קוורטט הסניורה 1 - השקר הקדוש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קוורטט הסניורה 1 - השקר הקדוש
מכר
מאות
עותקים
קוורטט הסניורה 1 - השקר הקדוש
מכר
מאות
עותקים

קוורטט הסניורה 1 - השקר הקדוש

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

יצחק גורמזאנו גורן

יצחק גורמזאנו גורן (נולד באלכסנדריה במצרים ב-27 בדצמבר 1941) הוא סופר, מחזאי ואיש תיאטרון וקולנוע.

ערך תוכניות דרמה בקול ישראל וכתב ועיבד עשרות תסכיתים, היה מנהל ספרותי בתיאטרון חיפה ולימד מחזאות באוניברסיטת תל אביב. בשנות השמונים כתב תסריטים עבור הטלוויזיה החינוכית.
בשנת 1982 הקים עם רעייתו השחקנית שושה גורן ועם המחזאי רפאל אהרון את תיאטרון בימת קדם, אותו ניהל מראשיתו ועד לפרישתו בשנת 2011. בשנת 1998 הקים את "בימת קדם" הוצאת ספרים, במסגרתה הוציא לאור כמו"ל 25 כותרים. בשנת 2000 יזם והקים את כתב-העת לספרות ותרבות "הכיוון מזרח", ומשמש מאז כעורכו הראשי.
בשנת 1979 זכה בפרס רמת גן על ספרו "קיץ אלכסנדרוני", בפרס המועצה לתרבות ולאמנות על מחזהו "הבשורה על פי מידורוס", בפרס גובינסקא ברץ על עיבוד תיאטרוני ל"סיפור פשוט" של עגנון, בפרס אלבין על תסריט "נסיעת מבחן", בפרס סופר-מורה ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב-2001. בשנת 2015 הוענק לו פרס איינשטיין על מפעל חיים בספרות מטעם משרד התרבות. בשנת 2019 זכה בפרס למורשת ישראל בספרות ע"ש יצחק נבון מטעם משרד התרבות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bdettfeh

תקציר

"השקר הקדוש" הוא שקר חיי האנוסים שהתנהגו כלפי חוץ כנוצרים אך בפנימיותם נותרו יהודים. כך גם דונה גרסיה מנדס, שבני דורה קראו לה בהערצה "לה סניורה". "השקר הקדוש" הוא מסע התרפקוּת אינטימי אל תוך נפשה של גרסיה מנדס, תוך התחקות אחר פיתולי עלילותיה של בת אנוסים זו באירופה של המאה השש-עשרה. הספר מתייחד בתקופת חייה בליסבון, פורטוגל, בה נולדה. לאחר התאלמנותה בגיל עשרים ושש מבעלה פרנסיסקו מנדס שהיה גדול סוחרי פורטוגל, נטלה את המושכות של אימפריית הסחר שלו ופרשה עליה את מנהיגותה. תוך כך הבריחה יהודים מתנצרים נרדפים מתחת לאפה של האינקוויזיציה, וכשהאדמה החלה לבעור מתחת לרגליה, נטלה את בתה ריינה ואת משפחתה ונמלטה אל גיסה דיוגו באנטוורפן.

יצחק גורמזאנו גורן סופר ואיש תיאטרון וקולנוע. הקדיש את עשרים השנים האחרונות לדמותה של דונה גרסיה: במחזות מסכות בוונציה והסניורה אהובתי; בתסכית חלום מלכות טבריה; בארבעת ספרי קוורטט הסניורה ובתסריט שרשה לה סניורה. בין ספריו - קיץ אלכסנדרוני, בלאנש, בדרך לאצטדיון, מקלט בבבלי ואלחכם מבגדד. ממייסדי תיאטרון בימת קדם וכתב-העת הכיוון מזרח.

סיפורה של דונה גרסיה- אשת עסקים ממולחת ומבריחת אנוסים, רוכשת קרקעות ומטרימת המהלך הציוני - אינו מוכרלרבים. ספר חדש אף טוען להתעלמות ממסדית מכוונת...

... מדובר ברומן חשובומשמעותי, הממשיך מסורת ארוכה של ספרות ודרמה על הפרק היהודי־ספרדי,על האנוסים, האינקוויזיציה וגירוש ספרד, מאז ׳עמק הארזים׳ מאת אגילר (1850) ועד ימינו. ספרו הנוכחי של גורמזאנו תורם תרומה חשובה לנושא חשוב מכל הבחינות. נמתין בסקרנות לרומן השני.

בן עמי פיינגולד, מקור ראשון, אוק' 2010

פרק ראשון

פרולוג
מוות מאחורי הדלת



נצמדתי בגבי אל הדלת הסגורה. ידיי על הידית מאחוריי בלפיתה עוויתית.
מן העבר האחר הלם המוות בזעם נואש, מתעקש לגרור אותי פנימה.
או שמא אלו פעימות לבי שאיימו לפוצץ את חזי?
בעודי חוסמת בגופי את הדלת, גיששו אצבעותיי אל כף הנעילה.
סובבתי וסובבתי.
קול נקישה. תם ונחתם.
נסגר, נאטם.
ננעל.
הרהבתי עוז להביט לאחור.
הדלת הציגה פנים תמימות. המלקחיים שהידקו את רקותיי נפתחו. לבי האט את שעטתו. שלווה פשתה בכל גופי. חזי סילק אנחת רווחה.
אין סיבה לבהלה. שום מלאך חבלה אינו מבקש את נפשי.
הסערה התחוללה רק בקופסת ראשי.
המוות הנוהם בחדר אינו ישות מוחשית עם כוח לתקוף. המוות הוא חדלון היש ותו־לא. כל הבנה אחרת אמונה תפלה.
ועוד להזכירך, סניורה, לא את הגיבורה בדרמה הזאת!
עדות לכך - פרץ החיים הנובע־שופע ממך. שום כוח לא ידכאו. לא מוסכמות התנהגות היאות לאלמנה, ואף לא אהבתך אל הנפטר, גדולה ככל שהייתה, כנה ככל שהייתה.
הקשר החי נותק.
הזיכרונות, כשובל על־פני המים, מניעים את היד הכותבת היום את אשר היה ושוב לא יהיה, בדף ועוד דף ועוד דף.
מצבת אותיות פורחות תשרוד יותר מאבן אנדרטה.
ישוט אם־כן קולמוסך בגיליונות, סניורה מנדס, גלים־גלים, מילים־מילים.
תשוט ספינתך בגלים, תלי־תלים של מילין, מתרחקת והולכת מנמל הבית, מליסבואה העיר, מפורטוגל.
תיפח הרוח במפרשים, תסחוף עמה שיירי שנה רבת תהפוכות שחלפה.
שנה זו - ראשיתה בשלהי אביב 1536, ביום בו הפליג אישי דום פרנסיסקו מנדס אל חוף הזיכרונות, וחתימתה כחום הקיץ של 1537, ביום בו הפלגתי אנכי, ביאטריס, בספינת קאראוֶולה גאת מפרשים - אל העולם ואל העתיד.
אלמלא הייתי כלואה שבועיים בלב ים, עם שעות ארוכות של שמש וחוסר מעש, ספק אם הייתי מוצאת את הזמן ואת הנחת להעלות בכתובים קורות אותה שנה, שכמו רוח שרקה בין אצבעותיי.
*
בחייו הגלויים אשר לאור השמש, היה פרנסיסקו מנדס ראש וראשון לסוחרי פורטוגל, ובן נאמן לכנסייה האם.
ואילו במרתפי נפשו, התכרבלה בצללים זהות נסתרה - הרב צמח בֶּנְבֵנִישְתִי, רבם של אנוסים.
כל חייו חי בכפילות עולמות. בשקר.
כך חייתי גם אני, וכך רבים מאחינו המכונים קוֹנְבֶרְסוֹס, מוּמָרים, מראנוס - אותם יהודים מתנצרים שנכפו אל הצלב, אך סירבו לוותר על דת אבותיהם. אנוסים!
פרנסיסקו נתן שם לכזב חיינו - ״השקר הקדוש״.
״שקר חיצוני המגן על אמת קדושה, פנימית ונסתרת, ומעניק לה קיום!״
כך פרנסיסקו שלי - מי כמוהו איש אמת, היום בעולם האמת.
״הוא הכורח להופיע כלפי חוץ כמי שאינך. כאשר יְשנה שמו יתברך עלינו לטובה נסיבות של זמן ומקום, נשוב אל רחם אמתנו הקדושה. ניוולד מחדש כיהודים, נקיים ומטוהרים מרבב ההטבלה.״
אמן!
בשנה החמישים וארבע לקיומו בחלד, בטלה הכפילות. דום פרנסיסקו הקתולי והרב היהודי בנבנישתי נתמזגו לאחד באינסוף.
נותרתי אני, תועה בין השמות, שם לכל זמן ולכל עת תחת השמש:
דוניה ביאטריס דֶה לוּנָה שֵם נעוריי בַּפּרהסיה הנוצרית.
גרַסיה בַּבּית פנימה למקורבים וידידים.
חנה נשיא אורבת מאחור בהמתנה לימים יבואו.
ולעת כזו, מטילה צל על השמות ועל הכינויים - האלמנה מנדס.
בת עשרים ושש בלבד ויורשת הון עתק ונכסים אדירים.
בת עשרים ושש בלבד וניצבת בכוח צוואת המת בראשה של ״קאזה מנדס״ - אימפריית סחר חובקת עולם, צי אניות ורשת פיננסים עולמית.
את הטעם המר של האלמנות ממתיק האתגר החדש. עמדתי לנגוס בו בתאווה רבה.
שנים הצצתי מעל לכתפו. התקנאתי בו בפרנסיסקו בסתר לבי על שחלש על עולם כה מופלא. כעת הוא מת והעולם בידיי. כצעצוע בידי ילדה.
רציתי לרוץ ברחבי הארמון על קומותיו ואגפיו ומסדרונותיו. רציתי לצעוק ולרקוד את האירוע הנורא. רציתי לפזר אל הרוח את כל פחדיי וחששותיי וכל רגשי האשמה הגואים בי.
לא העזתי. אף שהייתי לבדי, מלבד המת.
הסתלקותו אפשרה את הנס הזה. עליי לקבל את המתת בהכנעה שקולה. וָלא - אצא מדעתי!
ניגשתי לחלון הארוך בקצה המסדרון. חפנתי בכוח את הוילאות האוטמים, ובתנועה מתגרה ונמרצת העפתי אותם מעל פניי. כמעט נעקרו ממקומם.
האור העז גיפף בקרניו את דמותי החדשה בשלל צבעי ויטראז'. סחרר את גופי כגל גדול וחושני השר שירים שיש בהם רק לשון עתיד.
ליסבואה עירי החליפה באותה עת נשיקות קטנות עם הנהר טֶז׳וֹ המלחך את חופיה באהבה.

יצחק גורמזאנו גורן (נולד באלכסנדריה במצרים ב-27 בדצמבר 1941) הוא סופר, מחזאי ואיש תיאטרון וקולנוע.

ערך תוכניות דרמה בקול ישראל וכתב ועיבד עשרות תסכיתים, היה מנהל ספרותי בתיאטרון חיפה ולימד מחזאות באוניברסיטת תל אביב. בשנות השמונים כתב תסריטים עבור הטלוויזיה החינוכית.
בשנת 1982 הקים עם רעייתו השחקנית שושה גורן ועם המחזאי רפאל אהרון את תיאטרון בימת קדם, אותו ניהל מראשיתו ועד לפרישתו בשנת 2011. בשנת 1998 הקים את "בימת קדם" הוצאת ספרים, במסגרתה הוציא לאור כמו"ל 25 כותרים. בשנת 2000 יזם והקים את כתב-העת לספרות ותרבות "הכיוון מזרח", ומשמש מאז כעורכו הראשי.
בשנת 1979 זכה בפרס רמת גן על ספרו "קיץ אלכסנדרוני", בפרס המועצה לתרבות ולאמנות על מחזהו "הבשורה על פי מידורוס", בפרס גובינסקא ברץ על עיבוד תיאטרוני ל"סיפור פשוט" של עגנון, בפרס אלבין על תסריט "נסיעת מבחן", בפרס סופר-מורה ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב-2001. בשנת 2015 הוענק לו פרס איינשטיין על מפעל חיים בספרות מטעם משרד התרבות. בשנת 2019 זכה בפרס למורשת ישראל בספרות ע"ש יצחק נבון מטעם משרד התרבות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bdettfeh

עוד על הספר

קוורטט הסניורה 1 - השקר הקדוש יצחק גורמזאנו גורן

פרולוג
מוות מאחורי הדלת



נצמדתי בגבי אל הדלת הסגורה. ידיי על הידית מאחוריי בלפיתה עוויתית.
מן העבר האחר הלם המוות בזעם נואש, מתעקש לגרור אותי פנימה.
או שמא אלו פעימות לבי שאיימו לפוצץ את חזי?
בעודי חוסמת בגופי את הדלת, גיששו אצבעותיי אל כף הנעילה.
סובבתי וסובבתי.
קול נקישה. תם ונחתם.
נסגר, נאטם.
ננעל.
הרהבתי עוז להביט לאחור.
הדלת הציגה פנים תמימות. המלקחיים שהידקו את רקותיי נפתחו. לבי האט את שעטתו. שלווה פשתה בכל גופי. חזי סילק אנחת רווחה.
אין סיבה לבהלה. שום מלאך חבלה אינו מבקש את נפשי.
הסערה התחוללה רק בקופסת ראשי.
המוות הנוהם בחדר אינו ישות מוחשית עם כוח לתקוף. המוות הוא חדלון היש ותו־לא. כל הבנה אחרת אמונה תפלה.
ועוד להזכירך, סניורה, לא את הגיבורה בדרמה הזאת!
עדות לכך - פרץ החיים הנובע־שופע ממך. שום כוח לא ידכאו. לא מוסכמות התנהגות היאות לאלמנה, ואף לא אהבתך אל הנפטר, גדולה ככל שהייתה, כנה ככל שהייתה.
הקשר החי נותק.
הזיכרונות, כשובל על־פני המים, מניעים את היד הכותבת היום את אשר היה ושוב לא יהיה, בדף ועוד דף ועוד דף.
מצבת אותיות פורחות תשרוד יותר מאבן אנדרטה.
ישוט אם־כן קולמוסך בגיליונות, סניורה מנדס, גלים־גלים, מילים־מילים.
תשוט ספינתך בגלים, תלי־תלים של מילין, מתרחקת והולכת מנמל הבית, מליסבואה העיר, מפורטוגל.
תיפח הרוח במפרשים, תסחוף עמה שיירי שנה רבת תהפוכות שחלפה.
שנה זו - ראשיתה בשלהי אביב 1536, ביום בו הפליג אישי דום פרנסיסקו מנדס אל חוף הזיכרונות, וחתימתה כחום הקיץ של 1537, ביום בו הפלגתי אנכי, ביאטריס, בספינת קאראוֶולה גאת מפרשים - אל העולם ואל העתיד.
אלמלא הייתי כלואה שבועיים בלב ים, עם שעות ארוכות של שמש וחוסר מעש, ספק אם הייתי מוצאת את הזמן ואת הנחת להעלות בכתובים קורות אותה שנה, שכמו רוח שרקה בין אצבעותיי.
*
בחייו הגלויים אשר לאור השמש, היה פרנסיסקו מנדס ראש וראשון לסוחרי פורטוגל, ובן נאמן לכנסייה האם.
ואילו במרתפי נפשו, התכרבלה בצללים זהות נסתרה - הרב צמח בֶּנְבֵנִישְתִי, רבם של אנוסים.
כל חייו חי בכפילות עולמות. בשקר.
כך חייתי גם אני, וכך רבים מאחינו המכונים קוֹנְבֶרְסוֹס, מוּמָרים, מראנוס - אותם יהודים מתנצרים שנכפו אל הצלב, אך סירבו לוותר על דת אבותיהם. אנוסים!
פרנסיסקו נתן שם לכזב חיינו - ״השקר הקדוש״.
״שקר חיצוני המגן על אמת קדושה, פנימית ונסתרת, ומעניק לה קיום!״
כך פרנסיסקו שלי - מי כמוהו איש אמת, היום בעולם האמת.
״הוא הכורח להופיע כלפי חוץ כמי שאינך. כאשר יְשנה שמו יתברך עלינו לטובה נסיבות של זמן ומקום, נשוב אל רחם אמתנו הקדושה. ניוולד מחדש כיהודים, נקיים ומטוהרים מרבב ההטבלה.״
אמן!
בשנה החמישים וארבע לקיומו בחלד, בטלה הכפילות. דום פרנסיסקו הקתולי והרב היהודי בנבנישתי נתמזגו לאחד באינסוף.
נותרתי אני, תועה בין השמות, שם לכל זמן ולכל עת תחת השמש:
דוניה ביאטריס דֶה לוּנָה שֵם נעוריי בַּפּרהסיה הנוצרית.
גרַסיה בַּבּית פנימה למקורבים וידידים.
חנה נשיא אורבת מאחור בהמתנה לימים יבואו.
ולעת כזו, מטילה צל על השמות ועל הכינויים - האלמנה מנדס.
בת עשרים ושש בלבד ויורשת הון עתק ונכסים אדירים.
בת עשרים ושש בלבד וניצבת בכוח צוואת המת בראשה של ״קאזה מנדס״ - אימפריית סחר חובקת עולם, צי אניות ורשת פיננסים עולמית.
את הטעם המר של האלמנות ממתיק האתגר החדש. עמדתי לנגוס בו בתאווה רבה.
שנים הצצתי מעל לכתפו. התקנאתי בו בפרנסיסקו בסתר לבי על שחלש על עולם כה מופלא. כעת הוא מת והעולם בידיי. כצעצוע בידי ילדה.
רציתי לרוץ ברחבי הארמון על קומותיו ואגפיו ומסדרונותיו. רציתי לצעוק ולרקוד את האירוע הנורא. רציתי לפזר אל הרוח את כל פחדיי וחששותיי וכל רגשי האשמה הגואים בי.
לא העזתי. אף שהייתי לבדי, מלבד המת.
הסתלקותו אפשרה את הנס הזה. עליי לקבל את המתת בהכנעה שקולה. וָלא - אצא מדעתי!
ניגשתי לחלון הארוך בקצה המסדרון. חפנתי בכוח את הוילאות האוטמים, ובתנועה מתגרה ונמרצת העפתי אותם מעל פניי. כמעט נעקרו ממקומם.
האור העז גיפף בקרניו את דמותי החדשה בשלל צבעי ויטראז'. סחרר את גופי כגל גדול וחושני השר שירים שיש בהם רק לשון עתיד.
ליסבואה עירי החליפה באותה עת נשיקות קטנות עם הנהר טֶז׳וֹ המלחך את חופיה באהבה.