נמלים, נוירונים, תודעה

הקדמה

"רק האדם מנסה 'לדעת' בידיעה היודעת", כותב יואל הופמן, ואינו מפרש. מהו טבעה של אותה הידיעה היודעת, ומהי הידיעה שאינה יודעת? האם אנחנו יכולים לדבר ולחשוב על התודעה האנושית מבלי להניח שיש שם גם מישהו או משהו שיודע שהוא רואה את ההר, ושיודע שהוא חש את קרירות המים שבנהר? מישהו שיש לו גם חוויה של הידיעה עצמה? האם באמת אצל העז והדג אין מישהו או משהו מעין זה? האם לַדבר הזה ולמושג ה"אני" יש קיום גם בהֶעְדֵר תודעה? בקיצור: מהי בכלל תודעה - איך, מתי, ואצל מי, היא באה לידי ביטוי?

כשהספר הזה התחיל את דרכו, אף אחת מן השאלות הללו - שאלות שהן ליבו של הדיון שלפנינו - לא עמדה לנגד עיני.

הכל התחיל בבוקר קיץ חם אחד, כשטיילתי בהרים סביב מקום מגורי. בסוף עלייה תלולה עצרתי, התיישבתי בצד הדרך כדי להסדיר מעט את הנשימה, ומבטי שוטט בפיזור־נפש על פני הקרקע סביבי. למרגלותי הבחנתי בפתחו של קן נמלים שמסביבו התרוצצו נמלים רבות, אבל דווקא אחת מהן לכדה את תשומת ליבי. היא התקדמה לאיטה לעֵבר פתח הקן כשהיא מחזיקה זרע גדול של שיבולת שועל. התבוננתי בה וציפיתי שהיא תיכנס לתוך הקן, אבל להפתעתי, במקום לנוע ישר אל הפתח, היא שינתה כיווּן והתחילה לנוע באופן שנראה חסר־מטרה, מתקרבת אל הפתח ומתרחקת ממנו, וכל זה בלי להניח את מטענה הכבד. כאשר בסופו של דבר נכנסה הנמלה לתוך הקן, נשארתי תוהה: מדוע לא עשתה זאת מייד כשהגיעה אל הקן, אלא המשיכה להסתובב עם משׂאהּ הכבד ללא סיבה נראית לעין?

באותה הנקודה שבה הנמלה הגיעה אל סוף מסעה, התחיל המסע שלי. הנמלה הגיעה אל היעד שאליו היתה צריכה להגיע, ואילו אני יצאתי למסע חקר בלי לדעת לאן הוא יוביל אותי, אם בכלל.

לאורך הדרך פגשתי לא מעט מראות מוכרים: רעיונות שכבר פגשתי בעבר במסעות חקר קודמים שלי, תובנות ישנות שקיבלו לבוש חדש, זיכרונות של תופעות ושל התנסויות, וגם שאלות שכמעט נשכחו, ועכשיו הוארו פתאום באור אחר. כל אלה - מעניינים, נעימים ומרגשים ככל שיהיו - לא הכינו אותי להפתעה שחיכתה לי בהמשך הדרך: מתוך שרשרת הרעיונות והתובנות שהצטרפו אלה לאלה, צפה ועלתה תובנה חדשה, מהוססת, מרתקת - אפילו קצת מרתיעה, אבל בה־במידה גם עקשנית.

בשלב מסוים הבחנתי כי האבולוציה של התופעות הביולוגיות שעסקתי בהן מובילה אל מערכת שהמאפיינים שלה נראים דומים - ואפילו דומים מדי - למאפיינים של אותה תופעה אנושית מסקרנת, מושכת וחמקמקה שאני מציע (בהשראתו של יואל הופמן) לקרוא לה התודעה היודעת. זוהי התודעה האנושית בהגדרתה הפשוטה והאינטוּאיטיבית ביותר, המצב או התהליך שבו או בעזרתו האדם מכיר ויודע את מה שמתרחש בתוכו. במבט שטחי התיאור הזה לכאורה פשוט וברור, אלא שהוא מעלה שתי שאלות מהותיות שדורשות הסבר. האחת נוגעת לטבעה של הידיעה, והשנייה לטבעה של הדיכוֹטוֹמיה הפנימית בין הסוּבּייקט, זה שיוֹדע, לבין האוֹבּייקט, הידוּע.

התנאי הבסיסי לקיומה של חוויית הידיעה הוא היכולת של היוֹדע, בכוח או בפועל, לדווח על כך. דיווּח כזה לא מוגבל לתקשורת בין־אישית, בין שני בני־אדם או יותר, אלא מתבטא בראש ובראשונה ביכולת של האדם לדווח לעצמו. לכאורה, אקט הידיעה הפנימי הזה מחייב סוג כלשהו של הפרדה פנימית בין היוֹדע לידוּע, ששניהם הם חלק מאותו אדם (או חיה). התפיסה הדוּאַליסטית הזאת מבטאת אינטואיציה מאוד חזקה ובסיסית, ולפיה בתוך הגוף החומרי מתקיימת מעין ישוּת־על שאין לה מיקום פיזי מוגדר, ישות שאנחנו קוראים לה "עצמי", ובשפת היומיום פשוט "אני". בהתחשב בתפקיד המרכזי שה"אני" משחק בָּאופן שאנחנו מבינים ומתארים את התיפקוד האנושי, כל הגדרה, הסבר, או אפילו רק תיאור של התודעה, שמתבססים על הידיעה ועל היוֹדע, לא יהיו שלמים כל עוד מהותו, תפקידיו, וגם עצם קיומו של ה"אני" הזה, אינם ברורים.

אחת הבעיות הבסיסיות בכל דיון על התודעה נובעת מן הקושי להגדיר אותה. אנחנו יודעים שאנחנו יודעים, אבל אנחנו לא מבינים מה זה אומר, כי אנחנו לא מסוגלים לראות מה באמת מתחולל בתוכנו כשהידיעה מתרחשת. התודעה היא מושג שמלכתחילה צמח והתפתח בתוך עצמו, ומתוך עצמו: בתוך עצמו - משום שהתודעה היא זו שיוצרת את המושג ומכירה אותו; ומתוך עצמו - משום שהוא בנוי על לימוד והכרה של מרכיבי התודעה עצמה. בגלל הסוּבּייקטיביוּת המוּבנית הזאת, לא ניתן לבסס את מושג התודעה על יסודות קוֹנקרטיים, אוֹבּייקטיביים וחד־משמעיים, וכפועל־יוצא מכך קשה גם להגדיר את גבולותיה.

כמו כל תופעה מנטלית שנצפית ומדוּוחת, חוויית הידיעה היא בדרך כלל רק קצה הקרחון של תהליכים מורכבים יותר, שבדרך כלל אין לתודעה עצמה גישה אליהם. לאמיתו של דבר, הדיווּח שאדם נותן לעצמו על תהליכים פנימיים כמו רגש, מחשבה, הבנה, וכמובן ידיעה, מבוסס כמעט תמיד על התאמה של התופעה הנצפית לדפוס מנטלי מוּכּר כלשהו. בתקשורת הראשונית שבין אדם לעצמו, ובמידה מוגבלת מאוד גם בין אדם לחברו, דפוס כזה לא חייב להיות מילולי. לעומת זאת, לצורך תקשורת משוכללת יותר - בעיקר עם אדם אחר, אבל גם בתקשורת פנימית - יכולת הדיווּח מוּתנית בקיומם של מושגים מוסכמים: ייצוגים מילוליים שרירותיים, שהם בהכרח נרכשים, שאמורים להיות משותפים לשני הצדדים.

סיבת הקיום של חוויית הידיעה, המנגנונים שמאפשרים אותה, והתפקיד שהיא ממלאת, הם חידה שקשה מאוד לתת לה הסבר מדעי מלא. יש הטוענים כי לעולם לא נוכל לתת לה הסבר כזה, ולכן היא קיבלה את השם "הבעיה הקשה של התודעה". מן הסתם, הקושי הזה - שהרתיע רבים בעבר, ומרתיע גם היום, מן הניסיון לעסוק בשאלת התודעה - הוא גם אחת הסיבות לכך שמלכתחילה גם אני לא עסקתי בשאלות הללו. התהיות על התודעה האנושית בכלל, ועל תעתועיה של התודעה הפרטית שלי בפרט, העסיקו אותי מאז ומתמיד, אבל לא ניסיתי לחפש קשר בין השאלות האלה ובין העניין שגיליתי במקביל במדעי החיים, ובייחוד באבולוציה. הופעתה הלא־צפויה של האפשרות שישנו קשר כזה היא שגרמה לי להמשיך ולהתעמק בשאלה, ולבחון מחדש את הנחות היסוד שבגללן מושמעת הטענה כי "הבעיה הקשה" אינה ניתנת לפתרון. התובנות שצברתי, ושאותן אציג בהמשך, אינן הופכות אותה לקלה ומובנת, אבל לאורן היא כבר לא נראית בלתי־פתירה.

טווח המשמעויות המיוחסות למילה "תודעה" הוא נרחב למדי. במעגל הרחב ביותר, יש המייחסים סוג כלשהו של תודעה לצמחים ואפילו למערכות דוממות. רבים אחרים, שאינם מרחיקים לכת עד כדי כך, כוללים במושג הזה מיגוון גדול מאוד של תופעות חישה ותפיסה המופיעות אצל מיגוון גדול עוד יותר של מיני בעלי־חיים. מכיווּן אחר, יש המרחיבים את השימוש במושג הזה לתחומים פחות קוֹנקרטיים, ומשתמשים במושגים כמו תודעה מעמדית, סביבתית, מיגדרית, ואפילו תודעה קוסמית.

במקביל לאי־הבהירות ביחס לגבולות המושג, נשאלת גם השאלה מהו טבעה של התודעה. יש מי שרואים בתודעה תופעה של עולם החומר, כלומר תוצר של האורגניזם ובעיקר של המוח שלו, ויש אחרים שטוענים כי היא משהו אחר, לא־חומרי, אבל להבנתם לא פחות נוכח ואפילו מוחשי.

השאלה הראשונה - מהו טווח התופעות הטבעיות שראויות לשאת את השם תודעה - נושאת עימה השלכות שאינן רק טכניות או סֵמַנטיות. אחת הטענות העיקריות שאנסה לבסס כאן אומרת כי התודעה היודעת לא התפתחה כהמשך ישיר ורציף לתופעות קוֹגניטיביוֹת בסיסיות יותר, כמו חישה, תפיסה וחוויה, שיש הכוללים גם אותן במושג תודעה. על־פי ההצעה שאביא כאן, התודעה היודעת היא לא צעד נוסף באבולוציה של היכוֹלוֹת הקוֹגניטיביוֹת, אלא תופעה נפרדת, שהתפתחה מסיבות אחרות, ומשרתת צרכים אחרים. אי לכך, השימוש במושג תודעה למיגוון רחב של תופעות שונות זו מזו הוא אומנם לגיטימי, שהרי לאיש אין זכות יוצרים על המושג, אבל לדעתי הוא מטעה.

את השאלה השנייה - האם התודעה היא תופעה ביולוגית־חומרית בלבד, או שמעורב כאן גם משהו שאינו חומרי - אי־אפשר לדחות על הסף. יהיה יומרני לטעון כי מדע הביולוגיה הגיע לנקודה שבה הוא מסוגל להסביר את כל תופעות החיים, וספק אם אי־פעם יוכל להגיע לשם. כשהגבולות של יכולת ההסבר של הביולוגיה אינם ידועים, הטענה שהתודעה היא תופעה החורגת מתחום הביולוגיה, ואולי אפילו מתחום המדע בכלל, לא ניתנת להפרכה, וכמובן גם לא להוכחה. עם זאת, שורשי המהלך שאני מתכוון להציג כאן נטועים במדעי הטבע, ובעיקר בביולוגיה, ועל־כן גם פירותיו אינם יכולים לחרוג מן התחום הזה. לפיכך, אם יש באדם עוד משהו שנמצא מעֵבר לפיזיקה או לביולוגיה, ה"משהו" הזה לא ימצא את מקומו במסגרת הדיון הזה.

הגישה שבעזרתה אנסה להסביר את תופעת התודעה היודעת עוקפת את רוב המכשולים שמניתי זה עתה. אני מנסה להתווֹת מסלול אבולוציוני אפשרי שיוכל להוביל בסופו של דבר אל תופעות מן הסוג שאנחנו מייחסים לתודעה היודעת. המסלול הזה מתחיל בתופעות ביולוגיות קונקרטיות שמופיעות כבר במערכות ביולוגיות פשוטות יחסית - תופעות שכדי לתאר ולהבין אותן אין צורך להניח קיום של תודעה, וגם לא להיזקק לדיווּחים סוּבּייקטיביים. המסקנות הנובעות ממהלך שכזה עשויות להיות קוֹנקרטיוֹת, מעוּגנוֹת בעולם החומר, ובעיקר פחות חשופות להטיוֹת תרבותיות. בדרך זו אפשר לבחון תופעות כמו חוויית הידיעה, ההפרדה בין יוֹדע לידוּע, ותופעות נוספות שמקובל לקשר אותן לתודעה - והכל מנקודת מבט שאיננה נשענת על הגדרה מוקדמת שלה, ואפילו לא על ההנחה שהיא קיימת. מצד אחד המהלך הזה מתבסס על הצגת השורשים האבולוציוניים שהובילו להופעתם של אקט הידיעה ושל הדיכוֹטוֹמיה בין יוֹדע לידוּע, ומצד שני - על חיפוש התרומה האפשרית של שני אלה להישרדות הפרט והמין כולו.

כאמור, הספר הזה לא התחיל את דרכו בסימון־מראש של המסקנות המבוקשות, ואפילו לא בהצגת השאלות שעל הפרק. השלב הראשון של הדרך הזאת, שנפתח בעקבות המיפגש עם הנמלה, היה דומה יותר לשיטוט חסר־מטרה בעולם של תופעות, שאלות ורעיונות. נושאי הדיון, גם העיקרי וגם המישניים, הופיעו בהמשך הדרך, והם צמחו וקיבלו צורה מתוך ההצגה והבחינה, זו בצד זו, של תופעות שונות, פשוטות ובסיסיות יותר. לכאורה, זהו מהלך לא־שיגרתי, אבל אני מאמין כי דרך החקירה הזאת היא תופעה הרבה יותר נפוצה ממה שמקובל לשער, והיא מאפיינת תהליכים יצירתיים רבים, כולל תהליכי חשיבה.

כשתהליך יצירתי מעין זה מתנהל בתוך עולם המחשבה התיאורטית, נוסף אליו כמעט בהכרח עוד שלב. לאחר שהופיעו התובנות החדשות בצורתן הגולמית, מגיע כמעט בהכרח תהליך של "הנדסה לאחור" של המהלך כולו, תהליך שמארגן מחדש את התובנות שנוצרו, כך שיציגו טיעון סיבתי ולינֵיאָרי עם התחלה (הנחות יסוד), אמצע (מהלך לוגי סיבתי), וסוף (מסקנות), שכולם מוגדרים היטב.

האירגון־מחדש הזה הוא תהליך שקשה להימנע ממנו, ובדרך כלל גם אין כל סיבה לכך, אבל בספר הזה בחרתי להשתמש בו במשׂוּרה. למען האמת, גם לוּ יכולתי להציג מראית־עין של טיעון סדור מעין זה, לא בטוח שהתמונה המתקבלת היתה נאמנה למציאות. בפועל, הבסיס העיקרי שעליו בנויות המסקנות שאני מבקש להציג כאן הוא לא סיבּתיוּת, שיש בה יחס חד־כיווּני בין סיבה לתוצאה, אלא קוֹהֶרֶנטיוּת, שבה כּיווּניוּת היֶירַרְכית כזאת אינה הכרחית, וכתוצאה מכך גם הסֵדר של הצגת מרכיבי הטיעון השונים הוא בעיקרו שרירותי.

בהֶעְדֵר סדר מחייב שכזה, אני רוצה להזמין את הקורא למסע שיהיה דומה במקצת לתהליך שבו התפתחו אצלי התובנות הללו, ויזכיר גם את השיטוט האקראי של הנמלה. זוהי הזמנה לשוטט בין תופעות שונות שהקשר ביניהן לא תמיד מובן מאליו, ולצרף בהדרגה חלקים לפּאזל, בתקווה שאט־אט התמונה תלך ותתבהר. בהמשך, לאחר שאציג את התודעה היודעת, אנסה להרחיב את טווח התופעות המקושרות אליה, ובכך לשפר את היכולת שלנו להסביר חלק מן התופעות הללו ולגלות קשרים חדשים ביניהן.

לבסוף, חשוב לי להדגיש שוב כי בכל המהלך שאציג כאן אין יומרה לבנות מערכת טיעונים לוגית בלתי־מעורערת ולבסס עליה את מושג התודעה. בכל מה שקשור לשאלה הקשה של התודעה, וגם לשאלות רבות הנחשבות קצת פחות קשות, אנחנו עדיין מגששים באפלה. המוּרכּבוּת של המנגנונים המוציאים לפועל את התהליכים המנטליים, גם הפשוטים־לכאורה, היא כל־כך גדולה, שספק אם התפיסה האנושית מסוגלת להקיף אותה.

כמו כל תיאוריה המנסה להסביר תופעות בעולם הפיזי, התיאוריה שאציג כאן מנסה למתוח קווים מחברים בין תופעות שונות לתובנות חלקיות הקשורות כולן לתודעה, במטרה ליצור מהם רשת שיש לה היגיון פנימי משלה. הרשת הזאת היא ניסיון לייצר תמונה קוֹהֶרֶנטית וכמה שיותר שלמה של התודעה האנושית, אבל כמו כל רשת, היא בהכרח מוגבלת בשני אופנים עיקריים. מצד אחד, בכל רשת יש חורים, וככל שהיא צפופה יותר - החורים אומנם קטנים יותר, אבל מספרם גדל. גם אם רבים מן הקישורים שאני מציע בין התופעות השונות יתבררו בסופו של דבר כנכונים, עדיין רבים החורים שדורשים הבהרות נוספות. מצד שני, כל רשת מוגבלת בשטח שהיא מכסה, ובמקרה של התודעה, התיאוריה המוצעת נוגעת רק בחלק - אולי אפילו קטן למדי - מן התופעות הרלוונטיות להבנה מלאה שלה. לצורך העניין אזכיר רק שני תחומים שבהם לא נגעתי: האחד - חלוקת התפקידים בין צידי המוח, שמן המעט שאנחנו יודעים עליה, נראה שהיא רלוונטית לשאלת התודעה; והשני - התפתחות התודעה מן הלידה ועד לבגרות. בלי הבנה של שני אלה, ההיכרות שלנו עם התודעה לא תהיה שלמה, אבל מגבלות המקום, ולא פחות מכך, מגבלות הכותב, השאירו אותן מחוץ למסגרת הספר הזה.

על הרקע הזה, חשוב להדגיש שכמות סימני השאלה שהספר מציב בפני הקורא אינה פחותה מזו של סימני הקריאה שבו. לקוראים שאינם מעורים בנושאים הללו, אני מציע לא להתעלם מסימני השאלה הללו, ואילו לקוראים היותר מעודכנים (ובהתאם, אולי גם יותר ביקורתיים) אני מציע לא להתמקד בהם בשלב הראשון, כדי שלא יפריעו לראות את המהלך בכללותו. המסר שבסימני השאלה הוא לא פחות חשוב מזה של סימני הקריאה: גם אלה וגם אלה יקבלו את משמעותם המלאה רק על רקע התמונה הכללית.

ועוד: מטבע הדברים, הכתיבה של טקסט מעין זה מרחיבה את התיאור והדיון בחלקים המוּכּרים והמוּבָנים, ומצניעה את האזורים שעדיין שרויים באפלה. אַל לקורא להיתפס לאשליה שזוהי התמונה המלאה: הספר לא מתיימר להבהיר אחת ולתמיד מהי התודעה היודעת, ובוודאי שלא להציג את כל ההיבטים שלה. זוהי רק הצעה לזווית ראייה נוספת, עוד הזדמנות להציץ בתופעת התודעה האנושית. אני מקווה ומאמין שיהיה בדברים כדי לתרום להרחבה ולהעמקה של ההבנה של חלק מן התופעות הללו. אני גם מקווה ומאמין שנקודות המבט האלטרנטיביוֹת והמֶטאפוֹרוֹת החדשות שאני מציע כאן יאפשרו לקורא לרענן את האופן שבו הוא עצמו שואל את השאלות הרבות שיעלו כאן, ובראשן שאלת התודעה, ואולי גם יוסיפו עוד נדבך להבנת מקורה של התודעה היודעת, והתפקידים שהיא ממלאת ביצירת ההתנהגות המורכבת של האדם.

מבוא

תיאוריית האבולוציה של דרווין זכתה לכבוד המפוקפק להיות זו שעוררה יותר מחלוקות לוהטות ויצריות מכל תיאוריה מדעית אחרת בעידן המודרני. המחלוקות הללו עדיין בעיצומן, אבל בקרב אנשי המדע קשה למצוא חוקר או מלומד רציני שיערער על עצם קיומה של האבולוציה או על תפקידה של הברירה הטבעית בהנעתה. נכון להיום, כמעט שום תיאור או הסבר של תופעה ביולוגית לא נחשב לשלם אם אינו מתייחס גם לרקע האבולוציוני שלה. זהו כמובן תקן שיש לברך עליו, אבל נראה שהכרה שטחית או ראייה פשטנית מדי של המנגנונים האבולוציוניים עלולות להוביל למסקנות מוטעות. מאחר שבספר הזה אנחנו מנסים להכיר את התודעה האנושית כתופעה ביולוגית, חשוב להקדים ולהציג כמה עקרונות שעומדים בבסיס הטיעונים שיובאו כאן בהמשך.

העיקרון הראשון נוגע לשאלת הרצף וההמשכיוּת של התהליך האבולוציוני. הרעיון הבסיסי של כל תורות האבולוציה למיניהן - גם אלה שקדמו לדרווין, גם התיאוריה שלו עצמו, וגם אלה של ממשיכי דרכו - הוא שכל צורות החיים הקיימות, וכל המיבנים והמנגנונים השונים שלהן, התפתחו בהדרגה מתוך צורות חיים, מנגנונים ומיבנים שקדמו להם. הדימוי הפופולרי של העץ האבולוציוני מחזק את הרושם שכל תופעה ביולוגית היא תוצאה של אבולוציה רציפה והדרגתית המורכבת מרצף של שינויים קטנים וכמעט לא־מורגשים. אבל בחינה מעמיקה יותר של התהליכים האבולוציוניים ושל המנגנונים המניעים אותם מעלה תמונה מורכבת יותר.

אין עוררין על כך שהאבולוציה לא מתקדמת בקצב אחיד, אלא מואצת ומואטת חליפות, אבל נראה שבנוסף לכך, תהליכים אבולוציוניים מתקדמים לפעמים גם ב"קפיצות" שקשה יותר להסביר אותן. אחד ההסברים האפשריים ל"קפיצות" האלה מבוסס על כך שכל אורגניזם מורכב יכול לשלב בתוכו במקביל כמה וכמה קווי התפתחות רציפים פחות או יותר, שכל אחד מהם אחראי לתופעה מסוימת או ליכולת ספּציפית. המיפגש בין קווים כאלה, שהתפתחו והבשילו בנפרד זה מזה, יחד עם שינויים בסביבה, עשוי להוביל להפצעה (emergence) של תופעה או יכולת חדשה שאינן המשך ישיר של אף אחד מן הקווים הנפרדים האלה, ושלפעמים אפילו לא ניתן לקַשֵר אותן עם צורך הישרדותי כלשהו.

התובנה הזאת עשויה להוביל אותנו אל העיקרון השני, שעל־פיו תוצרי האבולוציה לעולם אינם מושלמים. למרות הקונפליקט רב־השנים בין תורת האבולוציה ובין הדוֹגמה הדתית, נראה שאפילו חלק מתומכי האבולוציה - בוודאי ההדיוטות שביניהם - מְאַמצים בבלי משים את העיקרון הדתי שעל־פיו כל מעשי האל הם בהכרח מושלמים. בתרגומה לתורת האבולוציה, התפיסה הזאת מתבטאת בדימוי (הנפוץ בעיקר בין מתנגדי האבולוציה) של האורגניזם כשעון משוכלל, וגם (אצל התומכים בה) בהנחה שאפשר וצריך למצוא סיבה אבולוציונית־הישרדותית לכל אחת מן התכונות של כל אורגניזם ששרד עד ימינו. ואולם, בהנחה ששום אורגניזם לא תוכנן על־ידי ישות כלשהי שהגדירה את מטרותיו, גם אידיאל השלמוּת הוא בהכרח שגוי. כל אורגניזם הוא תוצר של היסטוריה ארוכה של שינויים אקראיים, שחלקם מועילים בדרך כלשהי וחלקם בלתי־מזיקים, או שהנזק שהם גורמים הוא זניח לעומת התועלת שהם מביאים. התוצאה היא יצור שמסוגל לתת מענה מספיק טוב, אבל בדרך כלל רחוק משלמות, לרוב האתגרים שהוא פוגש.

בהשוואה לשני העקרונות הראשונים האלה, שהם במידה רבה מוסכמים, השלישי הוא שנוי במחלוקת ופחות מובן מאליו. לפי העיקרון הזה, לצד הצורך המתמיד לשפר כל אחת מן היכוֹלוֹת הספּציפיוֹת כדי לעמוד באתגרים הקיימים, וגם לחפש פתרונות לאתגרים חדשים, האורגניזם המשוכלל נדרש גם לשכלל את התיאום בין כל היכולות הללו. עם זאת, בהעדר יד מכַוונת - מערכת־על חיצונית כלשהי המנהלת את הפעילות השוטפת - התיאום בין המנגנונים השונים צריך לצמוח מתוך המנגנונים עצמם. התוצאה היא שהתיאום הזה מתפתח בהדרגה, ומבוסס בדרך כלל על עיכוב הדדי: כל אחד מן המנגנונים השותפים "שואף" לפעול עם כל היכולת שלו, ולנטרל במידת האפשר כל פעילות אחרת שנוגדת או מעכבת אותו.

מטבע הדברים, במערכות שעברו אבולוציה משותפת ארוכה, סביר להניח שכל צד "למד" את מקומו, את תפקידו, ואת מגבלותיו, ולכן הסינֶרְגיה בין כל המערכות תהיה יעילה והרמונית במידה רבה. לעומת זאת, אם לפחות אחת המערכות השותפות הופיעה או השתנתה לאחרונה, הקשר ביניהן עלול להיות הרבה פחות מועיל, ולפעמים אפילו מזיק. כתוצאה מכך, דרגת התיאום בין הפונקציות השונות של האורגניזם נמצאת על הספּקטרוּם שבין שיתוף פעולה הדוק ובין מאבק כוחות שבו כל אחד מן הצדדים פועל להגדיל את כוחו ואת השפעתו על חשבון האחר או האחרים.

על בסיס שלושת העקרונות הללו ננסה להבין את הנסיבות שהביאו להופעתה של התודעה היודעת ואת הקשר בינה לבין המערכות הקדומות יותר, שאחראיות לבקרה השוטפת של כל אורגניזם, כולל האדם.

תפיסת האבולוציה כתהליך רציף מובילה אל ההנחה המקובלת שהתודעה היודעת אמורה להיות שלב נוסף ברצף ההתפתחות ההדרגתית של היכוֹלוֹת הקוֹגניטיביוֹת אצל בעלי־החיים, מן הפרימיטיביים ביותר ועד ליונקים ולציפורים. ההשערה המרכזית שאני מבקש להציג כאן חורגת מן התפיסה הזאת, ומציגה את התודעה האנושית כתופעה נפרדת, שלא התפתחה כהמשך ישיר ומתבקש ליכוֹלוֹת קוֹגניטיביוֹת קדומות יותר. על־פי ההצעה הזאת, התודעה הופיעה כתוצאה מן המיפגש בין שני מרכיבים בסיסיים, סותרים זה לזה, שקיימים אצל כל אורגניזם העובר אבולוציה. הראשון הוא מערכת הבקרה, השומרת על יציבות מיבנית ותיפקודית מול אתגרי הסביבה המשתנה, וכוללת גם את מרבית היכוֹלוֹת הקוֹגניטיביוֹת המשתתפות בתיפקוד השוטף של האורגניזם. השני הוא היכולת לערער את היציבות הזאת, יכולת שמאפשרת לאורגניזם להשתנות ולהתאים את עצמו לאתגרים חדשים. שתי התכונות האלה, וגם האינטראקציה ביניהן, עברו אבולוציה ארוכה שהובילה להופעתן של אינספור וריאציות שונות, המציגות מיגוון גדול של פתרונות שונים זה מזה.

אצל היונקים התפתחה גירסה ייחודית למיפגש בין שתי התכונות הללו, גירסה שמבוססת בראש ובראשונה על הנֵיאוֹ־קוֹרְטֶקְס (neocortex) - איבר חדש במוח שהופיע לראשונה אצל היונקים, ושאצל האדם הוא כבר תופס את רוב־רובו של נפח המוח. כפי שאנסה להראות, הניאוֹ־קוֹרטקס לא התפתח כדי לספק רמה נוספת של בקרה: זוהי מערכת שהסיבה העיקרית לקיומה היא הפרדת מנגנון החדשנות מן הבקרה השוטפת של תיפקודי האורגניזם, כדי לאפשר לשניהם לפעול בעצימוּת גבוהה בלי שיפריעו זה לזה.

ייצור החדשנות מתאפשר בזכות דפוס הפעולה הכָאוֹטי של הניאוֹ־קוֹרטקס. הכָאוֹטיוּת היא דפוס פעולה שונה לחלוטין מדפוס הפעולה הלינֵיאָרי והמַקְבּילי המשמש את הבקרה השוטפת, שמתבצעת בחלקים הקדומים יותר של המוח. זוהי פעילות שאינה מוּכוונת־מטרה, ולא ניתן לִצְפּוֹת מראש את תוצרי פעולתה, אבל דווקא בשל כך היא מאפשרת הופעת מספר לא־ מוגבל של וריאציות חדשות. עקב השוני בין שני הדפוסים הללו, תקשורת ישירה ביניהם היא כמעט בלתי־אפשרית. עם זאת, מאחר שלחדשנות אין כל ערך אם תוצריה לא מוטמעים במערכת הבקרה, החיבור ביניהם הוא צורך חיוני. לשם כך יש צורך במערכת מתַווכת - מימשק ייעודי שיקבל את החידושים ויטמיע אותם במערכת הבקרה.

נוכל רק לנחש מהו המיקום האנטומי של המימשק הזה, אבל אפשר להניח שאופן הפעולה שלו צריך להיות נגיש גם לפעילות הכָאוֹטית וגם לפעילות הלינֵיאָרית המַקְבּילית. היסוד המשותף לשני אופני הפעולה הללו, שבעזרתו אפשר לקשר ביניהם, הוא המרכיב הפשוט והבסיסי ביותר של כל פעולה מורכבת: דפוס הפעולה הטוּרי. המימשק בין שתי המערכות צריך לשַטח את המסר הכָאוֹטי הרב־ממדי, כדי להטמיע אותו, צעד אחר צעד, במערכת הבקרה. הטוּריוּת היא אומנם נסיגה אל הבסיס הראשוני והפּרימיטיבי של שני אופני הפעולה הללו, אבל יחד עם זאת דפוס הפעולה הזה הוא גם המאפיין העיקרי של התיפקודים האנושיים שנחשבים לגבוהים ביותר - החשיבה הלוגית והתודעה היודעת.

הטוּריוּת היא רק אחד המאפיינים של המימשק הזה הדומים לאלה של התודעה היודעת. הצירוף של כולם יוביל אותנו להשערה המרכזית של הספר הזה: התודעה היא בעצם פַּן, או תופעת לוואי, של המימשק הזה. תפקידו העיקרי של המימשק הוא לקיים אינטראקציה בין מערכת החדשנות לבין מערכת הבקרה, לצורך הטמעת החידושים שנוצרו בניאוֹ־קוֹרטקס. אופן הפעולה הטוּרי שלו הוא הרבה פחות מהיר, יעיל ומשוכלל מזה של המערכת האוטומטית, ולכן, כדי להשפיע עליה, הוא צריך קודם כל לעצור אותה. הצורך והיכולת הללו של המימשק, ושל התודעה הנגזרת ממנו, מחזירים אותנו אל העיקרון השלישי, המציג את האורגניזם המשוכלל כזירה שבה מתחולל מאבק בין כוחות מנוגדים.

התודעה האנושית היא תופעה חדשה יחסית, ולכן האבולוציה הקלאסית, המבוססת על השתנוּת גנטית, לא הספיקה לשכלל את התיאום בינה ובין המערכת האוטומטית, כך שהסינֶרְגיה ביניהן נמצאת עדיין בחיתוליה. את מקומה של האבולוציה הגנטית האיטית תופס המנגנון המהיר של האבולוציה התרבותית (מֶמֶטית), שהוא עצמו תוצר של התודעה. התרבות האנושית התפתחה בדרכים רבות ושונות זו מזו, שחלקן מחזקות עוד יותר את הדוֹמיננטיוּת של התודעה, ואחרות מנסות להתגבר על מגבלות התיפקוד שלה ולשפר את הסינֶרְגיה בינה ובין מערכת הבקרה. חלק מן הדרכים הללו נתפסות לפעמים כניסים ונפלאות, וחלק אחר דווקא כדבר מובן מאליו. אנחנו עומדים לפעמים נדהמים מול תופעות אנושיות שנדמה כי הדרך היחידה לתאר אותן היא לראות בהן פלא, אבל לפעמים הלימוד וההכרה של מה שעומד מאחוריהן יכול להפוך את הפלא לתופעה ניתנת להבנה. מצד שני, כשבוחנים לעומק תופעות שיגרתיות, לא פעם מתברר שרק ההרגל והראייה השטחית הם שמונעים מאיתנו לראות עד כמה הן מופלאות. הניסיון להכיר את מקורה ואת תכונותיה של התודעה היודעת כתופעת טבע וכתוצר של האבולוציה הוא גם הזמנה לנסות לפענח את צפונותיו של הפלא, ובה־בעת לגלות את המופלא שבתופעות הפשוטות והיומיומיות.

חלק א

מקרום התא ועד למוח האנושי: האבולוציה של הבקרה

כל יצור חי הוא מערכת הנתונה לאילוצים שנובעים גם מן הסביבה וגם ממנו עצמו. האילוצים העצמיים הם אלה שמבקרים את תהליכי החיים ואת הקשר עם הסביבה, ולכן הם תנאי הכרחי לקיום החיים. ככל שהאורגניזם מורכב יותר, הוא נזקק לבקרה מורכבת יותר, שאמורה לתאם בין מסרים שונים, ולפעמים אף סותרים, ובין צרכים שונים שגם הם עלולים לסתור זה את זה. כתוצאה מכך, כל יצור חי מורכב הוא זירה שבה מתמודדים כוחות שונים, שחלקם מנוגדים זה לזה. מה שנראה כמו "הרמוניה" של הטבע אינו אלא מצב של שיווי־משקל בין אותם כוחות - כזה שיהיה מספיק טוב להמשך קיום האורגניזם. התיאור הזה תָקֵף במיוחד אצל בעלי־החיים שיש להם מערכת עצבים, אלה שמערכת הבקרה שלהם צריכה להתמודד עם מוּרכּבוּת הרבה יותר גדולה, ונדרשת גם למהירות תגובה גבוהה.

לכאורה, מערכות הבקרה המשוכללות אמורות לשאוף לאוֹפּטימיזציה של התיפקוד של בעל־החיים, כלומר ליעילות מְרַבּית, אבל דווקא אצל הנמלה, שנחשבת לסמל היעילות והחריצות, התמונה נראית שונה לגמרי. חלק ניכר מן הפעולות של הנמלה אינו נובע במישרין מן הנתונים שהתקבלו אצלה, ואינו משרת את המטלות המיידיות שהיא אמורה לבצע. הדוגמה של הנמלה מַפנה את תשומת הלב לכך שגם אצל אורגניזמים רבים אחרים מתקיימת פעילות דומה, כזאת שאינה מביאה תועלת מיידית ושאנחנו רואים אותה כאקראית. הפעילות הזאת מאפשרת לנמלה, וגם לאורגניזמים אחרים, להתמודד טוב יותר מול שינויים בתנאים ובאילוצים של הסביבה.

דווקא בהתנהגות של יצורים מפותחים יותר, כולל האדם, הפעילות האקראית הזאת פחות ניכרת, וכלפי חוץ רואים בעיקר את הפעולה המבוקרת ומוּכוונת־המטרה. למרות המוּרכּבוּת הרבה של מערכות הבקרה העצביות של בעלי־החיים, המערכות הללו הן בעיקרן אוטומטיות: הן מבוססות על הכללים הבסיסיים של גירוי ותגובה, אבל עקב המוּרכּבוּת הרבה של הגירויים ושל אפשרויות התגובה, נדרשת גם קבלת החלטות, שגם היא חלק מן המנגנונים האוטומטיים הללו.

מוקד העניין שלנו הוא במופעים הפחות־אוטומטיים שמתגלים אצל האדם, אבל כדי להבין אותם טוב יותר, ננסה קודם להכיר את האופן שבו מערכת הבקרה האוטומטית שולטת בתחומים העיקריים של התנהגות האדם: תנועה, רגש, וקבלת החלטות.

1

בעקבות שביל הנמלים

"לֵךְ אֶל נְמָלָה", אמר שלמה המלך, "רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם". החכם מכל אדם היה בין הראשונים, אך ודאי לא האחרון, שנעזר בנמלה כדימוי להתנהגות אנושית. השימוש המֶטאפוֹרי בבעלי־חיים שונים כדי לאפיין תכונות אנושיות הוא כלי תיאורי נפוץ למדי, שמופיע בתרבויות רבות. בין כל בעלי־החיים הללו, בולטות במיוחד הנמלים: השימוש בהן כמודל שב ומופיע במהלך ההיסטוריה בתרבויות שונות ומרוחקות זו מזו גם בזמן וגם במרחב.

נוסף לתנ"ך, המופעים הידועים ביותר של הנמלים בתרבות המערבית הם אצל אַיזוֹפּוֹס, ומאוחר יותר אצל לָפוֹנְטֵן ואצל קְרילוֹב, אבל מתברר כי לנמלים יש תפקיד מֶטאפוֹרי גם במסורת האיסלאם, בתרבות הסינית, בתרבות האמריקאית הילידית, ומן הסתם בעוד רבות אחרות. בכולן נתפסות הנמלים כמופת של אחריות, דבקות במטרה, חריצות, יעילות, אירגון, ואפילו חוכמה.

למוניטין האלה של הנמלים יש בסיס ביולוגי והתנהגותי מוצק למדי. במישור הביולוגי, הנמלים הן ללא ספק סיפור הצלחה אבולוציוני. הן נמנות עם היצורים היבשתיים בעלי התפוצה הגיאוגרפית הרחבה ביותר, ולפי אומדנים שונים הן תופסות אחוז ניכר מכלל הבּיוֹמַסָה (הכמות הכוללת של חומר אורגני) שעל פני היבשה - יותר מכל החולייתנים (דו־חיים, זוחלים, יונקים ובעלי כנף) הלא־מבויתים גם יחד, ועד לפני כמה עשרות שנים - גם יותר ממין האדם. במישור ההתנהגותי, העובדה שהן חיות במסגרות קהילתיות מאורגנות ורבות־משתתפים מחייבת מוּרכּבוּת חברתית שמעוררת השתאות אצל כל מי שנחשף אליה.

ואולם, להבדיל מנקודת המבט הרומנטית, החקירה והמחשבה המדעית מגלות מציאות הרבה יותר מורכבת. בחינה מדוקדקת של הדרך שבה מושגת ההרמוניה הזאת מאתגרת את הדימוי המקובל של אירגון ויעילות מושלמים, או ליתר דיוק - את התפיסה הפשטנית של שני אלה.

אם נתבונן מקרוב בהתנהגותה של הנמלה הבודדת, נגלה כי במקרים רבים היא לא נעה לאורך זמן באופן רציף ובקו ישר אל המקום שאליו היא אמורה להגיע. מדי פעם היא עוצרת, סוטה מן השביל, משנָה כיווּן, ולעיתים קרובות נדמה שהיא משוטטת ללא שום יעד נראה לעין. ההתנהגות הזאת, שנראית אקראית וחסרת כל מטרה, לא מתיישבת עם הדימוי של הנמלה כיצור יעיל, שכן חלק ניכר מן הפעילות שלה נראה כמו בזבוז אנרגיה.

גם במבחן התוצאה הנמלה הבודדת לא נראית יעילה במיוחד. מסתבר שרק חלק קטן מן הנמלים ש"נענות לקריאה" לצאת להביא מזון ממקור מסוים אכן מגיעות בסופו של דבר אל המקור הזה. בניסויים שונים, במינים שונים של נמלים, התקבלו מספרים מפתיעים למדי: בחלק מן המקרים רק כ־20 אחוזים מן הנמלים המגויסות אכן הגיעו אל מקור המזון; כל השאר יצאו לדרך, אבל בשלב כלשהו איבדו את דרכן והמשיכו לשוטט ולחפש מזון באופן אקראי.

לכאורה, ההתנהגות הזאת, כמו גם מאפיינים נוספים של מושבת הנמלים שנחקרו בשנים האחרונות, עומדים בסתירה לא רק לדימוי היעיל של הנמלה, אלא גם לתפיסה הפשטנית של האבולוציה, המניחה כי התנהגויות שאינן מועילות באופן מיידי לא אמורות להתפתח ולשרוד. נראה שאצל הנמלה, לפחות מבחינת התוצאה המיידית, השקעת האנרגיה הרבה בפעילות "חסרת מטרה" לא רק שאינה משפרת את הסיכוי שלה לשרוד ולשרת את מטרות הקן כולו, אלא אף פוגעת בו. לצופה מן הצד זה נראה כאילו מתקיים אצל הנמלה מאבק מתמיד בין שני כוחות מנוגדים: האחד מכַוון אותה אל ה"מטרה", והשני - מבלבל אותה ומסיט אותה מן הדרך.

המשך הפרק בספר המלא