נמלי ירח

20-1 בנובמבר, שנת 1909

בחודש שעבר פסעתי לי על גשר איזמיילובסקי,1 לעת דמדומים. היה קר, ורוח נשבה. לא היו הרבה אנשים. לפתע פתאום קלטתי – משהו אפל זינק אל המעקה, התהפך מעליו בכבדות וצנח אל המים השחורים, שכבר קפאו.

מיד נשמעו צעקות, שריקות, אנשים התקהלו ורצו מהמדרכה מטה, לאנשהו, אל המזח הריק, אל הצריפים.

גם אני הלכתי. בזמן שנדחפתי, שמעתי: "הוציאו אותו. תפסו אותו במוט והוציאו."

והנה עומד לו בחורון על המדרכה, המים נוזלים ונוזלים ממנו, עיניו מכוסות לחלוטין בשערו, והוא מתנשף ורועד. הדמדומים היו אפורים והראות גרועה, אך התקרבתי. בחור צעיר מאוד, רזה, קטן.

השוטר לידו התעצבן ודחף אותו לאנשהו.

"הנה לך! לך, כבר, לך!"

"הכובע שלי..." – מלמל הבחור – "הכובע..."

"כן, רק את הכובע שלך נשאר עוד לדוג... שב כבר... היי, עגלה."

עגלון לא מרוצה אך כנוע, צץ מאיפשהו.

קולות כעוסים נשמעו בקהל. כולם היו נגד הבחור.

"אבל הכובע" – הוא התעקש ורעד – "בהן צדק... כבודו..."

"תראו אותו, גם כן! תראו מה זה, החיים נמאסו עליו!" – העיר בבוז איזה בעל מלאכה – "הנה לך ב'הן צדק'!"

גברת אחת צרחה:

"אדוני השוטר, מה איתך? קח אותו לבית חולים! הוא בלע מים לא מטוהרים, הוא יחטוף כולרה!"

השוטר, שאיבד את עשתונותיו סופית, דחף את הבחורון בגידופים אל העגלה, התיישב בעצמו, תוך ניסיון לשמור מרחק כמה שיותר גדול, והלם בגבו של העגלון.

הטבוע ניער את שערו הרטוב, מלמל משהו בחוסר אונים, כנראה את אותו הדבר, והם נסעו, בטלטלה, אל עבר האפלה האפורה.

הקהל התפזר ורטן.

"אין תהום גדולה מספיק עבורם!" – אמר הסוחר וירק – "איזה פשפש, ואפשר לחשוב! כמה מהומה. מה זאת האופנה החדשה הזאת?"

בחורה במטפחת הביעה התנגדות חלושה:

"אם הוא מאס בחייו..."

הסוחר רק נשף לעברה וירק שוב.

"אולי הוא מובטל, או איבד את הכסף של הבעלים." – הפטיר מישהו ביובש.

איש לא שם לב לכך. הכול התפזרו בשוויון נפש. עניין שבשגרה.

בעיני רוחי עוד עמדו פניו של הבחור. רטוב, מתנשף וממלמל על כובעו. איך זה שהוא לפתע פתאום החליט להתהפך מעל המעקה? ללא שום אזהרה – ולפתע התהפך.

מאותו הערב נמשכתי למתאבדים. התחלתי לנהל סטטיסטיקה שלהם, לפי העיתונים; התעמקתי בכל מקרה. אך לא הצלחתי להבין דבר. מדפים שלמים שלהם נפרשו בפניי, נחילים מהם. הסיבות כולן שונות – וכולן זהות, וכולן חסרות פשר כלשהו.

מה קורה להם טרם ההחלטה? מי הם? האם אפשר לנחש אותם?

באביב החולף סטודנט שהכרתי ירה בעצמו. ראיתי אותו מעט לפני כן, ובוודאות לא שמתי לב לשום דבר חריג. אחר כך אמרו חבריו שהוא כל הזמן "שקע במחשבות". אך הם משקרים, הוא לא "שקע במחשבות" כלל.

8 בנובמבר

מאז שהתחלתי לספור אותם – איבדתי את שלוותי. אפילו לעבוד איני מסוגל. הדבר הכי לא מובן זה שיש מהם ערמה גדולה כל כך. כזאת לא הייתה קודם לכן מעולם. את זה אני יודע, בדקתי. ואז – ה"סיבות". כלומר, היעדר "סיבות", משום שהנסיבות, שהם מציגים כ"סיבות" – הן פשוט נסיבות החיים. ותמיד הן היו. לפעמים טובות יותר, לפעמים טובות פחות. תמיד היו.

במיוחד זה התפשט בקרב עלמות, מהפשוטות. בולעות דליים של חומץ מרוכז. בעצם, בכל מקום הם רבים באותה מידה, פשוט על העלמות שומעים יותר.

משום מה עשתה עליי רושם מיוחד קטיה קבָּטיה . אין לי מושג למה דווקא היא. אפילו ביררתי עליה בבית החולים. הצילו אותה. היא החלימה. והצהירה שאין סיבות.