מדיניות החינוך בישראל - מסעו של המגזר הדרוזי

מבוא

הזכאות לבגרות היא שער הכניסה לאקדמיה, שמשמשת מקפצה לתעסוקה איכותית. החינוך וההשכלה הם הבסיס לשוויון ההזדמנויות שלו זכאי כל ילד בישראל. במערכת החינוך בישראל קיימים פערים גדולים בשיעורי הזכאות לבגרות בין אוכלוסיות שונות, המשפיעים באופן ישיר על שיעורי הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. הפערים בין האוכלוסיות השונות אינם נוגעים להשכלה בלבד, אלא מתקיימים בתחומים רבים נוספים. הפער הבולט ביותר הוא בין האוכלוסייה היהודית ובין האוכלוסייה הערבית, שהועמק בשנות החמישים בעקבות מדיניות מפלה כלפי הציבור הערבי בתחומי הקרקעות, פיתוח התשתיות, התכנון והפיתוח הכלכלי. גם הממשל הצבאי, שהטיל על הציבור הערבי מגבלות תנועה ומגבלות אחרות, בוטל רק ב־1966. האפליה וההדרה של האוכלוסייה הערבית בישראל מתקיימת עד היום, והן באות לידי ביטוי בהקצאת קרקעות המדינה, בהתנגדות לשינוי גבולות שיפוט, בכפרים בלתי מוכרים, בהיעדר פיתוח של תשתיות פיזיות וחברתיות, בהקצאה נמוכה של משאבים בתחום החינוך ובטיפוח מערכת מסורתית שאינה מסוגלת להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד.

עם זאת, האתגרים הכלכליים, העדתיים והדתיים שבפניהם עומדת החברה הערבית אינם נובעים ממדיניות ישראלית מפלה בלבד, אלא גם מתמורות סוציו־כלכליות בחברה הכפרית שעברה תהליך פרולטריזציה ללא תיעוש. האוכלוסייה הערבית נמצאת בתחתית הפירמידה הסוציו־כלכלית, ושיעור העוני בקרבה גבוה כמעט מפי שניים ביחס לאוכלוסייה היהודית. ההישגים בחינוך, שהוא אחד מהכלים המשמעותיים ביותר למוביליות חברתית, עדיין רחוקים מהממוצע הישראלי. פער זה בא לידי ביטוי באופן ניכר בשיעורי הזכאות לבגרות בחברה הערבית ובשיעורי הסטודנטים הערבים הלומדים באוניברסיטאות ובמכללות.

העדה הדרוזית, על אף הפערים הרבים בתחומים השונים, דווקא אינה נמנית עם האוכלוסיות המוחלשות המאופיינות בשיעורי זכאות לבגרות נמוכים. בשנת הלימודים 2011–2012 היה שיעור הזכאים לבגרות בחברה הדרוזית 62.8%, 3% פחות מזה של החברה היהודית הכללית בלבד, בשנת הלימודים 2016–2017 עמד על 79.1%, כ־10% יותר מאשר באוכלוסייה היהודית, ובשנת הלימודים 2022–2023 הגיע שיעור הזכאים לבגרות בקרב העדה הדרוזית ל־91.6%. במילים אחרות, הישגיה של החברה הדרוזית, בהשכלה בכלל ובשיעורי הזכאות לבגרות בפרט, הם יוצאי דופן ומרשימים ביותר.

בסופה של שנת 2023 נאמדה אוכלוסיית ישראל בכ־9.842 מיליון תושבים, ובהם 7.208 מיליון יהודים (73.2% מכלל האוכלוסייה), 2.08 מיליון ערבים (21.1%) ו־0.554 מיליון בני דתות אחרות או נטולי סיווג דתי (5.7%). בסוף שנת 2022 מנתה אוכלוסיית הדרוזים בישראל כ־150,000 נפש – פי יותר מעשרה מאז קום המדינה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2023).

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2023), בסוף שנת 2021 היישובים שבהם התגוררו הדרוזים הרבים ביותר היו דאלית־אל־כרמל (17,500 נפש) וירכא (17,300 נפש).

בשנת הלימודים תשפ"ג עמד מספר התלמידים במערכת החינוך, מגני הילדים ועד לאוניברסיטאות, על 2,865,000. כ־77% מאוכלוסיית התלמידים לומדים בחינוך העברי וכ־23% בחינוך הערבי, ובהם ערבים, דרוזים, בדואים וצ'רקסים (נתוני אתר משרד החינוך, ללא תאריך).

בשנים תש"ס–תשס"ה היה שיעור הגידול במספר התלמידים בחינוך העברי נמוך בהרבה מזה שבחינוך הערבי (3.7% לעומת 28.0% בהתאמה). בשנים תשס"ה–תש"ע עלה שיעור הגידול במספר התלמידים בחינוך העברי פי שניים, בעוד ששיעור הגידול במספר התלמידים בחינוך הערבי ירד פי שניים (7.0% לעומת 14.5% בהתאמה). משנת תש"ע התהפכה המגמה, ובשנים תש"ע–תשע"ח קצב הגידול בחינוך העברי היה גבוה הרבה יותר (24.2% לעומת 12.0% בהתאמה).

בחינוך העברי, מספר התלמידים בתשפ"ג (2022–2023) היה 1.193 מיליון לעומת 1.299 מיליון בשנת תשס"ה (2004–2005). בין שנת הלימודים תשס"ה לתשפ"ג גדל מספר התלמידים בחינוך הקדם יסודי בכ־68%, ביסודי בכ־63%, בחטיבת הביניים ב־30% ובחטיבה העליונה בכ־33%.

בחינוך הערבי, מספר התלמידים בתשפ"ג (2022–2023) היה 562,000 לעומת 425,000 בשנת תשס"ה (2004–2005). בין שנת הלימודים תשס"ה לתשפ"ג גדל מספר התלמידים בחינוך הקדם יסודי בכ־44%, ביסודי ב־19%, בחטיבת הביניים בכ־21% ובחטיבה העליונה בכ־71% (משרד החינוך, 2023).

מהפכה במערכת החינוך ובהשכלה הגבוהה בישראל

בחינוך העברי נכללים דרגי פיקוח שונים: פיקוח ממלכתי, פיקוח ממלכתי־דתי ופיקוח חרדי, הכולל מסגרות עצמאיות לזרמים החרדיים. בחינוך הערבי נכללות האוכלוסייה הדרוזית, האוכלוסייה הצ'רקסית והאוכלוסייה הבדואית, אף שאלה מחלקות נפרדות מהחינוך הערבי. מסגרות אלו, למעט החינוך החרדי, כפופות מבחינה תוכנית ומנהלית למשרד החינוך מכוח חוק חינוך ממלכתי (תשי"ג־1953), אשר מאפשר להורים חינוך המתאים להשקפתם (חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג־1953).

מערכת החינוך הישראלית עברה כמה ציוני דרך חשובים לאורך קיומה:

1. מסגרת החינוך האחיד מסוף 1948 עד קבלת מסקנות ועדת פרומקין ב־1950 (צמרת, 1991);
2. האינטגרציה מ־1968 ("האינטגרציה בחינוך", 1968–1969);
3. ועדת בן־פרץ ב־2001 לשינוי מבנה מבחני הבגרות (בן־פרץ, 2001);
4. ועדת דברת בשנת 2003 (וינר לוי, 2004), ובעקבותיה רפורמת המורים "אופק חדש" בשנת 2007. החל משנת 2007 ועד היום מתקיימות במערכת החינוך הישראלית רפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" ששדרגו משמעותית את שכר המורים ואף הרחיבו משמעותית את שעות עבודתם. כיום, מורה המלמד ברפורמה ביסודי ובעל־יסודי עובד 36 ש"ש במקום 30 ש"ש ביסודי ו־36 ש"ש במקום 24 ש"ש בעל־יסודי. הרפורמות נובעות בעיקרן מסטנדרטיזציה בין־לאומית המאלצת את מערכת החינוך הישראלית ליישר עימה קו (Education at a Glance, 2007).

מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל עברה אף היא שינוי מהפכני בשנים האחרונות: עלייה חדה במספר הסטודנטים, הקמתם של מוסדות נוספים הרשאים להעניק תארים, שינויי חקיקה, שינויי הסדרה ומדיניות ושינויים במדיניות הכללית.

החינוך הדרוזי בישראל – חתירה להישגים

על מנת להבין את תולדותיו של החינוך הדרוזי, יש לסקור את התפתחותו מאז קום המדינה. מראשית מדינת ישראל ועד היום החינוך הדרוזי הוא חלק ממערכת החינוך הערבי. בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים החלה לנשב רוח חדשה בקרב בני העדה הדרוזית, ורבים חששו מפני התרחקות של הדור הצעיר מהדת ומהמורשת הדרוזיות, בין השאר בשל היעדר טיפוח השורשים החינוכיים של הצעירים. חשש זה הוביל לדרישה להגביר את התודעה העדתית.

על מנת להשיג מטרה זו דרשו ראשי העדה הדרוזית להפריד את החינוך הדרוזי מן החינוך הערבי וליצור תוכנית לימודים מיוחדת לדרוזים (פלאח, 2000). משרד החינוך והתרבות היה המשרד הממשלתי הראשון שהוציא אל הפועל החלטה ממשלתית בנושא. הוא הוציא את הטיפול בחינוך הדרוזי מן המחלקה לחינוך ולתרבות לערבים והקים את "הוועדה לחינוך ולתרבות לדרוזים", שהייתה אמונה על ההיבט הפדגוגי־ערכי של החינוך ועל גיבוש תוכניות לימודים שיעלו בקנה אחד עם החינוך הדרוזי ויבליטו את ייחודו (פלאח, 2000).

בתוך חמש שנים הקימה הוועדה מערכת חינוך עצמאית, הן בהיבט הפדגוגי והתוכני והן בהיבט הפיזי; מבנים, כלים ועזרי לימוד בתחומי החינוך והתרבות השונים (עבאס, 2004). מערכת החינוך הדרוזית קיבלה על עצמה את האחריות לעצב בוגרים שיוכלו להשתלב בחברה הישראלית, יאהבו את המולדת, ירגישו שייכים לה ויהיו נאמנים למדינה ושותפים לבנייתה ולהגנתה, ובה בעת אף יהיו קשורים לחברה הדרוזית ויטפחו זיקה למורשת שלה (עבאס, 2004). שאיפה זו מעוגנת במטרות־העל של מערכת החינוך הדרוזית משנת 1976 (עבאס, 2007; פלד, 1976).

הספר שלפניכם, המבוסס על מחקר מקיף ומעמיק, עוסק בשינויים ובתמורות שחלו בהתפתחותה של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה הדרוזית מקום המדינה בשנת 1948 ועד שנת 2023, בדגש על התפנית שחלה בשנת 1976 בעקבות המעבר למחלקה נפרדת במשרד החינוך: אגף חינוך דרוזי וצ'רקסי. במסגרת זו יידונו הגורמים העיקריים להצלחת מערכת החינוך בחברה הדרוזית, ובכלל זה השאלה אם השינוי שחל בעשור האחרון נובע מהפרדת מערכת החינוך הדרוזית מהחינוך הערבי בשנת 1976 או מהשינוי החברתי־תרבותי שהתחולל בחברה הדרוזית עצמה; והקשר בין תוצאות מבחני הבגרות (שיעור הזכאים) בקרב בני העדה הדרוזית ובין מספר הסטודנטים הדרוזים הלומדים בפועל במוסדות להשכלה גבוהה. כמו כן יידון תהליך הפרדת מערכת החינוך הדרוזית מהחינוך הערבי והשפעתה של הפרדה זו על השינויים שחלו בשיעורי הזכאות לבגרות ועל מניין הסטודנטים בני העדה הדרוזית הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. בחינה זו תיעשה מנקודות מבט שונות: מחד גיסא מנקודת מבטם של הלומדים – תלמידי כיתות י"א–י"ב בבתי ספר דרוזיים וסטודנטים מקרב בני העדה הדרוזית הלומדים לתואר ראשון, ומאידך גיסא מנקודת מבטם של המלמדים – מפקחים, מנהלי בית ספר ופרחי ניהול דרוזים.

במחקר שעליו מבוסס ספר זה נטלו חלק 253 תלמידי תיכון, רובם משלושה בתי ספר תיכון ביישובים חורפיש שבגליל, דאליה שבכרמל ומג'דל שמס שבגולן, שנשאלו על אודות התחושות והעמדות שלהם כלפי ההכנה לאקדמיה, ו־250 סטודנטים מהחברה הדרוזית שכבר לומדים באקדמיה, שנשאלו שאלות דומות. נוסף על כך רואיינו מנהלי בתי ספר, מפקחים ופרחי ניהול שתיארו את תהליך ההכנה לאקדמיה שעוברים תלמידיהם וחיוו את דעתם ביחס להפרדת החינוך הדרוזי מאגף החינוך הערבי במשרד החינוך בשנת 1976. המחקר מעלה כי מערכת החינוך העצמאית שיפרה את הישגי התלמידים וכי מודל החינוך הדרוזי עשוי לשמש דוגמה למערכות חינוך אחרות.

החברה הדרוזית בישראל – בידול והזדהות

כיתת בית ספר בכפר הדרוזי בית ג׳אן, ספטמבר 1976. צלם: משה מילנר, לע״מ

בין מסורת לקדמה

ראשיתה של הדת הדרוזית במאה האחת־עשרה במצרים, ועיקריה הם שבע מצוות (דיבור האמת, שמירה על האחים, התרחקות מעבודת אלילים, הימנעות ממעשי רשע, ייחוד האל בכל עת, קבלת מעשי האל והשלמה מוחלטת עם הגזרות הנסתרות והנגלות מהאל; פלאח, 2000). הדת הדרוזית נחשבת לדת סודית שידועה רק ל"חכמים", כלומר לחלק קטן מהעדה. ספרי הדת הדרוזית שבהם מופיעים סודותיה נקראים "איגרות החוכמה". קהילות דרוזיות קיימות היום במקומות רבים בעולם, בין השאר בוונצואלה, בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, בגרמניה, בשוודיה, בברזיל, בקולומביה, בלבנון, בסוריה ובישראל. הקהילה הדרוזית בישראל דוברת ערבית וברובה המכריע בעלת אזרחות ישראלית.

בשנת 1956 הכירה ממשלת ישראל בעדה הדרוזית כקהילה נפרדת ועצמאית, וב־1962 היא אישרה את חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים. בכך נסללה הדרך להיבדלותה של העדה הדרוזית מבני מיעוטים אחרים במדינה ולהדגשת מאפייניה הייחודיים (דנה, 1998).

הדרוזים בישראל חיים בחברה כפרית שמרנית. אורח החיים שלהם מושתת על הדת הדרוזית ומונחה על ידי אנשי הדת. החברה הדרוזית נחלקת לשני מחנות: דתיים וחילונים. מכיוון שמדובר בדת סודית, רק דרוזים דתיים חשופים לתכניה (אבו עזאלדין, 1990). במרכזה של החברה הדרוזית עומדת המשפחה, ואחריה החמולה והקהילה. הדרוזים מאמינים שבין כל חברי העדה ישנו קשר דם ושגורלם משותף. קיימת ביניהם הזדהות רבה, המושתתת על משמעות פנימית שהם מייחסים לדתם ועל ציות למנהיגי העדה לאורך השנים. מאפיינים אלה התעצמו ככל שהתחזקה האמונה הדתית (בן־דור, 1995).

בחברה המסורתית הייתה ההזדהות החמולתית והמשפחתית חזקה במיוחד. כשהחברה הדרוזית הייתה חקלאית ופטריארכלית וכולם עסקו בעבודת האדמה, ההכנסה הגיעה לידיו של האב, ראש החמולה. בעקבות התמורות שחלו במדינה בכלל ובכפרים הדרוזיים בפרט, נחלשה מאוד הסולידריות החברתית והמשפחתית ופינתה את מקומה לאינדיבידואליזם (דנה, 1998). בעברם היו הדרוזים הקבוצה האתנית הכי פחות משכילה בישראל. האינטליגנציה האנושית שביכולתה להוביל את המודרניזציה הייתה מצומצמת מאוד בממדיה בקרב החברה הדרוזית, ולפיכך גם היזמות הכלכלית שייצגה את הקפיטליזם הופיעה בה מעט מאוד (בן־דור, 1995).

הקהילה הדרוזית מודעת לצורך בהטמעת שינויים בהתאם לרוח הזמן, אך כמו חברות מסורתיות רבות שמצויות במצבים דומים, היא נרתעת מכך. ברם, המודרניזציה תובעת מהפך בקהילה הכפרית המסורתית ומעודדת נכונות לפיתוח שכבה עירונית. אף מערכת היחסים בין הדור הצעיר לדור המבוגר ותפקידו של הדור הצעיר בחברה הדרוזית נוטים להשתנות (סאלח, 1989).

במשך דורות רבים עוצבה החברה הדרוזית בישראל על ידי הדת, והמסגרת החברתית־מסורתית ותנאי המגורים קבעו את זיקתו של הפרט לעדתו (יצחק, 1998, כפי שמצוטט בתוך קורט ועמיתים, 2012). בידולה של הקהילה מרשות הרבים הישראלית מעצים את קשיי ההתמודדות שלה עם הפערים בין הישן לחדש ובין המסורת למודרנה ואת הקונפליקט בין שימור התרבות והזהות הייחודית של העדה ובין הלחץ הסביבתי הנובע מהתרבות המודרנית (סאלח, 1999, כפי שמצוטט בתוך קורט ועמיתים, 2012). השפעות אלו לא פעם מובילות למחלוקת בין־דורית בכל הנוגע לנושאים חברתיים מרכזיים, ובפרט לחינוך, זהות, פוליטיקה,לדת ולמעמד האישה. המצב החברתי בעדה הדרוזית השתנה מן היסוד, וכיום בני הדור הצעיר פתוחים לעולם הגדול, הן במוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה והן במקומות העבודה ובשירות הצבאי. חשיפתם של בני הדור הצעיר לאפיקי פרנסה חדשים עם הכנסה קבועה, למשרדי הממשלה השונים, לשירות ממושך בצה"ל ולהשכלה גבוהה ומגעם היום־יומי עם החברה היהודית מחוללים שינוי באורח חייהם ובהשקפותיהם. הם חוזרים לביתם בכפר כבעלי מעמד פוליטי, ביטחוני, אקדמי או כלכלי ומאמצים תפיסות חדשות ביחס לזיקתם הדתית והכלכלית (חסון, 2008, כפי שמצוטט בתוך קורט ועמיתים, 2012). הצעירים הדרוזים מרבים כיום לשאול שאלות נוקבות סביב זהותם הדרוזית, השתייכותם, תודעתם, ערכיהם, דתם, שירותם הצבאי והזדהותם עם צד זה או אחר במזרח התיכון, נוסף על שאלות רבות ומגוונות הקשורות במעמדם החברתי, הערכי והתעסוקתי. הנוער המשכיל והמפותח אינו מסתפק היום בתשובה סתמית או במענה חלקי. הוא דורש התייחסות רצינית לשאלותיו ולתהיותיו (וינר־לוי, 2004, כפי שמצוטט בתוך קורט ועמיתים, 2012).

חברה קולקטיביסטית עם השפעות מערביות

כפרי הדרוזים מאופיינים במבנה חברתי אחיד: משפחה – חמולה – בית אב – פרט. אמונה דתית, יחסי קרבה, קשרים חברתיים, שיוך משפחתי ותחושת שייכות של הפרט לקהילה – הם אלה שמנציחים מבנה חברתי קולקטיביסטי ופרטיקולרי בחברה הדרוזית (דנה, 1998).

העדה הדרוזית מבוססת על מבנה פטריארכלי, כמו החברה הערבית, אולם היא נושאת מאפיינים ייחודיים הנובעים מהמסורת ומהאמונה הדתית. השליטה המוחלטת של האב במשפחה המורחבת נובעת מהתרבות הערבית המזרח־תיכונית, שבה טובת הפרט היא משנית ביחס לטובת הקולקטיב. למרות השפעותיה של התרבות המערבית, החברה הדרוזית עדיין שומרת על מאפיינים של חברה קולקטיביסטית, כפי שבא לידי ביטוי במיוחד במרכזיותה של המשפחה בחיי הפרט.

שייכות אל מול אינדיבידואליזם

הדפוסים התרבותיים שעליהם מושתתת החברה הדרוזית, המתייחסים למחשבות ולהתנהגויות, משמשים תשתית של תמיכה משפחתית ותחושת שייכות עבור הדרוזי מיום לידתו, משפיעים על ההחלטות שהוא מקבל כמתבגר ומחזקים בו את ההרגשה שהוא שולט בחייו. החיבור החזק והמתמיד בין הפרט ובין משפחתו אומנם מועיל לו בהיבטים רבים, אולם הוא גם מכביד עליו, משום שהוא לוכד אותו במעגל אין־סופי של מחויבויות. הצעיר הדרוזי נאלץ להתמודד עם הקונפליקט בין הלחצים, מעורבות־יתר והדרישה לקונפורמיות מצד משפחתו ובין שאיפותיו האינדיבידואליות (Scrimin et al., 2014).

ברית הדמים בין היהודים והדרוזים

בעקבות המגמות הפלורליסטיות בקרב החברה בישראל נהנים הדרוזים במדינה מ"מעמד מיוחד" ביחס לאוכלוסיות הלא יהודיות האחרות במדינה, והם תובעים חירות, שוויון והגשמה עצמית. הדרוזים מכירים בכוחם החברתי וביכולתם להשפיע על המדינה ואף לייצג אותה. ברית הדמים שנכרתה בין היהודים והדרוזים בתחום הביטחוני מבטאת אינטרסים וגורל משותפים ומשקפת את הקשר המיוחד בין שני העמים.

ראשיתה של ברית זו היתה כבר בתחילת המאה הקודמת, עם העליות הראשונות לישראל. לנוכח המרד הערבי הגדול כנגד היישוב היהודי בשנים 1936–1939 נקטו הדרוזים עמדה ניטרלית או עמדה האוהדת את הצד היהודי. בעקבות זאת נערכו פגישות בשפרעם, ירכא, דאלית־אל־כרמל ופקיעין בין נציגי שתי הקהילות, היהודית והדרוזית. הם דנו בתוכניות להגנה על כפרים יהודיים ודרוזיים כאחד, ואף פותחו ביניהם קשרי מסחר. התקפות ערביות נגד הדרוזים, ובכלל זה בעוספיה, הובילו להידוק הקשרים בין יהודים ודרוזים. אישים דרוזים שביקשו לחזק את הקשר הדרוזי־יהודי נרדפו ואף נרצחו. העדה הדרוזית, שמנתה אלפים ספורים בלבד, חתרה ליצור יחסי ידידות עם היהודים שישמשו חומת מגן נוכח זעם האוכלוסייה הערבית המאיימת (פרג', 2002).

בשל קשר היסטורי זה, עם הקמת מדינת ישראל ננקטה מדיניות של מתן אוטונומיה תרבותית לאוכלוסייה הדרוזית, ובמסגרתה פעלה המדינה על מנת לקדם את הפרטיקולריות המוסדית של העדה הדרוזית בשונה מהאוכלוסייה הערבית הכללית. רשימה ארוכה של צעדים העידו על מגמה זו: הכרה בדרוזים כקהילה דתית נפרדת (1956), גיוס חובה לצה"ל (1957), ייסוד המועצה הדתית (1961) ובתי דין דתיים (1962) ומתן שירותים ממשלתיים דרך המחלקות הרגילות (1975).

דוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז, הציע שחיילים דרוזים יוכלו לשרת בכל יחידות הצבא. בה בעת תמכו הוא, יצחק בן צבי ומשה שרת, בכירי תנועת העבודה ודמויות מפתח בהנהגת המדינה, בטיפול ממשלתי מועדף ביחס למועצות מקומיות הדרוזיות ולפיתוח כפרי העדה. מוסדות מדינה מרכזיים, כגון הקרן הקיימת לישראל ושירות בתי הסוהר, נפתחו להעסקת בני העדה. המדינה אף הכירה במתחם נבי שועייב הסמוך לקרני חיטין כאתר קדוש לעדה הדרוזית והעניקה לה אפוטרופסות מלאה על המתחם, בד בבד עם דחיית התביעה המוסלמית על המקום. ניכר כי קיימת מגמה של הבחנה תרבותית של העדה הדרוזית לצד השתלבותה הגוברת והולכת במרחב הישראלי.