צופה אל העתיד

הקדמה

בגדד, נובמבר 1929. עשר שנים לאחר שגבולותיה של המדינה שורטטו מחדש בוועידת פריז, תחת המנדט הבריטי שהמליך את פייסל הראשון, נולדתי למשפחת זלכה - ראשי תיבות של זכר לכוהן הגדול - או זילכּה כפי שהתקבע מאז, ונכתב באופנים שונים - זילכה, זילקא, זלקא וזילקה בידי פקידי הרישום הבריטי. בן לניסים זילקה שעסק בחלפנות כספים ונפטר בעודי פעוט, ולחנה ממשפחת מרשל, אישה יוצאת דופן, אשת העולם הגדול.

משפחה אמידה, עם מכוניות - מצרך נדיר למדי בתקופה ההיא - ונהג צמוד, מטפלת לילדים ומבשלת, בית קיץ על גדות נהר הפרת, וגם סירה פרטית עם ״סקיפר״ צמוד. למדתי בבית ספר יהודי, עם מורים יהודים וחינוך יהודי.

היינו שמונה אחים ואחיות: חמש בנות - מרסל, רנה, ליאוני, לואיז ואביבה, אשר כולן, מלבד אחת, מבוגרות ממני בשנים רבות, והאחרונה, אביבה, בת הזקונים; והבנים שלמה (סלים), נעים ואנוכי. לא זכור לי הרבה מהשנים ההן, למעט העובדה שהייתי הבן האהוב, שזכה לתפנוקים רבים.

סיפורים רבים שמעתי על אודות משפחת זילקה הענֵפה, שהתפזרה ברחבי העולם ובניה ובנותיה עשו חיל רב בעסקים. כך, שלושת בניו של דודי כדורי, שעבר ללוס אנג'לס ועשה את הונו מעסקי דלק וגז בטקסס, ולפני כן בהקמת ארגון ״Mother care״ באנגליה; עבדאללה, שהתמקם תחילה בצרפת ולאחר מכן בשווייץ, ועסק בבנקאות; ועזרא שהסתובב בעולם ועסק בפיננסים ובהשקעות.

גם אמי היתה נצר לשושלת מפוארת. במהלך שנות ה־20 של המאה שעברה אחיה היגרו להודו, עסקו במסחר ובייבוא וייצוא של ביגוד ״שמעטס״. חלקם עסקו בסחר של שמנים מזרעים והתעשרו מאוד. אחרים המשיכו ליעדים אחרים - והתפרסמו. כך, למשל, בן דודי, דייוויד מרשל, שהיה עורך דין ופוליטיקאי ממולח, סייע לסינגפור לזכות בעצמאות, ואף כיהן כראש ממשלתה הראשון; בן דוד אחר, ששינה את שמו למרשל, וגם שמו דייוויד, היה בשנות ה־80 סגן שר האוצר בממשלה הפדרלית של אונטריו, קנדה, ושגרירהּ בהונדורס. לימים פגשתי אותו כאשר ביקרתי שם.

כאשר הייתי כבן חמש עליתי עם חלק מהמשפחה לישראל - באוטובוס, שהיה שייך לחברת נסיעות בבעלות חברנו ממשפחת נתנאל, שעם בנם חזקאל נתנאל שעבר לאנגליה אנחנו שומרים על קשרי חברות עד היום - כשהוא כבר בן יותר מ־100. האוטובוסים הללו עשו כל יום את המסלול מעיראק לירדן ולסוריה, וגם לפלשתינה. הגבולות היו מטושטשים באותם ימים, משום שמדובר היה, אחרי הכול, בקולוניות בשליטה בריטית.

את הנסיעה אינני זוכר כל כך, אך בדיקה פשוטה מגלה כי הדרך הזו - יותר מ־1,000 קילומטרים - אורכת כיום כמעט 12 שעות. אז כנראה זה ארך פי שניים או שלושה יותר זמן.

בהגיעי לארץ ישראל התגוררתי אצל אחותי, רנה, שעלתה לפנַי וכבר היתה נשואה עם ילדים. אחר כך הצטרפה אמי, שרכשה בית נאה בשכונת רמת יצחק על שטח של דונם בערך, ברחוב בית לחם, על גבעה ברמת גן. אני זוכר את החדרים, המרפסת הגדולה, ושלל עצי הפרי בחצר - הדרים שונים, אנונה, עץ גויאבה ענק. באופן חריג, רנה עלתה לישראל עם חלק מההון המשפחתי, ולא חסר לה דבר. הבית שלנו היה מהראשונים שנבנו על הגבעה. היום כבר לא נותר זכר לשכונה כפי שהיתה בילדותי.

רמת גן של אותם ימים, שהוקמה כמושב שיתופי והיתה כזו עד 1933, היתה רק רחובות ספורים ומעט תושבים - כ-500 במספר. אני זוכר שני כבישים מרכזיים - הרצל וביאליק - ללא מדרכות, ועם חולות בצדי הכביש.

למיטב זיכרוני - וחלקים מספר זה מבוססים גם על זיכרונם של אחרים - היינו המשפחה היחידה מעיראק בעיר, ורק בשנות ה־50 ולאחר העליות המשמעותיות לישראל, פגשתי בה ביוצאי עיראק נוספים, בהם ידידַי שלמה הלל, מרדכי בן פורת, משה שחל שהכרתי במסגרת פעילותי במפלגת העבודה, אלי אמיר שאת הדירה שבה התגורר בניו יורק שכרתי, ואחרים. בשנות ה־50 המאוחרות כבר החלו להשתקע ברמת גן משפחות עיראקיות רבות, אך אני כבר עזבתי את העיר.

בארץ ישראל של הימים ההם חיו בסך הכול פחות מחצי מיליון יהודים, ובהם משפחת זילקה, לפחות חלקה: אחות אחת התגוררה איתנו ברמת גן, השאר נותרו בבגדד והגיעו מאוחר יותר. חלקם כבר לא הצליחו לצאת עם ממונם אלא להבריח רק מעט ממנו, ואמי בנתה לכולם בתים על המגרש שרכשה כדי שלא יצטרכו לגור במעברות. כך חיִינו כחמולה אחת, גדולה ומאושרת.

בינתיים החלו לנשב באירופה רוחות רעות, והיטלר עלה לשלטון בגרמניה, מוביל להימלטותם של יהודים רבים - אך לא מספיק מהם - שראו את הנולד. סביבנו ברמת גן שמענו יותר ויותר את השפה הגרמנית, בזכות משפחות של יֶקים שהגיעו לעיר.

אני זוכר במעורפל חוג נגרות ועבודת כפיים, שאהבתי כבר בימים ההם; זוכר חרב שבניתי במו ידַי והתגאיתי בה מאוד. אחד מגיבורי נעורי היה שחקן הקולנוע הנודע ארול פלין, ששיחק בתפקידים שונים כפָרָש וחרב בידו. אנחנו הילדים היינו עורכים בינינו קרבות, כמו שתיאר היטב יוסי בנאי בשיר ״אני וסימון ומואיז הקטן״, משחקים ״הנדז־אפּ״ כשלראשינו כובעי קאובוי, מטפסים על עצים וקוטפים לימונים.

בלילות היינו מתאספים, החברים, סמוך לאורדע, בבית ספר ״יהלום״ שבו למדתי, וב״אהל שם״, שאותו ניהל לימים אלימלך־שמעון רימלט, חבר כנסת מהציונים הכלליים ומהליכוד. לבית הקולנוע הקטן אסור היה לנו ללכת, כדי שהסרטים שהוקרנו שם לא ישחיתו את נפשנו הרכה, אך אני הייתי בכל זאת מתגנב פנימה, מנסה להתחמק מעיניו הבולשות של המורה סלוצקי שהיה עומד סמוך לחלון ביתו ומשקיף כשוטר בנכנסים וביוצאים מהקולנוע.

לבתי חברים לא הלכנו, מחמת הבושה שהם חשו. היה זה בשל המצב הכלכלי הדחוק של רבים מאוד מהם, והעובדה שהתגוררו בצריפים רעועים או במעברות, אבל יותר מכך - כיוון שרוב ההורים כלל לא דיברו עברית, משום שהגיעו זה מכבר ממדינות שונות, ועדיין דיברו בבתיהם פולנית, רוסית, גרמנית ועוד. ילדיהם חשו שלא בנוח, ועל כן נפגשנו רק בחוץ.

מבין כל אלה, חבר אחד טוב זכור לי במיוחד - ישראל שאושן. אדם טוב, חכם, ואף שהיה לי ממש כאח, גם הוא התבייש להזמין אותי לביתו מפני שאמו דיברה רוסית בלבד. ״עברי, דבר עברית״, קראו השלטים הרבים ברחובות, והילדים הפנימו והעדיפו להסתיר את העובדה שהוריהם אינם מדברים את שפת הקודש. עלי עשה הדבר רושם רב - וחשתי צער רב על כך.

בגיל תשע או עשר הצטרפתי ל״מכבי הצעיר״, תנועת נוער שעיקר פעילותה הכשרת נוער צעיר לפעילויות ספורט ברמה הערכית והחינוכית, וזאת מן הטעם הפשוט שלא היתה כל אפשרות אחרת. בהמשך הצטרפתי לשבט הראשון של הצופים, ועל כך עוד יסופר רבות.

רוב ילדותי עברה עלי בחוץ - במכבי, בצופים, בטיולים, בשוטטות עם חברים, ובהמשך בגדנ״ע. עם הלימודים לא הסתדרתי במיוחד. כלומר, לא הייתי תלמיד טוב במיוחד, בלשון המעטה, וזאת מפני שכמעט לא הלכתי לבית הספר. הייתי עסוק עד מעל הראש בתנועות הנוער, בגדנ״ע, בדברים שהיו אז עבורי ברומו של עולם.

מסביב החלה הארץ לצמוח והחל המאבק על כינונה, נושא שהעסיק אותי במשך רוב ימי חיי. רושם מיוחד הותיר עלי אותו יום שבו הבריטים עברו מבית לבית בחיפושיהם אחר לוחמי אצ״ל, וזאת בשעה שהתושבים יצאו להפגין. אני זוכר את אמי יוצאת לרחוב וקוראת בצרפתית: ״אוֶוק לפייר״, ״אווק לבטון״ - באבנים ובמקלות, לא ניכנע.

אני זוכר היטב גם את אווירת האמון והיושר ששררה בין התושבים; את הבתים הפתוחים מפני שטרם היו אז גנבים; את אנשי כופר היישוב מגיעים, ואת אמי משילה מעליה תכשיטים ומניחה אותם בסל יחד עם שלל מטבעות.

▪▪▪

זו היתה ילדותי, שבחלקה כבר נשכחה ממני, אבל שם נזרעו הזרעים שעיצבו את המשך דרכי, את הבחירות שעשיתי בחיי, את תחושת השליחות שהנחתה אותי.

שלושה נושאים העסיקו אותי בחיי יותר מכול, והם יבואו לידי ביטוי בין עמודי ספר זה. הראשון הוא הנוער וחינוכו, טיפוחו וגידולו; השני הוא החברה הערבית, זו בישראל וזו הפלסטינית; השלישי הוא העם היהודי והחובה עלינו לשמרו, גם מחוץ למדינת ישראל.

שלושת אלה מתחברים יחדיו בעיני, והאחרון הוא העיקר. לפני מלחמת העולם השנייה חיו בעולם כ-17 מיליון יהודים. למעלה משישה מיליון מתוכם נרצחו ונכחדו בשואה בידי הנאצים יימח שמם ועוזריהם. גם יהודי ארצות ערב חוו מעין שואה - הפרהוד. מאז חורבן הבית הראשון והשני סבלה הקהילה שבה גדלתי - הקהילה היהודית העתיקה בעולם - מהתמורות הקשות ששינו את פניה מקהילה משגשגת לקהילה רדופה ומוכה.

מאז התאושש העם היהודי באופן מופלא, הקים מדינה בארץ ישראל, אך טרם הגיע למנוחה ולנחלה. למערכת היחסים שלנו עם ערביי הארץ והפלסטינים יש משמעות רבה בעיני להמשך נוכחותנו כאן. יותר מכך, חשוב במיוחד הקשר שלנו עם יהדות התפוצות, כמו גם חיבורם של כל יהודי העולם באשר הם לישראל וליהדות, כיוון שבזה תלוי עתידנו.

במחסן שבביתי שמרתי הקלטות רבות, קטעי עיתונות, מסמכים ותמונות עם מנהיגים ישראלים ובינלאומיים - דוד בן־גוריון, משה דיין, מוטה גור, טדי קולק, שמעון פרס, ג'יהאן סאדאת, עזר ויצמן, אהוד אולמרט ורבים אחרים, שאיתם היתה לי הזכות להיפגש, לעבוד, ובחלק מהמקרים אף לקשור קשרים אישיים. חלקם כבר לא איתנו.

החלטתי לכתוב ספר זה למען הדורות הבאים, כדי לשמר את הזיכרונות, לספר על מאורעות התקופה, ולהעביר את המורשת לדורות הבאים שאותם כבר לא אזכה לראות או לחנך.

אכתוב כאן בהרחבה על קורות חיי, ולא כדי לספר על עצמי אלא כדי לאפשר לאחרים לחוות את אותם ימים, ולחיות את הסיפורים שחייתי אני. אתאר מעט גם את מסעותי ושליחויותי בעולם, וכמו כן אספר בהרחבה על משפחתי האהובה, על רעייתי, דליה, שכבר איננה איתי, ועל ילדַי ונכדַי.

קריאה מהנה.

פרק 1
ימי עצמאות

ב־1944 הקימו משה למלשטרייך ויוסף (יוסקה) מרגולין את שבט צופי רמת גן. משה היה ראש השבט ומרגולין כיהן כסגנו. תחילה התקיימה פעילות הצופים במתחם המשטרה, שם מרגולין התנדב. מאוחר יותר עברנו לפעילות במשכן קבוע ששכן היכן שניצב כיום בית הספר לתיאטרון ״בית צבי״. היה לו, ללמלשטרייך, בית חרושת לממטרות - ״לגו ממטרות״ כפי שקראנו לו - והוא גם התנדב לשרת במשטרה הבריטית כקצין, ומשם עלה במוחו הרעיון להקים סניף של הצופים בעירנו, שבו הוא שירת. בשנים הללו היו בצופים 11 שבטים - הראשון שבהם ״משוטטי בכרמל״, הוקם ב־1919 ביוזמת אריה כרוך, מורה בבית הספר הריאלי בחיפה, שנהפך לימים לראש תנועת הצופים העברים. דמויות בולטות אחרות בתנועה בראשית ימיה כאן היו יעקב שפירא, יעקב גולדין, ברוך בן יהודה ואחרים.

הייתי פעיל ב״מכבי הצעיר״, בן 14 וחצי בסך הכול, כאשר משה טריוואקס, שאחיו היה מג״ד בגדנ״ע, שכנע אותי לעבור יחד עם כל חברַי ולשמש שכבת הדרכה ראשונה של צופי רמת גן, שם פגשנו את יוסקה מרגולין, סגן ראש הסניף. עברנו את קורס ההדרכה שהעביר יוסף (יוסקה) גולדשטיין, וכך נעשינו במהירות למדריכים גאים, ואני אף ריכזתי את השבט למשך תקופה מסוימת. אני זוכר פעולות בצופים בימי שישי, כאשר היינו יושבים באחד הבתים ומאזינים למוזיקה קלאסית.

כחלק מהפעילות בגדנ״ע הרבינו בטיולים, וכמו רוב בני גילנו - גם השתתפנו בפעילויות ובמאבק להקמת המדינה. לילה אחד שזכור לי במיוחד, הוא ״ליל וינגייט״, בשלהי חודש מרס 1946. היתה זאת פעולת־ענק של תנועת המרי העברי, שביקשה להוריד באופן פומבי מעפילים מאוניית ״אורד וינגייט״ לחופי תל אביב. האירוע הסתבך, ובמהלכו נהרגה מאש הצבא הבריטי הלוחמת והמפקדת בפלמ״ח, ברכה פולד, בת 18 בלבד במותה.

מכל מקום, כ-3,500 איש גויסו בידי ה"הגנה" למבצע הזה, הגדול ביותר עד אז. התפקיד שהוטל עלי - אז בסך הכול בן 16 וכמה חודשים - היה להעביר תשדורות. ״קח איתך ספרים, וסיפור הכיסוי שלך יהיה שאתה הולך לחבר לעשות שיעורי בית״, נאמר לי.

בין הספרים הוחבא פתק שהייתי צריך להעביר לנקודת היעד. ״אם הבריטים עוצרים אותך - תבלע את הפתק״, הורו לי. התחלתי לצעוד מרמת גן לכיוון גבעתיים, ובסביבות השעה שמונה בערב ניגשו אלי שוטרים בריטים. מיד דחפתי את הפתק לפי ובלעתי אותו.

השוטרים כעסו, החטיפו לי כמה סטירות לחי אך למזלי נמנעו מלעצור אותי. כנראה לא ראו בי דמות חשובה במיוחד, ולכן שחררו אותי לדרכי עם הפתק בבטני. בכך הסתיים חלקי באחד המבצעים המרשימים בתולדות היישוב.

פעולה אחרת שבה השתתפתי היתה הורדת כרוזים, במקרה הזה של האצ״ל, שנתלו ברחבי רמת גן. היינו ארבעה רמת גנים, ביניהם צבי קליר. ביצענו את המשימה, כשלפתע הופיעו מולנו פעילים מהאצ״ל, ואירעה שם התנגשות קטנה בינינו.

קליר, בנו של אברהם ארגמן (קליר), ואני היינו חברים קרובים. קיבלתי ממנו תקליטים של מוזיקה קלאסית והרבינו לבלות יחדיו. הוא נפל במלחמת השחרור, במבצע ״פלשת״ - המתקפה על הכוח המצרי שהגיע עד סמוך לאשדוד. במשך זמן־מה גורלו לא היה ידוע, ואף גייסו תלמידים מבית הספר כדי לחפש את עצמותיו. הוא אותר יותר משנה לאחר נפילתו, ונקבר בבית הקברות הצבאי שבנחלת יצחק. בית הספר לאמנויות ״בית צבי״ נקרא על שמו.

היו אלה ימים של מאבק בין המחתרות, כאשר אנשי ה"הגנה" התנגדו לדרכם האלימה של אנשי האצ״ל והלח״י נגד המנדט הבריטי. ביקשנו להרתיע אותם ולמנוע מהם לפעול. כדי להכין אותנו לכך, התאמַנו באמנויות לחימה ובקרב מגע, ואחרי האימונים הייתי חוזר הביתה כשאת גופי מעטרים סימנים כחולים רבים.

באחת ההזדמנויות נשלחנו לנצל את הידע שרכשנו ו״לטפל״ בחבר שהיה במקביל הן בהגנה והן באצ״ל. ארבנו לו, הנחנו שק על ראשו ועשינו את שהתבקשנו. במקרה אחר קיבלתי, יחד עם עוד חבר, משימה להכין תרשים מפורט של ביתו של מורה, שהיה חבר באצ״ל.

זמן לא רב לאחר מכן, באפריל 1946, נערכה ההתקפה של אנשי אצ״ל על משטרת רמת גן, במטרה להשתלט על כלי נשק ותחמושת. בשעת צהריים, בתעוזה בלתי נתפסת, יצאו כ-40 לוחמי אצ״ל, בפיקודו של אלעזר פדהצור, לפעולה שבמהלכה נכנסו לתחנה שברחוב ז'בוטינסקי, כאשר לוחמים אחרים מחפים עליהם מאחור וחוסמים צירי תנועה.

במהלך הפעולה נהרגו חמישה לוחמים ונפצעו ארבעה, ביניהם אחד המפקדים, דב גרונר. הוא אותר בידי השוטרים הבריטים בכרם התימנים, נלקח לבית חולים, וכעבור חודשים אחדים, ב־16 באפריל 1947, הוצא להורג בכלא עכו, יחד עם שלושה נידונים אחרים.

אחרי הפעולה יצאו הבריטים לחפש נשק. הם עברו מבית לבית, והגיעו גם לביתנו. אני זוכר את אמי, שידעה על פעילותי בהגנה, מזהירה אותי מראש. השוטרים הגיעו, שאלו שאלות - ועזבו לאחר שהסתבר להם כי אין נשק בביתנו. לעומת זאת, אצל השכן שלנו דווקא הוסלק נשק, אך הבריטים לא השכילו למצוא אותו.

*המשך הפרק בספר המלא*