מי רצח את מי ולמה

1

- רחמים קוֹלְצוֹ'נָרוֹ?

- רַחְמִי. לא רחמים. אבא שלי רצה רחמים. אימא רמי. התפשרו על רחמי.

- הבנתי.

- ולא קולצ'ונָרו, אלא קוֹלְצ'וֹנֶרוֹ. זה בספרדית. אני טורקי. אנחנו ממגורשי ספרד.

- הבנתי. ותעודת הזהות שלך היא אפס שלוש שש ...

- כן. זה מזרונאי, קולצ'ונרו, בספרדית זה מזרונאי.

- מזנונאי?

- לא, מזרונאי. תפרן, תופר, תופר מזרונים. צריך להגיד מזרנים, לא מזרונים, ושאני מזרנאי. אבל מזרנאי נשמע קצת כמו נקיניקאי, כזה שעושה בקיבוץ מזרע נקניקים מִחזירים. אבל כולם אומרים מזרונים. ואנחנו משפחה, היינו, של יצרני מזרונים. אבל אבא שלי, רפאל, רָפָא, שנה ומשהו לפני שמת, הוא מכר את המפעל לערבים, ליד רמאללה זה. ככה זה. כל המזרונים עושים עכשיו בשטחים. הכול עבר לשם.

- אני מבינה. מעניין. יש לך משפחה? אישה? הורים? ילדים?

- לא. לא התחתנתי אף פעם. ואימא שלי, הַלִינָה, היא לא הייתה טורקיה, פולניה, ברחה מהשואה לאיסטנבול, ושם הם הכירו. היא מתה לפניו. וגם ילדים אין לי.

- הבנתי. אז אתה גלמוד.

- מה זאת אומרת גלמוד?

- שחי לבד, שאין לו משפחה.

- לא, לא, אני בכלל לא גלמוּד. אני ערירי. תרשמי ערירי. בעין.

- כן, אני יודעת. אבל זה מלים נרדפים, גלמוד וערירי, לא?

- נרדפוֹת, יהודים נרדפִים, מלים נרדפות. אבל לא נרדפות, דומות, אבל לא נרדפות.

- אני כבר הרבה שנים פה, אבל עוד קצת עולה חדשה. לא שומעים במבטא שלי?

- לא. כן, אולי משהו. כן. בחיריקים את קצת חורקת. אבל לא.

- מה לא?

- לא. זה בכלל לא אותו דבר. גלמוד זה בדידות רומנטית, פואטית, של מי שיושב לבד על ספסל בלילה מול ירח כסוף ומתגעגע לאהובה, כָּמֵהַּ, נכסף לאהבה. ערירי זה בדידות של החיים, בדידות הַארדקוֹר, של מי שחי לבד כל החיים שלו. ואין לו לא אהבה, לא משפחה, לא חברים, לא כיסופים, לא ירח, ולא כלב. וגם העבודה שלו זה בלי אנשים. זה עם מכונות, תופר מזרונים ואת החיים. אז זה אני, ערירי.

- טוב, אז ניגש לעניין עצמו, מר קולצ'ונרו, אני קיבלתי פה את תוצאות הבדיקת קולונסקופיה שעשית ביום שלישי אצל פרופסור פוזננסקי זכרונו לברכה, ו...

- מה?! מה? מה זכרונו לברכה? הוא מת, הדוקטור שעשה לי את הבדיקה, הוא מת?

- כן, בהחלט. פרופסור, לא דוקטור, אבל כן. הייתה לו תאונת דרכים, לא אמרו לך?

רגע, שנייה. אני עכשיו חייב פה להפסיק לרגע את השיחה, ולעשות קצת סדר בדברים. אז ככה, הרופאת משפחה שלי, דוקטור דנה הררי, היא שלחה אותו לעשות את הבדיקה הזאת, קולונסקופיה. זה לא שהיה לי משהו, אבל היא אמרה שבגילי, אני בן שישים ושש, אני צריך לעשות בדיקה. שסרטן המעי הגס, אם מגלים אותו מוקדם זה שום דבר, אבל אם מגלים אותו מאוחר אז אי אפשר לעשות שום דבר. מין משחק מילים כזה של רופאים. אז היא נתנה לי הפנייה והמליצה על הפרופסור הזה, פולנסקי, וצילצלתי לשם והמזכירה שלו קבעה לי תור ליום שלישי בשבוע שעבר, בארבע וחצי. אתה האחרון בתור, היא אמרה לי, אז בבקשה תדייק, כי אחרי זה הרופא צריך לנסוע למשמרת בשיבא. היום זה כבר יום ראשון שאחרי. וזה פה היה. והוא עשה לי את הבדיקה. לפני זה הוא נתן לי זריקת טישטוש, ואיך שהוא דחף לי את הצינור לתחת נרדמתי. אה, כן, זה מזכיר לי. השם שלי הרשמי, כמו שהרופאה קראה לא נכון מהמחשב, זה רחמי קולצ'ונרו, אבל בצבא, הייתי באפסנאות אוגדה 252, קראו לי בקיצור קוֹלְץ'. ואז יום אחד, הרס"ר, וַעֲנוּנוּ קראו לו, וַיַעֲנוּנוּ קראנו לו, התרגז עלי, לא זוכר אפילו למה, והוא אמר לי לפני כולם שאני... שאני קולץ' בתחת. ככה. וזהו, מאז זה נהיה השם שלי. ככה כולם קוראים לי, קולץ' בתחת. וזה... זה לא מפריע לי. התרגלתי. כאילו, מרוב שימוש, זה איבד את המשמעות שלו. לא משנה, אז איך שהוא, הרופא, הפרופסור, הפּוֹלקוֹבסקִי הזה, התחיל לדחוף לי ככה את הצינורית שלו לחור של התחת, מהזריקת טישטוש אני ישר נרדמתי. הוא דווקא אמר לי לפני זה שזה קורה הרבה שאנשים נרדמים, ושאני לא אבהל. אבל כש... כשהתעוררתי, כנראה הרבה אחרי שנגמרה הפרוצדורה, כמו שהם קוראים לזה, עוד שכבתי שם על המיטה עם התחת בחוץ, והרופא לא היה. אז התלבשתי ויצאתי לחדר של המזכירה. אה, היא אמרה, התעוררת סוף סוף, הרופא היה חייב ללכת, אבל הוא קבע לך פגישה, פה מחר ברבע לעשר. בסדר, אמרתי, והלכתי הביתה. אבל למחרת, מוקדם בבוקר, בשבע ומשהו, המזכירה הזאת צילצלה ואמרה לי שלרופא הייתה תאונת דרכים ושהוא קצת נפצע, ולכן הפגישה מבוטלת, ושהיא תקבע לי פגישה עם רופא אחר, ושבהמשך היום היא תודיע לי. אבל היא אמרה שהוא נפצע, היא לא אמרה שהוא מת, המזכירה שלו, רונית אני חושב השם שלה, משהו כזה.

- רועית, לא רונית. רועית, בעין. והוא באמת נפצע, רק אחרי יומיים הוא מת.

- כן, הבנתי. אבל אני לא... אני לא מבין מי את בשבילו.

- אני לא בשבילו. אני פה בשבילך. אני, כמו שכתוב על הדלת, דוקטור הילה חָגַ'ג' דֶה־קוּבֶּרְטָן ואני גסטרואנטרולוגית, כמו... כמו שהיה פרוספור פוזננסקי המנוח ו...

- רגע, אבל פה זה הקליניקה שלו, לא? אני פה... פה אני עשיתי את הבדיקה, ואז היה כתוב על הדלת השם שלו. מה, את ירשת ממנו עכשיו את הקליניקה, או מה?

- לא. לא. אנחנו פשוט חולקים... חלקנו, את אותה קליניקה, הוא בימי שלישי ורביעי ואני בשני וחמישי.

- אה. אני מבין. ואת... את?

- לא. אני לא מרוקאית. אני התחתנתי עם מרוקאי. הוא גם כן דוקטור, פסיכיאטר, דוקטור אריאל חג'ג. ואני צרפתייה, נולדתי בצרפת.

- אז... אבל... את ... את?

- כן, אני יהודייה. אבא שלי, אולִיבְיֶה דה־קוברטן, לא היה יהודי, אבל אימא שלי, קלוֹדִין בֶּרנַאר־קוֹהַאן, היא הייתה יהודייה, אז אני יהודייה, לפי ההלכה אני יהודייה.

- רגע, אבל איך ... איך?

- איך אני יודעת מה רצית לשאול? אתם כולם שואלים אותו דבר. זה נורא פשוט. אבל מוטב שניגש לעניין. תן לי בבקשה כמה דקות להביט פה במחשב בתמונות, בממצאים של הבדיקה, ולראות גם מה בדיוק הפרופסור כתב, ואז נדבר, בסדר? תודה.

אז השתתקתי, והיא הסתכלה במחשב ותיקתקה לה. וזה באמת הזמן קצת לתאר אותה, את הרופאה הזאת עם כל השמות משפחה שלה. כי זה ספר כאן, זה לא סרט, ואתם לא יכולים לראות אותה כמו שאני רואה אותה. אז אני צריך לתאר אותה. היא... קודם כל היא לובשת... לא, לא חלוק רופאים וגם אין לה סטטוסקופ על הצוואר... היא לובשת, למעלה, אני רואה רק את החלק העליון שלה, חולצת גולף, מין סריג כזה, מצחיקה אותי המילה הזאת, סריג, כי זה נשמע שם של חבר־כנסת, מוטי או יוסי סריג, ולא של חולצה. אבל אני חושב שזה סריג, כלומר שזה מצמר, שסרגו את זה, לא ביד, במפעל טקסטיל. אבל לא בסין, בסין סורגים מחשבים וטלפונים ניידים, סריגים מצמר סורגים באינדונזיה או בבנגלדש, זה עבודה לילדות מוסלמיות. וזה סריג גולף עם פסים דקיקים כאלה, של הסריגה, בצבע ירוק צבאי כמו זית, אבל לא כמו זית שאוכלים, כמו זית מהעץ, כמו שמן זית טעים, בצבע עמוק, חרפרף. והשרוולים הארוכים שלה משוכים כלפי מעלה היד... זה נשמע כמו שם של התנחלות, אבל עם גרשיים, מעלה הי"ד... שלא יפריעו לה בהקלדה, ובצוואר הגולף מקופל כלפי מטה, מסתיר לה את הצוואר. לא יודע מה יש לה שם להסתיר. והיא רזה, מאוד רזה, אבל לא מוּזֶלמָנִית או אַנוֹרֶקטִית, יותר כזאת גרוּמָה. זו מילה יפה, גרומה, אני אוהב מילים כאלו, שלא צריך להסביר אותם, כי כשאתה שומע את זה, גָרוּם, גרומה, אתה בשנייה כבר ממש רואה את הבן־אדם. והפנים שלה ארוכים, ארוכים ומתוחים, עם עצמות לחיים בולטות, יפות... מתוחים כלפי מעלה... גם השערות, השיער שלה, שיער שחור, חצי מתולתל, השערות אסופות, מכווצות כלפי מעלה, כמו בקוּקוּ של רקדניות, כאילו שגם השיער, לא רק השרוולים... ששום דבר לא יפריע לה. היא לא אוהבת ששום דבר יפריע לה. נהייתי לי פתאום פסיכולוג של שרוולים. ואני חושב שהיא גבוהה, אני לא יודע, כי היא יושבת, ואולי יש לה כיסא מנהלים כזה שמגביה, או שאולי זה באמת התסרוקת. כי כמו שכבר אמרתי, התסרוקת שלה מונפת כזאת כלפי מעלה, אבל זה לא בקוּקוּ גומייה, כמו אצל ילדות, אלא במין מַתפֵּס כזה כמו מסרק כפול, מפלסטיק אדום, אני לא יודע איך קוראים לתופסן הזה, אם בכלל יש לו שם. אבל מה שיצא זה שכל השערות שלה עומדות מעל זה, ככה לרוחב, כמו שערות של מטאטא, אבל כמו מטאטא של פעם, לא של שערות קצוצות כאלו, אלא יותר עומדות ונשפכות ולא בקו ישר, יותר באמת כמו הזה הזה, אני לא יודע איך קוראים לזה, שמנקים איתו אבק.

- ... סטֵייג' פוֹר, הייתי אפילו אומרת, לצערי, פור פלוס. זאת אומרת שלבד מהנגע עצמו, שהוא... כבר יש לו קיבולת די גדולה, אז גם יש גרורות... כמעט בכל מקום.

- מה? מה? מה? סליחה.. אני... אני לא הקשבתי... לא... לא הייתי מרוכז... לא שמתי לב שהתחלת לדבר איתי.... סליחה... מה? מה? מה... מה אמרת?

- שיש לך סרטן במעי הגס, סרטן קטלני, סופני, בשלב מאוד... מאוד מתקדם... הנגע הוא גדול, וגם יש לך גרורות... הגרורות הם כבר בכל מקום, ולא רק מסביב לנגע, הם כבר בכל חלל הבטן... אני מצטערת... ואין... כמעט שאין מה לעשות... אבל צריך... צריך לעשות, אנחנו לא יכולים להשאיר את זה ככה, כי אחרת, אם לא נטפל בזה, והטיפול צריך להיות מאוד, אבל מאוד אגרסיבי... אחרת... אחרת...

- אחרת מה? אחרת אני ימות? זה מה שאת אומרת?

- המימצאים הם חד משמעיים והם לא מבשרים טובות. אם נשאיר את זה ככה, ולא נטפל בזה בכלל, אז... הנה... אני אתן לתוכנה לעשות את החישוב... כן... נותרו לך לחיות, ואני מדברת מהיום של הבדיקה... שלוש מאות שישים ואחת יוֹמִים...

- שנה.

- כן, בערך, שנה.

- אז תגידי שנה. מה את מתקמצנת לי פה עכשיו על ארבעה ימים?

- אתה צודק. זה לא באמת לגמרי מדויק, ויש גם כל הזמן נתונים משתנים. כן, בערך שנה, אולי פחות, אולי יותר, אבל כן, בערך שנה, לכאן או לכאן, זה לא באמת משנה.

- זה משנה, זה בהחלט משנה.

- אני לא מבינה.

- בטח שאת לא מבינה. מה אתם הצרפתים מבינים? באגט? קרואסון? בּרִיוֹשׁ?

- סליחה?

- אצלנו... אצלנו בעדה... אני טורקי, כבר אמרתי לך... שנה זה תקווה ופחות משנה זה ייאוש. ככה זה אצלנו, זה האמונה שלנו. אז תגידי לי שנה, שנה, לא שלוש מאות ושישים ואחד יום, שנה, את מבינה? שנה.

- אתה צודק, נכון, בהחלט. שנה. בטח. לפחות שנה. אבל זה לא חייב להיות כך. אם נעשה את כל הטיפולים שצריך, זה יכול ממש להאריך לך את החיים הרבה מעבר...

- לא. לא. לא. שום מעבר לשום דבר ושום טיפולים, שום טיפולים.

- אבל אדוני... אתה חייב... אתה במצב קשה, בלי טיפולים, כמו שאמרתי לך, אתה...

- אני מה? אני ימות?

- אני לא רוצה להיות כל כך בוטה, אבל כן, בלי טיפולים אתה תמות.

- ועם טיפולים אני לא ימות? דוקטור, סליחה, פרופסור סמילנסקי שלך לא מת?

- פוזננסקי. כן, אבל זו לא הייתה מחלה, הוא מת בתאונה.

- מה זה משנה? בכל זאת הנה, הוא מת שלוש מאות שישים ואחד יום לְפָנַי, לא ככה?

- אני מצטערת, מר קולצ'...

- קולץ' בתחת, כולם קוראים לי קולץ' בתחת, אז גם את יכולה לקרוא לי קולץ' בתחת.

- עם כל הכבוד, אדוני, המצב שלך הוא לא עניין להתלוצצות. זה עניין של חיים ומוות. ואני רופאה, והתפקיד שלי זה לטפל בך, לעזור לך, להאריך לך את החיים, ולפי מיטב שיפוטי הרפואי, אתה צריך קודם כל ניתוח כריתה של הנגע וכל מה שסביבו, ואחר כך הקרנות וכִּימוֹ ומה שצריך כדי להשמיד, לחסל, להמית את כל הגרורות...

- לא. לא. את אומנם רופאה, אבל עם כל הכבוד, הגוף שלי הוא שלי, לא שלך, והחיים שלי הם שלי, לא שלך, והמחלה שלי היא שלי, לא שלך, ואני לא רוצה שום טיפולים.

- אבל טיפולים יכולים להאריך לך את החיים בלפחות שלוש וחצי, אפילו ארבע, שנים.

- אבל דוקטור חג'ג' וכולי, זה לא את, זה אני פה מחליט, ואני לא רוצה להאריך לעצמי שום חיים. בשביל מה? בשביל עוד כוס קפה? עוד קרואסון? עוד פסטה? עוד כביסה? עוד פעם רומא? את מבינה, אימא שלי, היא גם כן מתה מסרטן, סרטן שד, לא כמו שלי, במעי, כי לא הסרטן פה הוא תורשתי, המוות הוא תורשתי, תבדקי במחשב שלך, זה ככה כבר אלפי שנים, כל מי שמת ירש את זה מהוריו, שגם הם מתו, כי הם ירשו את זה מהוריהם, והם מהוריהם, וככה עד אדם וחווה, כולם מתו, זה תורשתי אצלנו, המוות, אצל כולם. ואני עברתי איתה את הכול, אבא שלי לא עמד בזה, ואחותי אפילו לא באה פעם אחת מקליפורניה, הרבה שריפות יש להם שמה, והיא כבאית, רק להלוויה באה, וגם כן איחרה ביומיים. אז אני לבד אני עברתי את זה עם אימא שלי... את יודעת מה זה אימא... את כל הגיהינום הזה של הטיפולים, עם הכריתה וההקרנות והכימו, את כל החרא הזה אכלתי איתה. ומה יצא מכל זה? כלום. אמרו לה שבלי טיפולים היא תמות תוך שנתיים, והיא עשתה את כל הטיפולים ומתה בול אחרי שנתיים.... במקום לחיות כמו בן־אדם אפילו חודשיים, כן, עם כוס קפה ושטרודל, ובישולים וכביסה ואולי עוד פעם אחת רומא, במקום זה היא עברה סתם גיהינום של שנתיים עד שהיא מתה... והיא כבר היתה בגהינום... אז אני לא הולך לעבור את זה, אפילו לא לחשוב לעבור את זה. אני קם עכשיו והולך הביתה ולא בא אלייך יותר לא לטיפולים ולא למעקבים. רק אם יכאב לי נורא, או שייחסמו לי המעיים, או שאני אקיא בלי הכרה, רק אז אני אבוא אלייך, שתתני לי מורפיום, שאני אוכל למות מהר ובלי כאבים, את מבינה? ועד אז שתהיה לך שנה טובה. להתראות.

וקמתי והסתובבתי אל הדלת, אבל פתאום היא חזרה ופנתה אלי, והיה לה עכשיו קול רך.

- סליחה, מר קולץ' בתחת.

הסתובבתי אליה חזרה, מחייך, סוף סוף היא נשמעה כמו בן־אדם רגיל, וגם היא חייכה אלי.

- אני יכולה לשאול אותך שאלה?

- כן, בטח, בהחלט.

- אז מה תעשה בשנה של החיים שנותרה לך?

- אני אכתוב ספר.

- מה? למה?

- אני תמיד רציתי לכתוב ספר. אבל במקום זה שתיתי קפה ואכלתי קרואסון ועשיתי כביסות ונסעתי פעמיים לרומא ושבע פעמים לווינה, אני אוהב את ווינה, היית?

- לא.

- כדאי לך. זה העיר היה יפה בעולם, הכי יפה, נהדרת, באמת נהדרת.

- אבל אתה לא תיסע לווינה. אתה תכתוב ספר.

- כן. כי בווינה כבר הייתי. וספר, שכל החיים שלי רציתי לכתוב, עוד לא כתבתי, את מבינה? ועכשיו קיבלתי מתנה שנה לכתוב את הספר שלי, אז אני אכתוב אותו.

- על מה הספר?

- אני עוד לא יודע. אבל בטח על החיים. אני אביא לך עותק, עם הקדשה, כשאני אבוא לקחת את המורפיום.

- אני לא קוראת בעברית. רק בצרפתית.

- אף אחד לא מושלם.

- אני מקווה שבכל זאת תחזור בך.