שישה שבועות לפני הכליאה
אוק מיהר להכניס את רגליו בעלות הפרסות למכנסי קטיפה.
"תאחר בגללי?" שאלה ליידי איליין מהמיטה, ובקולה סיפוק שובב. היא השעינה את ראשה על המרפק וצחקה צחוק קטן. "בקרוב מאוד כבר לא תצטרך לציית לשום גחמה שלהם."
"כן," אוק אמר בהיסח הדעת. "רק לגחמות שלך, נכון?"
היא צחקה שוב.
הוא מיהר משם בז'קט מכופתר רק למחצה, וניסה נואשות להיזכר בדרך המהירה ביותר אל הגנים. הוא התכוון להגיע בזמן, אבל אז צצה ההזדמנות לוודא סוף־סוף את היקף מזימת הבגידה שניסה לחשוף.
אני אציג אותך בפני שאר העמיתים שלי, היא אמרה לו ואצבעותיה גלשו מתחת לחולצתו ומשכו אותה מהמכנסיים. בהחלט תתרשם כשתגלה כמה קרוב לכס אנחנו יכולים להגיע...
אוק יצא בריצה בדלת כשהוא מקלל את עצמו, את השמיים ואת מושג הזמן באופן כללי.
"מהר, פרחח," קראה אחריו אחת מכובסות הארמון. "זה לא ייראה טוב אם יתחילו בלעדיך. וסדר את השיער שלך!"
הוא ניסה להחליק את תלתליו בשעה שמשרתים מיהרו לסור מדרכו. לא משנה כמה יצמח לגובה, בארמון אֵלְפְהֵיים הוא יהיה לנצח הילד השובב בעל השיער הפרוע ששידל שומרים לשחק איתו בערמונים וגנב עוגות דבש מהמטבחים. ארץ הפיות משמרת את תושביה בענבר, ואם הם לא נזהרים, מאה שנים עלולות לחלוף כהרף עין. ולכן רק מעטים הבחינו בשינויים הגדולים שחלו בנסיך.
לא שברגע זה הוא היה שונה במיוחד מאוק הצעיר יותר, כשרץ לאורך מסדרון נוסף ופרסותיו נוקשות על האבנים. הוא חמק שמאלה כדי לא להתנגש בנער שליח שזרועותיו עמוסות מגילות, זינק ימינה כדי לא להפיל שולחן קטן ועליו מגש תה עמוס, וכמעט התנגש ברַנְדָלין, חבר קשיש במועצה החיה.
עד שהגיע לגנים, נשימתו של אוק כבר הייתה קצרה. הוא בחן בהתנשפות את זרי הפרחים ואת הנגנים, את אנשי החצר ואת החוגגים. המלך והמלכה העליונים עדיין לא הגיעו. עוד היה לו סיכוי להגיע לחזית הקהל בלי שאיש יבחין.
אבל לפני שהספיק לחמוק אל בין הנוכחים, אימו, אוֹריאָנָה, תפסה בשרוולו. הבעת פניה הייתה חמורה, והיות שעורה היה בדרך כלל חיוור כעצם היה קל לראות את סומק הכעס על לחייה. הוא צבע אותן בוורוד תואם לגון עיניה.
"איפה היית?" אצבעותיה עברו אל הז'קט של אוק וכפתרו אותו.
"איבדתי תחושת זמן," הוא הודה.
"באיזה עיסוק?" היא הברישה את הקטיפה, ואז ליקקה אצבע וניקתה כתם מאפו.
הוא חייך אליה בחיבה והניח לה לטפל בו. אם היא אינה רואה בו הרבה יותר מילד, היא לא תבחן באופן מעמיק יותר את הצרות שהוא מסתבך בהן. מבטו נדד על פני הקהל בחיפוש אחר השומר שלו. טְיֶירְנַן יכעס כשיבין את התוכנית של אוק במלואה. אבל הכול ישתלם אם יצליח לחשוף את המזימה. וליידי איליין הייתה כל כך קרובה לגלות לו את שמות המעורבים בדבר.
"כדאי שנצא בכיוון הבימה," הוא אמר לאוריאנה. הוא אחז בידה ולחץ אותה.
היא השיבה לחיצה מהירה וחזקה להכאיב. "אתה יורש אלפהיים," אמרה כאילו החמיץ את העובדה הזאת. "הגיע הזמן שתתחיל להתנהג כמו מישהו שמסוגל למשול. אף פעם אל תשכח שאתה חייב לעורר פחד ולא רק אהבה. אחותך לא שכחה."
מבטו של אוק עבר על פני הקהל. היו לו שלוש אחיות, אבל הוא ידע לאיזו מהן היא מתכוונת.
הוא הושיט את זרועו כמו אביר אדיב, ואימא שלו הניחה לעצמה להתפייס מספיק כדי לאחוז בה. אוק שמר על הבעת הפנים הרצינית שידע שהיא רוצה לראות. זה לא היה קשה, מכיוון שבעודו עושה את הצעד הראשון, המלך והמלכה העליונים נגלו לעין בקצה הגנים.
אחותו ג'וּד הייתה לבושה בשמלה בצבע שושנים כהות, עם שסעים גבוהים בצדדים כדי שלא תגביל את תנועותיה. היא לא נשאה חרב, אך שערה היה מעוצב בדוגמת הקרניים המוכרת. לאוק לא היה כמעט שום ספק שסכין קטנה מוסתרת באחת מהן. יהיו לה כמה נוספות תפורות בבטנות הבגדים וחגורות מתחת לשרוולים.
למרות היותה המלכה העליונה של אלפהיים, עם צבא העומד לרשותה ועשרות אנשי חצר הסרים לפקודתה, היא עדיין התנהגה כאילו עליה להתמודד עם כל בעיה בעצמה — וכל אחת ואחת מהן מוטב לפתור באמצעות רצח.
קָרְדַן שלצידה היה לבוש קטיפה שחורה, מעוטרת בנוצות שחורות עוד יותר שהבהיקו כאילו נספגו בנפט. חשכת בגדיו רק הדגישה את הטבעות הכבדות הנוצצות על אצבעותיו ואת הפנינה הגדולה שהתנדנדה מאוזן אחת. הוא קרץ אל אוק ואוק חייך, למרות כוונתו להישאר רציני.
כשאוק עשה את דרכו קדימה, הקהל פינה לו את הדרך.
שתי אחיותיו האחרות נמצאו בקרב ההמון. טֶרין, אחותה התאומה של ג'וד, החזיקה חזק בידו של בנה וניסתה להסיח את דעתו מכל מה שעשה רגע קודם לכן. לצידה, ויוויאן צחקקה עם בת הזוג שלה הת'ר. ויווי הצביעה על בני פיות שונים בקהל ולחשה באוזנה של הת'ר. אף שרק היא מבין שלוש אחיותיו הייתה בת פיות, ויווי הייתה זאת שהכי פחות אהבה לחיות שם. אבל היא כן דאגה להתעדכן בכל הרכילות.
המלך והמלכה העליונים נעמדו מול חצרם, שטופים באור השמש השוקעת. ג'וד סימנה לאוק כפי שתרגלו. דממה כיסתה את הגנים. אוק העיף מבט לשני הצדדים, אל הפיקסים המכונפים והניקסים הרטובים, ההובים הזריזים והפֶטְצ'ים המרושעים, הקֶלְפּים והטרולים, אדומי־הכומתה המצחינים מדם יבש, הסילְקים והסֶלְקים, הפאונים והבְּראגים, הלוֹבּים והשֶגְפוֹלים, המכשפות ואנשי העצים, האבירים והגבירות המכונפות בשמלות קרעים. כולם נתיני אלפהיים. כולם נתיניו, בעצם, מכיוון שהוא הנסיך שלהם.
אף אחד מהם לא פחד מאוק, ולא משנה כמה אימא שלו ייחלה לכך.
אף אחד מהם לא פחד, ולא משנה כמה דם הכתים את ידיו. העובדה שהצליח להונות את כולם ביסודיות כזאת הפחידה אפילו אותו.
הוא עצר מול ג'וד וקרדן וקד קידה קלה.
"יהיו עדים הכול," החל קרדן לומר. עיניו המוקפות זהב נצצו וקולו היה שקט אך נישא למרחקים. "כי אוק, בן ליריוֹפֶּה ודֵיין לבית גְרינְבְּרָיאר, הוא יורשי, ואם אעבור מן העולם הזה ישלוט הוא במקומי בברכתי."
ג'וד התכופפה להרים נזר זהב מכרית שגובלין הושיט לה. לא כתר, אבל גם לא בדיוק לא כתר. "יהיו עדים הכול." קולה היה צונן. בילדותה בארץ הפיות, מעולם לא הניחו לה לשכוח שהיא בת תמותה. עכשיו כשהייתה מלכה, היא לא הניחה לבני עם הערפל להרגיש בטוחים לחלוטין בנוכחותה. "כי אוק, בן ליריופה ודיין לבית גרינבריאר, אשר גידלו אוריאנה ומדוק, אחי, הוא יורשי, ואם אעבור מן העולם הזה ישלוט הוא במקומי בברכתי."
"אוק," אמר קרדן. "האם אתה נֵיאות לקבל עליך אחריות זו?"
לא, אוק השתוקק לומר. אין שום צורך. שניכם תמלכו לנצח.
אבל קרדן לא שאל אם אוק רוצה באחריות, אלא אם יאות לקבל אותה.
אחותו עמדה על כך שיוכרז רשמית כיורש, עכשיו כשהגיע לגיל שבו הוא יכול למשול ללא סיוע עוצר. הוא היה יכול לסרב לג'וד, אבל החוב שלו לאחיותיו היה גדול כל כך שלא נראה לו אפשרי לסרב לשום בקשה שלהן. אם אחת מהן תבקש ממנו את השמש, כדאי מאוד שימצא דרך לקטוף אותה מהשמיים בלי להישרף.
כמובן, הן לעולם לא היו מבקשות דבר כזה או דומה לו. הן רצו שיהיה מוגן, מאושר וטוב. רצו לתת לו את העולם ולמנוע מהעולם לפגוע בו.
ולכן היה חיוני שלעולם לא יגלו מה הוא מתכנן באמת.
"כן," אמר אוק. אולי הוא היה צריך לשאת נאום, או לעשות משהו שיגרום לו להיראות מתאים יותר למשול, אבל הראש שלו התרוקן לחלוטין. אבל נראה שזה הספיק, כי כעבור כמה רגעים הוא התבקש לכרוע ברך. הוא הרגיש במתכת הצוננת על מצחו.
ואז שפתיה הרכות של ג'וד נשקו ללחיו. "אתה תהיה מלך נהדר כשתהיה מוכן לזה," היא לחשה.
אוק ידע שהוא חב למשפחתו חוב כה גדול, שלעולם לא יוכל להחזיר אותו. בשעה שקריאות ההידד נישאו סביבו, הוא עצם עיניים ונשבע שינסה.
אוק היה שגיאה חיה ונושמת.
לפני שבע־עשרה שנה, המלך העליון הקודם, אֵלְדְרֶד, לקח אל מיטתו את ליריופה היפהפייה בעלת לשון הדבש. לאלדרד, שמעולם לא נודע בנאמנותו, היו מאהבות נוספות כולל אוריאנה. השתיים היו עשויות להפוך ליריבות, אך במקום זה צמחה ביניהן חברות אמיצה והן נהגו לטייל יחד בגנים המלכותיים, לטבול רגליים באגם המסכות ולהסתחרר יחד בריקודי מעגל בהילולות.
לליריופה כבר היה בן אחד, ומעטות הפיות שמבורכות בהיריון פעמיים, ולכן היא הופתעה כשגילתה שהיא הרה שוב. היא גם התלבטה מאוד, מכיוון שגם לה היו מאהבים נוספים והיא ידעה שאביו של הילד אינו אלדרד אלא בנו המועדף, דיין.
כל חייו תכנן הנסיך דיין לרשת את אלפהיים מאביו. הוא התכונן לקראת היום הזה והקים לשם כך את מה שכינה חצר הצללים שלו, חוג מרגלים ומתנקשים שהיה נאמן לו, ולו בלבד. הוא ביקש להאיץ את עלייתו אל הכס והרעיל את אביו בהדרגה כדי לגזול ממנו את חיוניותו עד שיוותר על הכס. ולכן כשליריופה הרתה, לא הייתה לדיין שום כוונה להניח לממזר שלו להרוס הכול.
אם ליריופה הייתה יולדת את ילדו של דיין ואביו היה מגלה זאת, אלדרד היה עלול לבחור את אחד מילדיו האחרים כיורשו. מוטב שהאם והילד ימותו, ולא יאיימו על עתידו של דיין.
דיין הרעיל את ליריופה כשאוק היה ברחמה. פטריית אמנית הארגמן גורמת שיתוק כשהיא ניתנת במנות קטנות. במנות גדולות, כל תנועות הגוף מאיטות כמו צעצוע שהסוללה שלו התרוקנה, והוא מאט ומאט עד שאינו נע עוד כלל. ליריופה מתה, ואוק היה מת איתה אלמלא אוריאנה, שעקרה אותו בסכין מגופת חברתה במו ידיה הרכות.
כך בא אוק לעולם, מכוסה רעל ודם. ירכו משוספת מחתך עמוק מדי של הלהב של אוריאנה. מוצמד נואשות לחזהּ כדי להחריש את יללותיו.
לא משנה כמה רם צחוקו וכמה פרועים שעשועיו, הם לעולם לא יבליעו את הידיעה הזאת.
אוק ידע מה מעוללת התשוקה לכס.
הוא לעולם לא יהיה כזה.
לאחר הטקס נערך כמובן משתה.
משפחת המלוכה אכלה סביב שולחן ארוך שהוסתר חלקית תחת ענפי ערבה בוכייה, לא רחוק מהמקום ששאר החצר סעדה בו. אוק ישב במקום של כבוד לימינו של קרדן. אחותו ג'וד, שישבה מולו בשולחן, הייתה רפויה בכיסאה. בנוכחות משפחתה היא התנהגה אחרת לחלוטין מאשר מול בני העם: שחקנית שירדה מהבמה, עדיין בתלבושת שלה.
אוריאנה הושבה מימינה של ג'וד. גם זה היה מקום של כבוד, אם כי אוק לא היה בטוח אם מישהי משתיהן תהיה להוטה במיוחד לשוחח עם האחרת.
לאוק היה שפע של אחיות — ג'וד, טרין, ויווי — ולאף אחת מהן לא הייתה קרבת דם אמיתית אליו, בדיוק כמו אוריאנה והגנרל העליון הגולה, מדוק, שגידלו את כולם. אבל הן בכל זאת היו בנות משפחתו. היחידים בשולחן שהייתה להם קרבת דם אליו היו קרדן והילד הקטן המתפתל בכיסא מימינו: ליאַנְדֶר, בנם של טרין ולוֹק, אחיו־למחצה של אוק.
השולחן היה מכוסה בנרות, ומענפי הערבה הבוכייה נתלו צרורות פרחים ואבני קוורץ נוצצות. הסוכה הייתה יפהפייה. סביר להניח שאוק היה מעריך יותר את המראה אם החגיגה הזאת הייתה נערכת לכבוד מישהו אחר.
הוא קלט ששקע במחשבות והחמיץ את תחילת השיחה.
"לא נהניתי להיות נחש, אבל נראה שנגזר עליי להיזכר בזה לנצח נצחים," אמר קרדן ותלתליו השחורים צנחו וכיסו על פניו. הוא הניף מזלג בן שלוש שיניים כאילו רצה להדגיש את הנקודה. "ריבוי השירים לא עזר, וגם לא העובדה שהם מאריכים ימים עד עצם היום הזה. כמה זמן עבר? שמונה שנים? תשע? באמת שהעליזות שאופפת את כל העניין מעט מוגזמת. ניתן לחשוב שמעולם לא עשיתי דבר פופולרי יותר מאשר לשבת בחשכה על הכס ולנשוך אנשים שעצבנו אותי. תמיד יכולתי לעשות את זה. אני יכול לעשות את זה גם כיום."
"לנשוך אנשים?" ג'וד חזרה אחריו מעברו האחר של השולחן.
קרדן חייך אליה חיוך רחב. "כן, אם זה מה שהם רוצים." הוא נקש בשיניו באוויר, כאילו כהדגמה.
"אף אחד לא מעוניין בזה," אמרה ג'וד ונענעה בראשה.
טרין גלגלה עיניים אל הת'ר, שחייכה ולגמה מהיין שלה.
קרדן הרים גבות. "אני יכול לנסות. נשיכה קטנה. רק כדי לבדוק אם מישהו יכתוב על זה שיר."
"ובכן," אמרה אוריאנה והסתכלה לאורך השולחן אל אוק. "התנהלת יפה מאוד שם. התחלתי לדמיין את ההכתרה שלך."
ויווי השמיעה נחרה מעודנת.
"אני לא רוצה למשול על שום דבר, ודאי לא על אלפהיים," אוק הזכיר לה.
ג'וד הקפידה על הבעה ניטרלית, במאמץ שנראה כמו כוח רצון טהור. "אל דאגה. אני לא מתכננת להחזיר ציוד בזמן הקרוב, וגם לא קרדן."
אוק פנה אל המלך העליון, שמשך בכתפיו באלגנטיות. "נראה לי שקשה להחזיר ציוד שכולל נעליים מחודדות."
כשאוק היה בן גילו של ליאנדר, אוריאנה לא רצתה שיהיה מלך. אבל השנים הפכו אותה לשאפתנית יותר עבורו. אולי היא אפילו התחילה לחשוב שג'וד גנבה ממנו את זכותו מלידה במקום להציל אותו ממנה.
הוא קיווה שלא. זהו עניין אחד לחשוף מזימות נגד הכס, אבל אוק לא ידע מה יעשה אם יגלה שאימא שלו הייתה מעורבת במזימה כזאת.
אל תכריחי אותי לבחור, הוא חשב בלהט.
הבעיה הייתה אמורה להיפתר מעצמה. ג'וד הייתה בת תמותה. בני תמותה מולידים ילדים בקלות רבה יותר מבני פיות. אם ג'וד תלד תינוק, זכותו לכתר תגבר על זאת של אוק.
במחשבה זאת, מבטו עבר אל ליאנדר.
הוא היה בן שמונה וחמוד מאוד, עם עיני השועל של אביו. היה להן אותו צבע כמו לעיניו של אוק, ענבר עם הרבה צהוב. שערו היה כהה כמו זה של טרין. ליאנדר היה כמעט בגיל שאוק היה בו כשמדוק זמם להושיב אותו על כס אלפהיים. כשאוק הסתכל על ליאנדר, הוא ראה את התמימות שאחיותיו ואימו ניסו ודאי לגונן עליה. זה עורר בו תחושה מכוערת, תערובת של כעס ואשמה ובהלה.
ליאנדר הבחין שאוק מסתכל עליו ומשך בשרוולו. "אתה נראה משועמם. רוצה לשחק משחק?" הוא שאל, בערמומיות של ילד שלהוט לגייס מישהו לשעשועו.
"אחרי הארוחה," אוק אמר לו ושלח מבט אל אוריאנה, שכבר נראתה לא מרוצה. "סבתא שלך תכעס אם נשתולל ליד השולחן."
"קרדן משחק איתי," אמר ליאנדר, שבבירור התכונן היטב לקראת הטיעון הזה. "והוא המלך העליון. הוא הראה לי איך לעשות ציפור משני מזלגות וכף. ואז הציפורים שלנו נלחמו עד שאחת התפרקה."
קרדן היה התגלמות ההפרזה, והוא לא פחד מנזיפותיה של אוריאנה. אוק לא היה יכול שלא לחייך. לעיתים קרובות הוא היה הילד שיושב אל שולחן המבוגרים, והוא זכר היטב כמה משעמם זה. הוא היה שמח לערוך קרבות בציפורי סכו"ם. "איזה עוד משחקים שיחקת עם המלך?"
זה הפיק רשימה ארוכה ומסיחת דעת של מעשי שובבות, מהשלכת פטריות אל כוסות יין בקצה האחר של השולחן, להכנת כובעים ממפיות מקופלות, ועד לעשיית פרצופים נוראיים זה לזה. "והוא מספר לי סיפורים מצחיקים על אבא שלי, לוק," סיכם ליאנדר.
חיוכו של אוק התקשח. הוא בקושי זכר את לוק. הזיכרונות הברורים ביותר שלו היו קשורים בחתונה של לוק וטרין, ואפילו באלה העיקר היה הת'ר, שהפכו אותה לחתולה והייתה נסערת מכך מאוד. זה היה אחד הרגעים שהבהירו לאוק שקסם אינו בהכרח כיף לכולם.
במחשבה זאת הוא הסתכל אל הת'ר שמעבר לשולחן, מתוך רצון פתאומי לראות שהיא בסדר. השיער שלה היה קלוע בצמות דקיקות, בשילוב קווצות של שיער סינתטי בצבע ורוד עז. עורה הכהה הבהיק מאיפור ורוד מנצנץ על הלחיים. אוק ניסה ללכוד את מבטה אבל היא הייתה מרוכזת מדי בצפרירה זעירה שניסתה לגנוב תאנה ממרכז השולחן.
מבטו נדד אל טרין. אשתו של לוק והרוצחת שלו, שסידרה מפית תחרה על החולצה של ליאנדר. הוא לא היה מתפלא לגלות שהת'ר לחוצה מהישיבה אל השולחן הזה. המשפחה של אוק הייתה ספוגה בדם, כל אחד ואחד מהם.
"מה שלום אבא?" ג'וד שאלה פתאום והרימה גבות.
ויווי משכה בכתפיה והחוותה בראשה לעבר אוק. הוא היה האחרון שפגש את אבא שלהם. למעשה הוא בילה הרבה זמן בחברת אבא שלהם בשנה האחרונה.
"מתרחק מצרות," אוק אמר, בתקווה שזה יישאר ככה.
אחרי הארוחה הצטרפה משפחת המלוכה לשאר החצר. אוק רקד עם ליידי איליין, שחייכה כמו חתולה שטרפה עכבר ועדיין רעבה, ולחשה באוזנו של אוק שארגנה פגישה בעוד שלושה ימים עם כמה אנשים שמאמינים "במטרה".
"אתה בטוח שתוכל לעשות את זה?" היא שאלה אותו ונשימתה להטה על צווארו. שערה האדום גלש על גבה בצמה עבה יחידה, שרשראות אבני אודם שזורות בה. השמלה שלה הייתה מעוטרת בחוטי זהב, כאילו היא כבר נבחנת לתפקיד מלכתו.
"אף פעם לא ראיתי בקרדן בן משפחה שלי, אבל לעיתים קרובות נטרתי לו על מה שלקח ממני," אוק הרגיע אותה. ואם הצטמרר קלות למגעה, ייתכן שהיא חשבה שזאת צמרמורת של תשוקה. "חיפשתי בדיוק הזדמנות כזאת."
והיא, שפירשה את דבריו בדיוק באופן השגוי שקיווה שתפרש, חייכה כנגד עורו. "וג'וד היא לא אחות אמיתית שלך."
אוק השיב חיוך אך לא דיבר. הוא ידע למה התכוונה אבל לעולם לא היה מסוגל להסכים לזה.
היא עזבה אחרי הריקוד, בנשיקה אחת אחרונה לגרונו.
הוא באמת היה בטוח שיוכל לבצע את זה. גם אם זה יוביל באופן ודאי למותה, והוא לא ידע מה זה אומר עליו.
הוא עשה את זה בעבר. כשהסתכל סביבו הוא לא היה יכול שלא להבחין בהיעדרם של אלה שכבר תמרן ואז בגד באמונם. אנשי שלוש מזימות שונות שהכשיל בעבר, גרם להם לפנות זה נגד זה — ונגדו. הם נשלחו למגדל השכחה או אל התליין על הפשעים הללו, ואפילו לא ידעו שנפלו במלכודת שלו.
בגן מלא עשים הוא היה צמח טורף שמפתה אותם ליפול פנימה. לפעמים חלק ממנו רצה לצרוח: תראו אותי. תראו מה אני. תראו מה עשיתי.
שומר הראש שלו, טיירנן, כאילו נמשך למחשבות ההרסניות הללו. הוא התקרב אליו במבט מאשים, גבותיו מכווצות בכוח. טיירנן היה לבוש בשריון רצועות עור, ומאחת מכתפיו השתלשלה גלימה קצרה שהוצמדה למקומה בסמל בית המלוכה. "אתה מחולל שערורייה."
מזימות היו לעיתים קרובות דבר מטופש, שילוב של משאלות לב עם מחסור בעיסוקים מעניינים בחצר. רכילות ויותר מדי יין ופחות מדי היגיון בריא. אבל לאוק הייתה הרגשה שאיליין שונה. "היא מארגנת את הפגישה. זה כמעט נגמר."
טיירנן שלח מבט אל הכס ואל המלך העליון השרוע עליו. "הוא יודע."
"יודע מה?" בטנו של אוק שקעה.
"בדיוק? אני לא בטוח. אבל מישהו שמע משהו. על פי השמועה אתה רוצה לתקוע לו סכין בגב."
אוק נשף בביטול. "הוא לא יאמין לזה."
טיירנן הסתכל על אוק כלא מאמין. "האחים שלו עצמו בגדו בו. הוא יהיה טיפש אם לא יאמין."
אוק הפנה את תשומת ליבו אל קרדן שוב, והפעם המלך העליון השיב לו מבט. גבותיו של קרדן התרוממו. היו במבטו אתגר והבטחה לאכזריות עצלה. המשחק התחיל.
הנסיך הסתובב, מתוסכל. הדבר האחרון שרצה הוא שקרדן יראה בו אויב. הוא צריך לדבר עם ג'וד. לנסות להסביר.
מחר, אוק אמר לעצמו. כשזה לא יקלקל לה את הערב. או מחרתיים, כשהיא כבר לא תוכל למנוע ממנו להיפגש עם הקושרים, כשעדיין יהיה סיכוי להשיג את מה שקיווה להשיג. כשיגלה מי עומד מאחורי המזימה. אחר כך הוא יעשה את הדבר הרגיל — יעמיד פנים שנלחץ. יאמר לקושרים שהוא מתחרט. ייתן להם סיבה לחשוש שהוא עומד לפנות למלך ולמלכה העליונים עם הידוע לו.
התוכנית הייתה להרשיע אותם בניסיון לרצוח אותו, לא בבגידה. כמה וכמה ניסיונות התנקשות קודמים בחייו של אוק אפשרו לו לשמור על השם שיצא לו כיצור הפכפך. איש לא יעלה על דעתו שהוא מוטט את המזימה הזאת, וזה יאפשר לו לעשות זאת שוב.
וג'וד לא תנחש שהוא העמיד את עצמו בסכנה במכוון, לא הפעם ולא בפעמים האחרות.
אלא אם כן ייאלץ, כמובן, להתוודות על כל זה כדי לשכנע את קרדן שהוא לא נגדו. צמרמורת עברה בו למחשבה כמה ג'וד תיחרד, כמה נסערת תהיה כל המשפחה. שלומו היה הדבר ששימש לכולם הצדקה לקורבנות שהקריבו, לדברים שאיבדו בעצמם. לפחות אוק מאושר, לפחות אוק זכה בילדות שאנחנו לא זכינו בה, לפחות אוק...
אוק נשך את פנים הלחי חזק כל כך שהרגיש טעם דם. הוא צריך לוודא שהמשפחה שלו לעולם לא תדע למה הפך את עצמו. אחרי שהבוגדים יילכדו ייתכן שקרדן ישכח מהחשדות שלו. אולי אין צורך לומר דבר לאף אחד.
"הנסיך!" ידידו של אוק, ויר, ניתק מחבורת אנשי חצר צעירים וחיבק את כתפו של אוק בזרועו. "הנה אתה. בוא לחגוג איתנו!"
אוק הסיט מעליו את הדאגות בצחוק מעושה. אחרי הכול, זאת הייתה המסיבה שלו. הוא רקד תחת הכוכבים עם שאר חצר אלפהיים. השתעשע. מילא את התפקיד.
פיקסית התקרבה אליו, עם עור ירוק כמו של חגב וכנפיים תואמות. היא הביאה איתה שתי חברות, והן שילבו זרועות סביב צווארו. לפיותיהן היה טעם של עשבים ויין.
אוק החליף בני זוג למחול לאור הירח, הסתחרר תחת הכוכבים. צחק משטויות.
סְלוֹג נצמדה אליו, שפתיה מוכתמות בשחור. אוק חייך אליה מלמעלה בעודם נסחפים אל עוד ריקוד במעגל. פיה היה מתוק כמו שזיפים חבולים.
"הסתכל על פניי ויש לי חשיבות," היא לחשה באוזנו. "הסתכל על גבי ואין לי חשיבות. מי אני?"
"אני לא יודע," אוק הודה וצמרמורת עברה בין כתפיו.
"המַראָה שלך, הוד מעלתו," היא אמרה, ונשימתה דגדגה את השיער על צווארו.
והיא חמקה משם.
המשך העלילה בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
