הרוצח האחרון בפתח תקווה

1.
הסיפור על המגִִיה

השאלה שהטרידה את המתרגם פלג דדון זה רבע שעה היתה: איך ניתן לכתוב "תחושה של בדידות ביער" במילה אחת. המילה Waldeinsamkeit, שזו היתה משמעותה, נקרתה לפניו בספר שתירגם מגרמנית, והוא שבר את הראש על פתרון אלגנטי. הוא אהב להיתקל במוקשים כאלה והתענג על מלאכת הפירוק שלהם. אולי "בדידות יערית"? חשב. לא. לא מספיק יפה.

בניגוד לאופיו הזהיר וההססני — ויעידו שכניו שהיה איש מופנם שעלה וירד בצעדים חרישיים ונצמד לקירות — על עבודות התרגום שהופקדו בידיו נהג להסתער בפראות. הוא חפר מנהרות והתחפר בשוחות וחתר למגע ותקף מהאוויר ומהים ומהיבשה. "בדידות יערית" לא היתה מדויקת מספיק. וגם ארוכה מדי. הוא רצה להכניס את כל ההרגשה במילה אחת, כמו במקור הגרמני.

הוא עקשן, כך אמרו עליו. אמרו גם שהוא איש נוקדן, וכחן ויהיר, אך באותה נשימה נאלצו להודות שכל אלה הופכים אותו למתרגם איכותי. היו שאמרו שהוא טוטלי וממש בולע את הטקסט ואז מוציא אותו, מושלם, בשפה אחרת. "נכנס מהפה, יצא מהתחת," אמר פעם חברו הטוב, המתרגם אופיר גרינברג, מסווה את קנאתו בהלצה.

וקנאה רבה היתה שם. כל הדיוט ששולט בשתי שפות יכול להעביר סיפור משפה אחת לאחרת, ורבים יודעים לשוות לתרגומם נופך ספרותי; אבל לרקוח תרגום שלוכד את רוחו של הסיפור על כל שכבותיו, על ההקשרים התרבותיים שנרמזים בו, על קצבו הפנימי ועל צבע השפה, והכול בעטיפה מילולית טעימה ומענגת שעושה חשק לקרוא — זאת כבר אומנות השמורה ליחידי סגולה כמו פלג.

מלבד המעלות הללו היה פלג גם בנוי היטב, עילה נוספת לקנאה. אולי רחב מעט באגן, אולי רופס מעט בבטן, אך לבד מאלה נאה בתכלית. את שערו נהג לאסוף על עורפו בגומייה, שכן השיער הארוך צמח לשלושה כיוונים שונים מתוך שני קודקודים שזיהה אצלו פעם ספר נשים שלמספרתו נקלע. תופעה נדירה, הוסבר לו. אלמלא ריסן את שערו בגומייה היה נראה בכל שעות היום כאילו זה עתה קם משינה. מפאת היותו של פלג אנציקלופדיה מהלכת היו שני הקודקודים יאים לו, באופן סימבולי.

לא היו לו חיים קלים, לאיש המצוין והקפדן הזה. הוא עבר מפרויקט לפרויקט, תקוע בין הלקסיקונים ומילוני הסלנג ומאגרי הביטויים והתזאורוס העברי, ומסר את מיטב שעותיו למעשי התרגום. ולמרות הקושי מעולם לא זייף ולא ויתר לעצמו. "חורשיות," חשב. הלחם של חורש וחרישיות. זה היה כמעט טוב, אבל עדיין לא השביע את רצונו. אולי "יעריריות"? יער ועריריות. פלג פתח מילון לוודא. ערירי: "חשׂוך בנים" או "בודד". מצוין. יש פיצוח. הוא הקליד את המילה "יעריריות" ביד בוטחת, נשם בהקלה והמשיך הלאה, בדרכו אל המוקש הבא.

על חיבתו הרבה של פלג למילה הכתובה העידו מדפי הספרים הקורסים בדירתו. הוא עצמו החל לכתוב כבר בכיתה ו', כשחיבר סיפור תעלומה חדש של חברי השביעייה הסודית. בכיתה ט' כתב ספר בסגנון סטיבן קינג, ב־י"ב כתב נובלה של עגנון, ובצבא כתב סיפור של אתגר קרת. אחרי השחרור, כשהחל ללמוד באוניברסיטה ועבד כמגיה במשרה חלקית במערכת מקומון קטן, כבר שקד על רומן משלו, רומן עם טריק, ועמל על פיתוח קול ייחודי משל עצמו.

שבעה סיפורים שלכאורה לא היה קשר ביניהם הרכיבו את הרומן, אבל למעשה בכל סיפור היתה דמות משנית קטנה שהפכה להיות הדמות הראשית בסיפור הבא, פטנט ששימר את סקרנותו של הקורא הנבון וגרם לו לנסות לנחש איזו דמות קטנה תתגלגל להיות גדולה וכיצד. הסיפור התרחש בעיר הולדתו של פלג, פתח תקווה, אך כמודלים ליצירת הדמויות, השתמש בשכניו התל אביביים לבניין. העניק להן תווים ממראם החיצוני וקווים מאישיותם, וציר המתח הדרמטי התלפף סביב דמותו של מגיה, דמות שהיתה מבוססת על פלג עצמו באופן שהצביע על הומור עצמי. הסיפור הפותח מבין השבעה עסק במגיה שצובר עלבונות מכתבי מערכת העיתון שמזלזלים בו, ובסיפורים הבאים הכין פלג את הקורא למעשה הרצחני, המפתיע, שיעשה אותו מגיה כבדרך אגב בסיפור האחרון, מעשה שהקפיץ את הרומן "הרוצח האחרון בפתח תקווה", לדרגת יצירת מופת. אבל הרחוב הספרותי באותה העת לא היה ערוך להופעתו של פלג דדון, וכך קרה שחמישה מו"לים שונים דחו את יצירתו בתואנות מתואנות שונות.

הסטודנט הצעיר לא היה מעורה דיו בביצת הספרות המקומית ולא ניסה לערער ולהתווכח. מהערותיהם של העורכים הדוחים, כך אהב לכנות אותם, עלה שלא השכילו לקלוט את ההומור שלו, והוא היה רגיל לזה. מכריו הקרובים ובני משפחתו ידעו שהוא מצחיקן, היו ביניהם שקראו לו גאון, אבל לאנשים מבחוץ לקח זמן להבין אותו. מישהי שיצא איתה באותה תקופה עזבה אותו כי היה "בדרן כפייתי" — כך ממש כינתה אותו. "לא צריך להצחיק בכוח," אמרה, מציגה לראווה את בורותה.

אך מים רבים זרמו בנהר מאז, ובינתיים הספיק להשלים את לימודיו, להתמחות בספרות גרמנית, ואף קיבל מהוריו מלגה ללימודים בגרמניה. מהנֵכר כתב ביקורות על תרגומים עבור המגזין המקוון "ונדל־איזם", ועם שובו ארצה, משכיל ומבוקש, הרחיב את כתיבת הביקורת גם לספרות מקור, החל לתרגם מגרמנית והשלים הכנסה כמורה לספרות בבית ספר תיכון, עבודה שסידר לו מכר, ריף הרשטיק, שלימד אזרחות באותו בית ספר. תרגומיו של פלג זכו לשבחים בקרב יודעי ח"ן, שהיו לא רבים אך רבי־השפעה.

בליל קיץ אחד, כאשר לא הצליח להירדם ובשביל לעייף את עצמו סידר וניקה את הבית, כמעט זרק לפח מחשב ישן. למזלו, התעוררה סקרנותו והחליט לחטט בו רגע לפני שנפרד ממנו, וכך מצא בתוכו את אותו רומן דחוי בסיפורים. כל הלילה ישב וקרא את הסיפור על המגיה, ופרצי צחוק רמים נפלטו מפיו. זה מצחיק נורא, אמר לעצמו, ויצא למרפסת וקרא אל חשכת הליל: "זה מצחיק נורא!" עד שנביחות כלבים שהעיר השיבו אותו פנימה. למחרת סימן באדום מקומות בעייתיים והחל לעבוד על הסיפור הבוסרי ממרום גילו וניסיונו, ושקע עד צוואר בשכתוב ובעריכה. לבית הספר הודיע שלא ישוב ללמד בספטמבר והציע שימצאו מורה מחליף, ואת כתיבת מאמרי הביקורת הקפיא זמנית. הוא ביקש מהוריו מענק התפנות לשנה, ואת כל זמנו ומרצו הקדיש למלאכת הכתיבה.

גם כאשר חברו הטוב אופיר גרינברג הזמין אותו להצטרף אליו לנסיעה ליריד הספרים הבין־לאומי בלונדון, לחפש ספרים להוצאות הספרים בארץ ולהציע את עצמם כמתרגמים, סירב. אופיר ניסה לשדל אותו לנטוש את שולחן העבודה כאילו חשש שפלג יהפוך לסופר מצליח וישאיר אותו מאחור. יחפשו ספרים כל אחד כחפצו, נידנד אופיר, פלג בגרמנית ובפולנית ואופיר בצרפתית וביפנית, וישובו ארצה עם השלל. אבל פלג רק רצה להיעזב בשקט ולהישאר בבית ולעבוד.

כעבור חודש שלח את הסיפור הראשון, שלם וגמור, להוצאת הספרים "פנדורה", שנחשבה בעיניו להוצאה האיכותית ביותר בארץ. הוא העריך מאוד את העורכת הראשית, פסגה ורשבסקי, שטעמה בספרים ובסופרים היה יוצא מן הכלל ומעולם לא הוציאה לאור ספר רע. במכתב המצורף ציין שזו טעימה מספרו, שיש ברשותו עוד שישה סיפורים, והסביר בהרחבה את הקשר המבני והעלילתי ביניהם. ומרגע ששלח, החליט לא לחשוב עוד על כתב היד עד שתתקבל התשובה.

2.
הביצה הספרותית

לאחר שנה של היסוסים ושכתובים שלחה נויה בליזובסקי את כתב היד הראשון שלה לשלוש הוצאות ספרים שונות, כאלה שאהבה את מרכולתן בדרך כלל, וכל השלוש יצרו איתה קשר. ראשונה התקשרה בשעת בוקר מוקדמת העורכת גרטה שוורצוולד מהוצאת "גרשיים", והכריזה: "נויה בליזובסקי, את הולכת להיות סופרת," ובו־ברגע, בגיל עשרים וחמש וחצי, החיים האמיתיים של נויה בליזובסקי, חיי הסופרת שנועדו לה ושהמתינה להם כל השנים באוניברסיטה, התחילו. גרטה ונויה קבעו להיפגש בעוד שבועיים, לכשתשוב גרטה ארצה מיריד ספרי הילדים באיטליה. נויה התבקשה לעבור עד אז על החוזה הסטנדרטי שגרטה שולחת אליה ממש עכשיו, "הנה, שלחתי, תבדקי אם הגיע," ולהכין הערות, אם תהיינה.

כעבור יומיים התקשר פרופסור עמית בכיר, העורך הראשי של "דימרי־סילברה", הוצאת הספרים הגדולה בארץ, ואמר: "אני רוצה להצדיע לך, נויה. בואי ניפגש לדבר על כמה עשירה את הולכת להיות מעכשיו." לא רק שעמית דיבר על כסף, אלא אף מיהר וקבע לקיים פגישה בעוד ארבעה ימים, שני דברים שהקנו לו יתרון על פני גרטה שוורצוולד. נויה פתחה את ארון הבגדים שלה ומצאה שם רק טוניקות דהויות לבית, ג'ינסים וטריקו לאוניברסיטה או שמלות צמודות וחשופות לדייטים. שמלה פשוטה ונאה לפגישת עסקים לא היתה שם, ולמעשה, מעולם לא היתה לה; לא היו לה עסקים. היא מיהרה לרכוש אחת בצבע אפור־כחלחל מעושן, עם שרוולי שלושת־רבעי וכפתורים מלפנים, והתאימה לה זוג נעלי אוקספורד ותיק צהוב. בבוקר הפגישה עם עמית התלבשה והתאפרה קלות, וכשהכתיפה את התיק הצהוב ויצאה אל רכבה, הטלפון צילצל.

פסגה ורשבסקי מהוצאת "פנדורה" לא התקשרה בעצמה. המזכירה שלה התקשרה, רגע לפני שנויה התניעה את רכבה בדרכה להיפגש עם עמית ולנהל מולו משא ומתן על החוזה לספר. ומכיוון שכבר קבעה איתו והתלבשה והתארגנה, נסעה לפגוש אותו. מתוך נימוס שתתה איתו קפה על חלב שקדים, האזינה להצעתו ונסעה לחתום ללא משא ומתן אצל המתחרה, העורכת הטובה בארץ, פסגה ורשבסקי.

לאחר שחתמו, התהלכה נויה בשדרה ומשכה את הזמן בטרם שבה לרכבה. היא הרגישה שהאוויר שהיא נושמת קיבל איכות חדשה, טעם לוואי יוקרתי, וידעה בוודאות שמשהו התחלף במשהו אחר וכבר לא ישוב. כמו להחליף ארץ מגורים, ארץ ענייה בארץ רווחה, לתמיד. מרגע זה והלאה החיים שלה יהיו חיי ברנז'ה זוהרים בביצה הספרותית. במספרה, למחרת, בקשה לשזור בשערה הבהיר גוונים בלונדיניים ולגזור אותו עד קו השכמות. היא ידעה שתואר הסופרת החדש יזמן לה מפגשים עם דמויות ססגוניות ועם מעריצים ואנשי רוח, כאלה שתוכל לבחור לה מתוכם את המוצלחים ביותר לבילוי הרפתקאות רומנטיות, והתכוננה.

אבל לא כך היה. הכתיבה התגלתה כסתם עבודה, ככל עבודה בודדה, ולגברים לא היה אכפת, להפתעתה, אם היא סופרת או לא. פעם בכמה זמן היתה קונה מחשב חדש ומתיישבת וכותבת בו, אלא שזה לפתע התקלקל לו. האישה האחראית, שציפתה מכולם להיות הגונים כמותה, היתה ממהרת אל החנות וקובלת: איך ייתכן שמחשב חדש עושה כאלה בעיות? ומהחנות היו מסבירים שמשחלפו שלוש שנים ממועד הרכישה, לא מדובר עוד במחשב חדש. ונויה היתה ממצמצת בתדהמה ופיה יבש ממילים. כיצד חלפו להן ככה השנים בלי שהרגישה ובלי שהספיקה לשים לב לעצמה? רק כתבה עוד ספר או שניים ושָמנה מהישיבה האין־סופית מול המחשב, וזהו. בבית הביטה במראה, נבהלה ונסה בחזרה אל המחשב. המחשב החדש היה הפעם יפה במיוחד, זהוב ודקיק, כך שתוכל לצאת איתו לכתוב בבתי קפה וללכוד ברשתה גברים אגב עבודה. גם תיק יוקרתי לנשיאת המחשב רכשה, תיק אלגנטי בצבע שמפניה ורודה. היא יצאה מדי יום עם התיק וישבה בבתי הקפה של הביצה, מוקפת בסופרים ובמתרגמים ובמשוררים ובקולנוענים, מנסה לכתוב ולאתר גבר מעניין, אומן, רצוי סופר.

היא חשבה כמה צדק אביה. איך העבירה את שנותיה הטובות, מגיל עשרים עד עשרים וחמש, בחוג לספרות, בניגוד לעצתו. הוא הציע לה לבחור בחוג לכלכלה או למתמטיקה כי שם לומדים הרבה גברים. "בחוג לספרות יהיו רק נשים, חבל על השנים הטובות שלך," ניבא וצדק. הגברים בחוג לספרות היו רק המרצים, והם היו סופרים ומשוררים נשואים באושר ועם רגל אחת בקבר.

עם סיום התואר השני עדיין נותרו לנויה הקשישה בת העשרים וחמש שרידי יופייה, וכששזרה בשערה הבהיר את אותם גוונים בלונדיניים, נראתה מצוין. אבל המחזרים שאיתם ניאותה לנהל מערכות יחסים נשברו אחד אחד כאשר הסתערה בהשראת פתע על כתיבת איזה ספר ושכחה מהם וביטלה תוכניות ולא השיבה לטלפון. פעם אחת נחתה עליה ההשראה דווקא בבוקרה של נסיעה לחופשה זוגית בצפון איטליה, וכדי שהכסף לא ייזרק כולו לפח, נאלץ בן הזוג המופתע לטוס בגפו לעשות סקי ולהתחמם מול האח בחדר מלון רומנטי. "יותר גרוע מלחיות עם רופאה סטאז'רית," אמר לה כששב משם, ונטש אותה.

בן זוג אחר היה אלרגי לחתולים העיוורים והגידמים שלה והציב אולטימטום, ונויה, שהצילה וגידלה אותם כנסיכים בניסיון לפצותם על הנכויות שהסבו להם חיי הרחוב, ויתרה על בן הזוג. אחד אחר אמר לה ברגע של כנות שהוא מקנא בספר שהיא עובדת עליו, ומשלא באה לקראתו והפסיקה לכתוב — עזב. ובכל הזמן הזה נויה לא ויתרה על חלומה, למצוא סופר. סופר שונה ממנה, לא סופר מתח, לא יוצר של רבי־מכר. מישהו מיוחד, מוכשר ונדיב, שכתיבתו עמוקה ומרגשת. סופר שמעצם היותו אדם כותב יבין מדוע היא זקוקה למקבצי שקט גדולים ויזדקק למקבצים כאלה בעצמו, אחד שיכיל את השבועות שבהם היא נעלמת לחדר העבודה בטרם שחר ויוצאת ממנו אחר חצות, ואת התפרצויותיה הרגשיות לפני ואחרי פרסום ספר. אבל היא לא מצאה כזה. הרעש בבתי הקפה לא הניח לה להתרכז בכתיבה, צווארה כאב, ובסופו של דבר הונח המחשב הזהוב על שולחן העבודה, כמו המחשב הפשוט שהיה לה לפניו, ותיק הנשיאה היוקרתי עבר ממקום למקום ומחדר לחדר עד שמצא את דרכו לבוידעם.

והשנים חלפו, והמחשבים התקלקלו בזה אחר זה, וגם החתולים. מדי פעם מת אחד מסרטן או מאי־ספיקת כליות, ונויה לא עמדה בשברון הלב ומיהרה להציל גור חדש תחתיו, וחייה היו רצף לולאתי של רכישת מחשבים והצלת גורים וכתיבה אין־סופית, וכבר מלאו לה שלושים וחמישה חורפים של ייאוש ולאחריו של השלמה עם המצב, כאשר אל מפת חייה פסע ונכנס הסופר מואב רג'ואן.

3.
רמות אחרות

פסגה ורשבסקי חיבבה את נויה, ולא רק בגלל שהיתה סופרת מתח רבת־מכר, כזו שמכניסה ממון רב לבית ההוצאה, ובכך מאפשרת לפסגה להוציא לאור ספרות פחות משתלמת כלכלית ויותר יוקרתית. היא חיבבה אותה כי נויה היתה חרוצה, אחראית, נאמנה וצפויה מראש. כשפסגה חיזרה אחרי הסופר המבטיח מואב רג'ואן בניסיון להחתים אותו אצלה, הציעה לתת לו את מספר הטלפון של נויה, שיתייעץ איתה, והוא הסכים.

בשיחה הוא נשמע לנויה גבר איכותי ונעים. היה לו קול רדיופוני, רך ועמוק, והוא הקשיב לה באמת כשייעצה לו. הם גלשו לנושאים נוספים וגילו שנולדו בהפרש של יום אחד זה מזה, ואפילו על המצב הפוליטי שוחחו מעט, לגשש ולראות מי בעד מה. לאורך השיחה בנתה בראשה את דמותו נאת המראה, ולאחר השיחה גילתה שהיא ממשיכה לחשוב עליו, רכשה את ספרו הראשון והיחיד ושקעה בקריאתו, וכעבור כמה ימים התקשרה אל פסגה ואמרה שהיא חושבת שהוא סופר מצוין. עוד יומיים עברו, ופסגה הזמינה אותה לארוחת יום הולדת משותפת לשני העקרבים, נויה ומואב. אמנם יום הולדתם יחול רק בעוד כמה שבועות, אבל מואב חתם אצל פסגה, וזו הזדמנות לאכול טוב ולשתות קצת. נויה לבשה שמלת סריג שחורה וארוכה, ולרגליה נעלה נעלי פלדיום אדומות. היא קנתה למואב בקבוק ויסקי קטן, למקרה שיביא גם לה מתנה, ועטפה אותו בדף צבעוני שתלשה ממגזין אופנה. היא הסתירה את המתנה היטב בתחתית התיק הצהוב, למקרה שלא יקנה לה דבר, ויצאה לדרך.

פסגה ורשבסקי ובעלה רותם שמלצר התגוררו בשכונת נוף ים בהרצליה, שכונה שהקסימה את נויה התל אביבית כי היו בה מקומות חנייה בשפע. היא דפקה בדלת באיחור קל, וכשנכנסה פגשה באף ענקי, עקום ומזרה אימים, שהציץ בה מתוך פרצוף תוהה ובוחן.

"תכירו. נויה, מואב. מואב, נויה."

נויה המבועתת בלעה רוק, התאמצה לחייך ולחצה רפות את ידו של מואב. הוא חייך תחילה, אך משהבחין בהסתייגות שבעיניה מיהר להשפיל את אפו ובעקבותיו את מבטו, ומאותו הרגע לאורך כל הסעודה לא הביט בה. את בקבוק הוויסקי שקנתה לו לא נתנה לו, והוא נותר עטוף וחבוי עמוק בתיק. אם מואב קנה לה משהו, לא היה אפשר לדעת; הם לא החליפו יותר מארבעה או חמישה משפטים לאורך כל הערב. כישרונה לניהול שיחות חולין קולחות השתתק מאכזבה, והיא התאמצה להסוות את שברון הלב ולהעמיד בכל זאת פנים מחייכות. היא לא יכלה שלא לכעוס עליו. בקולו הרדיופוני ובדבריו הנבונים בשיחתם הטלפונית כאילו שיקר לה, מכר לה מצג שווא, גרם לה לחשוב שהוא נאה ומושך. היא רצתה כבר להיות לבד ולבכות, אבל חייכה אליו כאילו היה סתם בחור רגיל.

לאחר שמואב נפרד ונסע הביתה, נעתרה נויה לקפה אחרון עם פסגה. השתיים השאירו את רותם למלא את המדיח במטבח ופרשו לחדר הישיבות הביתי, לדסקס עניינים אחרונים לגבי ספרה השישי של נויה, שעמד לצאת לאור. פסגה שאלה מה היא חושבת על מואב, ונויה אמרה שהוא נראה אדם נחמד מאוד אבל לא לטעמה. פסגה אמרה שלדעתה הוא סקסי "ברמות אחרות" ושהיא שמעה שהוא הזיון הכי טוב בעיר, חד־משמעית.

עם המידע הזה נהגה נויה לתל אביב והלכה לישון, ולמחרת התקשרה אל מואב להתנצל על שלא היתה קומוניקטיבית בפגישה. "הבאתי איתי מצב רוח מהבית, זה לא קשור אליך בכלל," שיקרה. היה מוזר לה לשמוע את קולו שוב בטלפון. שוב הפך לגבר הנאה שדמיינה בראשה, ונאלצה להכריח את עצמה לחבר את הקול הנעים עם האף מזרה האימים. מואב אמר שהיא הקדימה אותו. הוא בדיוק התכוון להתקשר ולומר שהיה לו נעים מאוד להכיר אותה ולהתנצל על שהוא עצמו לא היה קומוניקטיבי במיוחד. היא אמרה לו שהוא היה קומוניקטיבי במידה הנכונה יחסית למה שהיא עצמה איפשרה, וכששאל השיבה שכן, היא תשמח להיפגש איתו לחוויה מתקנת. היכן שירצה, הוסיפה. אך במקום להזמין אותה אליו הביתה ליין ולסושי כפי שנהוג בעיר, הוא הזמין אותה לטיול בטיילת ולסעודה במסעדה.

במשך שבועיים עינה אותה בטיולים, במסעדות, בהופעות מחול ובהצגות, ונענה רק בחטף לניסיונותיה לנשקו לפרידה בסוף הערב. היא אמרה למשוררת שלומצי כץ, חברתה הטובה, שהיא חושבת שאולי הוא הומו או שהוא סובל מבעיות זקפה או שיש לו זין קטן מדי שמביך אותו. שלומצי הציעה בכל זאת לייצר סיטואציה מינית ולבדוק לפני שממשיכות הלאה. הרי פסגה לא סתם אמרה את מה שאמרה, הרי לא ייתכן. בערבו של אותו יום שתתה נויה במסעדה כמות גדולה מהרגיל של יין, וכשהחל להיפרד ממנה בתחתית גרם המדרגות בביתה שברחוב פומבדיתא, אחזה בצווארון חולצתו ומשכה אותו אליה בשכרות חיננית.

"למה אתה לא שוכב איתי? למה למה למה?" שאלה בסקרנות.

הוא אחז במותניה והצמיד אותה אליו. "כי אני מכבד אותך."

"אז תשכב איתי בצורה מכובדת!"

למחרת התקשרה אל שלומצי ודיווחה שפסגה צדקה, וכך בגיל שלושים וחמש קרה לה מה שחלמה וקיוותה לו זה עשר שנים: היה לה חבר סופר.

החודשים הראשונים היו מתוקים מדבש. ההתאמה היתה מושלמת, וההבנה זה את צרכיו של זה, שתחילה נראתה לנויה טובה מכדי להיות אמיתית, היתה למובנת מאליה. די מהר הם החליטו שאין טעם לחכות ושכדאי להתקדם ולעבור לגור יחד. הם שכרו בית גדול בצפון החדש של תל אביב וכיסו את עלותו החודשית בעזרת דמי השכירות שקיבלו כל אחד על דירתו.

בביתם החדש, שהיו בו חמישה וחצי חדרים גדולים, השתרע חדר ספרייה שגודלו כגודל אולם בינוני, וכל קירותיו מדפים לספרים ואפילו סולמות הזזה לטיפוס אל המדפים הגבוהים היו מחוברים למסלולים סמוכים לתקרתו.

"הספרייה הזאת מושלמת בשביל הסדנאות שלך," אמר מואב כשראו את הדירה לראשונה.

נויה התמוגגה מכך שחשב דווקא עליה, ומכך שהביע את הסכמתו לעריכת הסדנה הביתית שלה בדירה המשותפת, על חשבון פרטיותו שלו. "לגמרי," אמרה ונשקה אותו. "וגם לך תהיה סדנה ותוכל לקיים אותה כאן. אתה תראה."

"תראי איזה רוחב, זה לא חדר, זה אולם קונצרטים." הוא צחק. "חמישים אנשים ייכנסו כאן בלי למצמץ."

"אני לא יכולה ללמד יותר מחמישה־עשר במפגש."

"אני יודע, אבל אני רק אומר. ואגב, גם את הסדנה של הפנסיונרים תוכלי להעביר כאן, נארגן להם כורסאות וספות כמו שהם אוהבים."

"תודה שאתה חושב על הכול, מותק. אני אוהבת אותך אבל לא צריך להגזים." היא שבה ונשקה לו. "הסדנה של הפנסיונרים תישאר בסלון של אמא שלי."

"למה? יהיה להם טיול קטן. הזדמנות לצאת מהבניין. תני להם לעשות קצת כושר."

"שום כושר. הם עלולים למות בדרך ולא להגיע."

ארגזי ספרים רבים מספור הובאו לחדר הספרייה הענקי, הן מביתה של נויה והן מביתו של מואב, ונפרקו בזהירות ובאהבה. כאות לנצחיות הקשר ביניהם עירבבו את הספרים אלו באלו על המדפים, וסידרו אותם מחדש, לפי סוגות. נויה נכנסה להתגורר בדירה כמו פוסעת על ענן, מחובקת עם המנשא של ארווין החתול שלה, מנושקת על ידי מואב ואפו, ולא חשבה אפילו לרגע על האמרה האנגלית: היזהרו במשאלותיכם.