מן האפר

1

איסון

"היי," לחשתי ואחזתי בזרועה של ג'סיקה שיצאה מחדר הילדים על קצות האצבעות.

"די, איסון, אין לי מצב רוח לזה."

תמיד אין לה מצב רוח לזה, ואני לא מדבר על מצב רוח של חדר מיטות. אם כי גם לזה אין לה מצב רוח אף פעם.

לחצתי את זרועה ואמרתי, "נו, די, את חייבת לדבר איתי."

"לא, אני לא!" היא צעקה והסתובבה אליי.

סגרתי בשקט את דלת חדר השינה של הבת שלנו, נערך למלחמה וכנראה גם לתבוסה. "תהיי בשקט, שלא תעירי אותה."

"אתה לא צריך להזכיר לי את זה. אני זאת שהרדימה אותה, בזמן שאתה הסתגרת לך בחניה, מעמיד פנים שאתה בילי ג'ואל על הפסנתר המזדיין שלך."

כן. היא צדקה לגמרי. חוץ מהעובדה שניסיתי להיות איסון מקסוול ולהקיז מקצות האצבעות שלי דם מטפורי של מילים לפזמון מחורבן, שיעזור למנוע את העיקול של הבית שלנו.

"אני לא יכול לנצח כאן, ג'ס. כשאני עובד כל היום ומנסה לכתוב שיר, גרוע ככל שיהיה, כדי למכור אותו ולאפשר לנו להחזיק את הראש מעל למים עוד כמה חודשים, את טוענת שאני עובד כל הזמן ושונאת אותי על כך. אבל אם אני אעצור הכול כדי לעזור לך עם התינוקת, נאבד את הבית וגם אז תשנאי אותי. מה אני אמור לעשות?"

העיניים שלה נפקחות לרווחה, הגבות הכהות מתרוממות עד קצה המצח. אחרי שלוש שנות נישואים, יש לי מספיק ניסיון כדי לדעת שמה שעומד לצאת לה מהפה יהיה האמת הצרופה והכנה ביותר, כפי שהיא רואה אותה. וגם מספיק ידע שזה יכאב בטירוף.

"אתה אמור להיות מסוגל לפרנס את המשפחה שלך!"

כמו שחשבתי. נוקאאוט טכני.

כדי להרגיע קצת את סערת הרגשות שלי, עצמתי עיניים והתרכזתי בנשימות הכבדות שלה — מקרטעות ומאומצות, ממש כמו הנישואים שלנו. "אני משתדל."

"באיזה שלב תבין שהשתדלות כבר לא מספיקה?"

העיניים שלי נפקחו בבת אחת כשקראתי את מה שנאמר בין השורות. זאת לא הייתה עקיצה שמכוונת רק לקריירה שלי. זאת הייתה עקיצה שכוונה לנישואים שלנו, בדיוק כפי שכוונה למצב התעסוקתי שלי.

חרקתי שיניים והתרעתי, "אל תגידי משהו שאין ממנו דרך חזרה."

נשבענו לעולם לא להשתמש בגירושים כאיום, ורוב הזמן עמדנו בזה, אבל בששת החודשים האחרונים, מאז שלונה נולדה, האיום הגדול עמד על דל שפתיה כמעט מדי יום. זה קרע אותי מבפנים בכל פעם מחדש, אבל התהלכתי לידה על ביצים כל כך הרבה זמן, עד שכבר לא ידעתי איך לעשות משהו אחר.

דמעות נצצו בעיניה הכחולות. "הבטחת לי, איסון. נשבעת לי ביום שראינו את שני הקווים הוורודים הקטנים בבדיקת ההיריון. אתה יודע באילו תנאים גדלתי ונשבעת לי שהתינוקת שלנו לא תחווה את מה שאני חוויתי."

כל מה שהיא אמרה היה נכון.

וגם אם התקשיתי לתת לה את כל הדברים שעליהם חלמתי כשהיא פסעה לעברי בכנסייה עם הינומת תחרה שכיסתה חיוך ענקי, החיים שחיינו כרגע היו רחוקים שנות אור מבית החווה הרעוע שבו היא גדלה.

"זה לא הוגן," הסתכלתי עליה במבט הפגנתי ומלא תדהמה, והקפתי את הבית שלנו בן שלושת החדרים, שהשתרע על פני כמעט מאה ותשעים מטר רבועים. כינינו אותו אחוזת מקסוול. הוא היה מרוחק יותר מגבולות העיר אטלנטה מכפי שג'סיקה רצתה בהתחלה, אבל היה אחד הבתים היחידים שיכולנו להרשות לעצמנו שכלל גם מרתף שיכול להכיל סטודיו. סטודיו שלא בנינו כי... נו, החיים.

או ליתר דיוק, לונה ג'ייד מקסוול.

לא תכננו להביא ילדים לעולם. ג'סיקה ואני רצינו להספיק עוד הרבה דברים לפני שנתחיל להקים משפחה. איך הולך הפתגם הישן על האדם שמתכנן תוכניות? הדיו על חוזה ההקלטות שלי עוד לא יבשה כשמצאתי את ג'סיקה על הידיים והברכיים בחדר האמבטיה שלנו, דמעות זולגות על לחייה, לופתת בחוזקה בדיקת היריון חיובית.

התזמון היה מוצלח? לגמרי לא. במיוחד כשכמה חודשים אחר כך חברת התקליטים גנזה את האלבום שלי ואז ויתרה עליי סופית.

האם לונה, עם השיער החום המלא ועיני הדבש שהיו ייחודיות כל כך עד שנדמה שהיא המציאה את הצבע הזה בעצמה, הייתה הדבר הכי מופלא שקרה לי בחיים? ללא כל ספק.

הכתפיים שלי נשמטו וצבטתי את גשר אפי. "תקשיבי, אנחנו יכולים לדחות את השיחה הזאת לזמן אחר? אני חייב להתקלח ולהתחיל להכין את המתאבנים, וברגע שלונה תתעורר אקפיץ אותה לבית של רוב וברי."

"אה, בטח, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להזמין בייביסיטר, אז אנחנו חייבים להסתמך על הבייביסיטר של החברה הכי טובה שלי כדי לבלות איתה ועם בעלה הערב."

גניחה של תסכול נפלטה מתוכי. אלוהים, היא אף פעם לא מפספסת הזדמנות להכניס לי מתחת לחגורה. ג'סיקה התנהגה כאילו אני המבוגר היחיד שגר בבית. היא רצתה להיות אימא במשרה מלאה כמו ברי. גם אני רציתי את זה בשבילה. וכשהמצב נהיה קשה והחסכונות שלי אזלו עד שלא נותר מהם דבר, ג'סיקה לא חשבה אפילו לרגע לשאול מה היא יכולה לעשות או איך היא יכולה לעזור למשפחה שלנו. וכן, זה גרם לי להיות מריר, אבל לא הוצאתי עליה את העצבים שלי.

ומעבר לכל זה, לא הסתמכתי על ברי שתועיל איכשהו.

למרבה המזל — או חוסר המזל, תלוי איך מסתכלים על זה — ברי, החברה הכי טובה של ג'סיקה, נשואה לרוב, החבר הכי טוב שלי. המשמעות היא שהתקשרתי לדבר הכי קרוב לאח שיש לי בעולם הזה, ושאלתי את החבר הכי טוב שלי אם אני יכול להביא את הבת שלי שתהיה עם הבייביסיטר שלו.

ברור שהוא הסכים. ואז, אחרי ששמע את הבושה והתסכול בקולי, הוא הקדיש עשר דקות לשיחת עידוד, שבה הוא הזכיר לי שגם הוא וברי חוו קשיים אחרי שהבן הבכור שלהם נולד. לדבריו, כל מה שחווינו היה לגמרי נורמלי. עם זאת, שיערתי שאשתו לא העניקה לג'סי אותו סוג של עידוד.

אפשר לומר שברי לא הייתה המעריצה הכי נלהבת שלי. אפשר גם לומר שהקאתי לה על הנעליים בערב הראשון שנפגשנו. אבל היי, חומצות קיבה מתחת לגשר, לא?

זה לא שהיינו אויבים מושבעים או משהו כזה. ברי ואני הסתדרנו לא רע — על פני השטח. עמוק בפנים היא הייתה קצת... אה... קשה.

ושיפוטית.

וסנובית.

ו... תובענית.

עם הזמן גיליתי שאת חלק מהדברים האלה אפשר לומר גם על אשתי.

הפכתי עולמות כדי לשפר את היחסים שלי עם ג'סיקה. קיוויתי מאוד שהדאבל־דייט הערב לפחות יחזיר לה את החיוך לפנים. לא יכולתי בשום אופן להרשות לעצמי ארוחת ערב ומשקאות במסעדת חמישה כוכבים מהסוג שברי הייתה מחשיבה לראויה לנוכחות שלה, אז רוב הציע שנעשה ערב משחקים. כשכל הילדים יהיו בבית שלהם עם הבייביסיטרית, נוכל לבלות בבית שלנו, משוחררים מאוזניים קטנות ומאחריות. כל אחד יביא את האלכוהול שלו. אני אשתה את שאריות הוויסקי שרוב הביא לי כשלונה נולדה, ואקנה לג'סיקה בקבוק גדול במיוחד של יין כלשהו שאצליח למצוא בהנחה. למרבה המזל, היא לא הייתה בררנית כשרצתה להטביע את הצרות שלה באלכוהול.

שפשפתי את העורף שלי והסתכלתי בעיניה המקפיאות. "אנחנו יכולים לא לריב הערב? בבקשה. כל כך נמאס לי לריב כל הזמן. את כועסת, אני מבין את זה, אוקיי? אנחנו נמצא פתרון." שלחתי אליה יד, שילבתי את הזרת שלי בזרת שלה ומשכתי בעדינות.

היא התקרבה אליי ונעצרה שנייה לפני שהחזה שלה נגע בחזה שלי. "אתה מנסה למצוא פתרונות כבר כמה חודשים, וכלום לא השתנה. הטלפון שלי מפוצץ בהודעות בעניין המשכנתה, כאילו אם הם ימשיכו להתקשר אליי בלי הפסקה אצליח לשלוף בדרך נס תשלומים של ארבעה חודשים. כל בוקר אני מתעוררת בבהלה שהיום זה היום שבו ינתקו לנו את המים או את החשמל או..." הקול שלה נסדק. "או... אני לא יודעת. משהו."

הבטן שלי התהפכה. המצב באמת היה רע, אבל הוויכוחים על זה כל הזמן לא הועילו בשום צורה ורק תקעו בינינו טריז.

התקרבתי אליה, עטפתי אותה בחיבוק ונשקתי לראשה. לא אפשרתי לנוקשות שלה לערער אותי. "אני לא אתן להם לנתק לנו את המים. או את החשמל. או כל דבר אחר."

"איך?" שאלה ג'סיקה בקול צרוד. חוסר האמון שלה בי היה מעליב, גם אם מוצדק.

שאפתי שאיפה עמוקה ומילאתי באוויר את החזה שלי עד כאב. שיט. הגיע הזמן. לא יכולתי לדחות את זה יותר. לא בשם הגאווה. לא בשם תרחישי מה אם דמיוניים. לא בשם פנטזיית האולי יום אחד. זאת תהיה הדרך היחידה שלנו להיחלץ מהצרות. הייתי אבא ובעל, עם אחריות שאינה קשורה לשאיפה שלי להגשים איזה חלום.

"אמכור שירים מהאלבום," לחשתי.

"איסון," היא השתנקה, הטתה ראש לאחור והשעינה את הסנטר שלה על החזה שלי. כל כך הרבה אושר ריצד בעיניה, וזה היה כמו סכין בבטן.

אור הזרקורים חמק מהישג ידי, אבל ידעתי איך למכור מוזיקה. התחלתי מכתיבת פזמונים. ככה שילמתי על הדייט הראשון שיצאנו אליו, על טבעת האירוסים של ג'סיקה, ואת המקדמה על הבית שלנו. נכון לעכשיו, התמלוגים ההולכים ומידלדלים שלי הם ששילמו את החשבונות — כששילמנו אותם. בפעם הראשונה ששמעתי את אחד השירים שלי ברדיו, התקשרתי לכל מי שהכרתי. צחקתי והדחקתי את רגשותיי בו־זמנית. הייתי גאה בהישגים שלי, אבל המטרה האמיתית תמיד הייתה לא רק לכתוב שירים מצוינים, אלא להיות גם הקול ברדיו שמבצע אותם.

בתמהיל של פופ רגוע ומוזיקת נשמה שאופייני לי, האלבום סולסטיס ב־92' היה אמור להיות כרטיס הכניסה שלי לראש מצעדי הפזמונים. שלושה־עשר שירים שהשקעתי בהם את הלב והנשמה, וכל אחד מהם ייצג שלב אחר בחיי — מהילדות בלי אבא, דרך ימי ההוללות שלי כרווק, ועד ללידת הבת שלי. הם היו אמיצים. חשופים. הם היו איסון מקסוול. הרגשתי שאם אמכור אותם, איקרע לגזרים, איבר אחר איבר.

אבל הם ישלמו את החשבונות.

ואולי אפילו יחזירו את האור התמידי לעיניה של אשתי, את הניצוץ לנישואים שלנו, ויאפשרו לי לשמור על שלמות המשפחה שלי. אין דבר שלא אהיה מוכן להקריב — כולל תקוות וחלומות — כדי להיות הגבר הראוי לג'סיקה וללונה.

וזאת הסיבה היחידה שהצלחתי לחייך כשהבטתי בה. "זה הדבר הנכון לעשות, בייב. בשבילך. בשביל לונה. והיי, אולי אפילו בשבילי. התחלה חדשה. זה לא יזיק, נכון?"

היא כרכה את זרועותיה סביב צווארי — המגע הגופני הראשון בינינו שהיא יזמה זה שבועות. "כמה זמן אתה חושב שיידרש כדי להציע אותם למכירה?"

"קשה לדעת. אעשה כמה טלפונים ביום שני על הבוקר."

היא פלטה צחקוק שהרגיע לרגע את הצריבה בגרוני. "Turning Pages זה שיר מעולה. אני בטוחה שאיזה כוכב גדול יחטוף אותו."

נפלא, בדיוק מה שרציתי תמיד — לשמוע איזה זמר מלוקק שמרוכז בעצמו שר על הקשר המטלטל והקשה שהיה לי עם האימא הנרקיסיסטית שלי.

אני מחייך אליה עוד חיוך מתוח. "זה יהיה אדיר."

קולה נשמע קליל כפי שלא שמעתי כבר חודשים. "אנחנו צריכים לחגוג. תעצור בדרך לקנות בקבוק שמפניה," היא השתתקה. "בעצם, לא חשוב. אבקש מברי. היא תביא את השמפניה הטובה."

אה, ברור. תלשתי לעצמי את הלב מהחזה והשלכתי אותו לרגליה של אשתי, אבל ברי תהיה גיבורת היום.

זו הייתה זריית מלח על הפצעים, וכמו בכל כך הרבה מצבים אחרים בנישואים שלי, רק המשכתי לחייך. "נשמע נהדר."

2

ברי

"הוא מוכר את סולסטיס ב־92'?" לחשתי לטלפון, המומה לגמרי.

ג'סיקה נשפה בייאוש בצד השני של הקו. "זה מה שהוא אמר. השאלה האמיתית היא אם הוא באמת יעשה את זה."

הצצתי מעבר לפנייה למטבח כדי לוודא שרוב לא מצותת לשיחה. בעלי שנא את זה שג'סיקה ואני ריכלנו על החבר הכי טוב שלו. רוב תמיד חשב שאנחנו נטפלות לבחור המסכן, אבל הצורך לוודא שאיסון דואג לחברה שלי כראוי עמד כמעט בראש הרשימה שתיארה את התפקיד שלי כחברה הכי טובה של ג'סיקה. והייתה הצדקה מוחלטת לחששות שלי. בשנים האחרונות הוא נכשל כישלון חרוץ במשימה הזאת.

אחרי שווידאתי שרוב עדיין בחניה, כנראה לוחש מילות אהבה לפורשה היקרה שלו, ניגשתי לתנור כדי לטפל בארוחת הערב של הילדים. "הפעם הוא העלה את הנושא של מכירת האלבום מיוזמתו, נכון? זה בכל זאת מעיד על משהו."

"כן," היא נאנחה. "זה אומר שנמאס לו לישון על הספה ולא להזדיין."

"אוקיי, זה לא משנה. בסופו של דבר, כל עוד את ולונה לא תהיו חסרות בית, זה בסדר מצידי," השתתקתי ונשכתי את השפה התחתונה. "את יודעת שאם את צריכה משהו, עד שהוא יצליח למכור —"

"לא," היא קטעה את דבריי. "אל תתחילי עם השטויות האלה. זאת לא הבעיה שלך."

נאנחתי. ג'סיקה ואני היינו חברות טובות מאז ימי המלצרות שלנו בקולג'. היא הייתה עקשנית, קשת עורף וגאוותנית, עד כדי כך שלא הייתה מוכנה לקבל יד מושטת גם אם נפלה על התחת — וזה לא היה רחוק מאוד ממצבה הנוכחי.

"ג'ס, תפסיקי עם זה. תאפשרי לי לתת לך קצת —"

"שמפניה," היא סיימה את המשפט בשבילי. "הדבר היחיד שאני מוכנה לקבל ממך זה שמפניה. אנחנו חוגגים הערב."

"זאת הפעם הראשונה שאני עוזבת את הילדים מאז שמדיסון נולדה."

"וואו. היציאה הראשונה שלך היא לסלון המחורבן שלי. את ממש בת־מזל."

"היי, אני בעיקר שמחה לבלות ערב שלא כולל תיק החתלה." זה לא היה לגמרי שקר. כל השבוע הייתי בלחץ מהמחשבה שאני עומדת לעזוב את הילדים.

רוב נטרף מזה שדחיתי ערב של בילוי פעם אחר פעם במשך כמעט עשרה חודשים. הייתה לנו בשכונה בייביסיטרית נפלאה. אוולין. היא הייתה סבלנית ומתוקה ביותר, והיו לה ארבעה בנים מתבגרים משלה. רוב ואני סמכנו עליה עם אשר, אבל עם מדיסון זה היה אחרת. היא נולדה בלידה מוקדמת ונשארה בפגייה יותר מחודש. בגיל עשרה חודשים היא התפתחה נפלא, אבל בעיניי היא תמיד תהיה התינוקת הזעירה ששקלה קילו וחצי, מוקפת בצינורות ונאבקת על כל נשימה.

אבל הגיע הזמן — גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מנטלית. המאמא הזאת זקוקה לפסק זמן.

"איזה קשקשנית," צחקה ג'סיקה. "הסתובבת בבית בלחץ כל היום, נכון?"

בפעם השישית בדקות האחרונות, הצצתי החוצה מחלון המטבח כדי לצפות באוולין ובמדיסון משחקות על שמיכה בדשא. "מה? לא, מה פתאום."

"שקרנית."

תנועה ליד דלת החניה המקורה המובילה אל המטבח לכדה את תשומת ליבי. עיניו החומות של רוב מצאו את עיניי תוך שנייה, וחיוך שובבי התפשט על פניו. ככה הוא הסתכל עליי תמיד — כולו מוקסם ומלא התפעלות.

הלחיים שלי בערו כשהוא פסע לעברי, מבטו סרק את גופי והשתהה על כל המקומות הנכונים.

"ג'ס, אני חייבת לנתק."

"אוקיי. איסון אמור להגיע אליכם עם לונה ממש בקרוב. רוב הסיכויים שרוב כבר יודע על האלבום, אבל אל תגידי לאף אחד מהם שסיפרתי לך."

"המממ," המהמתי ונשכתי את השפה, בעוד גופו השרירי של בעלי התקדם לכיווני במהלך ההסתערות שלו. "נתראה הערב." לא אמרתי שלום לפני שלחצתי על המקש וניתקתי את השיחה.

רוב חטף את הטלפון שלי מהיד והניח אותו על השיש, כרך זרוע סביב מותניי ומשך אותי אליו. "וואו," הוא לחש, ונשימתו רפרפה על שפתיי. "את נראית מדהים."

"בוא לא ניסחף. זאת סתם שמלת קיץ," עניתי וחייכתי בצמוד לשפתיו. ליתר דיוק, זאת הייתה שמלת הקיץ שהכי פחות אהבתי, עם פרחים בגוונים של צהוב וחום שאף פעם לא הלמו אותי במיוחד. עדיין הייתי בישורת האחרונה והמפרכת של הורדת חמשת הקילוגרמים האחרונים אחרי הלידה של מדיסון, וזאת אחת השמלות היחידות שעוד עולות עליי.

בעבר, כשהייתי אשת עסקים, רוב המלתחה שלי הייתה מורכבת מחצאיות עיפרון ובלייזרים. היום אני אימא לשניים במשרה מלאה. ביום טוב אני לובשת מכנסיים עם גומי.

רוב השחיל יד מתחת למכפלת השמלה וחפן לי את הישבן. "אל תגידי את המילה סתם כשמדובר בך, בשמלה הזאת."

"אז אני מבינה שזה מוצא —"

"אימא!" אשר צעק מהמדרגות.

רוב נאנח והביט אל התקרה. "בחיי שיש לילד הזה איזה חוש שישי שמתריע בכל פעם שאני מנסה לעשות מהלך על אימא שלו."

"זה העונש שלך על שיצרת לעצמך גרסה מוקטנת שלך. הוא יודע מתי אתה זומם מזימות."

זוויות שפתיו של רוב התרוממו בחיוך עוצר נשימה. "אה, זה היה יכול להיות טוב, ברי. ממש טוב."

"זה מה שאתה אומר לי כל הזמן, אבל חבר המושבעים עדיין מחכה שתוציא לפועל."

הפה שלו נפער בהעמדת פנים של עלבון, אבל הריצוד השובבי בעיניו הבטיח שכשנחזור הביתה צפוי לי לילה ארוך שחיכיתי לו הרבה זמן.

צחקתי ועניתי לבן שלנו, "כן, חבר?"

"ארוחת הערב מוכנה? את יודעת שזה לא חוקי להרעיב ילדים!"

כן. זה הילד שלי. בן חמש ועצבני כשהוא רעב, בדיוק כמו אימא שלו.

"שתי דקות!" צעקתי כשנשמע צלצול בדלת.

רוב הרים גבה. "אלוהים, הוא הזמין משטרה?"

"נראה לי שזה איסון. ג'סיקה אמרה שהוא בדרך."

החיוך שלו חזר והוא רכן לעוד נשיקה. "אם ככה, הוא יכול לחכות. איפה היינו?"

חמקתי מהשפתיים שלו. "אתה תפתח את הדלת לחבר הילדותי שלך, ואני אאכיל את הילד האמיתי שלנו לפני שהוא באמת יתקשר למשטרה."

"היי," רוב הזעיף פנים. "תהיי נחמדה הערב. איסון התכונן לזה הרבה זמן."

"מה? אני תמיד נחמדה."

הוא עיקם פרצוף, יצא מהמטבח וקרא מעבר לכתפו, "בטח. ברור. לקרוא לו ילדותי זה שיא הנחמדות. ההזמנה שלך לטקס פרסי צדיקים כבר בדואר."

גלגלתי עיניים, אבל זרע של אשמה נבט בבטן שלי.

אוקיי. זה נכון. לא תמיד הקלתי על איסון, אבל לא שנאתי אותו. הוא היה בחור טוב, מהסוג שפותח דלתות ומקפיד לכלול את כולם בכל שיחה שהוא שולט בה בהתלהבות האופיינית לו. עם השיער השטני שלו, העיניים החומות שמפגינות חום, והחיוך השובבי שגרם לנשים לאבד את הראש, הוא הפנט את ג'סיקה כבר מהרגע הראשון. ואם נוסיף לזה את העובדה שג'סיקה הייתה יפהפייה ושנונה, לאיסון לא היה רבע סיכוי.

באופן תאורטי, כשהחברה הכי טובה שלך מתחתנת עם החבר הכי טוב של בעלך, זאת התגשמות חלומה של כל תלמידת תיכון.

אבל לא במקרה של השניים האלה.

לג'סיקה היו חיים קשים, וכל מי שהייתה מוצאת את עצמה עם איסון הייתה גוזרת על עצמה חיים קשים אפילו יותר, מפני שהוא ניסה להגשים עתיד כמעט בלתי אפשרי. בתחילת הקשר שלהם הם חלקו צחוקים, מבטים ארוכים ולילות פרועים, אבל בדיקת היריון חיובית והשחיקה של הקריירה של איסון גרמו להם להלך על חבל דק — בדיוק כמו שתמיד ידעתי שיקרה.

אלא שמערכת היחסים שלהם היא לא העסק שלי — או ככה לפחות בעלי אהב להגיד לי.

השתמשתי בכפפת מטבח כדי להוציא מהתנור את הנאגטס תוצרת בית בצורת לב, ופרשתי נייר אפייה על משטח רשת כדי להניח להם להצטנן.

"האוכל מוכן," קראתי לאשר. "תשטוף ידיים לפני שאתה יורד."

הנחתי שהוא שמע אותי כשנשמע קול חבטה מסגיר שבישר לי שהוא קפץ מהמיטה, דבר שאמרתי לו שמונים ושבעה מיליון פעמים לא לעשות. בהערכה גסה, כמובן.

איסון נכנס למטבח עם חיוך רחב על הפנים, מחזיק בידיו את התינוקת השנייה הכי אהובה עליי. "היי, ברי," הוא אמר ומשך אותי לחיבוק הרגיל שלו, וזה לא היה איסון אם זה לא נגמר במעיכה חזקה וארוכה. "מה שלומך?"

"אני בסדר," עניתי בקול שקט והתרחקתי ממנו בתנועה מגושמת. הפניתי את המבט אל בת הסנדקות שלי, מחאתי כפיים והושטתי את ידיי לכיוונה. "בואי אליי, מתוקה שלי."

איסון העביר לי אותה וגאווה אבהית קרנה מעיניו. למרות כל הקשיים שלו בתחום המקצועי והכלכלי, הוא אהב את הבת שלו בטירוף.

"וואו, את נראית מקסים. זה חדש?" שאלתי את לונה והחלקתי את המלמלה של שרוול האוברול הוורוד עם השם שלה שנרקם עליו. נחרדתי לחשוב באיזה כרטיס אשראי בלי כיסוי ג'סיקה השתמשה כדי לרכוש אותו.

איסון החליק את חזית החולצה האפורה שלו. "וואו, ברי. תודה ששמת לב. גם את נראית טוב. זאת שמלה של ג'סיקה?"

"אה, לא. זאת שמלה שלי שג'סיקה שאלה ממני, והייתי צריכה לבצע משימה בלתי אפשרית בסגנון טום קרוז כדי לקחת אותה בחזרה בשבוע שעבר. אשתך היא גנבת בגדים, אבל באותה הזדמנות שהייתי שם, גנבתי לה את סנדלי הפלטפורמה האלה, אז אנחנו תיקו עכשיו."

איסון גיחך, לקח נאגט מהמגש והכניס אותו לפה. לא טרחתי להזהיר אותו שהם עדיין חמים. כן, עדיין ממתינה לפרס הצדיקה המצטיינת שמגיע לי.

"שיט, שיט, שיט," הוא התנשף ולעס בפה פתוח.

הקפצתי את לונה על המותן שלי והסתכלתי עליו סובל, משועשעת קלות. "רוצה עוד אחד?"

"מממ, תודה, אבל נראה לי שאני אוותר על עוד כוויה מנאגטס עוף."

"הם צמחוניים."

הוא עיקם את הפה. "זה מסביר למה יש להם טעם לוואי של דשא."

נדתי בראשי, כי זה כל מה שיכולתי לעשות איתו רוב הזמן.

"דוד איסון!" אשר קפץ את שלוש המדרגות האחרונות וגרם להתקף הלב היומי שלי.

"מה קורה, איש קטן?" שאל איסון וכרע ברך מול אשר.

אחרי לחיצת היד המתוחכמת שהם פיתחו מאז שהבן שלי היה בן שלושה ימים, הם קינחו בכִּיף מאחורי הגב.

"תנחש מה?" שאל אשר.

המשך העלילה בספר המלא