אפ, סימבה

פתח דבר אופציונלי

מתוך הקדמת שנת 2000 למהדורה האלקטרונית של ״אַפּ, סימבה", שהתפרסמה בהוראתה ובפיקוחה של מחלקת ״I-PUBLISH" (שאיננה עִמנו עוד) בהוצאת ליטל, בראון ושות' בע"מ.

לאנשים היקרים שקוראים את זה:

עושה רושם שאני אמור לומר משהו שמסביר מהו המסמך שלהלן ומאין הוא בא.

לפי מה שהבנתי, בסתיו 1999 החליטו החלונות הגבוהים במגזין רולינג סטון שהם רוצים לשלוח ארבעה כותבים שאינם כתבים פוליטיים להכין כתבות על ארבעת המועמדים הגדולים לנשיאות ועל היומיום של מסעי הקמפיין שלהם בתחילת הפריימריז. יצא שבקורות החיים שלי מתנוסס ״לא כתב פוליטי" ממש בראש הדף, ומגזין רולינג סטון התקשרו, וזרקו את הרעיון, ועוד הוסיפו שאני יכול לבחור איזה מועמד שאני רוצה (מה שכמובן היה מחמיא, אם כי במבט לאחור הם מן הסתם אמרו אותו דבר גם לשלושת הכותבים האחרים — מגזינים תמיד שופכים מחמאות ואומרים מה שבא להם כשהם מנסים לשכנע אותך לעשות משהו). המועמד היחיד שראיתי את עצמי מנסה לכתוב עליו משהו היה הסנאטור ג'ון מקיין (רפובליקני־אריזונה), כי ראיתי בצ'רלי רוז ריאיון איתו שצולם לא מזמן והחלטתי שאו שהוא אדם גלוי לב וישיר במידה שלא תיאמן או שהוא פשוט מטורף. היו גם נימוקים אחרים לרצון לכתוב על מקיין ועל פוליטיקה מפלגתית, אבל כולם זוכים לבחינה די מפורטת בגוף המסמך ולכן אני לא רואה שום סיבה להמיט אותם עליכם כאן.

העורך האלקטרוני (זה באמת התואר שלו, על נייר המכתבים הרשמי וכאלה) אומר שאני צריך להוסיף כאן את העובדה שאני, המחבר, לא רפובליקני, ושלמעשה בסופו של דבר הצבעתי לסנטור ביל בראדלי (דמוקרט־ניו־ג'רזי) בפריימריז של אילינוי. אני אישית לא מבין למה הדעות הפוליטיות שלי צריכות לעניין מישהו, אבל אני מניח שמטרת התוספת הזאת היא להבהיר שלא מסתתרים מאחורי הכתבה שום מניעים לטובת צד זה או אחר או אג'נדה שמרנית, גם אם חלקים ממנה (כלומר מהכתבה שבהמשך) עשויים לעורר רושם כאילו היא תומכת במקיין. היא לא, אם כי היא גם לא נגדו; היא בסך הכול אמורה להיות האמת כפי שאדם אחד ראה אותה.

מה עוד לספר לכם. בהתחלה הייתי אמור להתלוות לסיבוב של מקיין בניו המפשייר, בקמפיין שלו לקראת הבחירות המקדימות הגדולות שם ב־1 בפברואר. אבל אז, בסביבות חג המולד, רולינג סטון החליטו שהם רוצים לבטל את הכתבה כי המושל בוש הוביל בצורה משמעותית בסקרים והתקציב שלו היה גדול פי עשרה משל מקיין והם חשבו שמקיין עומד ליפול על הקרשים בניו המפשייר ושהקמפיין שלו ייגמר עוד לפני שהם יספיקו להדפיס משהו ברולינג סטון ושהם יֵרָאו מטופשים. ואז ב־1 בפברואר, כשהתוצאות הראשונות מנ"ה הראו שמקיין מוביל, לפתע עשו פרסה במגזין והתקשרו שוב ואמרו שיש שוב אור ירוק לכתבה אבל שעכשיו הם רוצים שאני אטוס לנ"ה ואתחיל עוד באותו לילה, מה ש(מכיוון שבמקרה יש לי כלבים שאובחנו באופן מקצועי כבעלי בעיות רגשיות והם דורשים השגחה מיוחדת, ותמיד לוקח לי כמה ימים לגייס, לראיין, לבחור, להדריך ולבחון בתנאי שטח את הדוגיסיטר) לא בא בחשבון. חלק מהדברים האלה מן הסתם לא כל־כך רלוונטי לכאן, אבל הנקודה היא שבסופו של דבר טסתי בשבוע שלאחר מכן והצטרפתי לצוותי העיתונות שליוו את מקיין2000 מ־7 עד 13 בפברואר, תקופה שבדיעבד היתה כנראה השבוע המעניין והמסובך ביותר בכל מרוץ שנת 2000 להנהגת המפלגה הרפובליקנית.

בעיקר המסובך ביותר. כי התברר שככל שאדם או אירוע או קנוניה או אסטרטגיה או נסיבות אקראיות שקשורים לקמפיין הם מעניינים יותר, כך נדרש זמן רב יותר ושטח־נייר נרחב יותר כדי למצוא בהם היגיון, או, אם אין בהם שום היגיון, כדי לתאר מה הם היו ולהסביר למה אין בהם היגיון אבל בכל זאת הם מעניינים אם מתבוננים בהם בהקשר מסוים, שאז היה צריך להסביר גם אותו, וכן הלאה. והתוצאה הסופית היתה שהמסמך שנשלח בפועל בהתאם לחוזה למגזין רולינג סטון היה ארוך ומסובך יותר ממה שהם ביקשו. הרבה יותר ארוך, למען האמת. למעשה עורך הכתבה ציין שאם יפרסמו את כולה היא תתפוס את רוב מרחב־המילים של הרולינג סטון ואולי אף תפלוש לאותם אחוזים של המגזין ששמורים למודעות פרסומת, מה שכמובן לא יעלה על הדעת.¹ וכך נכרתה לפחות מחצית הכתבה, ובנוסף לכך כמה מהדברים המסובכים יותר נדחסו ורודדו בצורה מוגזמת לחלוטין, מה שהיה מאכזב במיוחד כי, כפי שצוין קודם לכן, הדברים הכי מסובכים היו בדרך כלל גם הכי מעניינים.

הנקודה כאן היא שהדבר שזה עתה רכשתם את האפשרות להוריד למחשב או לקבל לאי־מייל שלכם או מה שלא יהיה (זה הוסבר לי כמה פעמים, אבל אני עדיין לא לגמרי מבין) הוא המסמך המקורי הלא מקוצץ, כביכול גרסת הבמאי, עם כל המילים וללא חציצה של תצלומים חושניים של נערות תפוחות־שפתיים בג'ינס 'דיזל' עם רוכסן חצי פתוח וכו'.

יש רק כמה שינויים. ראשית, כל טעויות הדפוס והשגיאות העובדתיות הגסות תוקנו עכשיו (יש לקוות). היו גם כמה מקומות שבהם הכתבה המקורית הזכירה את העובדה שהיא מתפרסמת במגזין רולינג סטון ושמי־שזה־לא־יהיה שקורא אותה יושב לו שם וממש מחזיק ביד גיליון של הרולינג סטון וכו', והרבה מהאזכורים האלה שונו, פשוט כי זה נראה מוזר מדי להגיד לכם שוב ושוב שאתם קוראים את הדברים האלה במגזין ממשי בגודל 10x12 אינץ' בזמן שברור לחלוטין שאתם לא (גם זאת היתה הצעתו של העורך האלקטרוני). עם זאת, ודאי תשימו לב שהמחבר בדרך כלל עדיין מכונה במסמך בתואר ״רולינג סטון" או ״ר"ס". אני מצטער אם זה נראה לכם מוזר, אבל נמנעתי מלשנות את זה. הדבר נובע בחלקו מכך שהייתי גאה במידה אבסורדית בתג העיתונות שלי עם הכיתוב רולינג סטון ובעובדה שרוב העפרונות וצוות הקמפיין התייחסו אלי בתור ״הבחור מרולינג סטון". אודה שאפילו לקחתי בהשאלה מחבר מעיל עור שחור ישן ומרופט ולבשתי אותו על המסלול כדי להקרין ביתר עוצמה את הוַייבּ המתריס, המסוכן־איכשהו, שדמיינתי שכתב ר"ס אמור לשדר (אתם חייבים להבין שלא קראתי רולינג סטון כבר די הרבה זמן). חוץ מזה, מבחינה עיתונאית, העובדה שסיקרתי את הקמפיין מטעם הגוף המסוים הזה התגלתה כבעלת השפעה רבה על מה שזכיתי לראות ועל האופן שבו אנשים שונים התנהגו כשהייתי בסביבה. לדוגמה, זאת היתה הסיבה העיקרית שבגללה הפיקוד העליון של מקיין2000 די סירב לכל מגע איתי² אבל הטֶכים של רשתות השידור היו כה ידידותיים ושׂשׂים לעזור ונתנו לי להסתובב איתם (טכנאי הסאונד, בפרט, היו אוהדים ותיקים של הרולינג סטון). לבסוף, המסמך עצמו קצת מכוון רטורית למצביעים מחתך גילים מסוים שמתאפיינים בגישה מסוימת, ואני מניח שכמה אזכורים פזורים לרולינג סטון אולי יעזרו לשמור על בהירות בנוגע לנימוקים לחלק מהרטוריקה הזאת.

עוד דבר שהייתי מציין הוא פשוט על מה הכתבה הזאת, שבסופו של דבר היא לא כל־כך על הקמפיין של בחור מרשים אחד אלא בעצם על מה שהמועמדות של מקיין ופרץ ההתרגשות הקצר והמוזר שהיא עוררה עשויים לגלות לנו על האופן שבו פוליטיקת המילניום וכל האריזה והשיווק והאסטרטגיה ואמצעי התקשורת והספינים והזיהום הכללי שלה למעשה גורמים לנו המצביעים האמריקאים להרגיש, בתוכנו, והאם מישהו שמתמודד על איזשהו תפקיד עוד יכול בכלל להיות ״אמתי" — בין אם מה שאנחנו רוצים בעצם זה משהו אמתי או משהו אחר. אני לא יודע אם זה עובר על המסך או במחשב כף־היד שלכם או לא, אבל מבחינתי כל העניין התגלה בסופו של דבר כרלוונטי באופנים שחורגים הרבה מעבר לאדם אחד או מגזין אחד. אם אתם לא מסכימים, אני מניח שאתם צריכים רק ללחוץ על מקש אחד או שניים כדי שהכול ייעלם.

למי אכפת

ובכן עכשיו כן כן עוד תשומת לב עיתונאית לג'ון ס. מקיין השלישי, GOP, USC, POW, USN,‏ 2000‏.קום.^3* הרוֹקִי של הפוליטיקה. מרד המלחים של מקיין. המקיין האמתי.^4* אקספרס הדיבור הישיר. מגייס הכספים באינטרנט. יקיר המדיה. טייס הצי. שם שני סידני. בן ונכד לאדמירלים. וחתיכת בן־זונה קשוח — סנאטור רפובליקני ימני ביותר מאחת המדינות הכי ריאקציונריות בארצות הברית. אדם שמתנגד לפס"ד רו־נגד־ווייד בעניין ההפלות, לפיקוח על כלי נשק ולמימון רשת הטלוויזיה הציבורית, שתומך בעונש מוות ובתוספת לתקציב הביטחון ובתיקוני־חוקה שמוציאים שרפת דגלים מחוץ לחוק ומתירים תפילה בבתי־ספר. זה אשר הצביע בעד הרשעה במשפט ההדחה של קלינטון, פעמיים. זה אשר — החל מנקודה כלשהי בסתיו האחרון — היה לתקווה הפופוליסטית הגדולה של הפוליטיקה האמריקאית. זה שרוצה את הקול שלכם אבל לא יזנה את עצמו כדי לזכות בו, ורוצה שתצביעו לו מפני שהוא לא מוכן להזנות את עצמו. אנטי־מועמד. למי אכפת.

עובדות. בבחירות לנשיאות של 1996 נרשם שיעור ההצבעה הנמוך ביותר של מצביעים צעירים בכל ההיסטוריה של ארצות הברית. בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית בשנת 2000 בניו המפשייר נרשם השיעור הגבוה ביותר. והמומחים תמימי דעים שמקיין משך את רובם. הוא משך מצביעים חדשים ומצביעים שמעולם לא הצביעו עד כה; הוא משך דמוקרטים ומצביעים לא מפלגתיים, ליברטריאנים וסוציאליסטים־לַייט וסטודנטים ואִמהות מהפרוורים וטיפוסים מפוקפקים ומוזרים שקבוצות ההשתייכות שלהם נשמעות יותר כמו תאי מחתרת מאשר כמו מפלגות, והוא זכה בהפרש של 18 נקודות וכמעט מחק את החיוך הזחוח מהפרצוף של בוש2. מקיין התרחק בסלידה מכסף רך ומחבילות כסף ובכל זאת גייס מיליונים, רובם באינטרנט ומאנשים שלא תרמו קודם לשום קמפיין. ב־7 בפברואר 2000 הוא מופיע בו זמנית על עמודי השער של שלושת שבועוני החדשות החשובים, והשיח מתחיל להילחץ. ההצבעה הגדולה הבאה היא בדרום קרוליינה, לב הימין הנוצרי הבריוני האמתי, מקום שבו דגל הקונפדרציה מתנוסס בגאווה על בית המחוקקים והספורט הפופולרי ביותר הוא וידאו־פוקר והמפלגה הרפובליקנית המקומית חוטפת תביעות משפטיות עקב מנהגה אפילו לא לפתוח קלפיות באזורים שחורים ביום הפריימריז; וכשהמטוס השכור של מקיין נוחת כאן בשעה 03:00 בליל הניצחון שלו בניו המפשייר, לפחות 500 סטודנטים מדרום קרוליינה מחכים לקבל את פניו, מריעים ומניפים שלטים ורוקדים ומשתתפים במין מסיבת רֵייב רפובליקנית מוזרה. חישבו על כך — 500 ילדים ב־3:00 לפנות בוקר יוצאים מדעתם מרוב התלהבות בגלל... פוליטיקאי. ״זה היה כאילו," אמר הטיים, ״[מקיין] הופיע על עמוד השער של הרולינג סטון," מה שהפנה אל הרייב תשומת לב מכל מיני סוגים.

וכמובן תשומת לב מולידה תשומת לב, כפי שיספר לכם כל איש שיווק. ובכן עכשיו עוד תשומת לב, הפעם מאותו רולינג סטון אולטרא־ליברלי שהוזכר לעיל, שעורכיו שולחים את העיפרון הכי פחות מקצועי שיכלו למצוא כדי שיבלה שבוע בקמפיין עם מקיין ועם הטיים והטיימס ו־CNN ו־MSNBC ו־MTV וכל יתר המנוע הדיגיטלי העצום של המולה ציבורית בארץ הזאת. האם ג'ון מקיין ראוי לכל זה? האם תשומת הלב היא תשומת לב אמתית, או רק הַייפּ? האם יש הבדל בין השניים? האם כל זה יעזור לו להיבחר? האם ראוי שזה יעזור לו?

שאלה טובה יותר: האם בכלל מזיז לכם אם מקיין יכול או צריך להיבחר. מכיוון שאתם קוראים רולינג סטון, רוב הסיכויים שאתם אמריקאים בגיל נאמר 18 עד 35, מה שמגדיר אתכם מבחינה דמוגרפית כמצביעים צעירים. ושום דור של מצביעים צעירים לא היה אדיש לפוליטיקה ולפוליטיקאים יותר מהדור שלכם. העובדה הזאת מגובה בממצאים דמוגרפיים קשיחים ובנתונים על דפוסי הצבעה... אם הנתונים בכלל מזיזים לכם. למעשה, גם אם אתם קוראים מאמרים אחרים בר"ס, קרוב לוודאי שהסיכויים הם לא יותר מ־50%, בערך, שתקראו את כל המסמך הזה ברגע שתבינו על מה הוא באמת — עד כדי כך קורע לסתות הוא הפיהוק שמעורר בנו לרוב התהליך הפוליטי עכשיו, בעידן הפוסט־ווטרגייט־פוסט־איראן־קונטראס־פוסט־ווייטווטר־פוסט־לווינסקי, עידן שבו הצהרות של פוליטיקאים בדבר עקרונות או חזון נתפסות כסיסמאות־קופירייט לקידום אישי ואינן נבחנות על פי אמתותן או כוחן לעורר השראה אלא על פי הפיקחות הטקטית הגלומה בהן, כוחן השיווקי. ושום דור לא היה מטרה לשיווק ולספינים ולקידום מכירות בלתי נלאה כמו פלח הצעירים בחתך הדמוגרפי של ימינו. כך שכאשר הסנאטור ג'ון מקיין אומר, במישיגן או בדרום קרוליינה, ״אני רץ לנשיאות לא כדי להיות מישהו אלא כדי לעשות משהו," קשה שלא לשמוע בדבריו טקטיקה שיווקית ותו לא, בייחוד כאשר הוא אומר את הדברים האלה בעודו מסתובב לו מוקף במצלמות ובכתבים ובקהל מריע... במילים אחרות, בעודו עסוק בלהיות מישהו.

וכשסנאטור ג'ון מקיין אומר גם — שוב ושוב, מפמפם את זה טוב־טוב בהתחלה ובסוף של כל נאום וכל אספת־בית־עיר — שהיעד שלו כנשיא יהיה ״לעורר באמריקאים צעירים השראה להקדיש את עצמם לתכליות נעלות יותר מהאינטרס האישי שלהם," קשה שלא לשמוע את דבריו כסתם עוד חתיכה של חרטא מנוסחת בקפידה שמועמדים לנשיאות מושיטים לנו אגב קידום האינטרס האישי שלהם לנסות ולהפוך לאדם החזק, החשוב והמדובר ביותר על פני כדור הארץ, שהוא כמובן ה"תכלית" האמתית שלהם, תכלית שנדמה כי הם מסורים לה עד כדי כך שהם מסוגלים לבלוע ולהקיא הרים שלמים של חרטא נאצלת למשמע אוזניים ולשכנע אפילו את עצמם שהם מתכוונים לזה. ככל שזה נשמע ציני, הסקרים מראים שככה מרגישים רובנו. ואנחנו כבר לא סתם לא מאמינים לחרטא; בדרך כלל אנחנו אפילו לא שומעים אותה עכשיו, מתעלמים ממנה באותו רובד עמוק, מתחת לקו תשומת הלב, שאליו אנחנו מסלקים גם שלטי חוצות ומוזיקת מעליות.

עם זאת, אחת הסיבות שבגללן קשה יותר לפסול בזלזול את סיסמת ה"תכליות הנעלות יותר מהאינטרס האישי" של מקיין היא שהבחור הזה אומר לפעמים גם דברים שהם אמתיים בעליל ושאף מועמד מיינסטרים אחר לא היה אומר. למשל שכספים של קבוצות אינטרס, כספים בסדר גודל של מיליארדי דולרים, שולטים בוושינגטון ושלא ייתכנו שום ״רפורמה בפוליטיקה" או ״ניקיון יסודי בוושינגטון" מהסוג שכל מועמד מדבר עליו כל עוד תרמיות ידועות מסוימות למימון קמפיינים, כמו כסף רך וחבילות כסף, לא יוצאו אל מחוץ לחוק. כל הדיבורים בקונגרס על רפורמה בשירותי הבריאות ועל חוק זכויות החולים, לדוגמה, הם חרטא גמורה, כך הכריז מקיין גלויות, כי המפלגה הרפובליקנית שבויה בידי שדולות של יצרני תרופות וחברות לביטוח בריאות והדמוקרטים ממומנים על ידי שדולות של עורכי דין, והאינטרס האישי של התורמים האלה הוא לוודא שמערכת הבריאות המטורפת של ארצות הברית תישאר בדיוק כפי שהיא.

אבל רפורמה בשירותי הבריאות היא פוליטיקה, וכך גם שיעורי המס השולי ותקציב הביטחון והביטוח הלאומי, ופוליטיקה זה עניין משעמם — מסובך, מופשט, יבשושי, כר פעולה לחרשני־מדיניות ולרַאש לימבו5* ולטיפוסים חנוניים קטנים ברשת הטלוויזיה הציבורית, ובאופן בסיסי למי אכפת.

אלא שמתחת לפוליטיקה מסתתר כאן משהו, משהו מרתק ואמתי שאי אפשר לתמרן אותו בספין. זה קשור לרקע הצבאי של מקיין ולקרבות בוייטנאם ול־5‏+ שנים שהוא בילה בכלא צפון־וייטנאמי, רובן בבידוד, בתא בגודל של ארגז, כשהוא נתון לעינויים ולהרעבה. ולרמה הלא־תיאמן של כבוד וביצים שהוא הפגין שם. קל מאוד להשמיט את עניין השבי, חלקית מפני שכולנו כבר שמענו על זה כל־כך הרבה וחלקית מפני שזה דרמטי בקנה מידה עצום כל־כך, כמו משהו שקורה בסרט ולא בחיים האמתיים של מישהו. אבל שווה להתעכב על זה לרגע, בזהירות, מפני שזה מה שהופך את סיסמת ה"תכליות הנעלות יותר מהאינטרס האישי" של מקיין למשהו שאולי קל יותר לבלוע.

הנה מה שקרה. באוקטובר 67 מקיין, שבעצמו היה עדיין מצביע צעיר, היה בעיצומה של טיסת הקרב ה־26 שלו בוייטנאם כשמטוס הסקייהוק A-4 שלו הופל מעל האנוי והוא נאלץ להיפלט מהמטוס — כלומר בעצם להפעיל מטען נפץ שמעיף החוצה את כיסא הטייס — והפליטה שברה את שתי ידיו של מקיין ואחת מרגליו וגרמה לו זעזוע מוח והוא התחיל ליפול מהשמים מעל האנוי. נסו לדמיין לרגע כמה כואב זה יכול להיות וכמה מפוחדים ודאי הייתם, אם הייתם נופלים עם שלוש גפיים שבורות לעבר בירת אויב שרק עכשיו ניסיתם להפציץ. המצנח שלו נפתח באיחור והוא נחת נחיתה קשה באגם קטן בתוך פארק, ממש באמצע מרכז העיר של האנוי (גם בימינו עוד ניצב ליד האגם הזה פסל צפון־וייטנאמי של מקיין, שבו הוא כורע על ברכיו בידיים נשואות מעלה ועיניים מפוחדות ולצדו הכיתוב ״מקאן — טייס אוויר מפורסם" [כך!]). דמיינו שאתם מדשדשים במים בידיים שבורות ומנסים למשוך בשיניים את פתיל הניפוח של אפוד ההצלה בזמן שקהל שלם של גברים צפון־וייטנאמים מתקרב לעברכם בשחייה (יש תיעוד מוסרט של האירוע, למישהו שם היתה מסרטה ביתית וממשלת צפון וייטנאם הפיצה את הסרטון, אם כי הצילום מגורען וקשה לראות את פניו של מקיין). הקהל משה אותו מהמים ואז כמעט הרג אותו. טייסי מפציצים היו שנואים במיוחד, מסיבות מובנות. מקיין נדקר במפשעתו בכידון; חייל אחד פרק לו את הכתף בקת רובה. מלבד זאת, בשלב זה הברך הימנית שלו כבר היתה מכופפת הצידה בזווית של 90 מעלות, כשהעצם מבצבצת החוצה. כל המידע הזה מתועד וזמין לציבור. נסו לדמיין את זה. בסופו של דבר זרקו אותו על ג'יפ ולקחו אותו למרחק של לא יותר מחמישה רחובות, לכלא הוֹאָה לוֹ הנודע לשמצה — הידוע גם כ"הילטון האנוי" שזכה לתהילה קולנועית — שם הניחו לו להתחנן במשך שבוע לביקור רופא ולבסוף קיבעו כמה מהשברים שלו ללא הרדמה והשאירו שני שברים אחרים ואת הפציעה במפשעה (דמיינו: פציעה במפשעה) ללא טיפול. אחר כך הם זרקו אותו לתא מאסר. נסו לרגע להרגיש את זה. כל כתבות הפרופיל באמצעי התקשורת מזכירות את העובדה שמקיין עדיין לא יכול להרים את ידיו מעל לראשו כדי לסרק את שערו, וזאת אמת. אבל נסו לדמיין איך זה היה באותו זמן, לדמיין את עצמכם במקומו, כי זה חשוב. חישבו עד כמה דקירת סכין בביצים וקיבוע שברים ללא הרדמה כללית יהיו מנוגדים קוטבית לאינטרס האישי שלכם, ואז חישבו איך זה להיזרק לתא ופשוט לשכב שם ולהתענות בכאבים — שזה מה שקרה. במשך שבועות הוא בעיקר היה שקוע בהזיות כאב, ומשקלו צנח ל־45 קילוגרמים, והשבויים האחרים היו בטוחים שהוא ימות; ואז, אחרי שהחזיק מעמד ככה במשך כמה חודשים והעצמות שלו התאחו כמעט לגמרי והוא היה מסוגל לעמוד איכשהו, האנשים של הכלא באו ולקחו אותו למשרד של המפקד וסגרו את הדלת וככה משום־מקום הציעו לשחרר אותו. הם אמרו שהוא יכול פשוט... ללכת. התברר שאדמירל הצי האמריקאי ג'ון ס. מקיין השני מונה זה עתה למפקד כל הכוחות הימיים באוקיינוס השקט, כלומר גם בוייטנאם, והצפון־וייטנאמים רצו, במעשה חסד יחצ"ני, לשחרר את בנו, רוצח־התינוקות. וג'ון ס. מקיין השלישי, 45 קילוגרם משקלו ובקושי מסוגל לעמוד, סירב להצעה. קוד ההתנהגות בשבי של צבא ארה"ב קובע כנראה כי יש לשחרר שבויים בסדר שבו נשבו, ובהואה לו הוחזקו שבויים אחרים שנשבו זמן רב לפניו, ומקיין סירב להפר את הקוד. מפקד הכלא לא היה מרוצה כלל וכלל, ובו־במקום, במשרדו ובהוראתו, הסוהרים שברו למקיין את הצלעות, שברו מחדש את זרועו ועקרו לו את השיניים במכות. תשכחו מכל הסרטים שבהם קורים דברים כאלה ותנסו לדמיין איך זה באמת: אדם ללא שיניים, שמסרב להשתחרר. מקיין העביר כך עוד ארבע שנים בהואה לו, רובן בבידוד, בחושך, בתא מיוחד בגודל של ארון שנקרא ״תא עונשין". אולי שמעתם כבר את כל זה; זה הופיע באינספור כתבות דיוקן שונות באמצעי התקשורת השנה. הנושא סובל מחשיפת יתר, ללא ספק. ובכל זאת, הפעילו בבקשה לשנייה או שתיים את הדמיון וציירו לכם את פרק הזמן הקצרצר שבין הרגע שבו שמע ג'ון מקיין לראשונה את הצעת השחרור המוקדם לבין הרגע שבו הוא דחה את ההצעה. נסו לדמיין שזה אתם. דמיינו באיזה קול גדול האינטרס האישי הכי בסיסי וקדמוני שלכם היה קורא לכם באותו רגע, ואת כל הדרכים שבהן הייתם יכולים לתרץ את קבלת ההצעה: מה בכלל ישנה שבוי אחד יותר או פחות? ובכלל, אולי זה ייתן תקווה לשבויים האחרים ויעזור להם להחזיק מעמד, וממילא אתה שוקל 45 קילו וצפוי למות וברור שקוד ההתנהגות לא חל עליך אם אתה צריך רופא כי אחרת תמות, וחוץ מזה אם תצליח להישאר בחיים בזכות זה שתשתחרר אתה יכול להישבע לאלוהים שמעתה והלאה תעשה אך ורק טוב מוחלט ותהפוך את העולם למקום טוב יותר ולכן קבלת ההצעה תהיה טובה יותר לעולם מאשר סירוב לה, ואולי אם אבא לא יהיה מודאג מזה שהוייטנאמים יתנקמו בך כאן בכלא הוא יוכל להמשיך במלחמה בצורה תקיפה יותר ולסיים אותה מהר יותר ולמעשה להציל חיים אז כן אולי אתה יכול למעשה להציל חיים אם תקבל את ההצעה ותשתחרר ומצד שני איזו מטרה ממשית תשרת ההישארות שלך כאן בתא וזה שיכו אותך למוות, ודרך אגב הו ישו רק תדמיינו את זה רופא אמתי וניתוח אמתי עם משככי כאבים וסדינים נקיים וסיכוי להחלים ולא להתענות בייסורים ולראות שוב את הילדים, את אשתך, להריח את השיער של אשתך... אתם שומעים את זה? את מה שהיה קורה בתוך הראש שלכם? האם הייתם מסרבים להצעה? האם הייתם יכולים לסרב לה? אתם לא יכולים לדעת בביטחון. אף אחד מאיתנו לא יכול. קשה אפילו לדמיין את רמות הכאב והפחד והצורך באותו רגע, ועל אחת כמה וכמה קשה לדעת איך היינו מגיבים. אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת.

אבל, תראו, אנחנו כן יודעים איך האיש הזה הגיב. אנחנו יודעים שהוא בחר להישאר שם עוד ארבע שנים, רובן בתא חשוך, לבד, ולהעביר לאחרים מסרים בנקישה על הקיר, ובלבד שלא להפר איזה קוד. אולי הוא היה משוגע. אבל הנקודה היא שעם מקיין יש תחושה שאנחנו יודעים, כעובדה מוכחת, שהוא מסוגל להקדיש את עצמו למשהו שאינו האינטרס האישי שלו, למשהו נעלה ממנו. כך שכאשר הוא אומר עכשיו את שורת המחץ הזאת בנאומים אפשר להרגיש שאולי זאת לא רק עוד חרטא של מועמדים, אלא שאצל הבחור הזה אולי זאת האמת. או שאולי זאת האמת וגם חרטא — כי בכל זאת, האיש רוצה את הקול שלכם.

אבל כך מהרגע ההוא במשרד בהואה לו ב־68 — ממש לפני שג'ון מקיין סירב, חרף הצרחות של כל האינטרס האישי האנושי הקדמוני הבסיסי שלו — מהרגע ההוא קשה להתעלם. במשך כל השבוע, לכל אורך המסע במישיגן ובדרום קרוליינה ועם כל השעמום והציניות והפרדוקס של הקמפיין, דומה היה שהרגע ההוא עומד ביסוד סיסמת ה"נעלה יותר מהאינטרס האישי", מעגן אותה, מעניק לה מין תהודת־מעמקים שקשה להתעלם ממנה. האמת היא שג'ון מקיין הוא גיבור אמתי מהסוג היחיד, אולי, שוייטנאם יכולה להציע לנו, גיבור לא בגלל מה שעשה אלא בגלל מה שעבר עליו — מרצונו, למען קוד. הדבר מקנה לו את הסמכות המוסרית לדקלם סיסמאות על תכליות שמעבר לאינטרס האישי וגם לצפות מאיתנו, אפילו בעידן הנוכחי של ספינים ועורמה עורכדינית, שנאמין שהוא מתכוון להן. וכן, פשוטו כמשמעו: ״סמכות מוסרית", הקלישאה החבוטה הזאת, כמו כל־כך הרבה קלישאות אחרות — ״שירות", ״כבוד", ״חובה" — שבימינו כבר הפכו ברובן לסתם מילים, סיסמאות שמפזרים גברים בחליפות נאות שרוצים מאיתנו משהו. אבל ג'ון מקיין של השנים האחרונות — זה שב־98 ניסה לשכנע את הסנאט לתמוך בחוק מימון הקמפיינים האבוד־מראש שלו, שקרא לעמיתיו נוכלים ישר בפרצוף ברשת השידור C-SPAN, שדיבר בגלוי על ממשל שנקנה בכסף בתוכנית של צ'רלי רוז ביולי 99, שהיה צנוע ומבריק כשד בעימותים באייווה ובאב"ע בניו המפשייר — משהו בו גרם לרבים מאיתנו להרגיש שהבחור הזה רוצה מאיתנו משהו אחר, משהו שהוא יותר מקולות בקלפי או דולרים, משהו ישן ואולי נדוש אבל מושך בצורה מוזרה ומכאיבה קצת, כמו ריח מהילדות או שם שעומד על קצה הלשון, משהו שיכול לגרום לנו לשמוע קלישאות כאילו הן יותר מסתם קלישאות ולהתחיל לנסות לחשוב מה יכולה להיות המשמעות האמתית של מושגים כמו ״שירות" ו"הקרבה" ו"כבוד", לחשוב האם המילים האלה באמת מייצגות משהו. לחשוב האם משהו שמעבר לאינטרס אישי המקודם בספינים מחושבים היטב יכול להיות אמתי, האם אי־פעם היה אמתי, ואם כן, אז מה קרה? אלה, בדרך כלל, אינם קווי־מחשבה שהתרבות שלנו מעודדת בוחרים צעירים לבחון. למה לדעתכם זה כך?