האחים כהן (לא הבמאים)

21.05.2018

בן חושב שפלג השתגע. בהתחלה הוא לא הסכים בשום אופן "לקחת חלק בדבר הזה — בפיגור המשפחתי הקולוסאלי הזה", כפי שקרא לו. הוא אמר שנמאס לו כבר מהפרויקטים המטופשים האלה (הוא אמר "פרויקטים", בלשון רבים, למרות שלא זכור לי שהיו עוד פרויקטים כאלה. אני חושבת שבן פשוט נמצא עכשיו במצב תמידי שבו בעיקר נמאס לו מדברים, או נמאס לו באופן כללי. חוץ מזה, מן הראוי לציין כי לבן יש נטייה ניכרת לאבחן באופן נרחב ונחרץ שיגעונות, משוגעים, חולי רוח ומחלות רוח — במשפחתנו ומחוצה לה — והוא גם הראשון שיודה בכך ש־It takes one to know one) ושהגיע הזמן שפלג ינתב את האמביציות האקדמיות ו/או האינטלקטואליות שלו לדברים מועילים יותר, מרתיחים פחות, או לפחות שלא יבקש — סליחה, ידרוש! — מאיתנו לשתף פעולה עם הטירוף היומרני הזה. ככה בן אמר.

רק רגע. פלג כאן.

ובכן, חזרתי.

חוויתי זה עתה הפרעה שגרמה לי לקטוע את שטף הדברים, וכנראה טוב שכך, כפי שהרגע הוסבר לי. זה היה כאמור פלג, שנכנס בעד הדלת הפתוחה של חדרי, הציץ מעבר לכתפי בזמן שאני כותבת, מלמל — תוך כדי שהוא מאמץ את עיניו לקרוא את האותיות שעל המסך הזה — משהו על כך שהוא רק מוודא שאני באמת מתחילה לעבוד על הפרויקט כמו שהבטחתי ולא עוסקת במשהו אחר, חשוב פחות, דחוף פחות, ואז — לאחר שסיים לאמץ את עיניו ולנסות לקרוא — הוא התחיל להטיף לי בכעס שאני מתחילה קודם כול עם בן, ושזה לחלוטין לא בסדר, שזה החלק שלי בפרויקט, לא של בן — לבן יהיה את החלק שלו, הוא עוד ידאג לכך — ואני צריכה לכתוב על עצמי, לא על בן. "להסתכל" על הדברים (ככה הוא אמר) מנקודת המבט שלי, לא של בן. זה חשוב. לא סתם — ככה הוא אמר — לכל אחד יש את החלק שלו. וזה החלק שלי, לא של בן (כאן נאלצתי לקטוע אותו ולהגיד שהבנתי).

לחלק מכם זה בוודאי נשמע כאילו פלג הוא קרצייה פדגוגית ומטיפנית מהסוג הגרוע ביותר, שלא נותנת לאחים שלה מנוחה ולו לרגע — ואני לא אהיה זו שתכחיש זאת, אם זה אכן נשמע לכם ככה. יחד עם זאת, יהיה אחי הבכור קרצייה ככל שיהיה, בכל זאת אנסה לדבוק בהוראות שלו מעכשיו והלאה. כאמור, לכתוב מהזווית שלי, מנקודת המבט שלי. ובכן, אם כך, יש להתחיל בהתחלה.

פלג (להלן: "הקרצייה") אמר שעדיף שנתחיל בלהציג את עצמנו, במיוחד אם החלטתי לכתוב יומן ("יומן לא אמור להיקרא," אמרתי לו. "אבל הוא תמיד נכתב כאילו הוא כן," החזיר לי פלג, "וחוץ מזה — היומן הזה בטוח ייקרא." — "אני לא בטוחה לגבי זה," אמרתי לו, "אבל אוקיי"). הוא חשב שככה זה ראוי, ככה זה כמו שצריך. בשלב זה בן העיר שככה אולי היה צריך לעשות זאת, בדרך האקדמית היבשושית שהוא כל כך מתנגד לה פתאום — או שנדמה לו שהוא כל כך מתנגד לה — אבל האם לא כל הרעיון הוא לא להיצמד לדרך הזאת? למה פתאום אנחנו כן נצמדים אליה ומתחילים "כמו שצריך"?

הם המשיכו להתווכח אבל אני כבר לא הקשבתי כי הוויכוח הזכיר לי את אחד הוויכוחים הקודמים, על הצורה שבה אני רוצה או אמורה או צריכה (עדיין לא הבנתי מה מבין כל הפעלים האלה נכון לגבי פלג) לכתוב את החלק שלי. לפיכך, אני חושבת שכדאי שאפתח קודם כול בהסבר — ולו קצר — על הצורה.

ובכן, הצורה שבה בחרתי לכתוב את החלק שלי בפרויקט היא כאמור יומן (פלג אמר שאנחנו יכולים לבחור בכל צורה שאנחנו רוצים, שזה כל הרעיון — כלומר — להרחיב ולהעמיק את אפשרויות התוכן בכך שננקוט גישה חופשית יותר לגבי הצורה, ולא ניצמד לצורה המקובלת של כתיבת עבודת מחקר אקדמית כגון עבודה סמינריונית או עבודת תזה).

למען האמת, יומן הוא לא בדיוק הצורה הראשונה שבה בחרתי. בהתחלה הצעתי שאכתוב בלוג, שזה די אותו דבר, אבל עם אופי חופשי יותר, וכולל גם טוקבקים, מן הסתם, מאחר שזה מתפרסם ברשת בפורמט של פוסטים עם אפשרות לתגובות ולדיונים שיתפתחו משם, וגם אותם ניתן יהיה לכלול בפרק שלי בפרויקט.

לא חשבתי שהצעתי משהו חריג, חתרני או "צעיר" במיוחד. אפילו ממש לא. אלוהים יודע שבתקופתנו ישנן אפשרויות "צעירות" יותר מבלוג, שלא נדע. והאמת היא שאכן יומן זה "יותר אני" מאשר בלוג, אבל בכל זאת, פלג כל כך הפליג (חה־חה) בשבחי החופש האינטלקטואלי והצורני, שחשבתי שאולי כן כדאי שזה יתפרסם קודם בצורת בלוג, ככה שהמנחה שלו לא יהיה הראשון מחוץ למשפחה שיקרא את זה (אם כי סביר להניח שכן, כי מי בכלל יקרא את זה מרצונו החופשי, אפילו בצורת בלוג, פומבי ככל שיהיה?) כי זה כבר יופיע באינטרנט ורק לאחר מכן יועבר לפורמט של הפרויקט המודפס והכרוך.

עד שיום אחד דיברתי עם בן על זה. ישבנו שנינו בחדר שלו — אני על המיטה, מדפדפת בספר ציורים של אדוארד הופר שהיה מונח שם ושנראה כי מאוד העסיק אותו לאחרונה (לאחרונה — כלומר — בתקופת החיבוטים האמנותיים, או מה שהם לא יהיו, שהוא כה שקוע בהם), והוא על הכיסא מול המחשב שלו, מנסה להשמיע את השיר "212" של אזליה בנקס במהירויות שונות (בעיקר איטית, איטית מאוד ורגילה) באמצעות הנגן של יוטיוב, תוך שהוא מפנה את תשומת לבי מדי פעם לאחד הקטעים הספציפיים בשיר. הצעתי לפתע, תוך כדי דפדוף אקראי בספר, שאכתוב, אולי, כאילו, בלוג.

מיד לאחר שאמרתי זאת, הוא לחץ על pause, כנראה, אולי אפילו על stop (עד כדי כך זה הרגיש דרמטי), השיר הפסיק לנגן והוא הסתובב אליי בכיסאו והביט בי כאילו הרגע אמרתי שאולי אני אצטרף לנוער ההיטלראי.

"בלוג?" הוא אמר, "את תכתבי פאקינג בלוג?"

"רק הצעתי שאולי, כן. למה?" שאלתי.

"קרן, את לא תכתבי שום בלוג. בבקשה אל תכתבי שום בלוג."

"למה לא? מה הבעיה עם זה? פלג אמר ש–"

"הוא אמר, אבל הוא לא התכוון לדברים כאלה!"

"איזה דברים?"

"את יודעת, חדשים" — הוא עיווה את פניו בגועל — "ניו־מדיה וכל זה. דברים שהם לא הקטע שלנו. דברים שאנחנו מתנגדים להם."

"מי זה 'אנחנו'?"

"אנחנו, אנחנו." — הוא עצר לרגע ואז המשיך: "אני במיוחד, אבל גם את, אני מאמין."

"אני לא מתנגדת לבלוגים. זה לא שהצעתי שאכתוב פוסטים בפייסבוק או אפרסם סטוריז באינסטגרם. אמרתי בלוג. אתה יודע, זה כמעט תקשורת מסורתית במונחים של היום."

"די, אני לא יכול. אני לא יכול!" בן הושיט יד עצבנית ומהירה לעבר השיער שלו, כאילו הוא מתכוון למרוט אותו מרוב ייאוש (פה התחלתי לחשוב שעם כל החיבוטים האמנותיים שלו, בין אמנות פלסטית לכתיבה לתקליטנוּת לקולנוע — אולי הוא דווקא ימצא את מקומו בתיאטרון, עם המחוות הדרמטיות שלו. אבל הפעם לא הצעתי לו זאת).

"מה אתה לא יכול?" צחקתי.

"עם כל החרא הזה! זה כל מה שכל כך מגעיל בדור שלכם, בדור שלנו, כלומר — בדור הנוכחי. כלומר — איכס!" ואז הוא פתח בנאום קצר (יחסית) על התקופה הנוראית שאנחנו נמצאים בה. הוא חשב — הוא יודע — שאני מעל כל זה — מעל כל הרדידות, הוולגריוּת, האנאלפביתיוּת, ההשטחה, הסחת הדעת האווילית והמטורללת שהיא האינטרנט, וגם מעל כל הגועליוּת האקסהיביציוניסטית הזאת שבכתיבת פוסט, בכתיבת סטטוס, בכתיבת בלוג... (הוא שוב העווה את פניו). נדמה לי שהוא בדיוק התחיל להגיד משהו כמו: "אף אחד — בטח שלא כל אדם פוטנציאלי ברשת — לא צריך לקרוא את כל המחשבות שלך על כל נושא שבעולם..." כשהתחלתי לחשוב לעצמי האם בעברית השימוש במילים "אף אחד" ו"לא צריך" ביחד הוא לא שלילה כפולה, ועל כן לא תקין תחבירית. התהייה הזאת לא הספיקה אפילו להתנסח במחשבתי בשלמותה בטרם הבנתי שהוא צודק, למען השם, אני באמת לא צריכה שכל הרשת תיחשף לכל המחשבות המפלצתיות שלי על כל נושא שבעולם. מן הראוי שאחסוך ממשתמשי הרשת דברים מסוג זה (כמו נוירוטיוּת לשונית חנונית מאין כמותה, בלתי חיננית בעליל). אמרתי לבן שאני חושבת שבלוג ויומן הם בכלל לא דברים שונים (הרי בלוג מוגדר כ"יומן רשת", לא?), והוא התחיל לצעוק עליי שה"רשת" היא בדיוק הבעיה כאן — היא מייצגת בעיניו (למרות שהוא לא אמר "בעיניי", הוא פשוט אמר "מייצגת") את כל מה שרע בכתיבה העכשווית — את העילגוּת, המיידיוּת, הדמוקרטיזציה החולנית, הטמטום, הוולגריזציה של המילה הכתובה, ההשטחה של הפילוסופיה, הביטול של הנשגב, השמרנות הקנאית במסווה של חדשנות פרועה כביכול, וכן הלאה וכדומה וכגון אלו — עד שפשוט אמרתי לו שאוקיי, בסדר, אני לא אכתוב בלוג. אני אכתוב יומן.

אם כן, כך סוכם וכך יהיה — אני כותבת יומן. הפרק שלי בפרויקט של פלג יהיה בצורת יומן. פלג אישר ("ברור, תעשי מה שאת רוצה") ובן אישר ("כל עוד זה לא בלוג מזדיין") ואת כל האחרים (אנחנו שישה אחים — אני הכי צעירה) לא שאלתי, אבל אני מניחה שעמדותיהם ינועו על הסקאלה שבין אדישות מוחלטת לבין אישור.

ובכן, אז כרגע אני מסיימת את היום הראשון של כתיבת היומן. החיסרון ביומן, כמו גם היתרון — הוא שמי שיקרא בו יֵדע עליי רק מה שאני רוצה שידעו עליי, וייאלץ להסתפק בכנותי המשוערת בתור הוכחה לאמיתותם של דבריי. אבל אני מניחה שהדבר נכון לגבי כל טקסט — אקדמי או מדעי ככל שיהיה — במידה מסוימת. פלג לא בדיוק הסכים איתי כשאמרתי לו את זה, אבל ניחא. נדמה לי שזה מספיק ליום אחד.

22.05.2018

יומני היקר — סתם, אני צוחקת.

בכל אופן, משהו לגבי הפרויקט: בשלב הזה אנחנו לא אמורים לקרוא את הפרקים אחד של השני, לכן אני מתנצלת מראש בשמם של אחיי אם הם יחזרו על דברים שכבר אכתוב ואטען פה. אני מתנצלת בשמם, ולא הם בשמי, משום שלמיטב הבנתי החלק שלי אמור להיות הראשון בקובץ הזה. פלג הודיע לי שאני ראשונה. שאלתי אותו למה דווקא אני (הרי אני הכי צעירה) והוא ענה לי: "ליידיס פירסט."

"זה לא מאוד מתקדם מצדך, מנקודת מבט פמיניסטית. אנחנו אמורים לשאוף לשוויון," אמרתי לו.

"על פי ההיגיון הפמיניסטי את גם אמורה להגיד 'אנחנו אמורות לשאוף לשוויון', אז תעשי לי טובה ואל תתחילי לי עם זה," הוא ענה לי.

"אבל זה לא רק לא־פמיניסטי — אני חלילה לא אומרת שוביניסטי, כי זה לא — אבל זה לא רק לא־פמיניסטי מצדך, זה גם לא־אקדמי."

"מעולה," הוא ענה לי, "אין לי כל כוונה להיות אקדמי. למעשה, זה בדיוק מה שאני מתכוון שלא להיות בפרויקט הזה."

אז כן — מסתבר שזה מין קטע כזה, זה חלק מהרעיון. איזה מין רעיון, תשאלו? ובכן — על פי הגרסה הארוכה יותר, מסתבר שפלג כהן, יוזם הרעיון, שהוא גם אחי הבכור, החליט לערוך מעין עבודת מחקר אקדמית שהיא לא־אקדמית באופייה, מה שזה לא אומר. הוא לא רוצה לכוון אותנו יותר מדי (זה יהיה לא הגיוני, כנראה, לפי נקודת מבטו של התימהוני הזה), אבל בגדול עבודת המחקר אמורה לעסוק ביהדות ובקשר שלנו אליה. הוא אמר ששאלת המחקר הגדולה אולי תהיה "מיהו יהודי?" ומתוכה תסתעפנה כל מיני שאלות קטנות יותר — כמו מהי היהדות בשבילנו (כלומר: משפחה ישראלית ספציפית), מה יהודי בנו, מה זה אומר להיות יהודי בימינו, וכן הלאה. אבל מאוד חשוב לו — היות שהוא, על פי הגדרתו, ממש טובע בשנים האחרונות בנוסחים אקדמיים כאלה ואחרים — שהעבודה שלנו לא תהיה אקדמית, כלומר — היא כן תהיה, אבל רוב מה שנקרא "בעלי הכוח ויודעי הדבר" בתחום לא יחשיבו אותה ככזאת. אולי בעולם שבו האקדמיה הייתה פועלת יותר לפי מורשתו של אפלטון, שהקים את המוסד הזה, וכיום ככל הנראה מתהפך בקברו (כך לפי פלג) העבודה שלנו הייתה נחשבת אקדמית גם היא. ואולי באיזה עולם מקביל, שבו האקדמיה היא חופשית יותר או משהו כזה, גם בו העבודה שלנו נחשבת אקדמית. אבל הוא רוצה שנשתחרר ממה שהוא מכנה "הכבלים האקדמיים" וננסה לענות על שאלות המחקר שלו באופן הטוב ביותר — ואם בעינינו זה אומר באופן אקדמי, נפלא (אני לא בטוחה שהוא באמת יחשוב שזה כל כך נפלא, זה הרי ייַתר את כל הרעיון שלו), ואם, לעומת זאת, אנחנו מעדיפים דרך אחרת לצאת למחקר הזה, או אפילו כמה דרכים אחרות — אנחנו אמורים להרגיש חופשיים לצעוד באותה דרך, או באותן הדרכים. זו, כאמור, הגרסה הארוכה יותר.

הגרסה הקצרה: פלג התחרפן.

כן, נו, מה אני אגיד לכם. בן כנראה צודק, או לפחות צודק חלקית. לפעמים הברגים מתרופפים קצת, ככה אני רואה את זה לפחות. אני לא יודעת, אולי יותר מדי שנים באקדמיה, יותר מדי רשימות ביבליוגרפיות והערות שוליים, גרמו לו לאבד את זה? אולי הוא חווה איזה משבר שליש החיים או משהו כזה? אני באמת לא יודעת. מה שבטוח — הוא לא לגמרי איתנו, המסכן.

בכל אופן — היות שאנחנו לא רוצים להיות אקדמיים — או לפחות מצהירים כי הבחירה אם להיות או לא להיות אקדמיים היא בידינו — אז כן, מסתבר שליידיס אר אינדיד פירסט, ואני אהיה ראשונת הדוברים כאן.

כששאלתי את פלג איך הוא יקבע את סדר הכותבים אחריי, הוא אמר שנעשה את זה לפי סדר האלפבית. מכיוון שלכולנו יש אותו שם משפחה (כהן), נלך על פי שמות פרטיים. כלומר החלק שיבוא אחריי, אם הוא אכן ישתכנע לשתף פעולה עם כל העניין הזה, מה שאני לא בטוחה בכלל, יהיה של בן.

מובן שכאשר פלג הציג בפנינו בכלל, ובפניי בפרט, את הרעיון הזה — של עבודת מחקר אקדמית־אך־חופשית־משהו בנושא יהדות ובהשתתפות כל האחים — רעיון שנולד מתוך ויכוחים ודיונים עם המנחה שלו ועם מרצים אחרים, ושאני מניחה שפלג ירחיב לגביו יותר לכשיגיע תורו — אז מובן שהעליתי מספר הסתייגויות.

הראשונה ביניהן, אני חושבת, הייתה — מה לי, קרן כהן, חיילת משוחררת בת עשרים, ולעבודת מחקר אקדמית? מעולם לא כתבתי אחת כזאת, מעולם לא קראתי אחת כזאת במלואה, ואני לא יודעת איך כותבים אחת כזאת, כלומר — על פי החוקים הרגילים.

זה בדיוק העניין, אמר לי פלג, אנחנו אמורים לשבור את החוקים הרגילים.

לשבור כן, אמרתי, אבל לא להתעלם מעצם קיומם, אני מניחה. אנחנו אמורים קודם כול לדעת מהם החוקים הרגילים לפני שאנחנו יוצאים פה באיזה פרויקט חלוצי ששובר את כל הכללים ופורץ את כל הגבולות, לא? ככה חינכו אותנו. ככה אתם חינכתם אותי! כל החיים אתם אומרים לי שצריך להכיר היטב את היסודות לפני שמחליטים לערער עליהם. אתה יודע — כך אמרתי לו — כל הקטע הזה שפיקאסו ידע לצייר באופן קלאסי לפני שהוא התחיל לצייר כמו פיקאסו וכל זה.

פלג אמר שהוא יודע שככה לימדו אותנו, ושהוא כמובן מסכים עם זה בעיקרון, אבל במקרה הזה זה לא רלוונטי — להפך, זה אפילו מוסיף, כביכול (ככה הוא אומר לפחות), נופך נוסף לכל הפרויקט, היות שהוא (פלג) וכל שאר האחים שלי כן למדו באקדמיה בשלב כזה או אחר, וכן מכירים על בוריים את החוקים הקיימים, ככה שבמקרה שלהם זה באמת יהיה איזשהו מרד, איזה ניסוי אוונגרדי. במקרה שלי, בגלל שאני לא "באה מהתחום", אני אוסיף כביכול משהו בתולי ורענן יותר, הוא דווקא רוצה את הפן הצעיר, שלא מתחשב בחוקים הקיימים בגלל שהוא אפילו לא מכיר אותם. אם אני מתעקשת על ההשוואה הנדושה לפיקאסו, הוא אמר, אז אני צריכה לחשוב על זה לא כעל צייר מיומן בעל השכלה קלאסית ששובר את החוקים, אלא על צייר שבכלל לא יודע איך אמורים לצייר, ואז הוא פשוט מצייר. כמו ילד.

אמרתי לו שילדים מציירים בדרך כלל כמו חרא, ואם הוא רוצה שככה תיראה העבודה שלי — שלנו — אז אין לי בעיה, אבל אני לא יכולה להתחייב על הרבה יותר מזה.

בשלב זה הוא נזף בי ודרש שאפסיק כבר עם הווכחנות הזאת, שזה לא התלמוד פה, שאני מתפלפלת יותר מדי ושאני צריכה לשמור את כל זה לעבודה עצמה, ליומן עצמו.

כאן בעצם עלתה ההסתייגות העיקרית הנוספת שלי, ואמרתי לו שזהו, שאני לא בדיוק "שוחה בחומר" בכל מה שקשור ליהדות, ושנגיד אין לי מושג בתלמוד או בדברים כאלה ושזה לא כמוהו, שהוא חוקר את זה כבר שנים, או כמו כל שאר האחים שלי, שהם לפחות מתעניינים בזה, לפרקים או באופן רציף, וכנראה גם די מבינים בזה, גם אם הם ספציפית לא למדו מדעי היהדות, אלא משהו אחר.

או בקיצור: מה לי וליהדות בכלל? וכאן הוא כבר התחיל ממש להתעצבן, והאמת היא שמשום מה הוא גם הקליט את השיחה הזאת, ואני מניחה שכדאי שאביא אותה פה כלשונה. ביקשתי ממנו לשלוח לי את ההקלטה ואחר כך תמללתי אותה. והרי היא לפניכם — המשך השיחה בתמלול (מדויק ככל יכולתי).

פלג: "מה זאת אומרת מה לך וליהדות? את יהודייה, לא?"

קרן (אני): "כן, אבל —"

פלג: "את יהודייה או לא?"

קרן: "כבר אמרתי לך שכן."

פלג: "אז את כשירה ועוד איך לכתוב על יהדות! כל יהודי יש לו דין ודברים משלו עם היהדות, גם אם הוא חושב שהוא לא קשור לזה בכלל, גם אם הוא חילוני גמור, גם אם הוא אתיאיסט, כופר בן כופרים, לא שמע מעולם על אברהם אבינו — עדיין יש לו איזושהי נקודת מבט על הנושא, ולפעמים דווקא נקודת המבט של ההדיוט תהיה מעניינת יותר — או תשפוך לפחות אור חדש על הנושא — מאשר נקודת המבט של המלומד."

קרן: "אני לא בטוחה שכל אחד יכול לכתוב ולהגיש עבודה אקדמית במדעי היהדות — גם לא נראה לי שכדאי. לא נראה לי שהם רוצים את זה שם. אם הם היו רוצים שכל יהודי יגיד מה זה יהדות לדעתו, או מה זה היהדות בשבילו או משהו כזה, הם לא היו פותחים את החוג למדעי היהדות ולמחשבת ישראל, לא? הם לא היו מקדישים לזה זמן ומומחים ומחקרים ותקציבים באוניברסיטה, לא? אני באמת לא קשורה לזה. זה לא התחום שלי —"

פלג: "את בת עשרים, קרן. אין לך תחום!"

קרן: "בדיוק. אני לא יודעת כלום."

פלג: "מה את מקשקשת? אל תשחקי לי עכשיו את הבורה המוחלטת, את כן מבינה בזה, בטוח מבינה בזה הרבה יותר מרוב בני גילך. את בת של מורֶה לתנ"ך! את אחות של חוקר במדעי היהדות!"

קרן: "לא נראה לי שזה עובר בדם, אתה יודע, כל הידע הזה שלכם. זה לא עובד ככה. את לא נולֶדת מומחית ליהדות בגלל שאבא שלך מורה לתנ"ך ואחיך הגדול חוקר יהדות באקדמיה."

פלג: "הו! על זה בדיוק אני רוצה שתדברי, שתדברו."

קרן: "על מה?"

פלג: "כלומר, אם אתם רוצים. זה מעניין. כל הרעיון הזה של היהדות כתורשה. הרי גם אם זה לא עובר בדם, לא עובר בגנים — זה לגמרי עובר בתורשה, בירושה. כל הרעיון של היהדות זה המורשת שאב מוריש לבנו מדור לדור, הרעיון של לספוג את הדברים גם אם אתה לא מנסה, גם אם אתה לא רוצה, גם אם כביכול מה לך ולזה."

קרן: "אבל באמת מה לי ולזה? כמעט שאין לי זיקה לזה בכלל. אני אפילו לא אוהבת גפילטע פיש."

פלג: "קרן, אל תעצבני אותי. אין דבר כזה שאין לך זיקה. גם להגיד שאין לך זיקה זו זיקה. יש לך זיקה על דרך השלילה."

קרן: "אני לא בטוחה שזה עובד ככה..."

פלג: "קרן, די. בטוחה־לא־בטוחה — חלאס! את יכולה לעשות את זה, אני סומך עלייך, אני רוצה שתעשי את זה, אני רוצה שכולכם תעשו את זה. אלוהים יודע שכל אחד במשפחה הזאת ספג כמות נכבדת של חפירות אינטלקטואליות יותר ופחות על יהדות ועל רוח — ורוח זה יהדות — בין שהוא רוצה ובין שלא. את כבר נגועה בזה, אין מה לעשות. זה כמו עישון פאסיבי. אם גדלת במשפחת כהן — וגדלת — זה חלק ממך. ואת יודעת מה? אם הדור הצעיר מרגיש שהוא לא יהודי יותר או שאין לו זיקה או ווטאבר — כל רעיון מפגר אחר שעולה לכם לראש — אני רוצה שתכניסו את זה לעבודה, אני רוצה שתכניסי את זה ליומן שלך."

קרן: "שאני אכניס כל רעיון מפגר?"

פלג: "כן. אם הוא קשור, גם על דרך השלילה, אז כן. ואני די בטוח שזה לא באמת יהיה מפגר. תפסיקי לעשות מעצמך יותר מפגרת ממה שאת. נכון, את מפגרת מעצם צעירותך, מעצם חוסר ניסיונך, מעצם שייכותך הכרונולוגית לדור הסמארטפונים הנתעב הזה, אבל ככה בפני עצמך את לא מפגרת בכלל ואת תכתבי את החלק שלך וזהו."

ובכן, אז זהו. אני חלק מזה, מסתבר. אני חוקרת במדעי היהדות, או משהו כזה. אני חלק מהמחקר. כדאי שאתחיל לחשוב על משהו לכתוב. כלומר, משהו מועיל, כי זה כבר היום השני לכתיבת היומן, ונדמה לי שעדיין לא הועלתי בכלום למחקר הזה.