבוגרים אסרו עלינו להתקרב לשם. זה מסוכן מאוד, אמרו ולא הסבירו. כששאלתי יום אחד את סבתא מי אלו היצורים שחיים בחפירה, היא הביטה בי במבט זועם ועשתה תנועה של "אוסס" על השפתיים. "אתה רוצה שהעיניים שלך יהיו לבנות כמו של טורחאת, הילד שלא רואה כלום? אתה יודע שזה מפני שהלך שמה איפה שאסור. אוסס. אל תרגיז אותי". מאז לא שאלתי אותה או אף מבוגר אחר על החפירה. כטבעם של ילדים הסתקרנו ותכננו להגיע לשם באחד הלילות כשכולם ישנים, אבל ההחלטה איכשהו התפוגגה באוויר ולא מימשנו אותה.

סיימתי למלא את הכלים במים, וירדתי מהבור חזרה הביתה. בדרך פגשתי את נורי. הגלימה שלו הייתה תלויה עליו כמו שק גדול וארוך, והוא קיפץ חסר מנוחה על רגליו הדקות והשחומות. "דאוד וראמי מחפשים אותך. כולם מחפשים אותך, עזיזה ברחה וכולם רודפים אחריה, תעביק אמר לי לקרוא לך". ברגע ששמעתי שתעביק קורא לי אמרתי לנורי, "סְתַאנָא, כבר אני בא". הנחתי את הכלים עם המים בבית, התעלמתי מה"יא מחרם אֶבֶּן מחרם, תַעאל הוּן" של סבתא, ורצתי חזרה לנורי. המשכנו יחד כשאני מדרבן אותו, "נו כבר! נו כבר", והמסכן הרזה ניסה להגביר את הקצב למרות הגלימה שהפריעה לו לרוץ. לבסוף הגענו לתעביק. הוא עמד ליד החפירה, והשקיף על ראמי ועל דאוד שטיפסו על סלעים לכיוונה של עזיזה שפעתה בקול.

עזיזה הייתה עז בעלת קרן אחת ועין אחת שבאחד הקרבות עם להקת תנים, שהגיחו מהמדבר ועשו שמות בעדר של זורנעא, איבדה קרן ועין, לא לפני שבקרניה שיספה שניים מהם והניסה את השאר. שותתת דם אסף אותה זורנעא ברוך ובהערצה אל זרועותיו, ואף שכולנו חשבנו שעדיף שישחט אותה ויגאל אותה מייסוריה, טיפל בה זורנעא כאילו הייתה בתו, במסירות ובעדינות אין קץ שהייתה מנוגדת לאיש הגדול עב הבשר הזה. הוא ישן לידה בכל לילה, הניח מטליות לחות לספוג את הדם, והשקה אותה במשקה מרפא שרקח בעצמו מעשבים שונים, עד שהתאוששה. הוא אמר לכולם שבעזיזה יש נשמה של לוחם מיסרי בשם סאעת, או אפילו של האל המיסרי עצמו, סֵת, והיא תשמור על כל רכושו ועל בני ביתו. יום אחד הודיע מעל דוכנו שהוא עצמו ישחט כל מי שינסה לפגוע בה. היא הקריבה את עינה ואת קרנה למענו, לכן הוא ישמור עליה מכל משמר ויגן עליה בגופו. אנחנו כמובן לא האמנו באגדה על העז, ומדי פעם היינו זורקים עליה אבנים, סתם כדי להרגיז אותה. היא באמת הייתה עז משונה, במקום לברוח הייתה מתחפרת ברגליה, מרכינה את ראשה חד הקרן, ומביטה בנו בעין הבודדת שלה כאומרת, תעאל נְשופַכּ, תעאל הון. בוא נראה אותך, בוא לפה. אולי באמת הייתה בה רוחו של סֵת.

תעביק אמר לי, "רוֹח, יאללה וולד רוח, תביא את עזיזה. זורנעא ישלם לנו הרבה בשבילה וכבוד גדול לנו. יאללה רעקי, רוץ!" כך כינה אותי בחיבה, ואני במהירות דילגתי על הסלעים, נזהר לא להתקרב יותר מדי לחפירה העמוקה. חיש מהר הגעתי לראמי. לא הצלחתי לראות את העז ושאלתי אותו, "וֵוין הֵי? איפה היא?"

"שם!" הצביע ראמי לכיוון סלע גבוה שעליו עמדה עזיזה ופעתה בקול.

"מה יש לה?" שאלתי אותו.

"אנא עארֶף?! אני יודע?!" השיב ראמי. "אולי נורי זרק עליה אבנים, עצבן אותה".

המשך הפרק בספר המלא