תגידי

פרק ראשון:
חמש שנים ובשישית

שבת אחת אבא, אמא ואני הצטרפנו לחפירות ארכיאולוגיות. קמנו מוקדם, עוד היה חושך, אבל אנחנו משפחה שקמה כמו קפיץ. אבא הכין סנדוויצ'ים עם מרגרינה, פרוסה נדיבה של גבינה צהובה ועגבנייה, שהרטיבה את כל הצד שלה בפיתה, ואמא מילאה קופסאות פלסטיק בקציצות קרות ובשניצל כבד מהפריזר, שיפשיר עד שנאכל אותו. אני לא זוכרת איפה היו החפירות — אפולוניה, אשקלון, ציפורי, מודיעין — הכול ייתכן. הייתי בת ארבע. עדיין לא היה לי שעון וגם לא את הכווייה על היד בצורת השעון, ויכולתי לדעת שהיום מתקדם רק לפי מועדי הארוחות. קצת אחרי ארוחת עשר נשמעו קריאות צהלה רמות. נדרכתי. הצצתי בין רגליהם של החופרים שהתקבצו במעגל סביב כמה מבוגרים שרכנו מעל תיבת אבן מעוטרת בחריטות פרחים. חשבתי שכשיפתחו אותה יתגלו שרשרות זהב, פנינים ויהלומים, אבל כשפתחו — התברר שמדובר בסרקופג. בתוך התיבה לא היו אוצרות, אלא שלד מקופל ולו גולגולת קטנה. איש אחד בנעלי פלדיום אמר בוודאות שזהו שלד של ילד קטן, אולי ילדה.

אצלנו בבית לא עשו סיפור גדול מימי הולדת, מזל שכל אחד מאיתנו נולד בחג כלשהו. אני נולדתי בנר ראשון של חנוכה. כשהייתי בת חמש אמא לא אפתה לי עוגת יום הולדת, אלא תקעה נרות חנוכה על הר של סופגניות ופקדה בחגיגיות, "עכשיו תביעי משאלה ותנשפי." גם אוסי נולדה בחנוכה, שתים־עשרה שנים לפניי, ונימי נולד בפסח והוא גדול ממני בשמונה שנים וחצי. אני לא יודעת אם אמא הכינה לו פעם עוגת יום הולדת של שכבות מצה וממרח שוקולד. אני לא יודעת גם באיזה חג נולדה התינוקת, שהיתה אמורה להיות האחות השלישית במקומי, אבל מתה בבית החולים שלושה ימים אחרי הלידה המוקדמת. אבא ואמא הזכירו את ה"מקרה" כ"ההיריון שלא הצליח".

הייתי ילדת מפתח וכמעט תמיד הייתי לבד. אבא ואמא גידלו את הקריירות שלהם, אבא — איש צבא ובכיר במערכת הביטחון, אמא — רופאת לב ילדים. אחותי ואחי גידלו את עצמם הרבה לפניי ופרחו מהבית בגיל מאוד מוקדם. אוסי התחתנה קצת אחרי גיל שמונה־עשרה, כשהייתי בכיתה א', כדי להשתחרר מהצבא ולעוף לפריז, ונימי עבר לגור עם חברים כבר בגיל שש־עשרה וחצי. פעם, כשחזרתי מבית הספר, מצאתי את הבית כולו הפוך אחרי פריצה של גנבים. חזרתי מבוהלת בריצה אל בית הספר, ואדית, המזכירה, טילפנה לאמא, שעזבה את בית החולים ובאה לקחת אותי. חזרנו יחד אל הבית הפרוץ. "לא קרה שום דבר," אמא כמו הרגיעה אותי, "בואי לא נעשה מזה עניין," רמזה לשתינו. לא עשינו. רק שנים רבות אחר כך, בטיפול אצל דליה, אלמד איך לא מדחיקים רגשות ואיך דווקא כן "עושים עניין" ממה שראוי.

את שיר העמק, שאבא ואמא שרו במלוא הפאתוס בערבי השירה בציבור ושהיה בין שירי הערש שאמא זימזמה לי, כתב נתן אלתרמן בשנת 1934, בשנה שבה נולד אבא שלי. "מה, מה לילה מליל, דממה ביזרעאל, נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת". משאית האספקה שהיתה בדרכה לקיבוץ אספה מבית חולים "העמק" את סבתא שלי, היולדת־החברה שִפרה, ואת התינוק עוזי, הִיטלטלה בדרכי העפר ובכבישים שסללו האב־החבר ברוך וחבריו. עם הגיעם לקיבוץ תל יוסף פרקה המשאית את התינוק בבית התינוקות ואת האם הטרייה בחדר המשפחה. אבא סיפר לי שהוא זוכר רק פעם אחת שבה אבא שלו ליווה אותו לבית הילדים וליטף את ראשו כשבכה, זה היה עם הולדת אחיו היחיד עודד. בכי מוצדק, שהקדים את זמנו, על עצם קיומו של האח שהפך לדוד הזה שלי. מכיתה ג' ניגן אבא בחצוצרה, וכשהיה בצנחנים, הצטרף בחופשות להופעות של תזמורת הקיבוצים. הוא היה בן ארבע־עשרה כשהוכרזה עצמאות מדינת ישראל, ובן שש־עשרה וחצי כשהתייתם מאביו.

אמא שלי, נעמי, היתה התינוקת הראשונה שנולדה בקיבוץ כפר רופין. בשנה הראשונה לחייה היו מרוכזים כל התינוקות מקיבוצי הסביבה בקיבוץ גבע השכן, וההורים, שעבדו בפרך בלהיות חלוצים, היו באים לביקור בכל שבת אחר הצהריים. בהמשך עברה המשפחה לקיבוץ אושה. כשהיתה חיילת ירוקת עיניים ומדים והגיעה מקורס מ"כיות לחופשת השבת, נכנסה לחדר האוכל של הקיבוץ להאזין לקונצרט תזמורת הקיבוצים. כך הכירו אבא ואמא שלי. השריקה המשפחתית שלנו, שאפילו כלבי וחתולי הבית ידעו להישמע לה, מורכבת מצלילים מתוך הקונצ'רטו לחצוצרה ולתזמורת של היידן, שאבא ניגן על בימת חדר האוכל בקיבוץ של אמא.

ההורים שלי קנו את הבית בסביון כי הוא היה זול. שמונים אלף לירות במבצע לאנשי צבא בימים שעוד קראו להם מלח הארץ, וזה באמת מה שהם היו. במלחמת ששת הימים אבא פיקד על גדוד הצנחנים שהגיע ראשון אל הכותל המערבי. הוא הורה להביא את הרב גורן אל רחבת הכותל, וכשהרב הגיע הוא כל כך התרגש, עד שלא הצליח לתקוע בשופר. אבא שלי, החצוצרן מכיתה ג', ביקש וקיבל את השופר לידיו, ותקיעת השופר הראשונה בכותל המערבי, אחרי אלפיים שנות גלות, היתה שלו. אחר כך נמלאה הרחבה צנחנים בוכים ולא בוכים. אבא לא הזיל דמעה, הוא לא הרשה לעצמו להתרגש או להתבכיין. הוא המשיך בלחימה ברחבי העיר העתיקה. אמא ואבא נכנסו לבית בסביון חודש אחרי מלחמת ששת הימים. במרכז הבית שלנו היתה חומת אבני ירושלים משובצות בבטון, קיר חיצוני שנמשך אל תוך החלל ותחם בין הכניסה ובין פינת האוכל. הייתי משוכנעת שהאבנים האלה הן אבני הכותל שאבא הביא איתו מהמלחמה ההיא.

את גדר הבית שלנו בסביון, כמו גם את הבית כולו, ציפה ויקטור הקבלן החייכן בשפריץ בצבע בז'. זה היה מקובל אז, אף אחד לא חשב על השפיצים שישרטו אותנו, הילדים, כשעורנו הרך יתחכך לא פעם ולא פעמיים בשפריץ. אז גם עוד לא קראו לטראומות בשם החיבה "שריטות". לימים כיסו את מרבית קירות הבית שיחים מטפסים, שצמחו ונאחזו בזיזים החדים.

יום אביבי אחד העמידה אמא את הלול שלי על הדשא בחצר האחורית של הבית כדי שאשחק לי קצת באוויר הפתוח. היא נכנסה הביתה לעשות כמה ממיליון ואחת המשימות שהיו לה. כעבור זמן־מה נשמעה דפיקה בדלת. בכניסה ניצב אורי נוימן, הבן של השכנים, ובידיו החזיק אותי, את נונו התינוקת. הוא אמר שמצא אותי זוחלת על הדשא לכיוון הכביש. כנראה קפצתי ורקעתי ברגליים בלול, עד שרצפת העץ קרסה, השתחלתי אל מתחת ללול ופשוט זחלתי לי. "ילדה נחושה," אמא אמרה לאורי, כמעט בגאווה, עוד לפני שידעה עד כמה.

מאחורי סורגי הברזל המפותלים של החלון הגדול בסלון, שנראו בדיוק כמו דוגמת הטפט שבמטבח, ניבטו שביל הכניסה הביתה וגינת הקקטוסים של אמא, שאמרה תמיד שהם לא צריכים הרבה תשומת לב. כמו לכל הילדים, גם לי יש באלבום התמונות לפחות תמונה אחת ליד האוטו של אבא. בזו שלי אני עומדת מכווצת כשבצדי האחד הוולוו מנהלים בצבע בז' של אבא, ובצד השני אני נזהרת שלא להידקר מקקטוס נר הלילה האימתני שבגינת הקקטוסים של אמא. זה חורף ואני לובשת סוודר ורוד עם עיטורי דובדבנים, חצאית מיני ג'ינס וגרביונים מצמר שאף פעם לא היו לי נוחים, כי היו מתגלצ'ים למטה עד שהייתי מדדה כמו פינגווין. השיער שלי אסוף לשתי קוקיות ויש לי גם קשת בשיער, שממש לא ברור מה היא מחזיקה, כי הפוני גזור כל כך קצר ועקום, שאין בכלל מה לתפוס. זה כנראה צולם מיד אחרי תקרית המסטיק שנדבק לי לשיער. פעם היו מסטיקים באיכות הרבה פחות טובה. היו אלה שהתקשו במהירות והפכו מרים ובלתי לעיסים, והיו אלה שהפכו רכים ודביקים עד שהתפוררו. המסטיק ששיחקתי איתו בידיי היה מהסוג הדביק. אמא טיפלה בפציינטים בחדר הבדיקה, ועד שהגעתי לבקש את עזרתה כבר היתה קווצת שיער די גדולה דבוקה בסבך רציני. אמא גזרה את הפלונטר הדביק במספרי הציפורניים המעוקלים, וכשבחנה את התוצאה, אמרה לי, "עד החתונה זה יעבור."

אף פעם לא בלעתי גיר כדי להעלות חום וגם לא הצמדתי את הצד של הכספית במדחום אל מנורת הקריאה. כשהתלוננתי על כאב כלשהו, אמא היתה שמה את ידה הרכה על המצח שלי, מעבירה אותה בליטוף אל צדי הצוואר, ובדרך כלל פוטרת אותי במשפט כמו: "קחי אקמול ולכי לבית הספר." בחדר הבדיקה של אמא עמד ריח של תרופות שלא אהבתי ולא שנאתי, זה היה פשוט הריח. כשהתחשק לי משהו מתוק ולא הצלחתי לעלות על המחבוא העדכני של אמא, חיפשתי בארון התרופות הגדול שבחדר הבדיקה והסתפקתי בכדורי מציצה מתוקים לכאבי גרון. מדי פעם אמא כעסה כשגילתה שחיסלתי לה את כל המלאי.

מעל מיטת הטיפולים בחדר הבדיקה היתה תלויה כרזת יום העצמאות התשל"ה, מודבקת על דיקט, ובה עשרות ציורים רבועים קטנים של דמויות שילדים ציירו לכבוד מדינת ישראל שחגגה עצמאות. כשאמא לא היתה מקבלת ילדים ותינוקות חולים, הייתי נשכבת על המיטה בחדר הבדיקה ובוהה בציורים אחד אחד. זה היה החדר עם המזגן השווה ביותר בבית, ובחדר שלי בכלל לא היה. את הדמויות שניבטו מהציורים דירגתי לפי היפים ביותר והמצחיקים ביותר, המצאתי לכמה מהפנים אבא ואמא, אחים ואחיות, דודים ודודות, חברים וחברות, שמות וסיפורים.

כשבכל זאת לא הרגשתי טוב, ממש לא טוב, יכולתי להישאר לבד בבית, ואמא דאגה שיהיה לפחות מרק עוף כמו שצריך. כל אמא יודעת להכין מרק עוף, זה כנראה תו תקן, או אחד מתנאי הקבלה לתפקיד. אמא אמרה רק בצחוק על מרק העוף שלה שהוא משול לאנטיביוטיקה, כי אמא רופאה לא באמת תגיד דבר כזה על הפניצילין, אבי אבות הרפואה המודרנית. האוכל שלה היה פרקטי וטעים לי כי הייתי אכלנית טובה. היא ליגלגה על האימהות הפציינטיות שלה שהיו מתלוננות בפניה ש"הילד לא אוכל להן", בעיקר בשל העברית הקלוקלת וגם כי היתה מרוצה ש"אצלה זה לא קורה".

במטבח אמא חיפשה קיצורי דרך כיאה לאישה כול־יכולה, שמהפכת הפמיניזם טרפה את כל האינסטינקטים הבסיסיים שלה והפכה אותה למפלצת דו־ראשית של אמא־רופאה. למתכון הכי מוצלח של נירה רוסו, שאמא גזרה מהעיתון והדביקה על כרטיסייה, קראו "פלפלים ממולאים נוסח בלוף". היה לתבשיל טעם נהדר של פלפלים ממולאים ושמיר, כי הוא הכיל את כל המרכיבים רק בערבוביה ובחיתוך גס, והכול היה מוכן בצ'יק צ'ק. ממולאים — היא לא העלתה על דעתה לעשות, כי זה משהו שמכינות עקרות בית וגם לא כולן, אולי רק פרענקיות.

את טין־טין, החתולה החצי־פרסית־חצי־רחוב, קיבלה אוסי מחברים ליום הולדתה השבעה־עשר בתוך קופסת נעליים מחוררת וקשורה בסרט. כעבור שנה אוסי עזבה את הבית, ואני גידלתי במשך שנים את טין־טין והיא אותי. החתולה השחורה־לבנה הזאת היתה עדה לכל הדברים שהתרחשו בבית, גם הטובים וגם הרעים. טין־טין היתה מקור לחום ולאהבה, צוהר ששמר על הלב שלי פתוח. לפעמים כשאמא ואני היינו צופות בטלוויזיה, הייתי לוקחת את ידה ומניחה אותה עליי, וכך היא, בלי ששמה לב, היתה טופחת על ידי קלות ומלטפת אותי לרגע.

מצצתי אצבע. ביד שמאל אחזתי ב"נמנם" שלי, בד סדין תכול, שפרחי החרצית המודפסים עליו דהו, מוללתי אותו וקירבתי אל פניי, ואת אגודל ימין הייתי תוחבת אל תוך הפה שלי והאצבע המורה מלטפת את אפי. בבית של אמא־רופאה לא מורחים על האגודל "מרה" כדי לנסות לגמול ילדה מלמצוץ אצבע אלא משחת אנטיביוטיקה, כי זה מר באותה מידה וכי יש. לא הפסקתי למצוץ אצבע כל השנים, עד לנזיפות של ד"ר שמשוני, האורתודנט הנודע, שהיה קולגה של אמא, וגם קצת אחריו. אמא תמיד ביקשה שאמסור דרישת שלום לצביקה ולא ידעתי אם מותר לי לקרוא לו בשמו, כי כולם קראו לו דוקטור. נסעתי אליו בקו חמישים וחמש שלושת רבעי שעה עד לתל אביב, קניתי לי בורקס גבינה או ביסלי בצל בסופרמרקט הענקי שליד תחנת האוטובוס, והייתי מגיעה אליו עם שיניים מלאות שאריות. לפעמים זכרתי להביא איתי מברשת שיניים. במרפאה היה תלוי למזכרת קולאז' שאוסי הכינה לו במתנה כשסיימה את יישור השיניים שלה. חיוכים צבעוניים מושלמים גזורים מז'ורנלים. אהבתי לבהות בחיוכים שאחותי השאירה, בשעה שד"ר שמשוני מתח ללא רחם את חוטי התיל על שיניי.

את הבגדים לקחתי לבד מהארון, לרוב את הבגד העליון בערמה או את זה שהיה נוח ונעים במיוחד. אמא לא עשתה עניין גדול מבגדים, אולי כי מילדות הסתפקה בגרדרובה דלה של בגדים מקופלים בקפידה ממכבסת הקיבוץ, שהפכו לשלה שרירותית באמצעות המספר שהתנוסס על הבגד במקום נסתר.

כשהיו לי כינים, אמא היתה מרטיבה צמר גפן בנפט ובחומץ וטופחת על פני הקרקפת שלי ביסודיות. את הראש הבוער והרטוב היתה מכסה במגבת ידיים ומעליה כובע רחצה של בתי מלון מחוצלארץ ושולחת אותי לישון. בלילות היה לי קשה להירדם, הריח היה חריף, הראש בער ועיקצץ, ובבוקר גם המקלחת לא עזרה להיפטר מהריח. הכינים לא שרדו את המאורעות הללו, אבל שבו וביקרו בשערי שוב ושוב עד שהגעתי לגיל הזה שכבר לא. כמה חיכיתי להיות גדולה.

עם הזמן אמא החליטה ששיער ארוך לילדה זה לא פרקטי. הצרחות שלי בכל בוקר בניסיונותיה לסרק את שערי "על יבש" ולאסוף אותו בשתי קוקיות, שהתעקשתי שיהיו שוות ועם שביל ממש־ממש באמצע ועם גומיות יפות ותואמות, טוב, כל אלה בתוספת הכינים העבירו את אמא על דעתה. בוקר אחד היא אמרה לי ש"עברתי כל גבול", ואחר הצהריים לקחה אותי להסתפר קצוץ אצל יאיר הספר של אבא במרכז המסחרי. בתמונת סוף השנה של הגן ניתן לראות בדיוק לאילו ילדות יש אימהות קרייריסטיות, שהכינים וסירוק הבוקר הכניעו אותן. אני מזהה את עצמי בקושי, נראית כמו בן, מבוישת, צמודה למותניה החטובים של ורדה שוקולדה, הגננת.

את כובע הרחצה של בתי המלון שמרה אמא בארון חדר האמבטיה עם ערכות מיניאטוריות של כלי תפירה, סבונים ריחניים וחמקמקים ושקיות קטנות עם שם המלון שהיה קשה מאוד לקרוע, ובהן שמפו, מרכך וקרם גוף, עוד לפני שעברו לשפופרות ולבקבוקונים. לבתי מלון לא לקחו אותנו וגם לא לחוצלארץ, אבל ההורים נסעו לפעמים, אבא לענייני עבודה ושניהם יחד לנסיעות ששילבו ביזנס ופלז'ר, לאירוחים רשמיים וגם לטיולים של ממש בכל רחבי הגלובוס — דרום אפריקה, ברזיל, הודו, דרום אמריקה, ארצות הברית ואירופה, כמובן. לא היתה אז תקשורת טלפונית יום־יומית. שיחות חוץ אל מעבר לים היו בזבוז, "הן עולות הון," ככה אמא תמיד אמרה. מלבד ריחות הפרפומריה של סבונים מחוצלארץ, שמרביתם פוזרו בארון הבגדים של אמא, ההורים לא קנו כמעט כלום בחו"ל, לא לעצמם ולא לנו, בטח שלא מזכרות ש"הן סתם שמונצעס". לפעמים חזרו עם קצת שוקולד מהדיוטי פרי. עם שובם פיתחו את הפילמים ואמא סידרה בצ'יק את התמונות באלבומים, שהיה להם ריח מתוק של דבק ואולי גם של טובלרון.

אמא נעזרה בשלל מטפלות ומנקות. הקריירה שלה כרופאת ילדים, ובהמשך, כשהתמחתה בלב ילדים, היתה תובענית. המטפלת שלי, סוזי ההודית, שלא ידעה מילה בעברית, בכל זאת שאלה אותי בכל יום מה אני רוצה לאכול. הייתי בגן חובה ועדיין לא ידעתי לדבר אנגלית, אז אמרתי את המילה היחידה שידעתי: egg. שנים אחר כך ביקשתי מאמא לשחזר את טעם הביצה המקושקשת עם הנקודות השחורות שסוזי הכינה לי יום־יום. אמא בכלל קראה לה "ביצה מבולבלת". אני מניחה שזה היה פלפל שחור וחמאה, אבל לאמא אף פעם לא יצאה ביצה טעימה כמו של סוזי, אולי בגלל המרגרינה. חמאה נחשבה ל'שחיתות".

על עץ השסק שלנו אמרו שהוא "לא מוצלח". עבור אמא ואבא, הצלחה היתה ערך. היה להם חשוב להצליח בכל דבר, לא רק בעבודה שלהם, והיה אסור לטעות בכלל. בטח לא לחזור על אותה הטעות פעמיים. השסק הניב מעט פירות קטנים וחמוצים שהתעקשנו כולנו לאכול, כי בכל זאת זה פרי גננו. שנים שלא ידעתי על קיומם של שסקים שמנמנים, כתמתמים ומתוקים, וחשבתי שהטעם החמוץ הזה הוא טעם של שסק. אפילו ריבה אמא לא הצליחה להכין ממנו. רק בבגרותי החליטו הוריי להיפטר מעץ השסק שלא הצליח. לא הצליח להפיק כמעט אף טיפת עסיס מתוק בחייו.

היו לא מעט תמונות שנצרבו בי, של רגעים יפים ונורמליים בחיי העֵילָמים, דברי מתיקה שכאלה, שאירעו לפני, בִּזְמַן ואחרי התקופה הזאת שבה שום דבר לא היה נורמלי ויפה.

בתמונה המצהיבה אני תינוקת בשמלה לבנה עם שורת פרחים אדומים רקומים בחזה, אחותי אוסי בחולצה צבעונית ובשתי צמות, אחי נימי בחולצת בית הספר, אנחנו יושבים ברכבת לפי הגודל, ומתחת לתמונה כתוב בכתב יד של רופאה: "נועה בת ארבעה חודשים". הפנים של שלושתנו מרוחות בשוקולד, תמונה מבוימת של שעשוע, אבל אף אחד לא מחייך בתמונה. נימי ואוסי מיישירים מבט למצלמה, אולי מסונוורים משמש אלכסונית של אחר הצהריים, והתינוקת הקטנה נראית מוטרדת ממשהו, אולי רק משום שמרוח לה שוקולד על כל הפרצוף.

בעוד תמונה ישנה אפשר לראות על חולצת הסוונטיז הלבנה של אוסי בת השתים־עשרה איורים של מטוסים ישנים. היא שוכבת על הדשא שבחצר, מרימה באמצעות ברכיה את נועה התינוקת המחייכת אל־על בתנועת אווירון. ברקע ניצב עץ השסק, כשהיה קטנטן וטרם הניב את פירותיו הצהובים החמוצים.

לפעמים אוסי או נימי הכינו לי ארוחת צהריים. בחדר הכביסה שליד המטבח היה מקפיא בגודל של מקרר. אמא היתה קונה שקיות ענקיות של אוכל קפוא כדי שיהיה לילדים מה לאכול בעוד היא עסוקה בעבודתה. לפעמים היתה עושה מבצע של הכנת שניצלים מכבד בקר או קציצות, ומקפיאה במכלי פלסטיק גדולים, אבל לרוב אוסי ונימי היו שולפים מהפריזר כתיתות צהבהבות מתועשות. לפני סוזי ההודית, טיפלה בנו דינה, הבת של ויקטור הקבלן, שבנה לנו את הבית בסביון. היא היתה שמנמונת טובת לב עם חיוך ענקי, "הבת־של־אבא־שלה," אמר עליה אבא בחיבה. זאת תמיד היתה מחמאה בעיניו להיות "הבת של אבא". היא היתה פורסת את הלחם לפרוסות נדיבות ועבות, שמכונות מאז במשפחה: פרוסות דינה.

הרבה לפני תורי בחזית גיל ההתבגרות, אוסי ואמא עיצבּנו המון האחת את השנייה. ערב אחד במטבח, כשהושיבו אותי לאכול דייסת קוואקר, הן התווכחו בקול־רמקול, כמו שהייתי אומרת אז. אמא כל כך כעסה, שזרקה לעברה של אוסי אבוקדו שהחזיקה בידה. תמיד היה לנו ארגז אבוקדו קשים בפינת חדר הכביסה, שהבאנו איתנו מהביקורים בקיבוץ. האבוקדו שאמא זרקה על אוסי היה קשה כמו אבן, ושתיהן הופתעו מהמעשה באותה מידה ופרצו בצחוק מתגלגל, שאחרי רגע גם אני בחרתי להצטרף אליו. כשהייתי בת ארבע, אוסי בת השש־עשרה והחבר שלה בני רייך היו מתמזמזים בחדר עם מוזיקה שבקעה מהפטפון ועברה דרך חור המנעול, אפילו שהיה חסום בחתיכת טישו שאוסי תחבה פנימה. עמדתי מעבר לדלת הנעולה, מידפקת שוב ושוב, עד שפתחה והדפה אותי בצקצוק רוטן וסיננה, "די כבר, ניג'סית." רק לעתים רחוקות הסכימה שאשב בחדר שלה כשכל החבר'ה אצלה, מעשנים ומנגנים ומעשנים. אז עוד לא היו ידועים נזקי העישון הפסיבי וכולם היו מעשנים על כולם. פעם אחת אבא נכנס לחדר של אוסי ותפס אותה ואת ערן קרתי מעשנים סיגריה מגולגלת עם ריח מתוק. הוא קרא לה החוצה ושאל אותה בקולו השקט, שתמיד היה רועם יותר מכל צעקה, אם זאת צינגלה. היא אמרה לו שכן. אבא קימט את פיו בחוסר שביעות רצון, ואז אמר: "טוב, אז אם אפשר לא בבית, חשוב שאמא לא תדע, זה ילחיץ אותה." אני חשבתי שצינגלה זאת מילה ממש מצחיקה. אמא סיפרה שאיבדה שליטה באוסי מגיל צעיר מאוד, שהעצמאות שלה היממה אותה, אבל עם זה, היא ראתה כמה היא נהדרת, מוכשרת ואחראית. אמא סמכה עליה, או נכון יותר, שיכנעה את עצמה לסמוך עליה במקום לדאוג, כי היא לא אמא דאגנית. גם אבא ואמא היו ילדים עצמאיים שגדלו מגיל אפס מחוץ ל"חדר" של הוריהם בקיבוץ. "בית" אף פעם לא היה להם.

בגיל שש־עשרה אוסי נסעה לבד עם החבר'ה לסיני. אחר צהריים קיצי אחד, אני בת ארבע ונימי היה אמור להתאמן לקראת בר המצווה שלו, אבל במקום זה הוא התפתל מכאב חד בבטן. הוא התקשר לאמא לעבודה, והיא הגיעה, השכיבה אותו על המיטה בחדר הבדיקה, הפשילה את החולצה ומיששה את הבטן שלו בפנים רציניות. אהבתי כשכאבה לי קצת הבטן לפעמים, כי אמא היתה ממששת ולוחצת עליה, קצת מדגדגת בלי להתכוון, כמעט מלטפת, ולבסוף פוסקת שהבטן רכה. אבל באותו היום הבטן של נימי היתה קשה, ואמא נלחצה ואמרה שמוכרחים לרוץ לבית החולים. היא חטפה בהיסטריה את התיק שלה ולבשה מעל בגדיה את חלוק הרופאה הלבן שלה, כדי שיתייחסו אליה בבית החולים כאל "פרסונל". בעודה מתלבטת מי יישאר איתי, אוסי צצה ככה פתאום בדלת הכניסה עם תרמיל סיני על גבה. היא הקדימה את שובה ואמרה, "פשוט הרגשתי שאני צריכה לחזור הביתה." התוספתן של נימי התפוצץ, הוא אושפז לשבוע שלם שבו ניקזו את המוגלה שהתפזרה בכל חלל הבטן. אמא התרוצצה בין המחלקה של נימי ובין מחלקת לב ילדים שבה עבדה ונכנסה לבקר אותו פעמיים ביום. הוא למד לזהות את טפיפות צעדיה המתקרבים על פני כל שאר רעשי המסדרון, רוב הזמן היה לבד. אני נשארתי בבית עם אוסי, לא הבנתי מה זה אומר "בדקה התשעים" ומה זה בכלל אפנדיציט, אבל גם זו נשמעה לי מילה מצחיקה שעדיין היה קשה לי לבטא. שנים אחר כך, כשאדבר עם אמא גלויות על כל מה שקרה "מתחת לאף" שלה אצלה בבית, היא עדיין תהיה מלאת ביקורת עצמית ותאמר שכישלון הדיאגנוזה של נימי הוא ההחמצה הגדולה בחייה, שמייסרת אותה בתור רופאה ואמא. זה יפתיע אותי ויכאיב לי בשיפולי הבטן כאילו התפוצץ לי האפנדיציט.

המשך הפרק בספר המלא