קרמילה

מפלצת יפהפייה

הקדמה למהדורה העברית מאת נועה מנהיים

לא הרבה ידוע על חייו של ג'וזף שרידן לה פאנוּ. חוקרים רבים נוטים לפטור אותם כ"חיים של סופר, נטולי אירועים על אף שכתב סיפורי מסתורין ואימה," כפי שניסחה זאת המחזאית כריסטין לונגפורד בהקדמה שלה לאחד הרומנים שלו. בניגוד ליוצרים אחרים בסוגות שבהן התמחה, ממרי שלי הטראגית דרך אוסקר וויילד הקאמפי ועד אדגר אלן פו האפלולי, ניתן לדלות רק מעט מהביוגרפיה הצנומה שלו שיצביע על מקורות השראתו, ונראה כי רוב ספריו וסיפוריו נכתבו מלכתחילה מתוך שיקול כלכלי.

זו הייתה כמעט בחירה טבעית עבורו. לה פאנוּ, שנולד בדבלין בשנת 1814, היה בן למשפחה ענייה בנכסים אך עשירה בייחוס ספרותי: אימו, אֵמה, הייתה אקטיביסטית, מסאית וביוגרפית, סבתו אלישיה הייתה מחזאית וכמוה היה גם דודו של אביו, הסופר והפוליטיקאי השנון והשנוי במחלוקת, ריצ'רד ברינסלי שרידן. המשפחה, שהיו לה שורשים הוגנוטיים־צרפתיים, השתייכה למיעוט האנגליקני־פרוטסטנטי ששלט בפוליטיקה האירית באותם ימים, אך אביו היהיר, המריר והנוקשה של ג'וזף, תומס, הצליח לזכות רק במשרת כומר כפרי. רוב תושבי הכפר היו קתולים ועל כן היה צאן מרעיתו מועט. אלו היו שנים של תסיסה דתית באירלנד וההתקוממות הקתולית — האלימה לפרקים — כנגד המעשרות שהשיתו הפרוטסטנטים כדי לממן את המנגנון הכנסייתי שלהם דחקה את המשפחה חזרה לדבלין. שם, בשל פזרנותו של תומס והתעקשותו לחיות מעל לאמצעיו, נקלעו לקשיים כלכליים, ועם מותו, וכדי לכסות את חובותיו, נאלצה אֵמה למכור את כל רכושם, אפילו את הספרים מהם לימד את ילדיו.

ג'וזף למד היטב תחת שבטו של אביו הקפדן. טוב מספיק בכדי להתקבל ללימודי משפטים בטריניטי קולג'. אך אף שעבר את הבחינות ללשכת עורכי הדין, מעולם לא עסק במקצועו ובחר להשקיע את מרצו בעיתונות. הוא החל לפרסם סיפורי־רפאים קצרים — ז'אנר פופולרי באותם ימים — וחסך את הכסף שהשתכר תמורתם כדי להפוך לבעליו של העיתון שבו התפרסמו. לה פאנוּ, איש עסקים צעיר ושאפתן שבנה עצמו במו ידיו, הפך למו"ל והמשיך לפרסם את סיפוריו — הן בעיתון שהוציא והן במגזינים ספרותיים, וכשחש שאמצעיו מאפשרים זאת, נישא לסוזנה, בתו של אחד מעורכי הדין המובילים בדבלין. זו הייתה תקופה של מאבק מתמיד עבור לה פאנוּ, שכן לא רק שהשנים הראשונות לנישואיו לסוזנה הביאו בכנפיהן ארבעה פיות חדשים להאכיל, אלא שהאי כולו נאנק תחת משאו של משבר כלכלי חמור, וענייה של אירלנד גוועו בשדות. מדיניותה של בריטניה גרמה לכך שמצבם כבר היה בשפל המדרגה כאשר היכה באי כימשון תפוחי האדמה וחיסל במחי טפיל את היבול — ומקור המזון — העיקרי שלהם. כמיליון איש מתו ברעב, ולמעלה משני מיליון עזבו את חופיו של אי האזמרגד, שלא על מנת לחזור. אלו היו ימים של מצוקה ומחסור, של עדויות מחרידות על משפחות שלמות שנמחקו מעל פני האדמה — ונטמנו במעביה — ושמועות עקשניות על קניבליזם הרימו את ראשן המכוער — דוגמת אלה שהביאו את ג'ונתן סוויפט לכתוב את "הצעה צנועה" שלו כמאה שנים קודם לכן.

אך בנוסף לכל הקשיים הללו, הכלכליים והלאומיים, ריחף מעל ראשו של לה פאנוּ אסון נוסף וסודי. סוזנה, רעייתו האהובה, הלכה ואיבדה את שפיות דעתה.

מלנכוליה אהובתי

זה התחיל כמלנכוליה, שהנצה אחרי מות אביה האהוב ב־1856 והתגלמה בחלומות מטרידים שבהם הופיע לצד מיטתה. לה פאנוּ, שהתרשם מעוצמתם של הסיוטים הללו, תיעד אותם לצורך שימוש מאוחר יותר בכתיבתו, אבל עבור סוזנה לא היו אלה חומרים ספרותיים בלבד. היא לא הצליחה להתנער מחרדת המוות שאפפה אותה. "בכל פעם שנפרדה לשלום ממישהו שהיה יקר לה, הוכרעה על ידי המחשבה המייסרת שלא תוסיף לראותו עוד. בכל פעם שמישהו היה חולה — ואפילו במחלה קלה — נואשה מסיכויי החלמתו", כתב לה פאנוּ ביומנו. בביבליו־ביוגרפיה שלו על חייו של הסופר מציין גארי קרופורד כי למרות האובדנים הרבים שידע בחייו, מעולם לא איבד את אמונתו. לא מותם של אביו ושל אימו ואף לא מותה של אחותו האהובה קלרה, בגיל 27 בלבד ואחרי קיום חולני וחטוף, ערערו את בטחונו באל. אך הטרגדיות האישיות והמוות המרחף מכל עבר שברו את אמונתה של סוזנה ופערו בקיעים ביחסיהם. ייתכן שלא רק אובדן אביה גרם לה לדכדוך. אחרי שלושה ילדים — אלינור, אמה ותומס, שנולדו בהפרש של שנה זה מזה — חלפו שבע שנים עד שנולד ג'ורג' ב־1854, פער שעשוי לרמז על קשיים להרות או לשאת היריון עד תומו, ועל לידה שלוותה אולי בדיכאון. השערה זו נתמכת על ידי האבחנה שסיפקו הרופאים שזומנו למיטת חוליה, לאחר שהחלה לסבול מהתקפי חולשה: היסטריה, אותה תווית שמררה את חייהן של נשים כה רבות בתקופה הוויקטוריאנית.

ההיסטריה נתפסה כהפרעה שנובעת ממבוע הנשיות עצמה, מהרחם — היסטרה ביוונית — ומאמונתם של הקדמונים שהאבר הזה יכול להתנתק מכבליו, לשוטט לו בחלל הבטן ולחולל שמות בנפשה של החולה. ההמלצות מהמאה התשע־עשרה הפגינו את הצורך הפטריארכלי במשטור של המיניות הנשית ובשליטה בה, ונעו ממנוחה קיצונית — שהייה של שבועות במיטה ללא גירוי חיצוני ותזונה מבוססת חלב בלבד — דרך כריתתו או צריבתו של הדגדגן (פרוצדורה שיש לבצע רק בחולות מעל גיל עשר שנים, כפי שהזהיר חוקר אחד) ועד אשפוז בבתי חולים לחולי נפש. לא ידוע אילו טיפולים רשמו אותם רופאים לסוזנה, אבל יש להניח שהם לא היו נעימים, בלשון המעטה. ב־1858, לאחר התקף היסטריה נוסף וללא כל סיבה נראית לעין, היא הלכה לעולמה. "האם לא אהבת אותה?" כתב לעצמו לה פאנוּ בליל מותה, "ועדיין, האם הייתה אי פעם בטוחה באהבתך? הו, היטב אני יודע זאת. סגדתי לה כעובד אלילים אך היא פקפקה בי תמיד ולעיתים אף כפרה באהבתי, הגם שהצהרתי עליה והפגנתי אותה מדי יום וליל."

אכול אשמה, אבל ותסכול, ומטופל בארבעה ילדים שהצעיר שבהם בן ארבע בלבד, התכנס לה פאנוּ לתוך עצמו, ניתק את קשריו החברתיים והתמסר לטיפול במשפחתו ולכתיבה, בדרך כלל במיטתו, משרבט את סיפורי האימה שלו על אותו מזרן שעליו שכבה אהובתו כשנשמה את נשימותיה האחרונות.

הדיוקן הסגלגל

שנות מחלתה של סוזנה היו צחיחות למדי מבחינת ההספק הספרותי של לה פאנוּ, אך עם מותה נפרץ הסכר. ייתכן שהתפוקה הגבוהה שלו באותן שנים נבעה, כרגיל עבורו, מאילוץ כלכלי, אבל מנועי החרדה שמפעמים ביצירותיו והמטען המטריד והלימינלי שנפרק לתוכן, מצביעים על צורך עמוק. הוא ניסה את ידו ברומנים היסטוריים א־לה וולטר סקוט וכתב מותחנים, אך ההצלחה הגיעה לבסוף בדמות התעלומה העל־טבעית "הדוד סילאס", מחווה מודעת לענקיות הסוגה הגותית, אן רדקליף ושרלוט ברונטה. מעודד, החליט לה פאנוּ לדבוק באימה רומנטית, וב־1871 החל לפרסם במגזין הספרותי הלונדוני "הכחול הכהה" סיפור ערפדים בהמשכים. "קרמילה" אוגדה לבסוף עם פרשיותיו האחרות של דוקטור הֵסֶלְיוּס, ספק מדען־ספק בלש המתמחה בעל־טבעי, באסופת הסיפורים שלה העניק לה פאנוּ שם שהוא שבר־ציטוט מתוך האיגרת הראשונה אל הקורינתיים: "במַראָה ובחידות".

הנובלה ממוסגרת כדין וחשבון שרשם דוקטור הֵסֶלְיוּס מפיה של לורה, הגיבורה ואישה "נבונה וזהירה", הנזכרת באירועים שהתרחשו כשהייתה בת 18 והתגוררה עם אביה האלמן בטירה ציורית ומבודדת באוסטריה. בעקבות תאונת דרכים שהיו עדים לה, אוספים לורה ואביה אל ביתם את קרמילה, נערה יפהפייה ש"נראתה אפופת קסם". ואכן, כשעיניה של לורה נחות לראשונה על האסופית המסתורית, היא מבינה שכבר פגשה בה פעם. "ראיתי את אותן פנים עצמן שפקדו אותי בלילות ילדותי," מספרת לורה, "ואשר כה נתקבעו בזיכרוני, ועוד שנים רבות כה הרביתי להתעמק בהן באימה..." אותו זיכרון ילדות מוקדם הותיר בה "רושם נורא": כשהייתה בת שש ראתה באחד הלילות על מיטתה "עלמה צעירה שכרעה על ברכיה, כשידיה מתחת לשמיכה הקלה. הסתכלתי בה בפליאה נעימה, וחדלתי לייבב. היא ליטפה אותי בידיה, נשכבה במיטה לידי, ומשכה אותי אליה בחיוך; מייד חשתי רוגע נפלא ונרדמתי שוב. עוררה אותי תחושה כאילו שתי מחטים ננעצות עמוק בחזי בבת־אחת, וצעקתי בקול רם. העלמה נרתעה, בעוד עיניה קבועות בי, ואז החליקה אל הרצפה, וכפי שנדמה לי, הסתתרה מתחת למיטה." לתדהמתה של לורה, מתברר כי קרמילה חלמה גם היא — עליה: "ראיתי אותך — בוודאות מוחלטת אותך — כפי שאני רואה אותך עכשיו, עלמה צעירה יפהפייה, עם שיער זהוב ועיניים כחולות גדולות, ושפתיים — השפתיים שלך — ראיתי אותך, כפי שאת כאן." הקרבה הזו מקבלת משנה תוקף עם גילויו של דיוקן עתיק של מירקלה, הרוזנת קרנשטיין, הדומה דמיון מושלם לקרמילה, וחושף כי לשתי הנערות קרבה משפחתית קדומה.

עד מהרה מתחילה קרמילה לפתח אובססיה ללורה, ומכבירה עליה ביטויי אהבה דרמטיים — "מעולם לא הייתי מאוהבת באיש, ולעולם לא אהיה [...] אלא אם יהיה זה בך" — המטרידים ומסעירים את לורה כאחד: "חוויתי ריגוש סוער ומוזר שהסב לי, לפרקים, הנאה מעורבת בתחושה עמומה של פחד וסלידה." להתנהגותה של קרמילה מאפיינים מוזרים נוספים — היא ישנה רוב שעות היממה, כמעט ולא אוכלת ונעלמת מחדרה הנעול בלילות. במקביל, נשים צעירות בעיירות הסמוכות מתות ממחלה לא ידועה, כמו אותה "הנערה האומללה שדימתה בנפשה שראתה רוח רפאים לפני שבועיים, ומאז גססה, עד אתמול, כשיצאה נשמתה." לורה עצמה מתחילה לסבול מסיוטים שברבים מהם מככבת קרמילה, ובריאותה הולכת ומידרדרת. הרופא שמוזעק לבדוק אותה מגלה על חזה סימן נשיכה ומזהיר את האב שלא להשאיר אותה לבדה. כשהגנרל שפילסדורף, ידידו של האב, מגיע ומספר להם על מותה של בת חסותו בעקבות ידידות עם מילרקה, נערה העונה לתיאורה של קרמילה, לורה נחרדת. ואכן, כשהגנרל נתקל בקרמילה הוא מזהה אותה כערפדה שעמדה מאחורי אותה "השתוללות כה מפלצתית של התאווֹת והרשעות השטניות", והיא נאבקת בו ובורחת. אביה של לורה והגנרל, בלוויית צייד ערפדים שמשפחתו נקשרה בקשרי חיסול עם הרוזנת קרנשטיין בכל גלגוליה, מאתרים את קברה הנסתר ואותה בארון מתים מלא דם. הם תוקעים יתד בַגופה החיה, עורפים את ראשה, שורפים אותו ואת הגוף — ומפזרים את האפר בנהר.