הדמיון והמוח

פרק ראשון
"ראי" פעולות
 

1.1  הַדמָיוֹת "ראי" וחיקוי
"נוֹירוֹני הראי" מצדיקים את שמם, מפני שהם יוצרים מעין בבואה או השתקפות של התנסויות ממשיות (כמו אכילה) בזמן שמשחזרים אותן בדמיון (למשל, כאשר מתבוננים במישהו אחר אוכל). ייחודם הוא בכך, שאותם תאי עצב מגיבים באופן דומה על חוויה פעילה (אני אוכלת) ועל הדמיה מוחשית של אותה חוויה בייצוג פנימי בלבד. אירוניה על חשבון המתודה המדעית היא העובדה שנוֹירוֹני הראי התגלו לגמרי במקרה, ולא כתוצאה מתיאוריה או ניסוי מכוּון: מישהו עבר במעבדה והופתע לשמוע את צפצוף האלקטרודות באזור מוח של תנועה, כאשר הקוף רק צפה בביצוע פעולה מול עיניו [364].
ב־1992 פירסמו חוקרים איטלקים את הממצאים רבי־ההשלכות שהתגלו באקראי: תאי עצב (נוירוֹנים) מסוימים במוח הקוף משקפים, כמו ראי, פעולות של קוף אחר או של הנסיין [94; 364]. תאים אלה שולחים אות עצבי הן כאשר הקוף עצמו מבצע פעולה כלשהי והן כאשר הוא צופה באחר העושה אותה פעולה. חפיפה זו מעידה על שיחזור פנימי של תנועות גם בזמן התבוננות סבילה, אמנם בהבדלי עוצמה של תגובת נוירוני הראי.
במוח האדם מגיב "ראי הפעולה" כאשר הנבדק במכשיר הסריקה מסתכל בלבד בתנועות של אחר, כאשר הוא מחקה אותן ביודעין (כלומר צופה ומבצע כאחד), וכאשר הוא מתבקש רק לדמיין אותן [147; 170; 236; 238]. דרגת הדיוק והוודאות של נתוני הסורק על מוח האדם היא אכן קטנה מזו המושגת בהצמדת אלקטרודות לתאי עצב בודדים במוח הקוף, אבל הראיות שהצטברו עד כה עקביות וברורות. לאחרונה תועדה אפילו עדות ישירה מגירוי של נוירוני ראי בודדים במהלך הכנה לניתוחי מוח [241].*
[*. עדות על סמך ניטור של תאי עצב בודדים במוח האדם נמצאה גם לקיומו של "ראי" רגשי: אותם תאים (ברכס החגורה הקדמי, ברודמן 24/32) התעוררו לפעולה הן כאשר הכאיבו לנבדק והן כאשר ראה כיצד מכאיבים לאחר [168]. הרחבה בנושא זה ראו להלן, פרק 2.2.]
ויטוֹריוֹ גאלֶזה העניק לתופעה שם מוצלח אך בלתי ניתן לתרגום הולם:‏ embodied simulation‏ [128]. פעילותם של נוירוני הראי משפיעה ישירות על תגובות הגוף, ומייצרת תוך אלפיות השנייה שיקוף מוחשי (מתח בשרירים הנדרשים לביצוע התנועות הנצפות, לדוגמה). תפקידו הראשי של ראי הפעולות הוא להכין תגובה מיידית לתנועות תכליתיות או תקשורתיות של הזולת - לזהות את כוונותיו תוך כדי כוננות לפעולה משלנו.
המוח מניח כאקסיומה שפעולות יזומות של יצור חי מוּנעות על־ידי כוונות, כלומר רצון להשיג תוצאה מסוימת. זוהי הנחה השוללת מלכתחילה את התפיסה של הזולת, או של בעל־חיים, כאוטומט המגיב על גירויים באופן לא רצוני. נוירוני הראי, גם במוח הקופים, מגיבים אך ורק על תנועות ביולוגיות של יצור חי, ולא על פעולה מקבילה של רובוט [266].
ייחוס הרצון והכוונות מסתמך, ככל הנראה, על הדמיה פנימית של פעולות ומטרתן. ראי הפעולה מאחסן - ושולף בהדמיה - תוכניות מוטוריות: דפוסים של רצף תנועות מוכר בעל סדר ומטרה קבועים. השלבים השונים (להושיט יד, לאחוז בתפוח, לקרב אותו, לפתוח פה, לנגוס) מיוצגים בזיכרון כשרשרת שלמה. כאשר אנו צופים בתחילת השרשרת, ההדמיה של ההמשך הסביר ביותר בהקשר הנתון מספקת לנו את הבנת הכוונה (לאכול). בדרך זו אנחנו, או הקוף, יכולים להשלים פערים במידע הגלוי לחושים ולחזות לאן הוא צפוי להוביל [128]. למעשה, אנחנו "רואים" את מה שצפוי להתרחש, ובכך מקצרים את זמן התגובה (היריב עומד להכות, החיה מתכוננת לברוח).
"כיצד יכול להיווצר מנגנון כזה? מסלולים מועדפים של חיזוי פעולות מתחזקים בהשפעת השכיחות הסטטיסטית של רצף תנועות מסוים, המבוצע או נצפה באופן הרגלי [...] חיזוי פעולות וייחוס כוונות הם שתי תופעות הכרוכות זו בזו. שתיהן נשענות על אותו מנגנון תיפקודי של הדמיה מוחשית," כותב גאלֶזה [128, עמ' 662]. הדמיית הראי היא מנגנון קדום הקיים לפחות מאז הקופים, שמהם התפצלו אבותינו לפני עשרות מיליוני שנים. בזכות שילוב בו־זמני של תפיסה חושית, של השלמת מידע וחיזוי ושל כוננות מוטורית לביצוע פעולת גומלין, הוא מבטיח מעבר מיידי מהתבוננות פסיבית לתגובה פעילה.
נוירוני ראי אינם מגיבים רק לגירויים חזותיים. תאי עצב של ראי שמיעתי מייצרים הדמיה מוחשית של פעולה (אכילת תפוח) בעקבות שמיעה בלבד של הקולות הנלווים לה [131]. הקישור המיידי בין שמיעה ובין הדמיה של אירוע סמוי, המפיק את הצליל, יכול לתרום ישירות להישרדות במצבי סכנה - התקרבותו של טורף חבוי בעשב או של אופנוע המגיח מאחורי מכונית. בנוסף לכך התגלו נוירוני ראי המגיבים לתחושות של מגע בנבדק עצמו, וכן למגע באחרים הנמצאים בטווח ראייתו [185].
ההבחנה בין האני לזולת, למרות החפיפה בפעילות של נוירוני הראי, נשמרת בזכות מנגנוני בקרה. כך, למשל, הוודאות שהגוף ופעולותיו הם שלי מסתמכת על משוב ישיר מן הגוף למוח. ברודמן 40, באזור הראי הקודקודי, מקבל דיווח שוטף על מיקום האיברים, על פעילות השרירים ועל תחושות במגע עם הסביבה. על בסיס זה הוא מייצר תחושת בעלוּת על הגוף ותנועותיו [39; 176; 272]. הבדלי תחושה פיזית ועיבודה במוח מבחינים בין כאב שלנו לכאבו של אדם קרוב המעורר בנו הזדהות [295]. תגובה של נוירוני ראי בדרגת עוצמה גבוהה יותר מייחדת גם היא התנסות אישית ישירה. למרות הבדלים אלה ואחרים, הגבול החווייתי בין האני לזולת נוטה להתעמעם ברגעים של הזדהות עמוקה ושיקוף אמפתי.
תכונות הראי של תאי עצב נובעות כנראה מתשתית מוּלדת. עדות עקיפה לכך היא תגובת רפלקס של גורי קופים ותינוקות המחקים אוטומטית, מייד לאחר לידתם, תנועות פה כמו הוצאת לשון [114; 227; 228; 245]. הקישור בין ראייה לחיקוי מתרחש בלי שהתינוק ראה אי־פעם את עצמו, או מישהו אחר, מוציא לשון - לא מעורבת בו למידה. במוחם של היונקים מתפתחת כבר ברחם הצמדה של קליטה חושית לדפוסי תנועה ספונטניים [40].
בגיל עשרה שבועות התינוק מסוגל לחקות הבעות מורכבות של אמו (שמחה וכעס) ולשקף את המצב הרגשי המבוטא בהן [158]. גם כמבוגרים כולנו מחקים הבעות של הזולת באופן ספונטני תוך 300 אלפיות השנייה [92]. בהתנהגותו של התינוק החיקוי הוא הבסיס הראשוני לדיאלוג עם המטפלים בו ולהיקשרות רגשית הדדית. תיאום מצב הרוח בעזרת חיקוי אוטומטי ממשיך לשרת שיתוף פעולה גם בבגרות, כפי שיראה להלן הדיון במחקרי הקונפורמיות והאמפתיה.
הבנת כוונות מתפתחת גם היא בגיל מוקדם, בעקבות למידה מהירה ביותר. מגיל עשרה חודשים תינוקות מסוגלים להבדיל בין פעולות יזומות ובין פעולות לא רצוניות. הם מתעצבנים כאשר מבוגר מרחיק מהם צעצוע בכוונה תחילה, אבל מגלים כלפיו סבלנות סלחנית כאשר הוא שומט אותו בטעות [28]. שימפנזים צעירים מגיבים באופן דומה לפעולות של נסיין [58]. ההבחנה בין מעשה בכוונה תחילה ובין מעשה בשוגג קיימת בכל החברות האנושיות, וההבדל נתפס כמכריע בזמן שיפוט המעשה.
תינוקות מעל גיל שנה מיישמים את ההבחנה לצורך חיקוי רציונלי. הם חוזרים על הדגמה של תנועות רלוונטיות להשגת מטרה, אך לא על תנועות הנגרמות בגלל אילוצים גלויים לעין (ידיים לא פנויות של המדגים, למשל). התינוק מבין לא רק מה אחרים עושים, אלא גם מדוע הם עושים כך או אחרת, ומהי המטרה שהם חותרים להשיג. כדי לפרש את כוונות הזולת ולחקות את פעולותיו באופן סלקטיבי, התינוק צריך לייצג לעצמו - בהדמיה - את המטרה המובלעת ואת הדרך היעילה להגשים אותה [132].
עם זאת, לרציונליות של החיקוי המודרך על־ידי מטרת הפעולות יש מגבלה. ילדים מצפים ממבוגר להדגים להם את הדרך הכדאית ביותר. בהיעדר אילוצים גלויים, הילד מניח שהמבוגר יודע מה הוא עושה, ולכן הוא מחקה גם פעולות לא יעילות. תינוקות בני 14 חודשים חיקו נסיינית שהדליקה נורת חשמל באמצעות לחיצה עם המצח אף כי ידיה היו פנויות. כאשר ידיה אחזו בשמיכה שעטפה אותה, רק חמישית מהם חיקו את השימוש במצח [132].
בניסוי אחר, שהשווה ישירות ילדים בני ארבע עם שימפנזים בני אותו גיל, הדגים הנסיין סידרת פעולות מסובכות - ומיותרות לחלוטין -  של הוצאת ממתק מקופסה שקופה רבת־חלקים [165]. השימפנזים התעלמו מן ההדגמה המטעה ודילגו על כל השלבים הלא נחוצים. הילדים, לעומת זאת, חיקו בצייתנות ובקפדנות כל שלב, למרות העובדה שיכלו לראות דרך קירות הקופסה את חוסר הקשר הסיבתי לתוצאה הסופית.
המגבלה האנושית היא מחיר זניח תמורת הרווחים של למידה ממדריכים מנוסים. הוראה פעילה ומכוּונת נצפתה בין קופים, בטבע או בשבי, רק במקרים נדירים. לרוב הגור פשוט מתבונן בבוגרים השקועים בענייניהם (מפצחים אגוזים בעזרת אבנים, שולים טֶרמיטים מקינם) ומתאמץ לחקות אותם בכוחות עצמו. אצל בני־האדם, לעומת זאת, המבוגר האחראי מתקן טעויות, מדגים לאט, מסביר, או מעודד הצלחה (כל הכבוד!). הוא מדמה את נקודת מבטו של התלמיד ומכוון את פעולותיו בהתאם לה - כישרון תקשורתי מפותח יחסית לקופים. הילד מצידו מצפה להדרכה צמודה ואמינה, שבזכותה הוא רוכש מיומנויות מורכבות תוך זמן קצר בהרבה מזה הנדרש לקופים (שימפנזה צעיר זקוק לשבע שנות תירגול, על סמך לימוד מהסתכלות, כדי לפצח בהצלחה אגוזים עם אבני סדן ופטיש [138]).
כמו בכל תיפקוד חברתי חיוני, חשיבות ההוראה בחיי האדם נתמכת על־ידי הנאה ספונטנית, המתעוררת כאשר מעוניינים ומצליחים ללמוד מאיתנו. הרצון להעביר ידע, ובמידה פחותה הדחף ללמוד, נשמרים לאורך כל החיים ומתבטאים כמעט בכל מערכת יחסים אפשרית, אפילו בין זרים. קופים וקופי־על נוטים יותר מאיתנו להיצמד להתנהגויות שלמדו בצעירותם, ובכך מצמצמים את הצטברותן והתפשטותן של המצאות חדשות. המין האנושי אמנם לא השאיר עדות להתפתחות טכנולוגית במשך 160,000 השנים הראשונות לקיומו (עד לעידן הקרח באירופה לפני כ־35,000 שנה), אבל התהליך צבר תאוצה בסופו של דבר.
החיקוי מאפשר לנו לרכוש לא רק מיומנויות מעשיות, אלא גם התנהגויות מקובלות - שרירותיות ואי־רציונליות בחלקן, אך נחוצות כדי להשתלב בסביבה האנושית. כאן החיקוי הוא אמצעי למידה של כישורים חברתיים חשובים: איך להפגין שייכות לקבוצה (להיות כמו כולם) ולא להסתכן בנידוי המאיים על חריגים. ההשתלבות חיונית למארג של רשת ביטחון, ומחירי הכניעה לנהוּג בקבוצתך קטנים מאלה של מרד במקובל או של אילתור חופשי.
האידיאל של חשיבה עצמאית ושל מקוריות חדשנית הוא המצאה רומנטית של עילית הפטורה ממאבקי הישרדות ומתכתיבים של מסורת ודת. אפילו במערב האינדיווידואליסטי יחסית, עד המאה ה־18 נחשב החיקוי של דגמי מופת למקור ההשראה המומלץ ביותר. הכלכלה הצרכנית היא שהרגילה אותנו לחשוב שהאדם זקוק לחידושים בלתי פוסקים (של מוצרים, אופנה, אמנות "עכשווית" וגו'), אבל גם היא מושתתת על הדחף לחקות את החברים והשכנים. הקונפורמיות כתופעה אוניברסלית היא נושאו של הסעיף הבא.
 
1.2 חיקוי וקונפורמיות
דג לא מנסה לעוף - הוא שוחה עם הדגים האחרים.
פתגם אפריקאי
 
הקונפורמיות נשענת על שתי נטיות מולדות: הנטייה לחקות את ההתנהגות השכיחה בסביבתך והנטייה להרחיק את החורגים ממנה. מודלים תיאורטיים של למידה חברתית הובילו למסקנה, שחיקוי ההתנהגויות הטיפוסיות לשכניך הוא האסטרטגיה הבטוחה והמשתלמת ביותר [13]. אצל האדם, התיאום עם הנמצאים בקירבתו מתחיל בחיקוי ספונטני של הבעות פנים, שפת גוף ואיפיוני דיבור (כמו עוצמת הקול), המתבצע תוך חלקיקי שנייה בשיתוף עם נוירוני ראי. חיקוי זה מייצר סינכרוּן שוטף של החולקים מפגש "זורם".
כאשר נסיין חיקה תנועות ספונטניות של נבדקים, הם דיווחו על תחושת נוחוּת בחברתו ועל אהדה כלפיו, בלי שהיו מודעים לחיקוי. הם עצמם חיקו בלא יודעין את הנסיין בזמן שהרעיד כף רגל או שפשף את פניו. החוקרת שערכה את הניסויים הללו, טניה צ'ארטרנד, קראה לתופעה בשם "אפקט הזיקית" [70]. כל מה שמחזק את תפיסת הזולת כדומה לנו - מחיקוי פיזי לא מודע ועד להסכמה בנושא כלשהו - מגביר תחושות של קירבה ורצון טוב, גם בין זרים גמורים. הקישור בין חיקוי להרגשת קירבה הוא דו־סטרי: אהדה מעודדת חיקוי הדדי, וחיקוי מעצים אהדה. התוצאה היא דבק חברתי, המקל על תיאום ושיתוף פעולה [199]. צ'ארטרנד מצאה גם מיתאם בין חיקוי שפת הגוף של הזולת ובין הדמיית הפרספקטיבה שלו, כלומר, ההבנה איך מצבים נתפסים מנקודת מבטו.
דחף החיקוי גובר עם הכמיהה להשתייך, להיות אחד מהחבר'ה. ילדים ומתבגרים מעתיקים במדויק את סגנון הדיבור והמבטא הנפוצים בין בני גילם, את סגנון ההליכה והחזקת הגוף, וכמובן את קוֹד הלבוש. כתוצאה מכך אפשר לזהות במבט אחד שיוך מעמדי, אֶתני או גיאוגרפי, ולהבדיל מייד בין ערס וחְנוּן, צבר ומהגר, עירוני ומושבניק. גם כאשר הקבוצה היא נון־קונפורמיסטית לכאורה (פאנקיסטית או "גותית", למשל), היא מכתיבה לחבריה כללים קפדניים כמעט כמו של נטורי קרתא, מתוך אותה שאיפה להבליט את התבדלותה מתרבות הרוב.
האיום של לעג משפיל, הצקות או חרם, מבטיח הליכה עם הרוב כבר בגיל הגן. הילד המקובל (הפופולרי) הוא זה שמתאים את עצמו למה שמקובל (acceptable) בחבוּרת בני גילו, מתוך שיכנוע פנימי או סתגלנות כלפי חוץ. ככל שדרישות הקוֹד רבות ותובעניות יותר, כך מוכיח המציית להן את נאמנותו וכך גדלים המחסומים המונעים ממנו "להתבולל". בדרך זו יוצרת הקונפורמיות הן את האחידות בתוך הקהילה והן את הגיוון של תרבויות ייחודיות. הפרט מתגייס לשמירה על המסורת הקולקטיבית כי היא מעניקה לו ביטחון בזהותו, בשייכותו וביציבות של סדר מוכר לו.
נדרשת ענווה ניכרת כדי להשלים עם העובדה, שערכים ועמדות נכללים בסגנון הקבוצתי שכולנו מאמצים בלי מחשבה. השקפת עולם חילונית, למשל, נרכשת מן הסביבה שבה אדם גדל בדיוק כמו השקפת עולם דתית, ומופנמת בתיווך אותו מנגנון של חיקוי דגמי הזדהות (החוזרים בתשובה או בשאלה הם מיעוט יוצא מן הכלל). מובן שקבוצת השייכות שלנו מקנה ערכים ראויים, לעומת שטיפות מוח מצערות של מגזרים אחרים, אבל ממש כך חושבים כולם.
צידו השני של הרצון להשתלב הוא הפחד מדחייה. סף הרגישות לדחייה הוא כה נמוך, עד שאפילו נבדקים ש"הוחרמו" במהלך משחק מול תוכנת מחשב, וידעו שאין כוונה אנושית מאחורי ההתעלמות מהם, דיווחו על פגיעה באֶגוֹ וערעור הביטחון העצמי [354]. השפלה פומבית עלולה לדחוף אנשים להתאבדות, או להוביל לרצח בשם שמירה על הכבוד. היומיום המצוי הוא פחות דרמטי, אבל עשיר בהזדמנויות להיפגע מיחס מזלזל, מבטים ביקורתיים, עקיצות וסתם גסות רוח.
רוב האנשים נרתעים מהתנהגות לא מקובלת רק מכוח ההדמיה מראש של תגובות שליליות, בלי צורך באכיפה חיצונית. שיפוטו של הזולת נוכח בדמיון כייצוג פנימי המלווה אותנו כמו כלב שמירה. די להזכיר כי ממלאי שאלונים בעילום שם (האם אתה מאושר? עם כמה בני־זוג קיימת יחסי מין?) עונים בהתאם למה שנחשב לרצוי ונורמלי בעיני הסביבה ("הטיית הריצוי החברתי").
כמו כל פחד אחר, החרדה מפני משוב חברתי שלילי מפעילה את האַמיגדָלה. סריקות מוח איתרו התעוררות של האמיגדלה כאשר נבדקים התבקשו לדמיין תרחיש של הפרת מוסכמות בנוכחות קהל [116], לדמיין נזיפות וביקורת המופנות נגדם [188] ולהביט בתצלומים של הבעות גינוי [54]. האמיגדלה הגיבה גם בזמן בחירה של הנבדק להתעקש על עדות חושיו (בשאלה טכנית של תפיסה מרחבית) בניגוד לדעת הרוב המוטעית [34].
מבחן האומץ להתנגד להסכמה כללית שגויה בעליל הוא גירסה של ניסוי מפורסם, שנערך לראשונה על־ידי סולומון אַש בשנת 1951. בניסוי המקורי נדרשו הנבדקים להשוות בין אורך של קווים בנוכחות משתתפים מושתלים, שהעריכו קו קצר בשני סנטימטרים כזהה באורכו לקו הסמוך לו [13]. כמעט 70 אחוז מן הנבדקים הסכימו לפחות פעם אחת עם דעת הרוב, שהייתה מנוגדת למראה עיניהם. רק רבע מהם עמדו על דעתם יותר מפעמיים, והשיעור הכולל של תשובות קונפורמיות היה 30 אחוז (ביפן של שנות ה־80 הגיעה ההסכמה ל־50 אחוז [344]). ברור כי רוב המסכימים ידעו היטב שתשובתם סותרת את העובדות, אבל החשש מעימות ומבוכה גבר על הנאמנות לתפיסת המציאות שלהם. שיעור ההסכמה לא ירד באופן משמעותי (כלומר מובהק מבחינה סטטיסטית) גם כאשר התשובות ניתנו באופן חשאי [43].
מהפכות חברתיות שהתרחשו במערב מאז שנות החמישים השמרניות, אף הן לא שינו משמעותית את התוצאות של ניסויים חוזרים במחצית השנייה של המאה העשרים [43]. בסיכומו של דבר, גמישות פשרנית והסכמה מתוך טאקט משתלמות בכל חברה ותקופה. מי שעומד על דעתו בכל מחיר מגלה אולי אומץ הֶרוֹאי, אבל הוא מעורר איבה ומוּעד להתקפות. חשוב לזכור כי בניסוי זה, להסכמה הקונפורמית לא היו השלכות בעלות משקל (נו טוב, שני הקווים באותו אורך, מה שתגידו).
לא כן הדבר בניסוי קלאסי נוסף, שזכה לשיחזור בסריקת מוח. הניסוי בדק נכונות לציית להוראות של נסיין - מייצג הסמכות המדעית והנושא באחריות - ולהכאיב במכות חשמל ל"תלמיד" הטועה בשינון מילים [231]. לנבדקים נאמר כי המדובר במכות ממשיות, ולשחקן שהתחזה לתלמיד הוצמדו אלקטרודות מול עיניהם. איש מהם לא היה פסיכופט או סאדיסט: במהלך הניסוי הם הזיעו, רעדו, גמגמו או ציחקקו בעצבנות. זה לא היה קל, אבל הם המשיכו להתעלל ולציית אף כי הובטח להם מראש כי לא ייענשו על סירוב.
הניסוי המקורי נערך על־ידי סטנלי מילגראם כמה חודשים אחרי פתיחת משפטו של אייכמן ב־1962, ונבנה בהשראת טענתו כי רק מילא פקודות. בין מתי המעט שסירבו מייד להנחיות הנסיין היו יהודי, שזיהה את ההקבלה המוסרית למשתפי פעולה עם הנאצים, ומהנדס חשמל שהכיר מקרוב את השפעת הכאב ומתח הציפייה לו. 65 אחוז מן הנבדקים צייתו עד הסוף, כולל השלב האחרון של שלוש מכות חשמל רצופות בעוצמה של 450 ווֹלט - אחרי שקורבנם צרח (החל מ־150 וולט), צעק שהוא עומד לקבל התקף לב, ואז השתתק (בשלב של 330 וולט). על מי שביקש להפסיק הופעל לחץ בארבע דרגות: בבקשה, תמשיך; הניסוי דורש שתמשיך; חשוב מאוד שתמשיך; אתה חייב להמשיך. מי שהתעקש למרות ניסיונות השיכנוע, פשוט עזב.
מילגראם חזר על הניסוי ב־19 גירסאות שונות כדי לבודד משתנים המשפיעים על התוצאות [232]. כאשר המחקר נערך במשרד מסחרי, ולא בבנייני האוניברסיטה היוקרתית, ירד אחוז המצייתים לכל ההוראות מ־65 אחוז ל־48 אחוז. יראת הכבוד כלפי המדע, ואיתה המחויבות לשתף פעולה, הושפעה מן התפאורה וסממני המעמד. כאשר הנבדק וקורבנו נמצאו באותו חדר, "רק" 40 אחוז המשיכו עד העוצמה המרבית. כאשר הנסיין לא נכח בחדר ונתן את הוראותיו בטלפון, האחוז צנח ל־25 אחוז. לדוגמה האישית של סרבן מושתל אחד לא הייתה השפעה, אבל עיקשותם של שני סרבנים עודדה כ־90 אחוז מן האחרים להפסיק בשלב כלשהו את השתתפותם בניסוי. לרמת ההשכלה, לגיל ולמין, לא הייתה שום השפעה על התוצאות.*
[*. הביטחון שאנחנו לא היינו מצייתים אינו מבוסס על הסתברות אובייקטיבית, אלא על אשליה מחניפה של מי שלא עמד בניסיון. הסטודנט היחיד בשיעור על מילגראם, שהרים לאט את ידו והודה שהיה מסוגל להמשיך עד מכת החשמל האחרונה היה בוגר וייטנאם [12].]
גירסה וירטוּאלית של הניסוי נבדקה ב־2009 בסריקת מוח של נשים שוויצריות, ששיגרו "מכות חשמל" לדמות מצוירת ושמעו צריחות כאב מוקלטות [71]. ההנחה היא שהדמיה מוחשית מעוררת תגובות החופפות חלקית לאלה של מצב ממשי מקביל. שתיים מן הנשים אפילו ביקשו מרוב לחץ להפסיק את הניסוי לפני סופו. מוקדי הפעילות המשותפים לכולן היו האמיגדלה, המעידה על רתיעה רגשית, ואזור ברודמן 47.
התמחותו הכללית של ברודמן 47 היא הכושר להביא בחשבון גמול או עונש צפויים לפני בחירה בהתנהגות מסוימת. החישובים שהוא עוסק בהם נוגעים לשאלה "מה כדאי לי", ללא שיקולים מצפוניים או עקרוניים. האזור פעיל ביותר בזמן שמירה על נורמות מתוך אופורטוּניזם בלבד, למשל בהחלטה לחלק כסף באופן הוגן רק כאשר לשותף יש אפשרות להעניש בסיבוב הבא את מי ששומר הכל לעצמו [303]. ברודמן 47 חיוני לריסון עצמי בתגובה לאיסורים [8], והשתתפותו בהדמיה של תרחישים מעוררי מבוכה ובושה מדגימה את רגישותו לעונש חברתי [35; 116; 314]. הוא מגיב, יחד עם האמיגדלה, על הבעות גינוי [54], וכן על דחייה מעליבה מצד שותפים למשחק [102].
שלא במפתיע, ברודמן 47 מתעצב לאט בהשפעת החינוך, וממשיך להתפתח עד גיל 21 [135]. שורשיו בציות לאיסורים ולציוויים כמו "האני העליון" אצל פרוֹיד, ולא בהפנמה של נורמות המחייבות בכל מצב. דמות סמכותית (מדען, מפקד, רב), המעניקה פטור מעונש על מילוי הוראה לא מוסרית, יכולה אפוא לשחרר את המעצורים המותנים באישור חיצוני. הציות הסתגלני לסמכות מאפיין דווקא את המחונכים היטב, שלמדו למלא דרישות גם כאשר הן מתנגשות בדחף רגשי מנוגד (כמו רתיעה מצעקות הכאב או חמדנות בחלוקת הכסף). הם הרוב בכל קהילה מתפקדת, שחבריה שומרים לפחות כלפי חוץ על כלליה.
הימנעות מחינוך לקבלת מרות פירושה גידול ילדים בלי ענישה, בלי סירוב לרצונם ובלי הצבת דרישות. התקווה שהם יצמחו עם מצפן פנימי וחשיבה עצמאית התגלתה כחלום ליברלי מופרך. הורה מחנך, סובלני ומתירני ככל שיהיה, חייב לחלק הוראות ולכפות את ביצוען (לא להרביץ! תשמור על אחיך הקטן). במקום להגיד "הילד לא מציית", ניסוח שיצא מן האופנה, אומר ההורה המודרני "הוא לא מקשיב לי" או "הוא לא מכבד אותי". עם זאת, גם בתרבות הדמוקרטית ילד "עצמאי" אינו אלא ילד ממושמע, שעושה כל מה שמצפים ממנו בלי צורך בפיקוח גלוי - מכין שיעורים לבד, מסדר בעצמו את החדר, וכך הלאה.
תיאורטית ומעשית, החברה החילונית מאפשרת חופש בחירה רחב בנושאים אישיים: באיזה מקצוע לעסוק, האם ומתי ועם מי להתחתן, כמה ילדים ללדת. ניתן היה להניח כי מיליוני אנשים יקפצו על ההזדמנות לבחור בהתאם לרצונם ולנהל את חייהם כטוב בעיניהם. והנה, את מקום הכפייה מטעם המסורת והדת תפסה ההכתבה של צווי אופנה ("עכשיו במוֹדָה שלושה ילדים לפחות"). לפני דור אחד היית "חייבת" להתחתן בגיל צעיר, והיום בחירה כזאת היא "טעות שתתחרטי עליה". לפני דור נחשבת לאם מזניחה כאשר חזרת מרצונך לעבודה מייד אחרי חופשת הלידה, והיום את "הורסת לעצמך את החיים" אם בחרת להישאר בבית. כמות האפשרויות הנתפסות כלגיטימיות לא גדלה, וגם לא כמות המפקפקים בטענה של "ככה צריך" כי כך עושים כולם. המדהים הוא שבמקום להקשיב לעצמם, אנשים מעדיפים לכרות את בהונות רגליהם כדי להיכנס לנעליים שאינן מתאימות להם.
המילכוד של ניסיונות לחנך לנוֹן־קונפורמיות מוצג בסרט בריאן כוכב עליון של חבורת מוֹנטי פַּייתוֹן. "אתם צריכים לחשוב בעצמכם," מטיף בריאן להמוני מעריציו. "כל אחד מכם הוא ייחודי. כל אחד מכם הוא שונה. אל תיתנו לאף אחד להגיד לכם מה לעשות." וההמון חוזר אחריו כהד במקהלה אחידה: "כן, אנחנו ייחודיים. כן, כולנו שונים. כן, אנחנו צריכים לחשוב לבד." הדחף לחקות והלהיטות להסכים ולציית קוברים תחתם את היכולת להקשיב, להבין, להבחין בסתירות, להשתחרר מן הכניעות המרַצה; אבל העיוורון הגדול ביותר הוא של בריאן התם, המאמין שאפשר ללמד דגים לעוף.