תל אביב, דצמבר 2015
״משה, סבא של רועי, מוזמן לברך״.
קמתי באיטיות והזדקפתי. פסעתי בצעדים קטנים לעבר נכדי, שעמד מולי בחולצה לבנה וחגיגית, נרגש ומאושר. התבוננתי בו בחיוך. הילד הקטן והבלונדיני שהיה רץ אליי בכל יום שני בשביל של גן ערבה, קופץ כדי שארים אותו מעלה, ומניח את ידו הקטנה בכף ידי כדי שאקח אותו הביתה, צמח והיה לנער גבוה ויפה תואר.
עצרתי והבטתי סביבי בעשרות קרובי המשפחה והחברים שבאו לחגוג את מסיבת בר המצווה, ישובים אל שולחנות עמוסי כל טוב. דמעות עמדו בעיניי.
נשמתי עמוק והידקתי את אחיזתי בספר התפילה העתיק מן המאה ה־18, ששרד במשפחתה של אווה, אשתי. בזמן השואה הוצפנו הספרים בחדר תפילה פרטי בסלובקיה ונשמרו מכל רע, ועברו למשמרת הדורות הבאים במסיבת בר המצווה של כל אחד מנכדיי.
בידי השנייה החזקתי כיפה לבנה.
כאשר הנחתי את הכיפה על ראשו של רועי וראיתי את עיניו הכחולות מביטות בי, הזיכרונות שבו והציפו אותי. בדיוק כך קרה שנתיים קודם לכן, בחגיגת בר המצווה של איתי. עצמתי את עיניי והתאמצתי לגרש ממחשבותיי את המראות שעלו לנגד עיניי, אמיתיים וחיים כאילו התרחשו רק אתמול, ולא לפני עשרות שנים.
שבתי ופקחתי את עיניי. רועי הביט בי בדאגה, ועניתי למבטו בחיוך. עיניו הבוחנות סייעו לי לשוב להווה. הענקתי לו את הספר ורועי אחז בו בחוזקה. דמעות התרגשות וגאווה חנקו את גרוני למראה נכדי האוחז בידיו נצר תמידי למשפחות שאבדו ולעולם ילדותי.
את המשך הערב העברתי בנעימים, משוחח וצוחק עם קרובי משפחתנו.
באותו לילה התקשיתי להירדם. מחשבותיי נדדו אל אירועים שהתרחשו שנים רבות קודם לכן, נוהות אל אותו ילד תמים שציפה בקוצר רוח לרגע שיחגוג את כניסתו לעולם המבוגרים.
חיכיתי לחגוג את מסיבת בר המצווה שלי בבית הכנסת הגדול והיפה של ברהובו, העיר הצ׳כית שבה נולדתי וגדלתי. בית הכנסת היה הומה אדם בשבתות ובחגים, וזכורה לי מאוד תחושת הקדושה ששררה בו.
כשהייתי ילד קטן והיינו מגיעים לאירועים של בני משפחה ומכרים שנערכו בבית הכנסת, דמיינתי את הרגע שיגיע יומי הגדול, ואעמוד שם בלבוש חגיגי, אקרא בקול צלול מספר התורה כשאבי ניצב לצידי, עטוף טלית וידו מונחת על כתפי. יכולתי בקלות לדמיין בקהל את סבי רכון על ספר התפילה בספסל הקבוע שעליו נהג לשבת, עטוף בטליתו הצחורה, ומביט בנו לפרקים בגאווה. יכולתי לראות בעיני רוחי את אחי הקטן יושב לידו ואת אימי מציצה עלינו בהתרגשות מעזרת הנשים. בית הכנסת יהיה מלא מפה לפה ויכיל את כל משפחתנו הענפה, חבריי מבית הספר ומכרינו הרבים בקהילה.
המציאות הייתה שונה מכל מה שדמיינתי.
בית הכנסת לא המה אדם. הוא היה ריק, פרט לכמה גברים מבוגרים ונשים. בשלב זה נותרו בקהילה שלנו רק קשישים, נשים וילדים.
כל הגברים בעיר מגיל עשרים ומעלה היו מגויסים. ביניהם גם אבא ורבים ממכרינו ובני משפחתנו. סבא נפטר זה מכבר, ולא היה איתי כל קרוב משפחה גברי ברגע המרגש הזה.
נשאתי את הדרשה שלי כאשר רק עיניה העצובות של אימי מלוות אותי מעזרת הנשים. האווירה הייתה כבדה, מעיקה, עצב שרר באוויר.
הכול היה שונה כל כך מדמיונותיי.
זה היה יומיים לפני ראש השנה, ב־27 בספטמבר 1943.
ילדות מאושרת — ברהובו 1939-1930
נולדתי בשנת 1930 בצ׳כוסלובקיה, באזור שנקרא קרפטו־רוסיה. גרנו סמוך לגבולות של צ׳כוסלובקיה עם הונגריה, רומניה ופולין, כך שהאוכלוסייה באזור שלנו הייתה מעורבת וכללה קבוצות שונות, שדיברו שפות שונות.
קצת קשה להאמין אבל במהלך פחות משלושים שנים, הייתה העיר שלנו, ברהובו, חלק מארבע מדינות שונות, ושמה השתנה כמה פעמים. שתי מלחמות העולם הביאו עימן את השינויים האלה והטביעו חותם מיוחד על אזור מגוריי, שהיה בעל השפעה מהותית ועמוקה על גורל יהודי עירי.
עד לתום מלחמת העולם הראשונה ב־1919, היה כל אזור קרפטו־רוסיה חלק מהקיסרות האוסטרו־הונגרית העצומה. לפני שנולדתי הייתה העיר שלנו הונגרית, ונקראה ברגסס. אנשי האזור החשיבו עצמם הונגרים לכל דבר ועניין. השפה השלטת ברחובות עיר הולדתי הייתה הונגרית, כמו גם התרבות והגאווה הלאומית.
סיומה של מלחמת העולם הראשונה הביא לשינויים רבים. המדינות שהפסידו במלחמה נאלצו לשלם בשטחים שנלקחו מהן והועברו למדינות הצעירות שקמו לאחר המלחמה. האימפריה האוסטרו־הונגרית קרסה, ובשטחים הנרחבים שכללה הוקמו מדינות חדשות וביניהן פולין, יוגוסלביה, צ׳כיה ומדינת הונגריה המודרנית.
גרמניה, המפסידה העיקרית של המלחמה, איבדה שטחים רבים וביניהם חבל הסודטים, שסופח לצ׳כוסלובקיה. הונגריה, בת בריתה של גרמניה, נאלצה לוותר על כל אזור קרפטו־רוסיה שבו התגוררו הוריי, שהפך גם הוא לחלק מצ׳כיה החדשה. כך יצא שארצי החדשה הוקמה על חבלי ארץ שעד 1918 חלקם היה שייך לגרמניה וחלקם להונגריה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית.
גרמניה התקשתה לקבל את הפרידה מחבל הסודטים, שהיה מיושב בשלושה מיליון גרמנים. גם המדינה ההונגרית החדשה שקמה הייתה מתוסכלת ממסירת אזור קרפטו־רוסיה ומהפרידה שנכפתה עליה מחלום ״הונגריה הגדולה״. שתי הנקודות אלה ישמשו להבנת האירועים שעתידים להתרחש כעבור עשרים שנה, ב־1938, ולהיות יריית הפתיחה למלחמת העולם השנייה.
ב־1919 הפכו תושבי האזור שלנו מאזרחיה ההונגרים של האימפריה האוסטרו־הונגרית לאזרחי המדינה הצ׳כית הצעירה. שמה של עירנו השתנה ומעתה היא נקראה ברהובו, לא ברגסס.
כאשר אדמה מחליפה ידיים ודגל, אין פירוש הדבר בהכרח שאזרחי האזור עוברים תהליך דומה. הזהות הרגשית של התושבים אינה ניתנת לשינויים מהירים, ואינה מתאימה את עצמה לקצב של האירועים המדיניים או הבין־לאומיים. גם תחת הדגל הצ׳כי, רבים מתושבי האזור שלנו המשיכו לדבר הונגרית ושמרו על המסורת והמנהגים ההונגריים, שהיו חלק מחייהם במשך מאות שנים.
בעבור חלק גדול מהם, היה השינוי מלאכותי ולא תאם את תחושתם וגאוותם הלאומית. הם נותרו נאמנים מאוד לזהותם ההונגרית.
לעובדה זו הייתה השפעה רבה על המשך חיינו.
כל זה קרה עוד לפני שנולדתי, אבל לרקע ההיסטורי יש חשיבות רבה להבנת השתלשלות האירועים.
ברוב הבתים בברהובו דיברו הונגרית, בנוסף לצ׳כית שהייתה השפה הרשמית. שפת הלימוד ברוב בתי הספר הייתה צ׳כית, אך היו גם מוסדות לימוד הונגריים. כיהודים דיברנו גם יידיש, ולמעשה מגיל צעיר דיברתי שלוש שפות באופן יום־יומי ושוטף.
ברהובו הייתה עיירת מחוז טיפוסית, מוקפת גבעות פסטורליות, כפרים ומרחבים חקלאיים. מרחובות העיר נראו היקבים הרבים שהקיפו אותנו. בעיר זרם נהר הווֶרקה, וליבה הפועם היה רחובה הראשי רחב הידיים, שנקרא ה״קורסו״, הטיילת.
שמחנו להיות חלק מצ׳כיה. המדינה הצעירה הנהיגה שוויון הזדמנויות ואפשרה לרבים מאיתנו לשפר את מצבנו הכלכלי דרך עבודה קשה ולימודים: הקהילה היהודית הקפידה על השכלה במקביל לעבודה קשה, וכדי להתפרנס עבדנו בחריצות ולא פקדנו את בתי המרזח. בזכות ההתמדה והעבודה הקשה, רבים מבני עמנו פרחו בעסקיהם ובעזרת השכלתם בלטו גם במקצועות החופשיים. רובם המכריע של הרופאים, עורכי הדין והמהנדסים בברהובו היו יהודים. יהודי ברהובו שלטו במסחר ובמקצועות החופשיים, רכשו אחוזות וכרמים, והקימו בתי חרושת, מכרות וטחנות קמח. אחרים היו בעלי רבות מהחנויות בשווקים, כמו גם בתי המרקחת והמלון הגדול ברחוב הראשי. הצלחתנו בלטה לעיני שכנינו הגויים, אשר זכו לאותה הזדמנות ראשונית, אך לא השכילו לנצלה.
ברהובו הייתה עיר קטנה יחסית והיהודים היו כשליש מכלל תושביה. כמעט כולם הכירו את זה את זה והרגשנו בטוחים להסתובב ברחובות, שברבים מהם פעלו בתי עסק יהודיים. הקהילה שלנו הייתה דומיננטית מאוד גם במוסדות ההשכלה הגבוהה.
בהצלחות האלה טמונים זרעי העוינות והקנאה שיפרחו מאוחר יותר. הגויים ראו לנגד עיניהם את מספרם העולה של בעלי הבתים הגדולים והעסקים היהודיים המצליחים, ולא את המוני עובדי המלאכה הפשוטים, שחיו בדוחק והתקשו לפרנס את משפחותיהם. בהדרגה נוצרה בליבם עוינות נוכח הפריחה הכלכלית, ההשתלטות היהודית על התעשייה והמסחר וההתבססות היהודית במדינה הצ׳כית, בעוד שרבים משכנינו נותרו הונגרים נאמנים.
היהודים כלל לא היו מודעים לרגשות האלה שבעבעו מתחת לפני השטח בקרב שכנינו וחברינו הלא יהודיים, ושיפרצו מאוחר יותר כלבה של הר געש כאשר האדמה תוכשר לכך.
ההשכלה והמעמד הכלכלי האיתן לא היו כרוכים בוויתור על סממנים דתיים. שמרנו בקפדנות על המסורת היהודית. חלק מהיהודים הגדירו עצמם חרדים והתלבשו בהתאם, אך כולנו היינו שומרי מסורת והקפדנו מאוד על הלכות הדת. גברים יהודים חבשו כובע ככיסוי ראש וגם הילדים לא יצאו מהבית גלויי ראש. כובע היה למעשה הכיפה של אותם ימים — סימן ההיכר של הורינו וגם שלנו, הילדים. אבי חבש מגבעת, אך לא גידל זקן.
בדומה לכל המשפחות היהודיות בברהובו שמרנו בקפדנות על השבת ועל הלכות הכשרות, פקדנו בקביעות את בית הכנסת וקיימנו את מצוות החגים. הדת הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום. הייתה זו מסורת שהועברה מדורי דורות. המדינה הצ׳כית הצעירה תמכה בחופש דת, כך שלא חשנו מובדלים או מאוימים בשום מובן.
הקהילה שלנו נודעה בכל סביבותיה במוסדות התפילה והתורה הרבים והפעילים שהיו פזורים בה. בית הכנסת הגדול של ברהובו ניצב במלוא הדרו במרכז העיר, והיה אבן שואבת בשבתות ובחגים. בתי תפילה נוספים, מקוואות, בתי מדרש ומוסדות לימוד קטנים היו פזורים ברחבי העיר.
ביום הכיפורים היינו נוהרים לבית הכנסת. תחושת חג כללית אפפה את רחובות העיר ובכל המרחב הציבורי בירכו אנשים איש את רעהו ב״חתימה טובה״. בזכות נוכחותם המשמעותית של היהודים בחיי התרבות של העיר והחיבור ליחסי ״אדם וחברו״, הטביע יום הכיפורים את חותמו על העיר כולה.
מדי שישי לפני ארוחת הערב הלכנו אבא, אחי הקטן ארנולד ואני לבית הכנסת השכונתי, הקרוב למקום מגורינו. לאחר סיום התפילה היינו שבים הביתה, עורכים קידוש ונהנים ממטעמיה של אימי. אהבתי מאוד את ארוחת ערב שבת בבית הוריי. אחרי הארוחה נהגנו לפגוש את סבא, סבתא והדודים. היינו יושבים בצוותא ומשיחים בינינו עד שעות הערב המאוחרות.
בבוקר שבת נהגנו ללכת לבית הכנסת הקרוב יותר, ״עושה חסד״. היה זה בית הכנסת השני בגודלו בברהובו, קטן רק במעט מבית הכנסת הגדול והמפואר שבמרכז העיר. ההגעה אליו הייתה כרוכה בהליכה ארוכה למדי מביתנו, כ־25 דקות. בחגים צעדנו כולנו לבית הכנסת, לבושים לבן, ובכל קרן רחוב היינו פוגשים שכנים ומכרים.
קרובי משפחה שלנו שביקרו במקום לאחר המלחמה סיפרו כי בחצר בית הכנסת, שקיים גם כיום, הוקמה אנדרטה המנציחה את זכרם של אלפי הנספים, יהודי העיר.
את רוב השבת העברנו בבית, עם משפחתנו. הרחובות היו שקטים. לרוב האנשים לא היו אז מכוניות פרטיות ואמצעי התחבורה הציבורית העיקרי היה כרכרות סוסים. המעטנו לנסוע, ללא קשר לקדושת השבת. כלי ההתניידות העיקרי שלנו היה רגלינו.
מדי שבת בשעות אחרי הצוהריים היינו מטיילים ברחובות העיר. זכור לי מראם של בני הנוער שישבו על הספסלים הפזורים ברחוב הראשי, שבו היו שדרות של עצים. המוני צעירים היו גודשים את האזור, משוחחים וצוחקים.
הגדרנו את עצמנו דתיים־ציוניים. בניגוד לארצות מערב אירופה שבהן רחקו יהודים רבים מן היהדות ודבקו בציונות החילונית, השמירה על המסורת וקיום המצוות של הדת היהודית היו בעיני הוריי חלק בלתי נפרד מהיותם ציוניים.
בברהובו היה ארגון ציוני גדול למדי ואבי היה פעיל בו. בשנות ילדותי הראשונות עדיין אפשר היה לעלות לארץ והציעו למשפחתנו לקבל סרטיפיקט, אישור עלייה לארץ ישראל. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 החליטו יהודים רבים לעזוב את אירופה ולהגר לישראל. בתקופה הזו גברה האנטישמיות בגרמניה הנאצית ובארצות מזרח אירופה, אך במקום מגורינו לא הייתה כל תחושה של עוינות או הסתייגויות מיהודים. אנטישמיות לא הייתה מושג שהכרנו כילדים.
הוריי היססו. אבי, שהיה פעיל ציוני נלהב, הביע רצון עז לנסוע לארץ ישראל, אך בהתייעצות שקיימו הוריי עם בני המשפחה המורחבת הביעו כולם הסתייגות עקרונית מהרעיון. היה זה בלתי אפשרי שכל בני המשפחה יעלו, כי האישורים היו מוגבלים. גם אם הייתה אפשרות כזו, איני בטוח שבימים ההם, כאשר לא נשקפה כל סכנה ליהודים, הייתה משפחתי מקבלת החלטה לעקור ממקום שהיה ביתה במשך דורות.
בני המשפחה המורחבת היו תמימי דעים כי כיוון שכל המשפחה נשארת בצ׳כוסלובקיה, המעבר של אבי ואימי לארץ רחוקה ומנותקת יהיה כרוך בבדידות. היחסים המשפחתיים בקהילה היהודית היו חמים, קרובים ומלאים בערבות הדדית. חיינו היו נעימים וטובים, גדושים ברגעים רבים של שמחות וחגיגות בחברת משפחתנו הענֵפה, שהתגוררה כולה בעיר.
בנוסף, ארץ ישראל הייתה ידועה כמקום בעל אקלים חם ומהביל, לא מפותח מבחינת תשתיות או מקומות תעסוקה ומצוי תחת שליטה מלאה של בריטניה. לא היה ברור מהו אופי הפרנסה הפוטנציאלית וההסתגלות נשמעה מאתגרת במיוחד.
ילדותי בברהובו הייתה מאושרת מאוד.
גרנו ברחוב סייצ׳ני 46. היה זה רחוב צדדי ושקט, קרוב למרכז העיר, עם מתחם רחב ידיים ששיקף את מצבה הכלכלי האיתן של משפחתי. הוא כלל את חנות המכולת של סבא וסבתא, קלרה ומאיר קסלר, וכן מבני מגורים, רכוש ונכסים רבים.
באותה תקופה לא היו כמעט בנייני מגורים בעיר. קומות נבנו רק במבנים שבהם שכנו משרדי ממשלה שונים או בבתים עשירים במיוחד. מבנה המגורים שלנו, כמו מרבית הבתים באזור, היה חד קומתי, והוא היה מחולק לשלוש דירות מרווחות. באחת הדירות התגוררו סבא וסבתא שלי; בדירה השנייה גרו דודתי ודודי, האני ושלוימה (שלמה) ליינזידר ושני ילדיהם, מגדה וזוליק; הדירה האחרונה הייתה ביתנו, שם גרנו ארנולד ואני עם הורינו, הרמן ופאולה קסלר.
המשך הפרק בספר המלא
תל אביב, דצמבר 2015
״משה, סבא של רועי, מוזמן לברך״.
קמתי באיטיות והזדקפתי. פסעתי בצעדים קטנים לעבר נכדי, שעמד מולי בחולצה לבנה וחגיגית, נרגש ומאושר. התבוננתי בו בחיוך. הילד הקטן והבלונדיני שהיה רץ אליי בכל יום שני בשביל של גן ערבה, קופץ כדי שארים אותו מעלה, ומניח את ידו הקטנה בכף ידי כדי שאקח אותו הביתה, צמח והיה לנער גבוה ויפה תואר.
עצרתי והבטתי סביבי בעשרות קרובי המשפחה והחברים שבאו לחגוג את מסיבת בר המצווה, ישובים אל שולחנות עמוסי כל טוב. דמעות עמדו בעיניי.
נשמתי עמוק והידקתי את אחיזתי בספר התפילה העתיק מן המאה ה־18, ששרד במשפחתה של אווה, אשתי. בזמן השואה הוצפנו הספרים בחדר תפילה פרטי בסלובקיה ונשמרו מכל רע, ועברו למשמרת הדורות הבאים במסיבת בר המצווה של כל אחד מנכדיי.
בידי השנייה החזקתי כיפה לבנה.
כאשר הנחתי את הכיפה על ראשו של רועי וראיתי את עיניו הכחולות מביטות בי, הזיכרונות שבו והציפו אותי. בדיוק כך קרה שנתיים קודם לכן, בחגיגת בר המצווה של איתי. עצמתי את עיניי והתאמצתי לגרש ממחשבותיי את המראות שעלו לנגד עיניי, אמיתיים וחיים כאילו התרחשו רק אתמול, ולא לפני עשרות שנים.
שבתי ופקחתי את עיניי. רועי הביט בי בדאגה, ועניתי למבטו בחיוך. עיניו הבוחנות סייעו לי לשוב להווה. הענקתי לו את הספר ורועי אחז בו בחוזקה. דמעות התרגשות וגאווה חנקו את גרוני למראה נכדי האוחז בידיו נצר תמידי למשפחות שאבדו ולעולם ילדותי.
את המשך הערב העברתי בנעימים, משוחח וצוחק עם קרובי משפחתנו.
באותו לילה התקשיתי להירדם. מחשבותיי נדדו אל אירועים שהתרחשו שנים רבות קודם לכן, נוהות אל אותו ילד תמים שציפה בקוצר רוח לרגע שיחגוג את כניסתו לעולם המבוגרים.
חיכיתי לחגוג את מסיבת בר המצווה שלי בבית הכנסת הגדול והיפה של ברהובו, העיר הצ׳כית שבה נולדתי וגדלתי. בית הכנסת היה הומה אדם בשבתות ובחגים, וזכורה לי מאוד תחושת הקדושה ששררה בו.
כשהייתי ילד קטן והיינו מגיעים לאירועים של בני משפחה ומכרים שנערכו בבית הכנסת, דמיינתי את הרגע שיגיע יומי הגדול, ואעמוד שם בלבוש חגיגי, אקרא בקול צלול מספר התורה כשאבי ניצב לצידי, עטוף טלית וידו מונחת על כתפי. יכולתי בקלות לדמיין בקהל את סבי רכון על ספר התפילה בספסל הקבוע שעליו נהג לשבת, עטוף בטליתו הצחורה, ומביט בנו לפרקים בגאווה. יכולתי לראות בעיני רוחי את אחי הקטן יושב לידו ואת אימי מציצה עלינו בהתרגשות מעזרת הנשים. בית הכנסת יהיה מלא מפה לפה ויכיל את כל משפחתנו הענפה, חבריי מבית הספר ומכרינו הרבים בקהילה.
המציאות הייתה שונה מכל מה שדמיינתי.
בית הכנסת לא המה אדם. הוא היה ריק, פרט לכמה גברים מבוגרים ונשים. בשלב זה נותרו בקהילה שלנו רק קשישים, נשים וילדים.
כל הגברים בעיר מגיל עשרים ומעלה היו מגויסים. ביניהם גם אבא ורבים ממכרינו ובני משפחתנו. סבא נפטר זה מכבר, ולא היה איתי כל קרוב משפחה גברי ברגע המרגש הזה.
נשאתי את הדרשה שלי כאשר רק עיניה העצובות של אימי מלוות אותי מעזרת הנשים. האווירה הייתה כבדה, מעיקה, עצב שרר באוויר.
הכול היה שונה כל כך מדמיונותיי.
זה היה יומיים לפני ראש השנה, ב־27 בספטמבר 1943.
ילדות מאושרת — ברהובו 1939-1930
נולדתי בשנת 1930 בצ׳כוסלובקיה, באזור שנקרא קרפטו־רוסיה. גרנו סמוך לגבולות של צ׳כוסלובקיה עם הונגריה, רומניה ופולין, כך שהאוכלוסייה באזור שלנו הייתה מעורבת וכללה קבוצות שונות, שדיברו שפות שונות.
קצת קשה להאמין אבל במהלך פחות משלושים שנים, הייתה העיר שלנו, ברהובו, חלק מארבע מדינות שונות, ושמה השתנה כמה פעמים. שתי מלחמות העולם הביאו עימן את השינויים האלה והטביעו חותם מיוחד על אזור מגוריי, שהיה בעל השפעה מהותית ועמוקה על גורל יהודי עירי.
עד לתום מלחמת העולם הראשונה ב־1919, היה כל אזור קרפטו־רוסיה חלק מהקיסרות האוסטרו־הונגרית העצומה. לפני שנולדתי הייתה העיר שלנו הונגרית, ונקראה ברגסס. אנשי האזור החשיבו עצמם הונגרים לכל דבר ועניין. השפה השלטת ברחובות עיר הולדתי הייתה הונגרית, כמו גם התרבות והגאווה הלאומית.
סיומה של מלחמת העולם הראשונה הביא לשינויים רבים. המדינות שהפסידו במלחמה נאלצו לשלם בשטחים שנלקחו מהן והועברו למדינות הצעירות שקמו לאחר המלחמה. האימפריה האוסטרו־הונגרית קרסה, ובשטחים הנרחבים שכללה הוקמו מדינות חדשות וביניהן פולין, יוגוסלביה, צ׳כיה ומדינת הונגריה המודרנית.
גרמניה, המפסידה העיקרית של המלחמה, איבדה שטחים רבים וביניהם חבל הסודטים, שסופח לצ׳כוסלובקיה. הונגריה, בת בריתה של גרמניה, נאלצה לוותר על כל אזור קרפטו־רוסיה שבו התגוררו הוריי, שהפך גם הוא לחלק מצ׳כיה החדשה. כך יצא שארצי החדשה הוקמה על חבלי ארץ שעד 1918 חלקם היה שייך לגרמניה וחלקם להונגריה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית.
גרמניה התקשתה לקבל את הפרידה מחבל הסודטים, שהיה מיושב בשלושה מיליון גרמנים. גם המדינה ההונגרית החדשה שקמה הייתה מתוסכלת ממסירת אזור קרפטו־רוסיה ומהפרידה שנכפתה עליה מחלום ״הונגריה הגדולה״. שתי הנקודות אלה ישמשו להבנת האירועים שעתידים להתרחש כעבור עשרים שנה, ב־1938, ולהיות יריית הפתיחה למלחמת העולם השנייה.
ב־1919 הפכו תושבי האזור שלנו מאזרחיה ההונגרים של האימפריה האוסטרו־הונגרית לאזרחי המדינה הצ׳כית הצעירה. שמה של עירנו השתנה ומעתה היא נקראה ברהובו, לא ברגסס.
כאשר אדמה מחליפה ידיים ודגל, אין פירוש הדבר בהכרח שאזרחי האזור עוברים תהליך דומה. הזהות הרגשית של התושבים אינה ניתנת לשינויים מהירים, ואינה מתאימה את עצמה לקצב של האירועים המדיניים או הבין־לאומיים. גם תחת הדגל הצ׳כי, רבים מתושבי האזור שלנו המשיכו לדבר הונגרית ושמרו על המסורת והמנהגים ההונגריים, שהיו חלק מחייהם במשך מאות שנים.
בעבור חלק גדול מהם, היה השינוי מלאכותי ולא תאם את תחושתם וגאוותם הלאומית. הם נותרו נאמנים מאוד לזהותם ההונגרית.
לעובדה זו הייתה השפעה רבה על המשך חיינו.
כל זה קרה עוד לפני שנולדתי, אבל לרקע ההיסטורי יש חשיבות רבה להבנת השתלשלות האירועים.
ברוב הבתים בברהובו דיברו הונגרית, בנוסף לצ׳כית שהייתה השפה הרשמית. שפת הלימוד ברוב בתי הספר הייתה צ׳כית, אך היו גם מוסדות לימוד הונגריים. כיהודים דיברנו גם יידיש, ולמעשה מגיל צעיר דיברתי שלוש שפות באופן יום־יומי ושוטף.
ברהובו הייתה עיירת מחוז טיפוסית, מוקפת גבעות פסטורליות, כפרים ומרחבים חקלאיים. מרחובות העיר נראו היקבים הרבים שהקיפו אותנו. בעיר זרם נהר הווֶרקה, וליבה הפועם היה רחובה הראשי רחב הידיים, שנקרא ה״קורסו״, הטיילת.
שמחנו להיות חלק מצ׳כיה. המדינה הצעירה הנהיגה שוויון הזדמנויות ואפשרה לרבים מאיתנו לשפר את מצבנו הכלכלי דרך עבודה קשה ולימודים: הקהילה היהודית הקפידה על השכלה במקביל לעבודה קשה, וכדי להתפרנס עבדנו בחריצות ולא פקדנו את בתי המרזח. בזכות ההתמדה והעבודה הקשה, רבים מבני עמנו פרחו בעסקיהם ובעזרת השכלתם בלטו גם במקצועות החופשיים. רובם המכריע של הרופאים, עורכי הדין והמהנדסים בברהובו היו יהודים. יהודי ברהובו שלטו במסחר ובמקצועות החופשיים, רכשו אחוזות וכרמים, והקימו בתי חרושת, מכרות וטחנות קמח. אחרים היו בעלי רבות מהחנויות בשווקים, כמו גם בתי המרקחת והמלון הגדול ברחוב הראשי. הצלחתנו בלטה לעיני שכנינו הגויים, אשר זכו לאותה הזדמנות ראשונית, אך לא השכילו לנצלה.
ברהובו הייתה עיר קטנה יחסית והיהודים היו כשליש מכלל תושביה. כמעט כולם הכירו את זה את זה והרגשנו בטוחים להסתובב ברחובות, שברבים מהם פעלו בתי עסק יהודיים. הקהילה שלנו הייתה דומיננטית מאוד גם במוסדות ההשכלה הגבוהה.
בהצלחות האלה טמונים זרעי העוינות והקנאה שיפרחו מאוחר יותר. הגויים ראו לנגד עיניהם את מספרם העולה של בעלי הבתים הגדולים והעסקים היהודיים המצליחים, ולא את המוני עובדי המלאכה הפשוטים, שחיו בדוחק והתקשו לפרנס את משפחותיהם. בהדרגה נוצרה בליבם עוינות נוכח הפריחה הכלכלית, ההשתלטות היהודית על התעשייה והמסחר וההתבססות היהודית במדינה הצ׳כית, בעוד שרבים משכנינו נותרו הונגרים נאמנים.
היהודים כלל לא היו מודעים לרגשות האלה שבעבעו מתחת לפני השטח בקרב שכנינו וחברינו הלא יהודיים, ושיפרצו מאוחר יותר כלבה של הר געש כאשר האדמה תוכשר לכך.
ההשכלה והמעמד הכלכלי האיתן לא היו כרוכים בוויתור על סממנים דתיים. שמרנו בקפדנות על המסורת היהודית. חלק מהיהודים הגדירו עצמם חרדים והתלבשו בהתאם, אך כולנו היינו שומרי מסורת והקפדנו מאוד על הלכות הדת. גברים יהודים חבשו כובע ככיסוי ראש וגם הילדים לא יצאו מהבית גלויי ראש. כובע היה למעשה הכיפה של אותם ימים — סימן ההיכר של הורינו וגם שלנו, הילדים. אבי חבש מגבעת, אך לא גידל זקן.
בדומה לכל המשפחות היהודיות בברהובו שמרנו בקפדנות על השבת ועל הלכות הכשרות, פקדנו בקביעות את בית הכנסת וקיימנו את מצוות החגים. הדת הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום. הייתה זו מסורת שהועברה מדורי דורות. המדינה הצ׳כית הצעירה תמכה בחופש דת, כך שלא חשנו מובדלים או מאוימים בשום מובן.
הקהילה שלנו נודעה בכל סביבותיה במוסדות התפילה והתורה הרבים והפעילים שהיו פזורים בה. בית הכנסת הגדול של ברהובו ניצב במלוא הדרו במרכז העיר, והיה אבן שואבת בשבתות ובחגים. בתי תפילה נוספים, מקוואות, בתי מדרש ומוסדות לימוד קטנים היו פזורים ברחבי העיר.
ביום הכיפורים היינו נוהרים לבית הכנסת. תחושת חג כללית אפפה את רחובות העיר ובכל המרחב הציבורי בירכו אנשים איש את רעהו ב״חתימה טובה״. בזכות נוכחותם המשמעותית של היהודים בחיי התרבות של העיר והחיבור ליחסי ״אדם וחברו״, הטביע יום הכיפורים את חותמו על העיר כולה.
מדי שישי לפני ארוחת הערב הלכנו אבא, אחי הקטן ארנולד ואני לבית הכנסת השכונתי, הקרוב למקום מגורינו. לאחר סיום התפילה היינו שבים הביתה, עורכים קידוש ונהנים ממטעמיה של אימי. אהבתי מאוד את ארוחת ערב שבת בבית הוריי. אחרי הארוחה נהגנו לפגוש את סבא, סבתא והדודים. היינו יושבים בצוותא ומשיחים בינינו עד שעות הערב המאוחרות.
בבוקר שבת נהגנו ללכת לבית הכנסת הקרוב יותר, ״עושה חסד״. היה זה בית הכנסת השני בגודלו בברהובו, קטן רק במעט מבית הכנסת הגדול והמפואר שבמרכז העיר. ההגעה אליו הייתה כרוכה בהליכה ארוכה למדי מביתנו, כ־25 דקות. בחגים צעדנו כולנו לבית הכנסת, לבושים לבן, ובכל קרן רחוב היינו פוגשים שכנים ומכרים.
קרובי משפחה שלנו שביקרו במקום לאחר המלחמה סיפרו כי בחצר בית הכנסת, שקיים גם כיום, הוקמה אנדרטה המנציחה את זכרם של אלפי הנספים, יהודי העיר.
את רוב השבת העברנו בבית, עם משפחתנו. הרחובות היו שקטים. לרוב האנשים לא היו אז מכוניות פרטיות ואמצעי התחבורה הציבורית העיקרי היה כרכרות סוסים. המעטנו לנסוע, ללא קשר לקדושת השבת. כלי ההתניידות העיקרי שלנו היה רגלינו.
מדי שבת בשעות אחרי הצוהריים היינו מטיילים ברחובות העיר. זכור לי מראם של בני הנוער שישבו על הספסלים הפזורים ברחוב הראשי, שבו היו שדרות של עצים. המוני צעירים היו גודשים את האזור, משוחחים וצוחקים.
הגדרנו את עצמנו דתיים־ציוניים. בניגוד לארצות מערב אירופה שבהן רחקו יהודים רבים מן היהדות ודבקו בציונות החילונית, השמירה על המסורת וקיום המצוות של הדת היהודית היו בעיני הוריי חלק בלתי נפרד מהיותם ציוניים.
בברהובו היה ארגון ציוני גדול למדי ואבי היה פעיל בו. בשנות ילדותי הראשונות עדיין אפשר היה לעלות לארץ והציעו למשפחתנו לקבל סרטיפיקט, אישור עלייה לארץ ישראל. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 החליטו יהודים רבים לעזוב את אירופה ולהגר לישראל. בתקופה הזו גברה האנטישמיות בגרמניה הנאצית ובארצות מזרח אירופה, אך במקום מגורינו לא הייתה כל תחושה של עוינות או הסתייגויות מיהודים. אנטישמיות לא הייתה מושג שהכרנו כילדים.
הוריי היססו. אבי, שהיה פעיל ציוני נלהב, הביע רצון עז לנסוע לארץ ישראל, אך בהתייעצות שקיימו הוריי עם בני המשפחה המורחבת הביעו כולם הסתייגות עקרונית מהרעיון. היה זה בלתי אפשרי שכל בני המשפחה יעלו, כי האישורים היו מוגבלים. גם אם הייתה אפשרות כזו, איני בטוח שבימים ההם, כאשר לא נשקפה כל סכנה ליהודים, הייתה משפחתי מקבלת החלטה לעקור ממקום שהיה ביתה במשך דורות.
בני המשפחה המורחבת היו תמימי דעים כי כיוון שכל המשפחה נשארת בצ׳כוסלובקיה, המעבר של אבי ואימי לארץ רחוקה ומנותקת יהיה כרוך בבדידות. היחסים המשפחתיים בקהילה היהודית היו חמים, קרובים ומלאים בערבות הדדית. חיינו היו נעימים וטובים, גדושים ברגעים רבים של שמחות וחגיגות בחברת משפחתנו הענֵפה, שהתגוררה כולה בעיר.
בנוסף, ארץ ישראל הייתה ידועה כמקום בעל אקלים חם ומהביל, לא מפותח מבחינת תשתיות או מקומות תעסוקה ומצוי תחת שליטה מלאה של בריטניה. לא היה ברור מהו אופי הפרנסה הפוטנציאלית וההסתגלות נשמעה מאתגרת במיוחד.
ילדותי בברהובו הייתה מאושרת מאוד.
גרנו ברחוב סייצ׳ני 46. היה זה רחוב צדדי ושקט, קרוב למרכז העיר, עם מתחם רחב ידיים ששיקף את מצבה הכלכלי האיתן של משפחתי. הוא כלל את חנות המכולת של סבא וסבתא, קלרה ומאיר קסלר, וכן מבני מגורים, רכוש ונכסים רבים.
באותה תקופה לא היו כמעט בנייני מגורים בעיר. קומות נבנו רק במבנים שבהם שכנו משרדי ממשלה שונים או בבתים עשירים במיוחד. מבנה המגורים שלנו, כמו מרבית הבתים באזור, היה חד קומתי, והוא היה מחולק לשלוש דירות מרווחות. באחת הדירות התגוררו סבא וסבתא שלי; בדירה השנייה גרו דודתי ודודי, האני ושלוימה (שלמה) ליינזידר ושני ילדיהם, מגדה וזוליק; הדירה האחרונה הייתה ביתנו, שם גרנו ארנולד ואני עם הורינו, הרמן ופאולה קסלר.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
