מלך, בלש

פרק ראשון:
 
עלי להתרכז. משהו הלך לאיבוד. לא לאיבוד, לעזאזל. לקחו לי. הדלת נעולה, בדקתי. המיזוג פועל, האזעקה מהבהבת, הכול עובד. האחוזה מושתתת על עקרון הניצוּל עד הסוף. א. מזעוּר (המקום שאנחנו תופסים) ב. צמצום (זמן השהות) ג. נוחות (חיסכון באנרגיה). הגז סגור? שכחתי. מרשים לנו רק כיריים חשמליים. לא סומכים עלינו. בצדק. הניצול מייצר אנתרופיה. אנחנו העודף ונקמת העודף, הבזבוז והאי־נחת. אני שונא את הבז' הפְּרַקְטי של הקירות ואת צבע השמן הירוק והאופטימי של מעקות הבטיחות. ואת האדניות. אני רוצה הביתה. שוב מתגעגע לבתים ישנים? אין זמן לזה עכשיו. המוות מחכה לי. עלי להתרכז בחדר־וחצי. אני יכול לראות מפה את החצי עד פתח האמבטיה. אין לי אמבטיה. זקנים מתחלקים באמבטיה. ומקלחון תופס פחות מקום. גם כך הארון קיר לא נפתח עד הסוף. בגלל המיטה הכפולה. למה שלא תחליף למזרן־וחצי? כי אני רוצה למות במיטה שלי, הזוגית. המיטה שלנו. אני יושב רק בסלון. לסלון שלי חמש צלעות, זה מפליא אותי כל פעם מחדש, אחרי אלפי שנות חיים בריבועים הגה הומו ספיינס את הסלון שלי שהולך וצר בזווית חדה מן המטבח הפתוח עד לדלת הכניסה. באחוזה אין שטח לא מנוצל. כל סמ"ר נמכר. בזנב העפיפון, ליד הדלת, מתגבהת ערימת הקרטונים. למה אני מתכתב עם עצמי? כי לא נשאר לי עם מי לדבר. כי למדתי להשתמש במחשב. כי אני מוכרח להשאיר אחרי משהו. כמו כולם.
נרדמתי על הספה וחלמתי על עדה. מה פתאום עדה? לא ראיתי אותה שנים. סתם שכנה מהשיכון, שלום שלום. שוב הייתי בחיפה, ירדתי מן האוטובוס, התחלתי לטפס במעלה רחוב זר ולא זר, בכרמל, ולפני פסעה עדה, גוצה ושחרחורת, הניחה את התיק שבידה בכניסה לבניין וטיפסה במדרגות צדדיות ונכנסה לְדירה בקומת הקרקע מסביב, דרך גינה ומרפסת, עקבתי אחריה, היא לא הבחינה בי, עודה במדרגות כבר התחילה לנקות, גוחנת ומעשבת ומאבקת אף שהיתה בבגדיה הטובים, בגדי העבודה, בגדי המזכירה, חצאית שחורה הדוקה וחולצה מעומלנת ופתאום פתחה ודיברה בנחת, לא היתה מופתעת בכלל שצצתי לי כך, בְּחַיפה, והצטדקה על שהיא בבגדי אבלות. בגלל אמא, אמרה, אני לא יכולה אחרת, אמנם עבר הרבה זמן אבל היא השאירה אצלי חלל שלא מתמלא. לא, לא זה מה שאמרה. דווקא את המשפט המשמעותי אינני זוכר. רציתי לומר לה שגם אצלי זה כך, גם אני לאמא, במקום זה שאלתי אם אינה מפחדת להשאיר את התיק ללא השגחה, זרוק בפתח הבניין, והיא רק חייכה והמשיכה לנקות. אצלנו בְּחַיפה זה ככה, אמרה, ואם אני מפחדת אני תמיד יודעת שיש את השכנה למטה. גם היא בחורה לבד.
אסור היה לי להירדם. בלילה אשלם על זה ביוקר. אסור להתגעגע לבתים אחרים, אני יודע. כל מי שחתם על החוזה הדראקוני ביד רועדת יודע, מהדירות באחוזה, כולל הפינתיות היוקרתיות והפנטהאוז בגג ("גן בגג") ישחרר רק המוות. יכולתי להרצות עוד שעות על הניצוּל כערך המכונן את תפיסת העולם המערבי ויסוד התפשטותה הדורסנית, אך קמתי בהחלטה נחושה לעבור על ארגזי הניירת שגררתי מן המאה העשרים ולהיפטר מהם. בעברית אין צורת עבר רחוק. איזו תגלית זו היתה! הִתגלוּת. זו המילה. כשהתחלתי לחשוב עברית עשיתי לי חוק: אין מדברים על העבר. הכול סגור בקופסאות. עם העבר אני לא מתעסק. מרים הסכּינה עם השנים, מטבעה לא אהבה לפטפט. איפה הייתי? החלטתי לעשות סדר. ולזרוק. פעם אחת ולתמיד. למה? כי בּבּינגו יום ראשון זֶבִיק שם עלי יד. החוצפן. החבטה החברמנית על הכתף. האישיאש הורג אותי. והוסיף למדורה אחת מבדיחות הקרש שהביא איתו לתפקיד אב-הַבּית מן המילואים. או מעבודתו הקודמת. מכירת מזרנים. המפעל פשט את הרגל. זביק צוהל תמיד, בבינגו הוא בפירוש צונף. יש לו עוד פרצוף אחד. הפרצוף השני. לעסקים רציניים. הוא לובש אותו לרגל ביקוריו של השותף הסמוי בעסק. השותף הסמוי אחראי לתחלופה המהירה שמניבה את עיקר הרווח. הוא לובש אותו גם לפני החתימה על החוזה. רגע לפני הצ'ק הראשון. או אז הוא סוגר את הדלת למשרד, מסתכל לך ישר בעיניים ומזכיר שוב את עברו כקצין בקבע בקול העמוק. בוודאי ציין זאת באותו נוסח באוזני המתלבטים בבחירת מזרן קפיצים זוגי. הפראיירית התורנית מסמיקה כמו תינוקת, כולם, כולנו מתביישים בעצמנו, לפקפק במילה של קצין? קצין בצה"ל?! ובכן, הקצין הגבוה (אפסנאות, ביררתי) איגף אותי מאחור על קצות הסניקרס החורקים. איני יכול לסבול את החריקה על השיש. לא חלמתי שאגמור בלובי מרוצף שיש. אני מתעב את היד הכבדה והאדומה, השעירה. הוא ג'ינג'י, מלח הארץ. בבינגו בראשון הנחית לי את היד על גבי הדווּי. האישיאש. בעל הבית. סחבק. הוא קורא לי סחבק. שילך לכל הרוחות. צרח לי בתוך האוזן תפסתי אותך, מלך. לפני שהספקתי לענות שגם הנ.ק.וו.ד, הגסטאפו והשב"כ חשבו כך, התנופפה אצבע עבה בפרצופי בקצב הנוּ נוּ נוּ המיועד לתינוקות סניליים שסרחו. אם לא תעביר ליוּדִית את התמונות עד מחר אני נכנס אליך בעצמי, איים אב הבית שלנו לקול צחקוקיהן המתמוגגים של המעריצות. לילי ביניהן. הן מתגודדות סביבו על ההליכונים ומחכות שיחזיר להן את השמש, אבל לא לפני ששיגר לי קריצה, אתה ואני מבינים עניין, מלך, אבל בוא ניתן לנקבות רְפוֹת השכל ליהנות מהסוד הקטן שלהן. הסוד הוא כמובן שיבוצי במסיבת חיים שכאלה לילידי חודש ספטמבר. נדרתי לעזוב את הדיוּרמוּגן המחורבן ולחזור לחיפה מיד אחרי שאטפל בעצמי, הלחצְדָם שוב עלה. עלי לשכנע את פיכטה להחליף לי את התרופות.
התרופות!
טמבל אחד. שוב שכחתי לקחת את הפרמיקסון. אני מאבד את הראש. לך לך לקופתחולים מלך, קח את קופסת הפלסטיק המחולקת לשבעה מדורים ושב למיין את הכדורים והכמוסות הצבעוניות. בחזרה לגנון. ואותיות האלפבית על המכסים! אח, ההשפלה. לפחות אתחמק ממסכת ההשפלה של יום ההולדת הקיבוצי. עלי לזרוק עצם לזביק ולהקתו לפני שישים את היד על תצלומי הישנים כדי לשבצם במצגת. ניגשתי למלאכה. נעמדתי מול ערימת הקרטונים וקיללתי בהרחבה ובכמה שפות, כמנהגי מדי יום ביומו מאז שמרים שכנעה אותי לעבור. הלכתי להכין כוס תה. מבצע לא פשוט, עלי לדשדש לכיור כדי למלא את הקומקום, מן הברז לשרך את דרכי לגז, להעפיל למדף עם התיונים, מסע הרבבה, אני מתיישב רגע לנוח, מה עם המים, האם לא שכחתי לשים מים, רק אז אני מגלה שנגמר הסוכר. מזל שמרים השאירה סטוק לשעת חירום במזווה. סוף סוף כרסמתי משהו עם גבינה לבנה וקראתי באינטרנט הארץ, ליברסיון, דִי צַייט ואת ביטאון מתנגדי המשטר האירני ובדקתי את הספאם. ספאם. מה פירוש ספאם? לא חשוב, כותבים לי, איזה יופי, מכל העולם זורמות אלי הצעות לקנות שעון ולהגדיל את הזין ואיכשהו הזמן רץ, רץ והגיע הזמן לארוחת צהרים ולאחריה חרופ קטן, פלדנקרייז לחיזוק העצם ושוב הלך לי כל היום, כמו תמיד.
לא, לא כמו תמיד.
הזאב אורב לפתחי.
עוד אנחה אחת ואני ניגש למלאכה. דחף בלתי מוסבר גרם לי לפתוח קרטון לא גדול מאמצע השורה העליונה, מגוּבּה מכל צדדיו במדבקות הישנות א/ש/6. לפינה הימנית מוצמדת תווית. אחת האחרונות שהספקתי להתקין בדפוס, אות הצבי כבד גובה 11. א(רכיון). ש(ונות). ארגז מס' 6 (77'-82'). המסקינג־טייפ למעלה מפולח. באחד מפרצי המרץ הקדומים ניסרתי בסכין יפני את הפס הדביק ממרכז כל הארגזים בשורה העליונה. היא כבר חגגה אבל אז הרגשתי שעולה לי הלחצדם ונאלצתי לשבות ממלאכתי. גם כעת משהו לא מוצא חן בעיניי. לא טוב לי. לאט לאט. למדוד? או לא למדוד?..
חיטטתי קצת מלמעלה. משהו חסר. ידעתי שמשהו חסר. רוקנתי את כל 6 על השטיח. אני מטלטל את הקלסרים לכאן ולכאן, לשווא: א/ש/6/XIV נעלם. מקץ שעתיים וארבעה ארגזים שפוכים בערבוביה מתועבת מצאתי את א/ש/6/XIV בקרטון מס' 9 וגם זה רק מפני שאחרי שהלכתי לפי הסדר מ-1 ל-3 והעליתי בידי חרס וחרבון - עצרתי, לקחתי את הלוריסטן בגלל האבק ומשהו נגד אולקוס עם כוס חלב והתחלתי להפעיל סוף כל סוף את הראש, מה שהוביל אותי לדלג לשונות 9. בינגו. מישהו טיפל בקלסר, ועשה זאת ברשלנות. מקצוען לא היה מחליף בין 6 ו-9. בין המחיצות אני מבחין מיד באוגדן צלופן קשיח, ורוד ושקוף בעירומו, מהישנים. ללא תווית. ייקח לי רגע להיזכר מה היה שם... מה היה שם? לפי המיקום, בין חומרי הטיול לצרפת (אוגוסט 79') לתכתובת עם הסתדרות העובדים בעניין זכויותי לתוספת הבראה (79'-80'), רק השד יודע מה היה שם. אולי לא היה כלום. אוגדן ריק. מזל שהכול מופיע כסדרו באינדקס.
גלגלתי בהינף הרקוליאני את כל ערימת האוגדנים בחזרה לדופן השמאלית של 6/XIV וגיליתי שהאינדקס נתלש ואיננו. הדם עלה לי לראש. לנגד עיני ראיתי את זאב הבית נדחק בדלת, שולף את המאסטר־קי מחור המנעול ומתפנה לחטט להנאתו בקלסרַי בזמן שאני לתומי מאזין להרצאת הבוקר מפי הבּוּר התורן, ברידג' לשיפור הזיכרון או מסורת הבישול היהודי עם דורון, שירון ומתכון. הגניוס היהודי. היינה עם טשוּלנט. נבזי ומקומם. תסמונת הפראנויה מוכרת בפסיכוגריאטריה כמבשרת השטיון. למדתי את התופעה על בוריה באתרי הרפואה ברשת. רבים מן החוסים כבר לקחו אותי הצדה לגלות את אוזני שמישהו מן הצוות, קרוב לוודאי - הכנופיה כולה, פורצים לדירותיהם וסוחבים מתחת לאפם סכומי כסף. שקל פה ושקל שם. מטבע של עשרה שקל. שומו שמים - שטר של חמישים שקלים חדשים! ואת המכתב מהביטוח הלאומי! הסוודר הטוב ממארקס אנד ספנסר ומשחת שיניים כמעט חדשה, שתתגלה כעבור זמן בירכתי הפריזר או (חשוד עוד יותר!) - במקום. הדבר האחרון שמעניין את זביק ושות' הוא ארגזי הניירת שלי, וגם אני עצמי, מיום שכל חסכונותי שוּכּנו לבטח בחשבון הבנק של חברת שרפשטיין ברק אחוזה בע"מ כפיקדון. פיקדון. איזו מילה פנטסטית, מַֹשרה שלווה וביטחון, חתול שמנמן מנמנם על האח המבוערת שמצטמק, אבוי, החתול השמן שלנו מתכווץ בשיעור 3.5% (רבית דרבית) מסכום ההפקדה מדי שנה. ובתרגום לשפת החירשים: עם כל שנה נוספת (או חלקה היחסי) של האחזותנו בחיים אנו נוגסים עוד נתח מהירושה לטובת שרפשטיין וברק אחוזה בע"מ, וביס קטן לזביק (משכורת+אחוזים, ביררתי). קרובינו רואים ועיניהם כלות. שעת ארוחת הערב חלפה מזמן כאשר התיישבתי בכורסת הטלוויזיה הצמודה למעקה המרפסת המדוּמָה וניסיתי להתרכז.
כעבור פרק זמן לא ידוע התעוררתי רטוב מזיעה ומן הלחות הצמיגה של שפלת החוף. שרידי הגרניום באדנית הזיעו אגלים גדולים, שמנוניים. צמרת ברוש בודד נלכדה בהיטל אור הזרקורים של האחוזה ולרגע, מבעד לסרעפי הנים לא נים דימיתי לראות את רצי הגלים מנצנצים בהבלח המגדלור מעבר לאפלת הוואדי, מאותתים פריסת שלום מן העולם הגדול אל מרפסת דירת השיכון המאווררת ברחוב התשבי שהחלפתי בגלל כוח השחיקה של מרים, בגלל כוח השתיקה שלה, בקופסת הפלסטיק נטולת הים והמרפסת ברמת גן. מולי האפילו כתמי השיכונים הכעורים, מתרוממים בשיפוע כמעט לא מורגש, גבעת לעג לרש אני קורא לו לזכר נוף הכרמל שלי. אבוד לי, אבוד. אזעקת המכונית הקבועה התפרצה בצוויחה הטורפת את הדעת והחזירה אותי למציאות ולסורגים הנושכים במצחי וכך ישבתי לי עוד זמן מה ובהיתי בלילה הרמת גני.
שעון המיקרוגל זרח אחת ואחת אחרי חצות (01:01!) כשקרטעתי בחזרה אל הקרטונים השפוכים בערבוביה. לא היה לי מושג קלוש מי התעסק בארכיון, וגרוע מזה - מה נלקח ממנו. זמן מה מדדתי את אורך ורוחב הסלון. 3.2X2.7, לא כולל השארית. לתיש יש זנב. לסלון שלי יש זנב. אני חוזר על עצמי. אני זקן. מותר לי. בהיסח הדעת מצאתי עצמי מול מדף הקונזרבים. בהיסח הדעת שלפתי את תיבת ההומאופתיה ממחבואה. אחרי מותה של מרים העברתי את הסליק מן הספרייה, מאחורי אסופת מאמרי קרופוטקין באספרנטו, למאחז הנוכחי בארון המטבח. איני מבין אספרנטו, אבל אני שוויצר. על השיש (הייתי רוצה לכתוב שוב - בהיסח הדעת, אך יש גבול להיתממות) גילגלתי לי סיגרה עקומה וחזרתי לכורסה. בעיקרון אני מרשה לעצמי את התענוג רק בשבתות וחגים ובזכות האיפוק יש לי כל השבוע משהו לחכות לו, אני סופר את הימים והם עוברים, הזמן זז, ברוך השם, זז, אני מצפה לסוף השבוע, לתענוג האחרון שלי כמו למאהבת ובאמת כזה הוא. בזמנו בגדתי במרים עם הסיגרה, מאחורי הגב, אמנם בלי ייסורי מצפון, בחדווה. כשהקיץ הקץ על משחק המחבואים שלנו הייתי בטוח שכל התענוג יילך. טעיתי. גם לבד טוב. על כל פנים אינני חורג לעולם ממתכונת סוף השבוע, כמעט. מילה ממזרית, כמעט. תחושת האשמה התפוגגה עד מהרה והנעימוּת החלה להתפשט באברי. כיביתי את האור והתפרקדתי במיטה כדי להיטיב ולאחוז בקורי הרעיונות הרצים ורודפים זה את זה במהירות מתפרצת, מתת החשיש. לפני שנרדמתי נותר לי רק לשלוף את התותבות ולברר מה היה באוגדן הוורוד, ידעתי כבר מי התעסק בארכיון שלי....