הממלכה

חלק ראשון

1

שמעתי אותו לפני שראיתי אותו.

קרל חזר. אני לא יודע למה נזכרתי בדוג, זה היה לפני עשרים שנה, אבל אולי חשדתי שחזרתו הפתאומית, שעליה לא הודיע מראש, נובעת מאותה סיבה כמו אז. כמו תמיד. שהוא זקוק לעזרתו של אחיו הגדול.

עמדתי בחצר המשק, העפתי מבט בשעון. שתיים וחצי. הוא שלח מסרון, זה הכול, אמר שהם אמורים להגיע עד שתיים. אבל אחי הקטן תמיד היה אופטימיסט, תמיד מבטיח קצת יותר משהוא יכול לקיים.

השקפתי על הנוף. כלומר, מעט הנוף שבלט מתוך מעטה העננים שתחתי. צלע הרכס בצדו האחר של העמק נראה כאילו הוא מרחף על ים אפור. שמץ של אדום סתווי החל להופיע בצמחייה כאן למעלה. מעלי השמים היו כחולים ונקיים כמו מבט תמים של ילדה. האוויר היה טוב וקר ודקר ברֵיאות כששאפתי אותו מהר מדי. הרגשתי שאני לבד לגמרי, שכל העולם עומד לרשותי, ולרשותי בלבד. בעצם מוגזם לדבר על כל העולם, מדובר רק בהר אררט אחד שעליו חווה. לפעמים תיירים היו נוסעים בכביש המפותל העולה מהכפר כדי לבדוק את הנוף, ובמוקדם או במאוחר היו מגיעים לחווה. רבים מהם היו שואלים אז אם אני עדיין מנהל את המשק הקטן. הסיבה לכך שהאידיוטים התייחסו לזה כאל משק קטן היתה, ככל הנראה, שהם חשבו שחווה אמיתית צריכה להיות כמו החוות בשפלה, עם שדות גדולים, אסמים בממדים מפלצתיים ובתי מגורים ענקיים ומפונפנים. הם לא ראו מה סופה בהרים עלולה לעשות לגג של בית קצת גדול מדי, ולא ניסו להסיק חדר קצת גדול מדי כשרוח סערה נושבת דרך הקירות בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס. הם לא ידעו את ההבדל בין שדות מעובדים בקרבת החווה ושדות בור מרוחקים, לא ידעו שחוות הרים היא מרעה לבעלי חיים ועשויה להיות ממלכה שוממת, אבל גדולה פי כמה וכמה מהנוף של איכרי השפלה, נוף שצבעו כחיטה זהובה והוא מתורבת ומצועצע.

חמש־עשרה שנים אני גר כאן לבדי, אבל עכשיו כאמור זה נגמר. מנוע 8V נהם ורטן אי שם בתוך מעטה העננים. נשמע די קרוב, ככל הנראה כבר עבר את יַפָּנְסְוִינְגֶן — "העיקול היפני" — באמצע העלייה. הנהג נתן גז, שחרר את הקלאץ', עבר את אחד הסיבובים החדים, נתן שוב גז. הולך ומתקרב. אפשר היה לשמוע שהוא כבר נסע בכביש המתפתל הזה. ועכשיו, כשכבר יכולתי להבחין בניואנסים של צליל המנוע, באנחות הכבדות כשהחליף הילוך, בבס העמוק שבוקע רק מקדילק בהילוך נמוך, ידעתי שזה דגם דה־ויל. בדיוק כמו הרכב השחור הענקי שהיה לאבא. כמובן.

והנה סורג הרדיאטור של הדה־ויל, כמו פֶּה תוקפני, מופיע מעבר ליַיְטֶסְוִינְגֶן — "עיקול העיזים". צבע שחור. אבל דגם חדש יותר, משנת 85 בערך, ניחוש שלי. אבל כאמור, אותו ליווי מוזיקלי.

המכונית התקרבה עד אלי, והחלון ליד מושב הנהג החליק כלפי מטה. קיוויתי שלא ראו עלי, אבל הלב שלי דפק כמו בוכנה. כמה מכתבים, אס־אם־אסים, מיילים ושיחות טלפון החלפנו בינינו כל השנים הללו? לא הרבה. ובכל זאת: האם עבר אפילו יום אחד בלי שחשבתי על קרל? ממש לא. אבל היה קל יותר להתגעגע אליו מאשר להתמודד עם הצרות שהוא מביא איתו. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שהוא נראה מבוגר יותר.

"סליחה, אדוני, האם הגענו לחווה של האחים אוּפְּגַר המפורסמים?"

ואז הוא חייך חיוך רחב. נתן לי את החיוך החם, הטוב שלו, זה שאי אפשר לעמוד בפניו, והרגשתי שהזמן נמחק מפניו ומלוח השנה שהעיד שעברו חמש־עשרה שנים מאז שהתראינו לאחרונה. אבל היה גם משהו חקרני במבט שלו, כאילו הוא בודק את הטמפרטורה של מי האמבטיה.

לא התחשק לי לצחוק. עדיין לא. אבל לא הצלחתי להתאפק.

דלת המכונית נפתחה. הוא פשט את זרועותיו ואני נצמדתי לחיקו. משהו אמר לי שזה היה אמור להיות ההפך. שאני — האח הבכור — הוא שאמור לפתוח את זרועותי לאחי שחזר הביתה. אבל חלוקת התפקידים ביני ובין קרל התערפלה קצת איפשהו בדרך. עם השנים הוא עקף אותי, הן בגובה והן כאדם, והוא זה שנטל לידיו את שרביט הניצוח — על כל פנים כשהיינו בחברת אנשים אחרים. עצמתי את העיניים, רעד עבר בי ונשמתי נשימות רוטטות, שאפתי לקרבי את ריחות הסתיו, הקדילק ואחי הקטן. הוא השתמש באיזה ניחוח גברי, כפי שקוראים לזה.

הדלת בצד הנוסע נפתחה.

קרל הרפה ממני והוביל אותי סביב חזית הרכב האדירה ואל האישה שעמדה בפניה אל העמק.

"באמת יפה כאן," אמרה. דמותה היתה קטנה ושברירית, אבל קולה היה עמוק. היא דיברה ברור, אמנם היא פישלה במבטא, אבל על כל פנים זאת היתה נורווגית. תהיתי אם זה היה משפט שהתאמנה עליו בדרך, משהו שהחליטה שצריך להיאמר בין שהיא מתכוונת לו ובין שלא. משהו שיגרום לי לחבב אותה בין שאני רוצה ובין שלא. הדבר הראשון שראיתי הוא שהפרצוף שלה לבן. לא חיוור, אלא לבן כמו שלג שמחזיר את האור בצורה כזאת, שהקשתה עלי לראות את קווי המתאר שלו. הדבר השני היה העפעף באחת העיניים, שהיה סגור־למחצה, כמו וילון גלילה, כאילו חצי ממנה ישנוני נורא. אבל החצי השני נראה ערני כל כך. עין חומה וחיונית שהביטה בי מתחת לתספורת קצרה של שיער אדום לוהט. היא לבשה מעיל שחור פשוט בלי כיווצים, וגם תחתיו לא נראה שום רמז לגזרה כלשהי, רק סוודר גולף שחור שהציץ מצווארון המעיל. באופן כללי הרושם הראשוני היה של ילד כחוש מאוד בתצלום שחור־לבן, שבו השיער נצבע אחר כך. קרל תמיד משך אליו בחורות, ולכן, אם לומר את האמת, הייתי קצת מופתע. לא שהיא לא היתה חמודה, היא דווקא היתה חמודה, אבל היא לא היתה חתיכה, כמו שאומרים פה באזור. היא המשיכה לחייך, ומאחר שגון השיניים שלה לא היה שונה באופן ניכר מעורה, פירוש הדבר הוא שגם הן היו לבנות. גם לקרל היו שיניים לבנות, הן תמיד היו לבנות, בניגוד לשלי. הוא צחק ואמר שהסיבה היא שאת שלו הלבין אור היום, כי הוא חייך הרבה יותר ממני. אולי זה מה שמשך אותם זה לזה — שיניים לבנות. ההשתקפות. כי גם אם קרל היה גבוה ורחב כתפיים, בהיר שיער ותכול עיניים, ראיתי את הדמיון מיד. גישה חיובית, כמו שקוראים לזה. משהו אופטימי, רצון לראות את הטוב שבאדם. בהם עצמם ובאחרים. טוב, הרי עדיין לא הכרתי את הבחורה.

"זאת..." התחיל קרל.

"שאנון אַלֵיין," קטעה אותו בקול האלט שלה והושיטה לי יד קטנה כל כך שהרגשתי כאילו אני לוחץ רגל של תרנגולת.

"...אוּפְּגַר," הוסיף קרל, בגאווה.

שאנון אליין אוּפְּגַר רצתה לאחוז בידי זמן רב ממני. גם בזה זיהיתי את קרל. יש כאלה שלחוצים להתחבב על אנשים יותר מאחרים.

"סובלים מג'ט לג?" שאלתי ומיד התחרטתי, הרגשתי מטופש על ששאלתי. לא מפני שלא ידעתי מה זה ג'ט לג, אלא מפני שקרל ידע שבחיים לא עברתי אפילו אזור זמן אחד ולכן לתשובה בין וכה תהיה רק משמעות מוגבלת מבחינתי.

קרל הניד בראשו לשלילה. "נחתנו לפני יומיים. היינו צריכים לחכות לרכב שבא עם האונייה."

הנהנתי, הסתכלתי על לוחית הרישוי. MC. מונקו. אקזוטי, אבל לא מספיק אקזוטי כדי שאבקש לקבל את הלוחית אם ייאלצו לרשום מחדש את הרכב. במשרד בתחנת הדלק היו תלויות לוחיות רישוי שפג תוקפן מאפריקה המשוונית הצרפתית, מבורמה, מבַּסוּטוֹלַנְד, מהונדורס הבריטית ומג'וֹהוֹר. הרף היה גבוה.

שאנון העבירה את מבטה מקרל אלי ובחזרה. חייכה. אני לא יודע למה, אולי היא סתם שמחה לראות את קרל ואחיו הגדול — בן המשפחה הקרוב היחיד שלו — צוחקים יחד. שמחה שמעט המתח שהיה באוויר התפוגג. שמחה שהוא — כלומר הם — התקבלו בבית בברכה. "תראה לשאנון את הבית בזמן שאכניס את המזוודות?" שאל קרל ופתח את הטראנק, כמו שאבא קרא לו.

"זה ייקח בערך אותו זמן," מלמלתי לשאנון, שהלכה בעקבותי.

 

הקפנו את הבית עד לצדו הצפוני, שם נמצאת הכניסה הראשית. למען האמת אין לי מושג למה אבא לא קבע את הדלת כך שתיפתח ישר לחצר ולכביש. אולי כי אהב לראות את כל אדמות הבור שלנו מדי יום כשיצא מהבית. או אולי כי היה לו חשוב יותר שהשמש תחמם את המטבח ולא את מסדרון הכניסה. עברנו את המפתן ופתחתי אחת משלוש הדלתות במסדרון.

"המטבח," אמרתי ופתאום שמתי לב לריח של שומן מעופש. הוא היה שם כל הזמן?

"איזה יופי," שיקרה. אוקיי, אפילו פיניתי את הכיור, אבל יופי לא היה שם. בעיניים פעורות לרווחה — ואולי קצת מודאגות — היא סקרה במבטה את צינור הארובה שיצא מתנור העצים ועלה לקומה השנייה דרך חור שאבא ניסר בתקרה. החור היה במרווח שמנע את חריכתן של קורות העץ בתקרה וצורתו היתה עיגול מושלם, עד כדי כך מושלם שאבא קרא לזה מלאכת מחשבת. החור הזה — יחד עם שני החורים העגולים המושלמים בצריף השירותים — היו הדוגמאות היחידות למלאכת מחשבת בחווה.

כיביתי והדלקתי את מתג האור כדי להראות לה שלמרות הכול יש לנו חשמל בחווה.

"קפה?" שאלתי ופתחתי את הברז.

"תודה, אולי אחר כך."

מה שבטוח, היא למדה את ביטויי הנימוס.

"קרל ירצה," אמרתי ופתחתי את הארון מתחת לכיור. גיששתי וקרקשתי עד שמצאתי את קומקום הקפה. אחרי הכול, קניתי קפה בטחינה גסה, כזה שמבשלים ממש, לראשונה מזה... זמן רב. הסתדרתי שנים עם קפה מיובש בהקפאה. וברגע שקירבתי את הקומקום לברז שמתי לב שמתוך הרגל פתחתי את ברז המים החמים. הרגשתי שהאוזניים שלי מתלהטות קצת. אבל מי החליט שקפה נמס במים חמים מהברז הוא בהכרח עצוב? קפה הוא קפה, ומים הם מים.

שמתי את הקומקום על הכיריים, הדלקתי את האש והלכתי שני צעדים עד לדלת המובילה לאחד משני חדרי המגורים שעוטפים את המטבח כמו סנדוויץ'. זה הפונה מערבה היה סלון שהיה סגור בחורף, שכן הוא תפקד כחיץ המגן מפני הרוחות הקרות ממערב, ולכן אכלנו את כל הארוחות במטבח. בחדר הפונה מזרחה היו מדפי ספרים, טלוויזיה ותנור עצים. בצד הדרומי אבא הסכים לבנות מרפסת זכוכית מקורה שאותה הוא כינה "הפּוֹרְץ'" ואמא כינתה "גינת החורף", למרות שבחורף היא היתה כמובן סגורה וחסומה כולה מאחורי תריסים. המרפסת היתה המותרות היחידים בחווה. אבל בקיץ אבא נהג לשבת שם, מוצץ את טבק הלעיסה שלו בטעם פירות יער ושותה בקבוק באדוויזר או שניים — גם הם בגדר מותרות. בשביל לקנות את הבירה האמריקאית החיוורת נאלץ לנסוע העירה, את הקופסאות הכסופות של טבק לעיסה פירותי היה שולח לו קרוב אמריקאי מעבר לאוקיינוס. אבא הסביר לי בשלב מוקדם שבניגוד לחרא השוודי, טבק הלעיסה האמריקאי עבר תהליך תסיסה, ומרגישים את זה בטעם. "כמו בּורבּון," אמר אבא, שטען שנורווגים צורכים את החרא השוודי סתם מתוך בורות. אני כאמור לא הייתי בור, ולכן כשהתחלתי להשתמש בטבק לעיסה הוא היה מהסוג הנכון. קרל ואני היינו סופרים את הבקבוקים הריקים שאבא הניח על אדן החלון. ידענו שאם שתה יותר מארבעה הוא עלול להתחיל לבכות, ואף אחד לא רוצה לראות את אבא שלו בוכה. וכשאני חושב על זה, יכול להיות שבגלל זה רק לעיתים נדירות שתיתי יותר מבירה אחת או שתיים. לא רציתי לבכות. את קרל האלכוהול רק שימח, אז הוא בטח הרגיש פחות צורך להציב גבולות מהסוג הזה.

את כל זה חשבתי כאמור, אבל לא אמרתי שום דבר כשהשתרכנו במדרגות לקומה השנייה והראיתי לשאנון את חדר השינה הגדול, שאבא קרא לו המאסטֶר בֶּדְרוּם.

"נפלא," אמרה.

הראיתי לה את חדר האמבטיה החדש, שכבר לא היה חדש, אבל בכל אופן היה הדבר הכי חדש שהיה לי בבית. היא גם ככה לא היתה מאמינה לי אם הייתי מספר לה שגדלנו בלי חדר אמבטיה. שהתרחצנו למטה במטבח במים שחיממנו על הכיריים. שחדר האמבטיה נבנה אחרי ההידרדרות לתהום. אם נכון מה שקרל כתב והיא באמת מברבדוס, ממשפחה שיש לה האמצעים לשלוח אותה לקולג' בקנדה, אז היא בטוח תתקשה לדמיין מה זה לחלוק מי רחצה אפורים עם אחיך בזמן שאתם קופאים מקור מעל הגיגית בחורף. ובאופן פרדוקסלי כל זה בזמן שלאבא היתה קדילק דה־ויל חונה בחצר, כי המשפחה שלנו צריכה מכונית אמיתית.

ניכר שדלת חדר הילדים התנפחה ונאלצתי לטלטל את הידית כדי לפתוח אותה. משב של אוויר מחניק וזיכרונות הכה בנו, כמו מארון מלא בגדים ישנים ששכחת מקיומם. ליד אחד הקירות היו שולחן כתיבה ושני כיסאות זה לצד זה. לאורך הקיר הנגדי מיטת קומתיים באורך מלא. בקצה המיטה ארובת התנור עלתה מהחור ברצפה.

"כאן גרנו, קרל ואני," אמרתי.

שאנון הנהנה לעבר מיטת הקומתיים. "מי היה למעלה?"

"אני," אמרתי. "הבכור." העברתי את אצבעי על שכבת אבק שכיסתה את משענת הכיסא האחד. "אעבור לפה היום. ואתם תקבלו את חדר השינה הגדול."

היא הביטה בי מבוהלת. "אבל רוי, יקירי, אנחנו לא רוצים ל..."

התאמצתי לכוון את מבטי אל העין שלה הפקוחה. לא מוזר קצת שיש לה עיניים חומות כשהשיער שלה אדמוני והעור שלה לבן כמו שלג? "אתם שניים, אני אחד, ואין שום בעיה. אוקיי?"

מבטה נדד שוב ברחבי חדר הילדים. "תודה," אמרה.

הלכתי לפניה כשנכנסנו לחדר של אמא ואבא. אווררתי אותו כמו שצריך. לא משנה איזה ריח יש לאנשים, אני לא אוהב לשאוף את הריח שלהם. חוץ משל קרל. לקרל היה ריח, לא בהכרח טוב, אבל נכון. היה לו הריח שלי. שלנו. כשקרל חלה בחורף — והוא תמיד חלה בחורף — הייתי יורד מהמיטה שלי ומתכרבל איתו. והריח שלו היה כמו שצריך להיות, גם אם העור שלו היה מכוסה בזיעת־חוֹם קרושה או שלהבל פיו היה ריח של קיא. שאפתי את קרל לריאותי ונצמדתי רועד מקור לגופו הלוהט, השתמשתי בחום שנפלט ממנו לחמם את עצמותי. מחלת החוֹם של האחד היא תנור החימום של האחר. החיים פה בהרים הופכים אותך לאדם מעשי.

שאנון ניגשה לחלון והביטה החוצה. היא לא פתחה את כפתורי המעיל שלה. היא בטח חשבה שקר בבית. בספטמבר. ואם קר בספטמבר, מה יהיה בחורף. שמעתי את קרל מקרקש עם המזוודות בגרם המדרגות הצר.

"קרל אומר שאתם לא עשירים," אמרה. "אבל שכל מה שאפשר לראות מפה שייך לך ולו."

"נכון. אבל כל השטח הוא רק אדמת בור."

"אדמת בור?"

"שממה," אמר קרל, שעמד בפתח הדלת, מתנשף ומחייך. "מרעה לכבשים ועזים. אי אפשר ממש לעבד את האדמה בחוות הרים. כמו שאת רואה, אפילו יער בקושי יש פה. אבל אנחנו עוד נעשה משהו עם קו הרקיע פה. נכון, רוי?"

הנהנתי באיטיות. באיטיות, כפי שראיתי איכרים מבוגרים מהנהנים באיטיות כשהייתי ילד וחשבתי שכל כך הרבה עניינים מורכבים מתחוללים מאחורי הגבינים המכווצים, שלבטא אותם בשפה הכפרית הפשוטה שלנו יגזול יותר מדי זמן ואולי זה בכלל בלתי אפשרי. חוץ מזה נראה היה שבין הגברים המבוגרים האלה שוררת הבנה שבשתיקה והם מסתפקים בהנהונים, שכן ההנהון האיטי של האחד נענה לרוב בהנהון איטי של האחר. ועכשיו כאמור אני עצמי הנהנתי בהילוך איטי, למרות שגם עכשיו לא הבנתי הרבה יותר מפעם.

יכולתי כמובן לשאול את קרל על כל זה, אבל בין כה וכה לא הייתי מקבל תשובה. כלומר, כן, תשובה הייתי מקבל ועוד איך, אבל לא את התשובה. ואולי גם לא הייתי זקוק לה, פשוט שמחתי שקרל חזר הביתה ולא חשבתי להטריד אותו עכשיו בשאלה הזאת: למה לעזאזל הוא חזר?

"רוי נחמד כל כך," אמרה שאנון. "הוא נותן לנו את החדר הזה."

"אני מניח שלא חזרת בשביל לישון בחדר הילדים," אמרתי.

קרל הנהן. באיטיות. "אם ככה זאת לא ממש תמורה הולמת," אמר והראה את הקרטון הענקי שהחזיק בידו. ראיתי מיד מה זה. טבק פירות יער.

"בחיי, טוב לראות אותך שוב, אחי," אמר קרל בקול חנוק, ניגש אלי ושוב כרך סביבי את זרועותיו. הפעם חיבק אותי כמו שצריך. החזרתי חיבוק. הרגשתי שהגוף שלו התרכך קצת, נעשה קצת יותר מרופד. עור הלסת שלו כנגד שלי, מעט רפוי יותר, חשתי בזיפי הזקן השורטים אפילו שהתגלח לא מזמן. לצמר של ז'קט החליפה שלו היה מגע יוקרתי, אריגה צפופה. וחולצה מכופתרת — חולצות כאלה הוא אף פעם לא לבש בעבר. אפילו השפה שלו היתה שונה, הוא דיבר בניב העירוני שהוא ואני עשינו ממנו צחוק לפעמים כשחיקינו את אמא.

אבל זה לא הפריע לי. הריח שלו לא השתנה. היה לו ריח של קרל. הוא הרחיק אותי מעליו, הסתכל עלי. בעיניים שלו, יפות כמו עיניים של בחורה, היו דמעות. לעזאזל, אני מניח שגם בעיניים שלי.

"הקפה רותח," אמרתי בקול לא חנוק מדי, והתקדמתי למדרגות.

 

בערב, כשהלכתי לישון, שכבתי והקשבתי לצלילים. רציתי לדעת אם הבית נשמע אחרת כשהוא שוב מאוכלס. הוא לא. הבית חרק, כחכח ושרק כרגיל. הקשבתי גם לצלילים מהמאסטֶר בֶּדְרוּם. הקירות דקים, אז למרות חדר האמבטיה שמפריד בין חדרי השינה, שמעתי קולות עמומים. הם דיברו עלי? שאנון שאלה את קרל אם אחיו הגדול תמיד היה כזה שתקן? אם קרל חושב שרוי אהב את הצ'ילי קון קרנה שהיא הכינה? אם האח השתקן הזה בכלל אהב את המתנה שהביאה לו, אחרי כל המאמצים שעשתה להשיג אותה באמצעות קרובי המשפחה שלה — לוחית רישוי משומשת מברבדוס? אחיו הגדול מחבב אותה? וקרל ענה שרוי ככה עם כולם, היא פשוט צריכה לתת לו זמן. והיא אמרה שאולי רוי מקנא בה, שרוי בטח מרגיש שהיא גזלה ממנו את אחיו, שאחרי הכול היה בן המשפחה היחיד שלו. וקרל צחק, ליטף לה את הלחי ואמר לה לא לחשוב על דברים כאלה אחרי יום אחד, שהכול יהיה בסדר. והיא הניחה את ראשה בשקע הכתף שלו ואמרה שהוא בטח צודק, אבל בכל מקרה היא שמחה שקרל הוא לא כמו אחיו. שבמדינה שאחוזי הפשיעה בה נמוכים כל כך מוזר להסתובב ולנעוץ מבטים חשדניים כאילו אתה כל הזמן מפחד שישדדו אותך.

או שאולי הם הזדיינו.

במיטה של אמא ואבא.

"מי היה למעלה?" אשאל מחר בארוחת הבוקר. "הבכור?" אסתכל על פניהם הנדהמות. אצא לאוויר הבוקר המקפיא, אתיישב במכונית, אשחרר את מעצור היד, ארגיש את נעילת ההגה, אראה את יַיְטֶסְוִינְגֶן מתקרב.

צליל ממושך, יפה ועצוב נשמע מבחוץ. החוֹפָזי הזהוב. העוף הבודד של ההרים, רזה וחמור סבר. עוף שעוקב אחריך כשאתה יוצא לטייל, שומר עליך, אבל תמיד ממרחק בטוח. כאילו הוא חושש לרכוש לו חבר, ולמרות זאת זקוק למישהו שיקשיב לו כשהוא שר על בדידותו.

 

2

הגעתי לתחנת הדלק בחמש וחצי, חצי שעה מוקדם מהרגיל בימי שני.

אֵגִיל עמד מאחורי הדלפק ונראה עייף.

"בוקרטוב, בוס," אמר בנימה חדגונית. אֵגיל היה כמו החופזי הזהוב, היה לו רק צליל אחד.

"בוקר טוב. לילה עמוס?"

"לא," אמר ונראה שלא הבין שזאת היתה שאלה רטורית, כמו שאומרים. שידעתי שאף פעם אין עומס אחרי שהתנועה מבקתות הנופש בחזרה העירה נרגעת ביום ראשון בערב, שאני שואל כי הוא לא סידר ולא שטף את אזור המשאבות. הכלל הנהוג בתחנות הפתוחות במשך כל שעות היממה הוא שעובדי משמרת הלילה לא עוזבים את בניין התחנה אם הם לבד, אבל אני שונא בלגן, וכנופיית חזירי הבר שמשתמשת בתחנה כשילוב של דוכן נקניקיות, פינת עישון וקן אוהבים משאירה אחריה הרבה ניירות זרוקים, בדלי סיגריות ואפילו קונדומים משומשים מדי פעם. אבל מאחר שהנקניקיות, הסיגריות והקונדומים נקנים בתחנה, אין לי כל כוונה לגרש את הלקוחות החזיריים שלי, הם יכולים לשבת במכוניות שלהם ולראות את העולם חולף על פניהם. במקום זה הוריתי לעובד הלילה לנקות ולסדר בכל הזדמנות. תליתי מודעה בשירותי הצוות כדי שיראה אותה ישר מול הפרצוף כשהוא יושב על האסלה. "תעשה את מה שצריך להיעשות. הכול תלוי בך. תעשה את זה עכשיו". אמנם סביר להניח שאֵגיל חשב שהמסר עוסק בהשלמת החִרבּוּן, אבל גם הזכרתי לו את עניין הניקיון ולקיחת האחריות כל כך הרבה פעמים שאפשר היה לצפות ממנו להבין את ההקנטה הזאת שלי על לילה עמוס. אבל אֵגיל לא היה רק עייף, הוא גם היה בחור פשוט בן עשרים, שהקניטו אותו כל כך הרבה בחייו שזה כבר לא הטריד אותו במיוחד. וכמובן, אם אתה רוצה להתאמץ כמה שפחות, להעמיד פנים שאתה מבין קצת פחות ממה שאתה מבין באמת זאת לא הטקטיקה הכי מטופשת. אז אולי אֵגיל לא היה כזה טיפש, למרות הכול.

"הקדמת, בוס."

קצת הקדמתי, ובגלל זה לא הספקת לנקות את שטח המשאבות כדי שאאמין שהתחנה היתה טיפּ־טופּ כל הלילה, חשבתי.

"לא יכולתי לישון," אמרתי. ניגשתי לקופה ולחצתי על תפריט ספירת קופה. בזאת הסתיימה היממה, ושמעתי את המדפסת במשרד מתחילה לטרטר. "לך הביתה לישון קצת."

"תודה."

נכנסתי למשרד וקראתי את דוח המכירות בשעה שהנייר עדיין נפלט. נראה שהעסק פורח. עוד יום ראשון שוקק. הכביש שלנו אולי לא היה הכביש הכי עמוס במדינה, אבל במרחק של שלושים וחמישה קילומטרים לתחנה הקרובה בשני הכיוונים הפכנו לנווה מדבר לנהגים ולנוסעים, במיוחד למשפחות עם ילדים קטנים בדרכן בחזרה העירה מבקתת הנופש. הצבתי שני שולחנות וספסלים ליד עצי השַׁדָר, עם נוף לאגם, בּוּדָלְסְוָנֶה, ושם הלקוחות אכלו המבורגרים, לחמניות מתוקות ושתו מיץ כאוות נפשם, כמו שאומרים. אתמול מכרנו כמעט שלוש מאות לחמניות. היו לי פחות נקיפות מצפון על פליטות הפחמן הדו־חמצני מאשר על הרגישות לחיטה שהבאתי על העולם. בתחתית העמוד ראיתי שאֵגיל זרק נקניקיות. זה בסדר, אבל מספרן היה — כרגיל — קצת גבוה מדי ביחס למספר הנקניקיות שמכר.

אֵגיל החליף בגדים והיה עכשיו בדרך לדלת.

"אֵגיל?"

הוא התאבן ועצר. "כן?"

"נראה שמישהו פיזר להנאתו מגבות נייר סביב משאבה 2."

"אני מטפל בזה, בוס." הוא חייך והלך. נאנחתי. לא היה קל למצוא כוח עבודה מתאים בכפר קטן כל כך. החכמים נוסעים לאוסלו או לברגן ללמוד, החרוצים נוסעים לנוּטְאוֹדֶן, לשִיאֶן או לקוֹנְגְסְבֶּרְג כדי לעשות כסף. ולאלה שנשארו, כמו אֵגיל, לא היו הרבה מקומות עבודה לבחור מביניהם. אם אפטר אותו הוא יצטרך לחיות מקצבה של שירותי הרווחה. אבל הוא לא יאכל פחות נקניקיות, הוא פשוט יעמוד מעברו האחר של הדלפק וישלם עליהן. אומרים שעודף משקל מהווה בעיה בראש ובראשונה באזורים הכפריים. וקל כמובן לפנות לאכילה רגשית כשאתה תקוע בתחנת דלק ורואה את כל האנשים שנכנסים בדרכם למקומות אחרים, שאתה משוכנע שהם מקומות טובים יותר, במכוניות שלעולם לא יהיה לך כסף לקנות, עם בחורות שלעולם אפילו לא תעז לדבר אליהן, אלא אם כן תפגוש אותן בערב ריקודים בכפר ואתה תהיה שיכור מהתחת. אבל בקרוב אצטרך לנהל שיחה עם אֵגיל. לאנשים במשרד הראשי לא היה אכפת מטיפוסים כמו אֵגיל, אלא משורת הרווח. לא מפתיע. ב־1969 היו 700,000 מכוניות ולמעלה מ־4,000 תחנות דלק בנורווגיה. ארבעים וחמש שנים אחר כך מספר המכוניות גדל פי ארבעה כמעט, אבל מספר התחנות פחת ביותר מחצי. המצב הזה היה קשה להם וקשה לנו. והרי קראתי את הסטטיסטיקות על הענף וראיתי שבשוודיה ובדנמרק יותר ממחצית התחנות ששרדו הן כבר אוטומטיות ולא מאוישות. דפוס ההתיישבות הדליל מסביר את מצבנו בנורווגיה, אבל ברור, גם אצלנו משאבות הדלק הן גזע בסכנת הכחדה. שיהיה, במובנים מסוימים כבר נכחדנו, מתי לאחרונה ראית אחד מאיתנו ממלא דלק? אנחנו עסוקים מדי בלמכור נקניקיות, קולה, כדורים מתנפחים, פחמים לברביקיו, נוזל שמשות לרכב ובקבוקי מים שהם לא טובים יותר ממה שיוצא מהברז, אלא שמביאים אותם במטוסים והם עולים יותר מסרטי הווידאו שיש לנו במבצע. אבל אני לא מתלונן. כשרשת תחנות הדלק גילתה עניין בתחנה שירשתי בגיל עשרים ושלוש, זה לא היה בגלל ההצלחה המסחרית שלה, אלא בגלל המיקום. הם אמרו שהם מתפעלים ממני על שהחזקתי מעמד כל כך הרבה זמן, הרי מוסכים מקומיים כבר מזמן נמחקו מהמפה, והם הציעו לי את תפקיד מנהל התחנה בתוספת כמה גרושים תמורת המגרש. יכולתי אולי לקבל קצת יותר, אבל אנחנו בני אוּפְּגַר לא עומדים על המקח. עוד לא מלאו לי שלושים וכבר הרגשתי שחוק. ניצלתי את מעט הכסף שקיבלתי בשביל לבנות חדר אמבטיה בחווה כדי שאוכל לעזוב את דירת הרווקים הקטנה שסידרתי לי במוסך, ולחזור לגור בבית. המגרש שעליו עמד המוסך היה גדול, אז הרשת בנתה תחנת דלק לצד המוסך, שאותו השאירו כמות שהוא, ואת המקום שבו רחצנו רכבים באופן ידני שיפצו והפכו למתקן מודרני לשטיפת מכוניות.

הדלת נטרקה מאחורי אֵגיל ונזכרתי שהמשרד הראשי הסכים להתקין דלתות הזזה אוטומטיות כמו שביקשתי. הן יגיעו בשבוע הבא. המשרד הראשי היה מרוצה מאיתנו, כך הודיעו. מנהל המכירות שבא לבקר כל ארבעה־עשר יום היה כולו חיוכים ובדיחות גרועות, ומדי פעם היה מניח יד על הכתף שלי ואומר כאילו הוא מגלה לי סוד: שהם מרוצים. כמובן שהם מרוצים. הם הסתכלו על שורת הרווח. וראו שאנחנו מנהלים מאבק יעיל ומשתלם נגד הכחדתנו. למרות שאזור המשאבות במשמרות של אֵגיל לא תמיד היה טיפ־טופ.

רבע לשש. את הלחמניות שהפשירו ותפחו בלילה הברשתי בביצה טרופה, הן הזכירו לי את השנים הטובות כשעמדתי בבור הבדיקה וגֵרַזתי מנועים. ראיתי טרקטור מתקרב למתקן השטיפה. ידעתי שאחרי שהאיכר יסיים לנקות ולשטוף את כלי הרכב שלו, יגיע תורי לנקות ולשטוף את רצפת הבטון. כמנהל התחנה הייתי האחראי הבלעדי על משאבי אנוש, חשבונות, שיחות עם העובדים, בטיחות וכל שאר הדברים האלה, אבל תנחשו על מה מנהל תחנה טוב מבזבז את רוב הזמן? ניקיונות. ואפיית לחמניות מתוקות במקום השני.

הקשבתי לדממה. כלומר, אף פעם לא היה שקט ממש, אלא סימפוניה אחידה וקבועה של צלילים שלא מפסיקים עד שסוף השבוע נגמר, עד שהמבקרים בבקתות נוסעים הביתה ואנחנו מתחילים שוב לסגור את החנות בלילות. אני שומע מכונות קפה, מכשירים לטיגון נקניקיות, מקררים למשקאות קלים, מקפיאים. יש להם כל מיני צלילים שונים, אבל היוצא דופן הוא מחמם הלחם שבו אנחנו שמים את לחמניות ההמבורגר. הקרקור שלו חמים יותר, כמעט כמו של מנוע משומן היטב כשאתה עוצם את העיניים וחולם שאתה חוזר בזמן. בפעם האחרונה שמנהל המכירות קפץ לביקור הוא הציע שאשמיע בחנות מוזיקת רקע שקטה. סיפר שמחקרים מראים שהצלילים הנכונים משפיעים על החשק לקנות וגם על הרעב. הנהנתי באיטיות, אבל שתקתי. אני אוהב את השקט. עוד מעט תיפתח הדלת. ככל הנראה אחד מבעלי המלאכה, לפני השעה שבע הם הלקוחות העיקריים של דלק או קפה.

ראיתי שהאיכר ממלא בטרקטור דיזל למשאיות, זה שפטור ממס. ידעתי שכמה טיפות ממנו יגיעו למכונית הפרטית שלו כשיחזור הביתה, אבל זה עניין בינו והמשטרה, אותי זה לא מעניין.

מבטי שוטט על פני המשאבות, חצה את הכביש, את שביל האופניים ושביל הולכי הרגל, ונחת על אחד מבתי העץ האופייניים לכפר, בית בן שלוש קומות שנבנה מיד אחרי המלחמה, מרפסת שפונה לאגם, חלונות מלוכלכים מאבק דרכים, כרזה ענקית ממוסמרת לקיר ומפרסמת מספרה ומכון שיזוף באופן שעלול להותיר בעוברים והשבים את הרושם שהתספורת והשיזוף מתרחשים באופן סימולטני, כמו שאומרים. מתבצעים בסלון של האנשים שגרים שם. מעולם לא ראיתי אלא מקומיים נכנסים לשם, וכולם בכפר ידעו איפה גרֶטֶה גרה, אז לא ברור לי מה היה הטעם בכרזה.

עכשיו ראיתי את גרטֶה עומדת ליד הכביש, קופאת מקור בקרוקס ובחולצת טריקו, מסתכלת טוב־טוב ימינה ושמאלה לפני שהיא חוצה את הכביש אלינו.

עברו רק שישה חודשים מאז שנהג מאוסלו טען שהוא לא ראה את השלט שמגביל את המהירות לחמישים קמ"ש ודרס את המורה המקומי שלנו ללשון וספרות במרחק מה משם, בהמשך הדרך. יש יתרונות וחסרונות בניהול תחנת דלק ביישוב צפוף. היתרונות הם שאנשי הכפר עושים את הקניות שלהם אצלך, שהמהירות המותרת היא חמישים קמ"ש, מה שאומר שגם אנשים שלא גרים בכפר ורק עוברים בו יכולים לעצור בתחנה באופן ספונטני. כשהיה לי המוסך תרמנו גם לחיי המסחר בכפר, כי לקוחות חיצוניים שהיו זקוקים לתיקונים מקיפים יותר אכלו לרוב בבית הקפה שלנו ולנו באחת מבקתות הקמפינג על שפת האגם. החיסרון הוא שזאת רק שאלה של זמן עד שהמכוניות יפסיקו לעבור פה. נהגים רוצים מקטעי כביש ישרים שמותר לנסוע בהם 90 קמ"ש, לא להתפתל דרך כל כפר מחורבן בדרך ליעד שלהם. התוכניות לכביש חדש שיעבור מחוץ לאוּס כבר מוכנות מזמן, אבל עד כה הצילה אותנו הגיאוגרפיה, פשוט כי הרשות הלאומית לדרכים סברה שיקר מדי לחפור מנהרה דרך ההרים שלנו. אבל המנהרה תגיע יום אחד. בוודאות, כמו שיודעים בוודאות שהשמש תפוצץ את מערכת השמש שלנו לרסיסים בעוד שני מיליארד שנה, אלא שבמקרה שלנו זה יקרה תוך זמן קצר בהרבה. וכשהכפר יהפוך לחור נידח זה כמובן אומר סוף מיידי לכל מי שמתפרנס מהתנועה שעוברת בו, אבל גם בשאר הכפר גלי ההלם יזכירו את מה שיקרה כשהשמש תחליט לפרוש. האיכרים ימשיכו לחלוב את הפרות שלהם ולגדל את מה שאפשר לגדל בגבהים כאלה, אבל מה יעשו השאר בלי הכביש שחוצה את הכפר? יעשו זה לזה תספורות וישתזפו עד שיהיו חרוכים?

הדלת נפתחה. כשהיינו ילדים, גרטֶה היתה חיוורת ואפרפרה עם שיער שטוח וחסר חיים. עכשיו היא היתה חיוורת ואפרפרה עם פרמננט שבגללו נראתה מזוויעה ממש, אם שואלים אותי. כמובן, יופי הוא לא אחת מזכויות האדם הבסיסיות, אבל עם גרטֶה הבורא באמת קצת התקמצן. הגב, העורף, הברכיים — הכול נראה כפוף, אפילו האף הענקי המעוקל שלה נראה כמו אלמנט זר, משהו שדחפו בכוח לתוך הפרצוף הצר. אבל אם הבורא נהג בבזבזנות עם האף, הרי שבמקביל הידק את החגורה עם השאר. גבות, ריסים, שדיים, מותניים, לחיים, סנטר: למען האמת לגרטֶה לא היה אף אחד מאלה. השפתיים שלה היו דקות ונראו כמו תולעים. בנעוריה היתה מכסה את התולעים שלה — שהיו בצבע בשר — בשכבה עבה של שפתון אדום זועק, והאמת שזה דווקא התאים לה. אבל אחר כך היא פתאום הפסיקה להתאפר, נדמה לי שזה היה בערך כשקרל עזב את הכפר.

אוקיי, יכול להיות שאחרים לא ראו את גרטֶה סמית כמוני, יכול להיות שהיא מושכת בדרכה, ושהאופן שבו ראיתי את החיצוניות שלה היה מושפע מהדעה שלי על הפנימיות שלה. ואני גם לא טוען שגרטֶה סמית היתה ממש מרושעת, אני בטוח שיש איזושהי אבחנה פסיכיאטרית מחמיאה יותר, כמו שאומרים.

"זאתי צורבת היום," אמרה גרטֶה. ב"זאתי" כוונתה ככל הנראה היתה לרוח הצפונית, שבכל פעם שנשבה בעוצמה בעמק הביאה איתה ריח של קרחונים ותזכורת לכך שהקיץ הוא בן־חלוף. גרטֶה גדלה בכפר, אבל סביר להניח שביטויים כמו זאתי היא למדה מהוריה, שבאו הנה מהצפון, ניהלו אתר קמפינג עד שפשטו רגל ומתקיימים מקצבת נכות מאז ששניהם אובחנו בווריאנט נדיר של נוירופתיה פֶּריפֶרית כתוצאה מסוכרת, כזה שככל הנראה גורם לתחושה שאתה הולך על שברי זכוכית. השכנה של גרטֶה סיפרה לי שהנוירופתיה הזאת בכלל לא מדבקת ושבטח מדובר בנס סטטיסטי. אבל ניסים סטטיסטיים קורים כל הזמן, ועכשיו ההורים שלה גרים בקומה השלישית ממש מעל השלט של "גרטֶה — עיצוב שיער ומכון שיזוף", ולא רואים אותם כמעט אף פעם. "אז קרל חזר?"

"כן," עניתי, אפילו שידעתי שזאת לא שאלה של כן או לא. זאת היתה קביעה עם סימן שאלה שהוא בקשה להסבר. שלא חשבתי לספק לה. לגרטֶה היה יחס לא בריא לקרל. "מה תרצי?"

"חשבתי שהולך לו טוב בקנדה."

"קורה שלאנשים מתחשק לנסוע הביתה גם כשהולך להם טוב."

"אומרים ששוק הנדל"ן שם מאוד לא צפוי."

"כן, המחירים שם עולים מהר מאוד או קצת יותר לאט. קפה? מאפה קינמון עם קרם?"

"מעניין מה מושך תותח מטורונטו בחזרה לכפר שלנו."

"האנשים," אמרתי. היא בחנה את פרצוף הפוקר שלי.

"יכול להיות," אמרה. "אבל אני שומעת שהוא הביא איתו איזו קוּבּנית?"

עכשיו היה קל להתחיל לרחם על גרטֶה. הורים שחיים מקצבת נכות, אף שנראה כמו פגיעת מטאור, בלי לחיים, בלי ריסים, בלי בעל, בלי קרל ולמראית עין בלי שום רצון למצוא גבר אחר. אבל אז נזכרתי בשרטון הרוע התת־מימי שאתה קולט את קיומו רק אחרי שראית אנשים עולים עליו ונפגעים. אולי זה החוק של ניוטון לפיו כל פעולה מובילה לתגובה מקבילה, שכל הכאב שנגרם לה — היא תגרום לאחרים. אם בגיל צעיר קרל לא היה מצמיד אותה לעץ ומזיין אותה באחת ממסיבות הכפר בהיותו שיכור מהתחת, אולי היא לא היתה נהיית כזאת. או שאולי בכל זאת היתה נהיית כזאת.

"איזו קוּבּנית," אמרתי וניגבתי את הדלפק. "נשמע כמו סיגרילה."

"נכון?" אמרה ורכנה מעל הדלפק כאילו אנחנו חולקים מחשבות פוליטיות אסורות. "חוּמה, נעימה למציצה ו... ו..."

קלה להצתה, תרם מוחי לדיון באופן לא רצוני, אפילו שמה שבאמת התחשק לי היה לדחוף מאפה לתוך הפה שלה כדי לחסום את שטף הלכלוך.

"...מסריחה," עלה לבסוף בדעתה. פה התולעת הלח שלה נצץ, היא נראתה מרוצה מהאנלוגיה, כמו שאומרים.

"רק שהיא לא מקובה," אמרתי. "היא מברבדוס."

"שיהיה," אמרה גרטֶה. "תאילנדית, רוסייה, היא בטוח צייתנית."

הפסדתי, לא הייתי מסוגל עוד להסתיר את הרוגז שלי. "מה אמרת עכשיו?"

"שהיא בטוח חייכנית." גרטֶה חייכה חיוך ניצחון מלגלג.

העברתי משקל לרגל האחרת. "מה את רוצה, גרטֶה?"

מבטה סקר את המדף מאחורי. "אמא צריכה בטריות חדשות לשַלָט."

ספק רב שזאת האמת, כי אמא שלה היתה פה לפני יומיים וקנתה בטריות, התנדנדה ברגליים כואבות, כאילו הרצפה מלַבָּה. הושטתי לגרטֶה את הבטריות והקשתי את הסכום בקופה.

"שאנון, אמרה גרטֶה והתמהמהה בהכנסת הכרטיס למסוף הסליקה. "ראיתי תמונות באינסטגרם. משהו לא בסדר אצלה?"

"לא עד כמה שיכולתי לראות," אמרתי.

"נו, באמת, מי שבא מברבדוס לא אמור להיות לבן כל כך. ומה הסיפור עם העין שלה?"

"השלָט שלכן יעבוד עכשיו כמו טורבו."

גרטֶה הוציאה את הכרטיס מהמסוף והחזירה אותו לארנק. "נתראה, רוי."

הנהנתי באיטיות. מובן שנתראה, זה תקף לגבי הכול וכולם בכפר הזה. אבל היא ניסתה לספר לי עוד משהו, ולכן הנהנתי כאילו אני מבין וקיוויתי שבכך ייחסך ממני לשמוע את השאר.

הדלת החליקה מאחוריה, אבל לא נסגרה עד הסוף, למרות שהידקתי את הקפיצים. הגיע הזמן לחדשים, אוטומטיים.

 

בשעה תשע הגיע אחד העובדים האחרים לתחנה, ויכולתי לצאת לנקות את הלכלוך שהטרקטור השאיר. כמו שתיארתי לעצמי, גושים גדולים של אדמה ובוץ היו פזורים על הרצפה. התזתי חומר ניקוי של חברת פְריץ, כזה שמסיר את רוב הטינופת, שטפתי במים ונזכרתי בימים שהיינו בני עשרה והאמנו שאפשר כל יום לשנות את החיים מהקצה אל הקצה, והחיים באמת השתנו מהקצה אל הקצה מדי יום. ובאותו רגע הרגשתי דקירות בין השכמות. כמו החום של נקודת לייזר אדומה כשאתה על הכוונת של היחידה הטקטית של המשטרה. ולכן גם לא זינקתי בבהלה כששמעתי כחכוח שקט מאחורי. הסתובבתי. "היתה פה היאבקות בוץ?" שאל השוטר המקומי תוך שהסיגריה היטלטלה בין שפתיו הדקות.

"טרקטור," אמרתי.

הוא הנהן. "אז אח שלך חזר?"

השוטר קורט אוּלסֶן היה גבר צנום בעל לחיים שקועות ושפם של נהגי משאיות, סיגריה מגולגלת נעוצה תמיד בזווית פיו, מכנסי ג'ינס צמודים וזוג מגפי עור נחש, שהיו של אביו. בכלל, קורט נעשה דומה יותר ויותר לסיגמוּנד אוּלסן, קודמו בתפקיד, שגם לו היה שיער בלונדיני ארוך שתמיד הזכיר לי את דניס הופר בסרט אדם בעקבות גורלו. לקורט אוּלסן היו רגליים מקושתות כמו לסוג מסוים של שחקני כדורגל. הוא היה צעיר ממני בשנתיים ובזמנו היה הקפטן של קבוצת הכדורגל המקומית, ששיחקה בליגה הרביעית. יציב מבחינה טכנית, ראש טוב לטקטיקה, היה מסוגל לרוץ תשעים דקות בלי הפסקה, למרות שהוא עישן כמו שני בתי חרושת. כולם אמרו שקורט אוּלסן צריך לשחק בליגות גבוהות יותר. אבל בשביל זה הוא היה צריך לעבור למקום גדול יותר והסתכן בישיבה על ספסל המחליפים. למה לו לוותר על מעמדו כגיבור מקומי בשביל זה? "קרל הגיע אתמול," אישרתי. "איך אתה יודע?"

"ככה," אמר, פרש פלקט והחזיק אותו מולי.

עצרתי את זרם המים. "הצטרפו להרפתקה!" היתה הכותרת. ותחתיה: "אוּס — מלון וספא בהרים". המשכתי לקרוא. השוטר לא זירז אותי. היינו בערך בני אותו גיל, ואולי הוא ידע שאני סובל ממה שהמחנך שלי כינה דיסלקציה קלה. כשהמחנך הודיע על כך להורים שלי ובאותה הזדמנות גם הזכיר שדיסלקציה היא לרוב תורשתית, אבא שלי קפץ ממקומו ושאל אם הוא רומז שהילד שלו ממזר. אבל אז אמא הזכירה לו שלאחד מבני הדודים שלו באוסלו, אוּלָב, היו קשיי קריאה חמורים ובאמת גורלו היה מר. כשנודע לקרל על הפגישה הוא הציע להיות מאמן הקריאה שלי, כפי שקרא לזה. ואני יודע שהכוונות שלו היו טובות, שהוא היה משקיע בזה זמן ועבודה בשמחה. אבל סירבתי. מי רוצה את אחיו הקטן בתור מורה?

הפלקט היה הזמנה למפגש משקיעים במרכז הקהילתי באוֹרְטוּן. כולם מוזמנים, היה כתוב. המפגש לא מחייב, ולמשתתפים יוגשו קפה וופלים ביתיים.

הבנתי עוד לפני שהגעתי לחתימה שבתחתית הפלקט. אז זאת הסיבה שקרל חזר הביתה.

אחרי שמו — קרל אַבֶּל אוּפְּגַר — הופיע התואר. מאסטר במנהל עסקים. לא פחות.

לא ידעתי בדיוק מה לחשוב על זה, רק שכבר עכשיו הרחתי צרות.

"הפלקט הזה תלוי בכל תחנות האוטובוס ועל כל עמודי התאורה לאורך הכביש," אמר השוטר.

נראה שגם קרל קם היום מוקדם.

השוטר גלגל את הפלקט. "ומאחר שלא ביקש אישור, הוא עבר על סעיף 33 בחוק הכבישים. תוכל לבקש ממנו להוריד אותם?"

"למה אתה לא מבקש ממנו בעצמך?"

"אין לי את מספר הטלפון שלו ו..." הוא תחב את הפלקט תחת זרועו, את אגודליו לחגורה במכנסי הליווייס הצרים שלו, והנהן בכיוון צפון. "אני מעדיף לחסוך לעצמי את הנסיעה הזאת. תגיד לו?"

הנהנתי באיטיות והסתכלתי למקום שאליו השוטר רצה לחסוך לעצמו את הנסיעה. מתחנת הדלק אי אפשר לראות את חוות אוּפְּגַר, רק את יַיְטֶסְוִינְגֶן וכתם אפור בראש הצוק. הבית ששכן מעליו ומאחוריו, במקום שבו המדרון הופך למישור, היה מחוץ לשדה הראייה. אבל היום ראיתי שם משהו. משהו אדום. ופתאום הבנתי מה זה. דגל נורווגיה. אני לא מאמין, קרל הניף את הדגל ביום שני. זה לא מה שהמלך עושה בארמון כדי להראות שהוא בבית? בחיי, כמעט התחלתי לצחוק.

"הוא יכול להגיש בקשה," אמר השוטר והסתכל בשעון שלו. "ואנחנו נבחן אותה."

"כן, ברור."

"ברור." השוטר קירב שתי אצבעות לכובע הבוקרים שאמור היה לחבוש.

שנינו ידענו שייקח יום עד שיורידו את כל הפלקטים, ועד אז הם כבר יעשו את העבודה. גם מי שלא ראה את ההזמנה, ישמע עליה.

הסתובבתי. פתחתי שוב את ברז צינור המים.

אבל הוא עדיין היה שם. החוֹם בין השכמות. כמו שהיה שם כל השנים האלה. החשד של קורט אוּלסן שלאט ובבטחה חדר פנימה דרך הבגדים וצרב את הבשר. אבל נעצר כשנתקל בעצמות מוצקות. נתקל בְרצון ובנחישות. נתקל בהעדר הוכחות ועובדות.

"מה זה שם?" נשמע קולו של קורט אוּלסן.

המשך העלילה בספר המלא