אהבה

ז'אן רואה את פייטרו בפעם הראשונה באולם התעמלות שאִמה אחראית על ניקיונו.

כשמגיע יום השטיפה של מדרגות היציע, האם מביאה איתה את בתהּ, כי גם ארבע ידיים הן לא יותר מדי. ז'אן מרוויחה עשרים פרנקים, השלמה קטנה למשכורת שלה בבית המלון. נוסף לכך זה מספק לה תעסוקה.

ביום רביעי אחד בחודש פברואר, שעות הניקיון שלהן חופפות אימון של נבחרת הכדורסל. סוליות הגומי חורקות על הפרקט, מכנסי הניילון הקצרים מבהיקים באור הזרקורים. הוא שם, בגופייה אדומה, שערו השחור הארוך במקצת אסוף בבנדנה סופגת זיעה. עם הסמרטוט ביד, ז'אן מתרכזת במירוק ספסל העץ המצופה לכה כדי לא להביט בו, אבל זה בלתי אפשרי, כיוון שממרום שני המטרים שלו הוא חולש על העולם. לא רואים אלא אותו.

ברגע מסוים הכדור מקפץ ומגיע עד ז'אן, הכורעת על ברכיה כדי להבריק הרצפה. היא מוסרת אותו בחזרה בתנועה מגושמת. הוא תופס את הכדור הגדול והמחוספס ביד אחת, בעוד שלז'אן היו נדרשות שלוש ידיים לשם כך. היא חושבת שאין לה שום סיכוי. היא אפילו לא חושבת על זה.

ערב אחד, בפרץ של תעוזה, ז'אן מודיעה שתחזור הביתה ברגל. האם סבורה שזה רעיון גרוע; היא חושבת שאחרי שלוש שעות של הברקת ארון הגביעים, גם צעידה של עשרה מטרים היא מאמץ מיותר. מה גם שמתחיל להיות רטוב.

"הגשם עושה טוב לשיער."

האם טורקת את דלת הסיטרואן 3CV ונוסעת לדרכה, ומשאירה את קלת הדעת מאחור.

כשפייטרו יוצא מהמבנה הלבן, הגשם כבר הספיק לשטח את רעמת שערהּ, השאטני בחורף ובלונדיני בקיץ. בלאו הכי אין לה שום כוונה להיראות. אדרבה, היא נסוגה אל מאחורי משאית, מחוץ לטווח ראייתם של חמישה בחורים שמחליפים ביניהם בדיחות, ותיקי הספורט שלהם תלויים על כתפם. הם מתחלקים לשלוש מכוניות וקובעים להיפגש אצל אמיל. למעשה המקום נקרא "קפה דֶה לָה פּוֹסְט", אבל כולם קוראים לו "אמיל", גם אחרי שאמיל העביר את המושכות לבנו ז'ואל לאחר שלקה בהתקף לב. ז'אן עושה עיקוף דרך העיירה כדי לחלוף על פני בית הקפה. מוסווית מאחורי קיר הזכוכית המכוסה אדים, היא מאתרת אותו בקצה הדלפק, מואר על ידי נורת הניאון של הבר. היא מזהה את סילבי וֶרְנִיוֹ, שמקשיבה לו בחיוך אווילי. את כל כיתה ה' הן בילו בלעג לריח היין העולה מהבל פיו של המורה. הלילה ניכר שסילבי פחות עוינת את הבקבוק. פייטרו חושף בין שיניו קוביית קרח מכוס הריקאר שלו כדי להצחיק אותה, וזה מצליח. הוא מלא טקט, ועוד רגע ינשק אותה. היא תעצום עיניים כדי להתמסר לרגע בשלמותו. היא תדמיין שהיא החברה שלו, הארוסה שלו, אשתו, אם רק יבקש. היא תצייר בעיני רוחה את ביתם עם מרפסות פורחות, כמו בגלויה ששלחה לה הסנדקית שלה מאוסטריה. לפתע מתחוור לז'אן שאין לה מה לאכול. היא רצה אל הסניף של הקואופ, היחיד שפתוח בשעה זו. ברנאר, שעמד לסגור את תריס המתכת, מניח לה לחמוק פנימה אל בין המדפים שמהם היא חוזרת עם קופסת קָסוּלֶה אישית.

בעודה מרוקנת את תוכנה לתוך סיר קטן, היא מחליטה לשכוח אותו. זה אף פעם לא יעבוד ביניהם. היא שונאת ריקאר ואין שום עדות לכך שהוא אוהב מרפסות פורחות.

ערב אחד, בעודו מתרחק מאולם ההתעמלות ברגל, היא עוקבת אחריו — טיפות גשם על לחייה ופחד בבטנה. המעקב מסתיים בכניסה לבניין קטן מול תחנת הדלק. פייטרו מכופף את קומתו הגבוהה כדי לתקוע מפתח בתוך המנעול. זו אכן הכתובת שמצאה בספר הטלפונים בבית אִמה. כעבור כמה דקות, נדלק האור בחלון בקומה השנייה. צל חמקמק חולף על התקרה. ז'אן מיידה אבן חצץ בחלון ובורחת בריצה.

בעמוד של ה־27 באפריל 1971 ביומן שבו היא מציינת את מאורעות חייה, היא כותבת שהשן הטוחנת שלה העירה אותה פעמיים, שבעל הבית שלה התריע על העלאה בשכר הדירה, שאחד מלקוחות המלון חיקה את הקומיקאי פרנאן רנו, ושאחרי שעה של המתנה היא ניצלה את צאתו של שרברב מהבניין כדי לשלשל מעטפה חלקה לתוך תיבת המכתבים הנושאת את השם מָלדיני. בתוכה כתובים שלושה משפטים בדיו בצבע טורקיז השוטחים בקשה לפגישה, ללא שום מידע שיאפשר אותה. נוף ההרים המוטבע על נייר המכתבים לא מסגיר במאום את השולחת. היא מעולם לא היתה בהרים.

בגרסאות הראשונות היא לא חתמה בשמה, מחשש שפייטרו ישמע את אִמה קוראת לה באולם ההתעמלות ויעשה אחת ועוד אחת. בגרסה הסופית היא חותמת בשמה, בתקווה שפייטרו ישמע את אִמה קוראת לה באולם ההתעמלות ויעשה אחת ועוד אחת. וכבר היא מתחרטת על פזיזותה.

בדף פנימי של היומן מודבק תצלום הגזור מעיתון "ל'אֶקוֹ דֶה מוֹז'", ובו פלג גופו העליון של פייטרו מוקף בטוש אדום. בדומה לחבריו לקבוצה העומדים בשורה לפני תחילת המשחק, כפות ידיו שלובות מאחורי גבו והוא נועץ את מבטו במצלמה, קרוב לוודאי לבקשתו של הצלם, שז'אן מקנאת בו.

לילה אחד הוא אוחז בידה ומושך אותה אל המלתחה. הוא מוציא מתאו גביע כסף ומושיט לה אותו. היא לא יכולה לתפוס את הגביע, הוא מחזיק אותו גבוה מדי. פייטרו ענק והיא קטנה כמו פטרייה. גביעונית חסרת ייחוד בתיק הצד של דוֹד מרסל. היא מתרוממת על הבהונות, מותחת את הזרועות כמנסה לעוף במאמץ עצום אך חסר תועלת, שכן הגביע נשאר מחוץ להישג ידה. אם ככה אתן אותו למישהי אחרת, הוא אומר בחיוך, והשעון המעורר מצלצל בלי שנדע למי.

אולי לסילבי ורניו. אולי לבלונד־פלטינה שחיכתה לו יום אחד אחרי המשחק. מועמדות לכתר יש בשפע, גם אם רק מקצתן כנות.

ביום שישי אחד של נובמבר היא מטאטאת את החצר האחורית של בית המלון, כאשר הפעמון בקבלה קורא לה וזה הוא, בז'קט הג'ינס שלו עם צווארון הפרווה. הוא רוצה חדר עכשיו. היא כמעט אומרת שהיא לא פנויה בזמן המשמרת, מבינה את טעותה בזמן, וממלמלת שהם מלאים במשך כל הסוף־שבוע בגלל משתה הווטרנים. הוא תוקע את הסיגריה בין שפתיו כדי לגרד בזרועו. זו הפעם הראשונה שהיא רואה את השעון שעל פרק ידו. היא לא אוהבת את רצועת המתכת, אבל לו זה מתאים. כיוון שהוא כבר הסתובב לעבר המתחרים ממול, היא נחפזת לפתוח את המחברת העבה. אם תחפש קצת ודאי תמצא משהו.

"זה יהיה נחמד מצדך."

במחי עט, ז'אן מבטלת הזמנה. אם הלקוח המיועד יתקשר כדי לאשר, היא תודיע לו בצער שהחדר כבר תפוס. הוא יכעס, הנושא יגיע אל המנהל, היא תאבד את עבודתה, תצטרך לחזור אל מפעל הנעליים, בערב תנדוף ממנה צחנה של עור שלא תיעלם גם אחרי המקלחת, אבל מילא.

פייטרו מודה לה מקרב לב ומועך את הגולואז שלו במאפרה שעל הדלפק. ז'אן משיבה מקרב לב: אין בעד מה. הוא מנופף בחפיסת הסיגריות הרכה הריקה ואומר שיחזור תוך שתי דקות.

"בסדר."

כשהדלת נסגרת אחריו, היא נושפת משב רוח קר על לחייה העולות באש.

ז'אן מסתערת על המראה בשירותים. זה היה מוכרח לקרות ביום שבו היא לובשת את חולצת הגולף הצהובה, ברירת מחדל כשאין לה שום דבר אחר בארון. מתחת לחלוק הניקיון שלה מבצבץ הצווארון המחריד שמגרד לה בצוואר. היא שוקלת להסיר את החולצה ולהישאר בחלוק, אבל משב רוח מהרחוב כבר מגיע, הוא חזר, שולף גולואז מהחפיסה שנקנתה עכשיו. הוא נרשם תחת השם לואיג'י לֶדוּק ונעלם במדרגות כשהמפתח לחדר בידו.

הוא העמיד פנים שאינו מזהה אותה. או שלא זיהה אותה. פניה של ז'אן זרות לו, וזה לא הדדי.

היא מהרהרת בדרך שבה תוכל להביא את שמה לידיעתו כשירד שוב. לדמות שיחת טלפון שבה היא נוקבת בשמה? לכתוב אותו בעט אדום על כף היד? על הלחי? אין סיכוי שלא יקשור בינו לבין המעטפה שבתיבת הדואר שלו. שישה חודשים חלפו מאז, אבל מכתב כמו זה ששלחה הוא לא דבר שנשכח. היא, למשל, לא שכחה אותו.

הוא יגיד: אה, זאת את. ויודה ליד הגורל ששלחה אליו את ז'אן שכה נכסף למצוא. כעבור שנים, בביתם עם המרפסות הפורחות, הוא יודה בפניה שזו לא היתה יד הגורל. הוא בא לבית המלון בשבילה, חדור מטרה. הוא, ששמה הפרטי היה קצה החוט היחיד שעמד לרשותו, הגיע עד אליה אחרי שהביט בה בסתר באולם ההתעמלות. כשאִמה הגיעה לעבודה לבדה הוא היה הרוס מזה, והאימון נמתח לתחושתו שעות על גבי שעות. ברגעים אלה ממש הוא מחכה לה בחדר שזה עתה פינתה עבורו, עבורם. היא מתכוננת לעלות לקומה השלישית ולהצמיד את אוזנה לדלת מספר 43, כאשר אישה חבושה בכובע פרווה שואלת היכן היא יכולה להשאיר את המטרייה שלה לייבוש. ז'אן מזיזה כיסא מהמבואה הדחוקה כדי לפנות מקום למטרייה הפתוחה והרטובה. האישה שואלת אם מסייה לֶדוּק כבר ישנו. ז'אן מציינת את מספר החדר ומצביעה על המסדרון שמעבר לפינה, שם נמצאת המעלית. פרוות הכובע סינתטית. ביומנה היא תקרא לה "הרוסייה", אף כי היא לא גרה במוסקבה אלא כאן, עם בעלה הווטרינר שז'אן רואה אותה לעתים קרובות צועדת לצדו שלובת זרוע בעיר. היא זו שעונה לשיחות במרפאה. פעם היא הוכתרה למיס מֶן־אֶה־לוּאָר. ז'אן היתה אז בקושי בת שבע, אבל היא זוכרת את התמונה בעיתון של שלוש המתחרות הסופיות בשמלות לבנות.

המשך העלילה בספר המלא