חארת אל יהוד (הרובע היהודי)

פתח דבר

כמו ארכיאולוג שמנסה, בזה אחר זה, לאחות שברים של כד ישן בתקווה להצליח לשחזר את צורתו המקורית, כך ניסיתי אני, במשך שנים, ללקט פיסות מידע כדי לבנות את סיפורה המרתק של משפחתי.

במקום שניתן, התבססתי על עובדות ונתונים מוצקים יחסית הכוללים את זיכרוני האישי, שיחות עם אחדים מבני משפחתי, ראיונות עם בעלי ידע וכמובן עיון בספרות הרלוונטית.

במקום שעדיין נותרו חללים בידע השלמתי את החסר בסיפורים כיד הדמיון הטובה עליי.

כך יצא שבניתי ספר מתמהיל של סיפורים. בחלקם הגדול שולטות העובדות ובחלקם האחר, על גרעין של אמת, נוצרו “השלמות”.

זכיתי וסיפורה של משפחתי שזור בתוך תרחישים היסטוריים משמעותיים של עם ישראל ושל הקמת מדינת ישראל, כולל: גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל, נדודי המגורשים בארצות המגרב והאימפריה העות'מאנית, התיישבותם בפלשתינה בערים עזה וחברון, ועם תום השלטון העות'מאני ותחילת המנדט הבריטי, השתקעותם ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים. שם נולדתי אני, ושם גם ביליתי את שנות ילדותי הראשונות עד לפרוץ מלחמת תש”ח ועד לנפילת הרובע היהודי בידי ממלכת ירדן.

זיכרונות ילדותי בחלקם היו נעימים ומאושרים אך תחושות הפחד, החרדה וההשפלה שנטבעו בתוכי בימי הקרבות ובימי נפילת הרובע היהודי היוו את הדחף העיקרי לכתיבת ספר זה.

רבים מהפרטים המסופרים בספר אינם ידועים לבני דורנו, בעיקר לא לבני הנוער שגדלו והתחנכו בארץ. לכן חשוב ואף רצוי שפרטים אלה יישמעו ויילמדו. ואם לא דרך ספרי ההיסטוריה, אזי אולי באמצעות רומן שעשוי להנגיש אותם בדרך הקלה יותר.

דוברי הלדינו, צאצאי האנוסים, לאחר שגורשו מספרד ומפורטוגל התפזרו במדינות רבות, התערו בתוך עמים שונים, ספגו חלקים מתרבותם והטמיעו בתוך הלדינו מילים משפות העמים שבתוכם חיו.

ולכן, על אף הבסיס המשותף לכל דוברי הלדינו, קיימים ביניהם הבדלים מסוימים. בספר זה ניסיתי להביא קומץ מתרבותם הייחודית של דוברי הלדינו שחיו בפלשתינה בתוך העולם הערבי, בימי האימפריה העות'מאנית, בימי המנדט הבריטי, ובתוך מה שנקרא “הישוב הישן”, בליל של יהודים שעלו מכל ארצות הפזורה, ארצות האסלאם וארצות אשכנז.

בפרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, סמוך לכתיבת השורות האחרונות של ספר זה, קשה היה לי להתעלם מקווי הדמיון המצמררים בין נפילת הרובע היהודי במלחמת תש”ח ובין תחושת הכישלון הצורב שליוותה את הרצח וההתעללות בצעירים שהשתתפו באירוע הנובה ובתושבי יישובי העוטף.

בשני המקרים השתתף בקרבות אספסוף ערבי, אכזרי, צמא דם ושטוף שנאה. אילולא חיילי הלגיון הירדני שמנעו במלחמת תש”ח את ביצוע מעשי הרצח והאונס, היה סופם של תושבי הרובע היהודי דומה לזה של מחוללי הנובה ותושבי העוטף.

בשני המקרים חשו התושבים כי הופקרו על ידי השלטונות וכי אלה היושבים על יד הגה השלטון מסרבים לקחת אחריות ומנסים, ככל שניתן, לעמעם את חלקם בכישלון.

בשני המקרים נבזזו בתי התושבים והועלו באש, ובשניהם נלקחו לשבי, ליד קומץ לוחמים, מספר גדול של אזרחים שלווים ותמימים.

רוצחי היהודים בחברון בפרעות תרפ”ט, אנשי הכנופיות הערביות שלחמו במגיני הרובע היהודי בתש”ח והאספסוף שחבר לחיילי הנוח'בה מעזה וביצע מעשי שחיטה ואונס בצעירות, בתינוקות ובקשישים בחג שמחת תורה בשנת תשפ”ד, היו כולם מוסלמים לאומנים, קנאים דתיים שרואים ביהודים קופים וחזירים שיש לכלותם.

אך חשוב לזכור ולציין כי באותם אירועים, גם בפרעות בחברון, גם בקרבות ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים וגם במלחמת “חרבות ברזל”, היו ערבים אצילים שהתנגדו למעשי הזוועה, נלחמו בפורעים, הצילו יהודים וסיכנו בכך את חייהם.

נגזר על שני העמים לחיות בשכנות ובמציאות מורכבת. וכדבריו של יוּסף אל חלילי בספר זה, “הערבים, כמו היהודים אינם מקשה אחת. עם הערבים אנשי התרבות וחפצי השלום צריך לשאוף להגיע להסכמים ולפשרות, ומול הערבים הקנאים החפצים לכלותנו צריך לעמוד על המשמר כחומה בצורה, להילחם בהם עד חורמה ולהחליש את כוחם ככל שניתן.“

בסיום, ברצוני להודות לכל אלה שסייעו בידי להשלים יצירה זו שהעבודה עליה נמשכה שנים לא מעטות ושללא עזרתם לא יכולתי להשלימה.

ראשית ברצוני להודות ליהודית, אשתי היקרה, על ששימשה לי אוזן קשבת, ועל כל אותן שעות כתיבה שבהן גזלתי ממנה את נוכחותי.

תודות לשני בניי האהובים עומר וזוהר, מהנדסי תוכנה, שאין ספור פעמים חילצו אותי מקשיים טכניים שבהם נתקלתי בתהליכי ההקלדה ועריכת החומר.

בשיחות שקיימתי עם שרינה אחותי היקרה הבוגרת ממני במספר שנים, עם מרים נדב בת דודתי ג’ויה, עם כוכבה מובדלי בת דודתי בוקס, עם פרופסור בן ציון לוי נכדו של דודי מוסה ועם יעקב מזרחי ז”ל, בנו של יוּסף אל חדד דודה של אימי, ליקטתי הגיגים ושברי זיכרונות משפחתיים ששימשו לי בסיס לסיפורים שבניתי. עזרתם של אלה לא תסולא בפז.

במהלך הכתיבה ניהלתי שיחות ונעזרתי בגברת אורה פיקל צברי, אוצרת מוזיאון חצר היישוב הישן על שם יצחק קפלן ברובע היהודי. גברת פיקל הייתה תמיד קשובה לפניותיי וסייעה לי ללקט חלק מהתמונות שצירפתי לספרי.

הגברת פועה שטיינר, שחוותה בילדותה כמוני את נפילת הרובע היהודי, והייתה הראשונה לפרסם את חוויותיה בספר שכתבה “מתוך ההפיכה” הקשיבה להתלבטויות שעלו בי בקשר לעריכת ספרי וחלקה איתי את ניסיונה ועל כך נתונה לה תודתי.

מר יוסי טמיר, יליד הרובע היהודי, אחד ממגיניו והעורך הלשוני של הספר “הגדנ”ע ברובע היהודי בירושלים העתיקה בתש”ח. מאת שאול תובל ז"ל, אישר לי באדיבותו להשתמש בנתונים המופיעים בספר שערך ולברור לי מתוכו את התמונות שמצאתי לנכון לצרף לספרי.

תודות ליוסי ארגמן, בן אחותי שרית,על שטרח לאתר ולצלם את הרחוב במרכז המסחרי בבאר שבע הקרוי על שם האחים גוזלן.

אציין שלושה מקורות ספרותיים שבהם נעזרתי באופן מיוחד.

ברצוני להודות לגברת מרגלית כהן על שמסרה לידי לעיון ממושך את הספר יקר הערך “אבנים בחומה” מאת רפאל חיים הכהן, בעלה של בוליסה לבית גוזלן, אחות סבתי. הספר הוא יצירה אוטוביוגרפית חשובה שמתוכה דליתי סיפורים מרתקים על חיי משפחתי בחברון.

וכמובן כולי תודה למשפחת הכהן על שנתנה לי את הסכמתה להתבסס על חלק מהסיפורים שמופיעים בספר זה.

הספר השני הוא ספרו של יהושע בן אריה “הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בסוף תקופת המנדט עד לפני מלחמת העצמאות”. ספר זה סייע לי רבות לשחזר את שמות בעלי החנויות ובתי המלאכה ברחוב היהודים, ובזכותו יכולתי לנסות להחיות מחדש את פניו המקוריים של הרחוב שכיום לצערי, בעקבות השחזור הקלוקל, כמעט ולא נותר ממנו זכר.

הספר השלישי הוא “הרצון לחיים, ירושלים העתיקה מניתוק לתקומה", אלבום תמונות נדיר של צלם העיתונות האמריקאי ג’ון פיליפס ז"ל שנוכח בקרבות בתוך הרובע בשעות הקשות כשזה נלחם על חייו בשארית כוחותיו. ממנו שאבתי את הצילומים הנדירים של הרובע היהודי בימי הקרבות.

בכתיבת ספרי נעזרתי ברשימת ספרים מגוונת שמופיעה בסוף הספר שבלעדיהם לא ניתן היה להשלים את הספר.

בסוף, ברצוני להודות מקרב לב לעורך הספר מר יואב זומר שלדעתי עשה עבודה נפלאה, היה פנוי וקשוב לבקשותיי, העביר אליי משובים שוטפים ולא קימץ במתן עצות ובחיזוקים.

תודות מיוחדות לד”ר פנינה אברמסון, מגיהת הספר, על המשוב המחזק ובעיקר על הניקוד של עשרות המילים בשפות הלדינו והערבית שהיו נחוצות כל כך על מנת להמחיש בפני הקורא מעט מהתרבות וההווי של הקהילות שבתוכן מתרחשת העלילה.

עימוד הספר ועיצוב הכריכה המרשימים נעשו בידיה המוכשרות של הגברת לי מימון. לי הרשימה אותי בדמיונה העשיר ובמגוון הרחב של ההצעות לעיצוב כריכת הספר שהעמידה לפניי. ברצוני להודות לה על הסבלנות שגילתה ועל נכונותה להיענות לבקשותיי.

ולבסוף, אך לא פחות מהאחרים, ברצוני להודות לגברת מיכל לוי, מנהלת ההפקה של הספר, שהייתה ממונה על כל הצדדים הטכניים הקשורים להפקת הספר, ובעיקר לעבודת התיאום המורכבת ביני ובין כל הגורמים שהשתתפו בהוצאתו לאור.

שער ראשון

מספרד לחברון

אנוסים ומגורשים

הסיפור התחיל בספרד בשלהי אפריל 1492.

לאחר יותר מאלף שנות התיישבות תרבותית, משגשגת, עשירה ומפוארת בארץ זו, נאלצו כמאה ועשרים אלף יהודים, ויש אומרים אף יותר, לעזוב את הארץ שבה נולדו זה דורות רבים – הם, אבותיהם ואבות אבותיהם.

בְּצַו טוֹרְקֵמָדָה, קנאי נוצרי וראש האינקוויזיציה, ובחתימתם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי הארץ, נעקרו וגורשו באכזריות ממולדתם כל היהודים שלא הסכימו להתנצר.

לפי טוֹרְקֵמָדָה, היהודים הם־הם האשמים בכך שהאנוסים, המתייהדים, סירבו להיפטר באופן מלא מיהדותם. על כן סילוק היהודים אל מחוץ לגבולות המדינה תאפשר לקוֹנְבֶרְסוֹס, מחוסר תמיכת היהודים במקום ומחוסר ברירה, להיטמע סוף־סוף בקרב הנוצרים האחרים.

צו הגירוש ובעיקר העיתוי, למרות הסימנים שהקדימו לסערה המתקרבת, נפלו על היהודים בהפתעה. היהודים היו ספרדים לכל דבר. ספרד הייתה ארצם, לא הייתה להם ארץ אחרת ולכן רצו להאמין כי בסופו של דבר הרוחות יירגעו והחיים ישובו אל מסלולם, אך הצו שמט את הקרקע מתחת לרגלם והם נותרו אובדי דרך.

עקירתם ממולדתם, מבתיהם, מעיסוקיהם ומחלק מקרובי משפחותיהם שנאלצו להתנצר הייתה רוויית זעזוע, מכאוב וסבל בל יתואר. העקורים נדרשו להפקיר אחריהם את רכושם ואת רוב ממונם ולצאת, כמעט בחוסר כול, לנדודיהם, וכל זאת בתוך זמן קצר ולא יאוחר מ־31 ביולי 1492.

הרכוש היחיד שהותר להם לשאת אל ארצות גלותם היה תרבותם, תפילותיהם, מנהגיהם, הרומנסות, השירים האהובים עליהם ושפת דיבורם הקסטליאנית (זו השפה שמעט יותר ממאה שנה לאחר מכן תשמש את סֶרְוׇואנְטֵס לכתוב את יצירותיו).

מאחר שרוב מדינות אירופה הנוצריות היו חסומות בפני היהודים, היגרו כשליש מהם דרך הים אל ארצות האסלאם ואל האימפריה העות’מאנית. ארצות אלה ניאותו – ולפעמים, בשל כישוריהם של היהודים בתחומי המסחר, המנהל והכלכלה הבין־לאומית אף שמחו – לפתוח בפניהם את שעריהן.

הנותרים, כשני שלישים, היגרו דרך היבשה – חלקם הגדול דרך מעבר הגבול, על הגשר הרומי בפורטאג’ם (Portagem) לארץ השכנה, פורטוגל. למרבה הצער, גם על אלה לא שפר גורלם, ובצו שפרסם מנואל הראשון, שליט פורטוגל, כארבע שנים לאחר מכן בדצמבר 1496, הם נאלצו לבחור בין גירוש לבין התנצרות בכפייה. באופן מעשי רבים מהם נאנסו, אפילו למראית עין, לוותר על יהדותם ורק לחלקם ניתנה הרשות להגר למדינות אחרות.

כך הקיץ הקץ על אחד המרכזים היהודיים העתיקים, העשירים והמפוארים בתרבותם.

רבים מהיהודים שבחרו לצאת דרך הים עד 31 ביולי 1492 התגודדו עם מעט המטלטלים שאושר להם לקחת איתם בפאלוס דה לה פרונטרה, עיר נמל בדרום מערב ספרד, קרוב לגבול פורטוגל, בדרכם אל הלא נודע (שלושה ימים לאחר מכן יצאו מאותו נמל, בכיוון ההפוך, אוניותיו של קולומבוס במחשבה להגיע לאוצרות הזהב בהודו. לתדהמתו גילה קולומבוס שהגיע אל חופי אמריקה, היבשת הלא נודעת).

ראשי הקהילה, רבנים עטופים בטליתות ובציציות, סוחרים אמידים במיטב מחלצותיהם, גבירות מהודרות, נשים מניקות במלבושים דלים, בעלי מלאכה בבגדי עבודתם, זקנים תשושים נתמכים בנשותיהם, וילדים בוכים בזרועות אימותיהם הצטופפו מבוהלים תחת השמש הקופחת, מצפים לספינות שאמורות להסיעם לארצות גלותם.

יהודים אלה, על סמך שמועות ורסיסי מידע לא בדוק שהספיקו ללקט בטרם הפלגתם, בחרו להגר לארצות הפזורות בנתיב ההפלגה של האוניות שנשאו אותם לכיוון מזרח. היו שהעדיפו לא להרחיק נדוד בתקווה שלא ירחק היום והם יוכלו לשוב אל מולדתם. אלה נחתו במדינות האסלאם כמו מרוקו ואלג’יר השוכנות ביבשת אפריקה, וחופיהן הצפוניים נושקים לחופים של דרום ספרד. והיו שהעדיפו להרחיק עד לארצות האימפריה העות’מאנית, לאיי יוון, לסרביה, לבולגריה ולטורקיה שלא נודעו בקנאות דתית, ולבנות את חייהם החדשים לצד ריכוזי אחיהם היהודים שחיו בהן זה שנים.

להיסטוריה כללים משלה וסגירת דלת אחת פותחת לפעמים מחוסר ברירה ובאופן בלתי־צפוי דלתות אחרות. כך, לאחר כמאתיים וחמישים שנות נדודים בארצות נכר, התגלגלו חלקים מהמגורשים אל ציון, הארץ שאליה נכספו בתפילותיהם, ערגו אליה בחלומותיהם, ובה חיו אבות אבותיהם, בטרם נפוצו לספרד.

כמו פלגי מים זעירים שמימיהם זורמים מכיוונים שונים עד שהם מתאחדים והופכים לגוף אחד, כך הגיעו אל העיר חברון, בזו אחר זו, משפחות פָרַנְקוֹ, בִּיבָאס, בׇּגׇ'איוֹ, מְיוּחָס, קַפִּילוּטוֹ, בּוּרְלָא, חסון, עזרא ועוד רבות אחרות.

כך גם הגיעו המשפחות שחברו יחד ובנו את אילן משפחתו של יוּסֵף אֶל חָלִילִי.

הראשונים שבהם היו כנראה בני משפחת קַסְטֵיל שהגיעו מחבל קסטיליה שבספרד ומכאן נגזר גם שם משפחתם. הקסטילים הגיעו דרך הים או דרך היבשה, לאורך חופי הים התיכון, פגשו בדרכם ביישוב היהודי שהתגורר בעיר איסמעיליה במצרים עד שהגיעו אל העיר עזה ששימשה אז כנמל כניסה דרומי לארץ ישראל. בעיר זו הם פגשו ביישוב יהודי קטן שהתפרנס מחקלאות וממסחר וממדיו הלכו ותפחו באופן משמעותי עם עלייתם של מגורשי ספרד.

בשנת 1799 כאשר כבש נפוליאון, קיסר צרפת, את מצרים והגיע עד העיר עזה, התנכלו חייליו ליהודים במקום, ורבים מהם, ביניהם משפחת קסטיל, נאלצו לנטוש את העיר ולעבור לגור בחברון.

מאוחר יותר, בשנת 1830, בעקבות פלישת כוחות צרפת לאלג’יר, התערערה במקום היציבות החברתית. בשנים 1840–1850 הייתה במקום התעוררות ציונית דתית וכאלף יהודים, על אף שהיו כבר בעלי נתינות צרפתית, החליטו לנטוש את ארצם. בין קהל הנוטשים מהעיר Sour El Ghozlane (דרומית מזרחית לעיר אלג’יר), היו גם שני בניה של משפחת גּוֹזְלָן, מצאצאי מגורשי ספרד. האחד חנניה, לא הרחיק נדוד ושם פניו אל מרוקו, הארץ השכנה. האחר, אהרון, החליט לעלות לארץ ישראל והתיישב בעיר עזה. לאחר כמה שנות התיישבות במקום החליט גם הוא לעזוב את העיר ולעבור לגור בחברון.

הקהילה הקטנה בחברון הייתה צפופה, המתיישבים החדשים שגרו בה התחככו אלה באלה, מה שהביא לקשרי נישואים ביניהם, כמו זה של אהרון מאיר מרקדו גּוֹזְלָן, ווְנִידָה לבית קסטיל, סבא רבא וסבתא רבתא של יוסף מצד אביה של אימו, רחל.

מוצאה של מזל לבית קְוֵאנְקָס, סבתו של יוסף מצד אימו שנישאה לרפאל שמואל, בנם של וְנִידָה ואהרון מאיר גּוֹזְלָן, היה מהעיר קְוֵאנְקָס, השוכנת מדרום מזרח למדריד, בירת ספרד, ואשר נודעה בזכות בתיה העתיקים התלויים על קצות מצוקים. משם נגזר גם שם משפחתה. אבותיה, אחרי הגירוש, נדדו לסלוניקי בצפון יוון שבה התקבצו בהדרגה רבים מהמגורשים, ומשם היגרו לעיר חברון.

במפקד מונטיפיורי שנערך בחברון בשנת 1839 מופיע שמו של יוסף לוי, בן חמישים, יליד חברון (יליד 1789), והוא סב סבו מצד אביו של יוּסֵף אֶל חָלִילִי. לא ידוע מתי אביו, חיים לוי (יליד 1755), הוא או מי מאבותיו לפניו, הגיעו לחברון. רק סיפור שעבר במשפחת לוי מאב לבן, חלקו מעוגן בעובדות, חלקו האחר טובל באגדות, בא למלא את החלל שנוצר.

בימי החורף הקרים, כאשר הגשם הצליף בחוזקה בחלונות ורוח פראית חשבה לקרוע את ענפי העצים ממקומם, ישבו יוּסֵף אֶל חָלִילִי ואחיו, מקובצים כתף אל כתף על המחצלת סביב המנגל הבוער והקשיבו, כמדי חורף, לסיפורו המרתק של אביהם על מוצאה של משפחתם.

בשנת 1267, הוא סיפר, עלה לארץ ישראל איש גדול בתורה ושמו הרמב”ן (רבנו משה בן נחמן). הרמב”ן נולד בשנת 1194 בעיר גרונה שבספרד ונחשב לאחד המנהיגים, מגאוני הדור שקמו לעם היהודי באותה עת. הוא היה איש אשכולות, רב וסופר, פוסק ופרשן התורה והתלמוד, מקובל, הוגה דעות, פילוסוף, רופא ופייטן.

בצד עיסוקיו המגוונים הוא הִרבה להביע את כמיהתו לארץ ישראל ומעטים היו מנהיגי היהודים בדורו, להוציא אולי את יהודה הלוי, שהקשר שלהם לארץ ישראל היה עמוק כל כך וחזק כמו זה שלו.

בערוב ימיו, כאשר היה בגיל שבעים ושלוש, לאחר ששמע על חורבותיה השוממות של הארץ ומתוך רצון להחיותה מחדש ולממש את אהבתו העזה למקום, קם ועשה מעשה: עזב את ארצו ואת בני משפחתו האהובים, ואחרי נסיעה קשה ומסוכנת עלה לארץ ישראל.

לאחר שהייה קצרה בעיר הנמל עכו שאליה הגיע, עלה לירושלים ונדהם מהשממה ומהעזובה שפגש בה. בעת שהמונגולים, שנים מספר קודם בואו, כבשו את הארץ, הם הרסו את העיר עד היסוד והרגו את כל תושביה היהודים. במכתב ששלח לבנו נחמן בספרד, סיפר הרמב”ן כי לבד משני אחים צבעים שבשבתות ריכזו בביתם מניין לתפילה, הייתה העיר ריקה מיהודים.

מתוך רצונו לשקם את העיר ולהחיותה מחדש, בנה בית כנסת במבנה חרב שמצא בהר ציון, והביא אליו משכם ספר תורה, שהוסתר שם על ידי היהודים מפני הכובשים המונגולים. זמן מה לאחר מכן בנה גם בית מדרש גדול ללימוד התורה. כאשר שמעו היהודים על פועלו של הרמב”ן, ששמו היה ידוע בכל העולם, החלו לנהור אליו תלמידים ממדינות שונות ובעיקר מארצות הסמוכות לארץ ישראל.

במשך שלוש השנים שחי בארץ הצליח הרמב”ן לקרוא ליהודים לחבור אליו ולחזק את מפעלו, ואכן אלפים נענו לקריאתו ועלו ליישב את ירושלים וערים נוספות ברחבי הארץ. מאז החל היישוב היהודי להתרחב, ולא פסק עד עצם היום הזה.

ימיו של הרמב”ן בארץ היו קצרים אך פועלו בזמן זה היה גדול, ולכן, בצדק, הוא נחשב למייסדו של היישוב היהודי החדש בארץ ישראל.

במכתבו של הרמב”ן לבנו נחמן בספרד הוא סיפר כי פניו מועדות לחברון, עיר קברי האבות, וכי ברצונו להשתטח על הקברים ולחצוב קבר לעצמו.

על סמך דברים אלה מתהלכת עד היום האגדה שאומרת כי קברו של הרמב”ן אכן נחצב במקום, והוא נשען על המדרגות החיצוניות של בניין מערת המכפלה.

וכשאוזניהם כרויות לדבריו המרתקים של אביהם, הגיע חיים לתכלית סיפורו ואז גילה לילדיו כי בין הנוהרים הרבים בשנים 1267 עד 1270 לקריאתו של הרמב”ן לחדש את היישוב היהודי בארץ ישראל היו לא אחרים מאשר אבותיה הקדמונים של משפחת לוי שעלו לעיר חברון, קבעו בה את ביתם ומאז לא נטשוה.

וכך קרה שלאחר מאות שנות נדודים התלכדו צאצאי קסטיליה וקְוֵאנְקָס שבספרד עם בן גוזלן מאלג’יר, פגשו בחברון את בני משפחת לוי ובנו את ביתם של חיים ורחל, הוריהם של יוּסֵף אֶל חָלִילִי וחמשת אחיו ואחיותיו: בּוּקָס, מוּסָה, מָאיִיר, רִיקָה וג’וֹיָה.