פסקול הלב

פרולוג
אוליבר

שישה חודשים לפני כן

המשפחה שלי מורכבת מאנשים מוחצנים. אני, לעומת זאת, קצת אחר, אבל זה מעולם לא הפריע לי. הייתי אחד מאותם ממזרים בני המזל שידעו מי הם מגיל צעיר ביותר, ומשפחתי אהבה אותי בדיוק כפי שאני. שגשגתי בדרכיי המופנמות. אם היו ברשותי ספר, רשימת השמעה שתספיק לשעות ארוכות וכלב שיארח לי חברה, הייתי אדם מאושר.

אלכס, אחי, היה ההפך הגמור ממני - הוא דמה יותר להוריי. הוא פרח במפגשים חברתיים. אם הייתה מסיבה, אלכס היה במרכז הבמה.

אחים תאומים כמעט אינם מסוגלים לפתח זהות עצמית ועצמאית, מפני שכולם עסוקים כל הזמן בלהשוות אותך לחצי השני שלך. עם זאת, בכל הקשור לאלכס, מעולם לא היה לי קושי בעניין. אף על פי שהיינו החברים הטובים ביותר, היינו שונים לגמרי במיליון אופנים. בעוד הוא היה מוחצן במפגשים חברתיים והעדיף להיות פעיל ומעורב, אני הייתי המשקיף מהצד שבוחן את כולם מרחוק. אני אוהב בני אדם, ידעתי את זה תמיד, אבל נוח לי יותר לפגוש אותם אחד אחד. קהלים גדולים שיתקו אותי, מפני שהאנרגיה מסביב הייתה תמיד כאוטית מדי. ואף על פי שאחי ואני מעולם לא חשבנו שאחד מאיתנו טוב פחות מהשני, לָעולם הייתה דעה משלו על שנינו.

אלכס ואני היינו הצמד המוזיקלי, אלכס&אוליבר, וכנראה זכינו להצלחה גדולה יותר מכפי שהגיע לנו. כאשר זוג אחים נמצאים באור הזרקורים, אנשים תמיד יעדיפו אחד על פני האחר, ועם תאומים זה אפילו גרוע יותר. התקשורת אהבה להשוות בינינו כל הזמן, החל מהמראה והאישיות שלנו, ועד לאופן שבו התלבשנו והתמודדנו עם ראיונות. אלכס היה כריזמטי מאוד. הוא יכול היה לפגוש אדם זר בתחנת הרכבת התחתית, וחמש דקות לאחר מכן הם כבר היו החברים הטובים ביותר.

לי, לעומת זאת? לקח זמן להכיר בני אדם. לא נפתחתי מייד, לכן אנשים נטו לחשוב לפעמים שאני אדם קר. האמת היא שזה היה בדיוק ההפך. הסתקרנתי לדעת מה מפעיל אנשים. רציתי לראות איך הם מתנהגים, לא רק באור השמש, אלא גם בסערה.

לא היה אכפת לי מי קבוצת הכדורגל האהובה עליהם או איך הם חוגגים את ערב השנה החדשה עם חברים, אבל כן היה אכפת לי מי הם בימים הגרועים ביותר שלהם. איך הם התייחסו לבעלי חיים כשאיש לא הסתכל, כשהתמודדו עם דיכאון, או עד כמה חשוכים היו השמיים המעוננים שלהם. למרבה הצער, חיינו בעולם רדוד. אנשים חיו חיים שטחיים למדי והציגו לראווה רק את רגעי השיא המאושרים שלהם. לפעמים חלפו שנים רבות עד שגילית את הצללים של מישהו, ורוב האנשים לא נשארו סביבי זמן מספיק כדי שאוכל להבחין בכך.

לכן, גם כצמד לאלכס ולי היו קבוצות שונות של מעריצים. 'המכורים לאלכס' היו מסמר המסיבה. הם הביאו איתם את אותה אנרגיה נמרצת שהייתה לאחי. לעומתם, 'המכורים לאוליבר' - המעריצים בחרו לעצמם את השם, לא אני - היו מאופקים הרבה יותר. הם אלה שכתבו מכתבים בכתב יד, שלחו לי הודעות ארוכות ברשתות החברתיות וסיפרו לי איך השירים שלנו השפיעו עליהם.

גם ה'מכורים לאוליבר' וגם ה'מכורים לאלכס' היו מעולים. בלי שני החצאים האלה, אלכס&אוליבר לא היו חוגגים את צאת האלבום השלישי.

באותו ערב היה מועדון הלילה עמוס במיטב האנשים מתעשיית המוזיקה, שבאו לחגוג את צאת האלבום החדש שלנו, Heart Cracks. החדר היה גדוש עד אפס מקום בכישרון, אגו ועושר. כל האנשים החשובים והמפורסמים היו שם - לפחות כך נטען ברחבי הרשת.

ורק אני רציתי לחזור הביתה. שלא תבינו לא נכון, הייתי אסיר תודה. הכרתי תודה לחברת התקליטים ולצוות שלי, אבל אחרי מספר שעות שבהן נאלצתי להראות נוכחות ולשחק את המשחק, האנרגיה שלי השתוקקה לבדידות. מסיבות מכל סוג שהוא לא עניינו אותי. רציתי לחזור הביתה, ללבוש מכנסי טרנינג ולצפות בסרטים דוקומנטריים בבינג' בנטפליקס. הייתה לי אובססיה מוזרה לסרטים דוקומנטריים. האם תכננתי אי פעם להיות מינימליסט? לא. האם הייתי צופה בסרט דוקומנטרי על זה? פאקינג כן.

אנשים רבים כל־כך השתתפו במסיבה באותו לילה. אנשים רבים כל־כך חייכו אליי, אבל מן הסתם הם לא הכירו אותי באמת. אנשים שצחקו ותכננו להיפגש שוב, אף על פי שהיה ברור גם להם שלעולם לא יממשו את התוכניות העתידיות האלה. אנשים שהתגודדו יחד וריכלו על דרמות בתעשייה.

אלכס עמד לשמאלי, חברותי כלפי כולם בדרכו המיוחדת - הנסיך המקסים שהיה מאז ומתמיד. אני, לעומתו, בלסתי אוכל בשולחן הכיבוד והלעטתי את עצמי ביותר מדי מאפי סרטנים קטנים.

אלכס ואני חלקנו רק שני דברים - את הטעם במוזיקה ואת המראה שלנו. החל מהשיער המתולתל החום־כהה ועד עיני הקרמל, שלא ירשנו מאף אחד מהורינו. אבא התבדח לעיתים קרובות שאימא בטח התהוללה במהלך השנים שלהם יחד. מלבד השיער המתולתל וצבע העיניים היינו זהים לאבינו, גבר שחור בנוי היטב עם עיניים טובות, אף מעוגל וחיוך רחב ומרשים. אם ההורים שלנו לא חייכו, הם צחקו. אם הם לא צחקו, הם רקדו. רוב הזמן הם ביצעו את שלוש הפעולות בו־זמנית. גידלו אותנו שני האנשים המאושרים והתומכים ביותר בעולם.

המשכתי לבחון את שולחן המתאבנים, ולפתע יד הונחה על כתפי. נדרכתי מעצם המחשבה שאצטרך לעטות שוב את פרצופי החברותי, אך כשהסתובבתי וראיתי את אלכס עומד מאחוריי, נשמתי לרווחה. הוא היה לבוש כולו בשחור, למעט חגורת האבזם המוזהבת של 'הרמס'. מן הסתם, הוא לקח אותה מהארון שלי. צווארון חולצתו היה מגוהץ למשעי, ושרוולי חולצתו המחויטת היו מופשלים עד למרפקיו.

"אתה צריך להאט את קצב ההתרועעות שלך, אחי. אנשים פוחדים שתכף תעלה על שולחן ותתחיל לרקוד," התבדח אלכס, חטף מידי את מאפה הסרטן החמישים שלי והכניס אותו לפיו.

"אמרתי שלום לטיילר," התגוננתי.

"להגיד שלום למנהל שלך זה לא באמת להיות חברותי." הוא העיף מבט סביבו ושפשף את עורפו. תליון השרשרת שלו התנודד לכל עבר ולבסוף חזר לנוח במקומו. הוא ענד תליון של חצי לב - החצי השני היה אצלי. אימא נתנה לנו אותם לפני שנים, כשיצאנו לסיבוב ההופעות הראשון שלנו. היא אמרה שככה היא דואגת שפעימות הלב שלה יישארו איתנו.

נכון, זו אִמרה נדושה מאוד, אבל כזו הייתה אימא - נדושה. האישה המתוקה ביותר שתפגשו אי פעם, ורגשנית גדולה. גם כיום היא לא מסוגלת לצפות ב'במבי' בלי שדמעות יציפו את עיניה.

לא הסרנו את התליונים האלה אף פעם. הייתי אסיר תודה על התזכורת הזו של הבית.

"אלך לדבר עם קאם. מספיק טוב?" הצעתי. אלכס ניסה להסתיר את העווית בפניו ככל יכולתו, אך לא היו לו פני פוקר בכלל. "אתה לא יכול לשמור לה טינה לנצח."

"אני יודע. אני פשוט לא אוהב את הדרך שבה היא התראיינה והקריבה אותך כדי לקבל חשיפה. זו לא הדרך שבה החברה שלך אמורה להתנהג."

כשאחי ואני הקמנו את הצמד שלנו, הופענו בהרבה מקומות קטנים. דרכינו הצטלבו עם נערה מתוקה מעיירה קטנה בג'ורג'יה - קאם - כוכבת קאנטרי עולה.

אף על פי שלא עסקנו באותו תחום של מוזיקה - אני מוזיקאי של מוזיקת נשמה ואר־אנ־בי, והיא זמרת קאנטרי - מצאנו מכנה משותף. לא בכל יום נתקלת בשני אנשים שחורים שהצליחו בתעשייה שבה היינו מיעוט.

אף על פי ששנינו הצלחנו, תהילתה של קאם התרחשה רק בשנה האחרונה. סוף־סוף היא זכתה בקרדיט המגיע לה על הכישרון שלה, ושמחתי בשבילה. הבעיה היחידה הייתה שעם ההצלחה בא האגו. היא זהרה באור הזרקורים, אבל נראה שאותו זוהר גם סנוור אותה. עם הזמן היה ברור שאנחנו הולכים ומתרחקים, הבנתי את זה ביום שיצאנו לארוחת צהריים, והיא הזמינה צלמי פפראצי כדי שיצלמו אותנו יחד.

התהילה הפכה לתשוקה עבורה. היא כל הזמן רצתה עוד, ועוד, ועוד. אף פעם לא הספיק לה. הצורך שלה להיות במרכז ובאור הזרקורים פגע בשכל הישר שלה. היא קיבלה החלטות חפוזות בלי לחשוב על ההשלכות. היא סמכה על האנשים הלא נכונים, וההתנהגות שלה הייתה שונה לגמרי מההתנהגות של האישה המתוקה שפגשתי שנים קודם.

ובכל זאת, הייתי ער לעובדה שהיא לא עד כדי כך גרועה. אחרי הכול, גם אני חייתי באור הזרקורים בשנים האחרונות והכרתי את השפעותיו. כשנפגשנו לראשונה, החיבור בינינו היה מיידי ועמוק. היא הייתה ילדה צעירה עם חלום, ואני הייתי ילד עם חלום דומה. האמנתי שהטוב עדיין חי בתוכה. ההצלחה הגיעה אליה מהר בשנה האחרונה, לכן הייתי בטוח שהיא רק צריכה למצוא קרקע יציבה. לפעמים, כשהסתכלתי לתוך עיניה, עדיין ראיתי תמימות. בפעמים אחרות הבחנתי בפחד שלה. לא יכולתי להרשות לעצמי לעזוב אותה בזמן שהיא מנסה להבין את הכול. אחרי הכול, לא עושים דברים כאלה.

לפני מספר שבועות, היא התראיינה ודיברה על היחסים שלנו - משהו שמעולם לא רציתי שהציבור ייחשף אליו - ואלכס זעם. קאם ידעה שאני לא רוצה שהיחסים בינינו יהיו חשופים לעין כול, כי נוכחנו שוב ושוב כיצד התקשורת קורעת לגזרים אנשים רק בשביל הרייטינג.

היא טענה שהיא לא התכוונה להרע לי, ושהמראיין הונה אותה כששאל על הקשר שלנו. האמנתי לה. למה שלא אאמין לה?

"היא לא התכוונה להרע," מלמלתי והבטתי באחי הכועס.

הוא משך בכתפיו. "ברור שלא. אבל היא כן התכוונה להשתמש בזה כדי לקדם את עצמה. אני יודע ששניכם יחד כבר הרבה זמן, ואני לא רוצה להגיד שהיא משתמשת בך—"

"אז אל תגיד," סיננתי מבין שיניים חשוקות.

הוא הזעיף פנים. "אוקיי. תשכח מזה."

"תודה," ידעתי שהכוונות שלו טובות. הוא היה אח מגונן מדי, וכשהיה מדובר באקסיות שלו, גם אני הייתי כזה. אחרי הכול, רצינו את הטוב ביותר זה עבור זה. הצלחתי לחלץ חיוך וטפחתי לו על הגב. "המופנמוּת שלי התחילה לעקצץ, אני חושב שכדאי שאלך."

"נוטש את המסיבה מוקדם? הלוואי שיכולתי לומר שאני מופתע, אבל..." הוא גיחך. "קאם הולכת איתך?"

"כן, באנו יחד. אלך לקחת אותה."

אלכס טפח לי על הגב והרים מהשולחן חתיכת בשר משופדת על מקל. "נשמע טוב. תשלח לי הודעה כשתגיע הביתה, בסדר? תודיע לי אם אתה צריך משהו. אוהב אותך."

"גם אני אותך."

"אה, ואחי?"

"כן?"

"מזל טוב על עוד אלבום. לחיי עוד חמישים מיליון!" קרא אלכס ועיניו הזדגגו כמו עיניה של אימא. אידיוט רגשני.

"זו רק ההתחלה," משכתי אותו לחיבוק וטפחתי על גבו. מצמצתי מספר פעמים כדי שגם עיניי לא יתמלאו דמעות. אידיוט רגשני.

כנראה האמוציונליוּת עוברת אצלנו במשפחה. אבל, לעזאזל, עבדנו קשה בחמש־עשרה וקצת השנים האחרונות, כדי לבנות את הקריירה שלנו. כשהשיר שלנו 1Heart Stamps הגיע לראש הטבלה, אנשים מסוימים תייגו אותנו כהצלחה בן לילה. התקשורת פשוט שכחה להזכיר שקדמו להצלחה הזו אין־ספור שנים של מאבק.

חטפתי מאפה סרטנים קטן נוסף לפני שהתקדמתי לכיוון קאם. מחשבותיי החלו להסתחרר, מפני שהיה לי ברור שאצטרך לברך את האנשים שהיא מדברת איתם. מְכל ההתרועעות שלי היה כמעט ריק. ככל שהתקרבתי לשם, העצבים החלו לפלס את דרכם במעלה גרוני, אבל ניסיתי לדחוק אותם מטה ככל יכולתי.

דבר אחד היה ברור לגבי קאם - היא הייתה מהממת, וכל אדם שפוי יסכים איתי. היא נראתה כמו אלה עם עיניה החומות בהירות, שערה השחור הארוך והחלק, והגוף עם הקימורים. היא נעה כמו מוזיקה, וחיוכה יכול היה לגרום לכל גבר מבוגר להשתוקק לתשומת ליבה. החיוך הזה לכד את תשומת ליבי לפני שנים רבות.

היא לבשה שמלת קטיפה שחורה צמודה, שנראתה כאילו נתפרה על גופה. שערה היה אסוף לקוקו גבוה, ושפתיה נצבעו בארגמן כשעמדה זקופה על עקביה האדומים.

הנחתי את ידי על גבה התחתון של קאם, והיא נמסה מעט לתוכי, לפני שהביטה מעבר לכתפה. "אוליבר! היי. חשבתי שאתה מישהו אחר."

מי חוץ ממני נוגע לה ככה בגב? אל מי עוד היא תימס?

"לא, זה רק אני." שני הגברים שעימם שוחחה הנהנו וחייכו לעברי, ואני השבתי להם את אותה ברכה בסיסית, לפני שפניתי בחזרה לקאם. "התכוונתי לצאת לדרך. חשבתי שתרצי להצטרף, כי הגענו יחד."

"מה? לא. הלילה רק מתחיל. אל תהיה משבית שמחות," היא התלוצצה לכאורה לפני שפנתה אל שני הגברים. "אוליבר תמיד משבית שמחות באירועים כאלה."

כולם צחקו, כאילו הייתי האתנחתה הקומית של הערב. בית החזה שלי התכווץ, ושמטתי את ידי לפני שרכנתי ללחוש באוזנה. "את לא חייבת לעשות את זה, את יודעת."

"לעשות מה?"

"להעמיד פנים כל הזמן." היא שיחקה משחק בפני אותם אנשים, כדי שהם יחשבו שהיא קלילה ומשעשעת, אבל בדרך היא זרקה אותי לכלבים, בדיוק כמו שאלכס אמר.

עיניה של קאם ננעלו על עיניי והבזק של גועל חלף על פניה, לפני שהתאוששה, חייכה אליי חיוך מזויף ודיברה ברכות בחזרה. "אני לא מעמידה פנים. אני יוצרת קשרים, אוליבר."

הנה היא במלוא הדרה.

האישה שכבר לא הכרתי. הצד של קאם שלא אהבתי במיוחד. בכל יום התגעגעתי קצת יותר לקאם, כפי שהייתה פעם.

תחזרי אליי.

לא הוספתי מילה, כי ידעתי שלא אצליח לחדור אליה בזמן שהיא משחקת דמות. הגברים גיחכו כשהסתובבתי והתרחקתי משלושתם. לא טרחתי להיפרד. זין עליהם ועל הפאקינג גיחוכים שלהם. ידעתי שכשקאם תחזור הביתה באותו לילה, היא תחזור אליי.

כשעברתי בתוך הקהל הצפוף כסרדינים, הרכנתי את ראשי. לא רציתי ליצור קשר עין עם איש, בתקווה להימנע מכל סוג של אינטראקציה חברתית. מוחי הגיע לקצה גבול היכולת שלו, רציתי רק שהנהג שלי יפגוש אותי בחוץ וייקח אותי הביתה.

מיהרתי בדרכי למלתחת המעילים ומלמלתי 'תודה', כשהבחור הושיט לי את הז'קט שלי. אחר כך פניתי לחזית הבניין. שם, משמאל, מאחורי מחסומים, חיכו צלמי פפראצי כל הלילה להזדמנות לצלם כל מפורסם שעוזב את המועדון.

"אוליבר! אוליבר! לכאן! הגעת עם קאם, לא? מה, יש צרות בגן עדן?"

"למה קאם לא עוזבת יחד איתך?"

"זה נכון ששניכם יוצאים בסתר כבר שנים?"

"למה לשקר לגבי הקשר שלכם? אתה מתבייש בה?"

זו בדיוק הסיבה שלא רציתי שהמטומטמים האלה יתעסקו בעניינים שלי.

במקום להתמודד איתם, פניתי לצד הימני, שם הוקם מחסום נוסף. מאחוריו עמדו האנשים שהיה אכפת לי מהם באמת. המעריצים.

אף על פי שהייתי מותש נפשית, ניגשתי אליהם וחייכתי. ביליתי כמה שיותר זמן בצילומים עם מעריצים, כי בלעדיהם, אלכס ואני לא היינו חוגגים אפילו את מסיבת השקת אלבום.

"היי, מה נשמע?" שאלתי, מגחך לעבר נערה צעירה, ודאי בת פחות משמונה־עשרה. היא החזיקה שלט שעליו היה כתוב אוליברלנצח.

"אלוהים אדירים," היא מלמלה וחייכה חיוך גדול, חושפת את הפלטה הצבעונית שלה. עיניה הוצפו בדמעות וכל גופה רעד. הנחתי את ידי על ידה הרועדת.

אלמלא החברים שלה שהחזיקו אותה, היא כנראה הייתה צונחת לקרקע.

"א־אתה הג־ג-גיבור שלי," היא פלטה, וגרמה לי לחייך.

"גם אַת שלי. איך קוראים לך?"

"אָדיה." הדמעות החלו לזלוג על לחייה. ניגבתי אותן בשבילה. "אתה לא מבין," היא גמגמה ונענעה בראשה. "המוזיקה שלך עזרה לי להתגבר על הדיכאון שלי. הציקו לי הרבה ורציתי ל... לסיים את החיים שלי, אבל המוזיקה שלך הייתה שם בשבילי. הצלת אותי."

פאקינג מדהים.

אל תבכה, אוליבר. שלא תעז לבכות.

לחצתי את ידה ורכנתי קרוב. "לו רק היית יודעת עד כמה את הצלת אותי, אדיה."

היא הייתה הסיבה שעשיתי את זה. היא, וכל האחרים שהגיעו לכאן עבור אלכס&אוליבר. לעזאזל עם הפפראצי. הופעתי בשביל המעריצים, כי הם תמיד באו בשבילי.

"מצטלמים בלעדיי?" אלכס התפרץ וטפח לי על השכם. הוא החזיק את הז'קט ביד, כאילו גם הוא עוזב.

"לאן אתה הולך?" שאלתי.

"התעייפתי." הוא הביט בשעונו.

"שקרן." אלכס תמיד היה אחד האחרונים שעזבו מסיבה.

הוא גיחך. "קלי שלחה לי הודעה שהיא רעבה. חשבתי להביא לה מרק עוף, כי היא לא הרגישה טוב."

אוקיי, זה נשמע הגיוני יותר. קלי הייתה העוזרת שלי, ואלכס התנהג כמו כלבלב חולה אהבה לידה.

היא התגוררה בביתן האורחים שלי בזמן שהלופט שלה עבר שיפוץ. לכן, כנראה, אלכס הגיע אליי יותר מהרגיל - והוא בהחלט לא הגיע כדי לבקר אותי. "חשבתי שאוכל לתפוס איתך טרמפ," הוא דחף אותי קלות. "אחרי שנעשה עוד כמה תמונות עם החבר'ה האלה."

תמיד הייתה לי תחושה שיש ביניהם חיבור, לכן לא הופתעתי כשהם התחילו לדבר. בכנות, הם התאימו זה לזה באופן מושלם. במשך זמן מה, קלי סבלה מהפרעת אכילה, כדי לעמוד בסטנדרט היופי של הוליווד. אלכס היה האדם שעזר לה להתגבר על הקשיים. הוא נהג לשבת איתה לאכול בכל יום, בלי יוצא מן הכלל, מוודא שהיא יודעת שאינה לבד במאבק שלה. הידידות החלה לצמוח אט־אט למשהו משמעותי הרבה יותר.

הצטלמנו עם המעריצים מספר תמונות נוספות, תוך התעלמות מהעופות הדורסים מהצד השני, ששאלו אותנו שאלות הזויות, ולאחר מכן טיפסנו למושב האחורי של האאודי השחורה שחיכתה לנו.

"היי, ראלף, זה בסדר אם אעשן כאן?" שאל אלכס כשהוא רוכן קדימה לעבר הנהג.

"מה שתרצה זה בסדר מבחינתי, מר סמית'," השיב ראלף. מאז ומתמיד הוא היה נהג רגוע ונינוח. אלכס טרח לשאול אותו על עניין העישון תמיד, אף על פי שראלף אמר לו בכל פעם שזה בסדר.

אלכס נשען לאחור והדליק ג'וינט. הוא לא היה מעשן כבד או משהו, אבל תמיד עישן ג'וינט אחרי אירוע. אולי זו הייתה הדרך שלו להירגע אחרי מפגשים חברתיים. הייתי מאמץ את ההרגל הזה אילו חשבתי שזה יעזור עם החרדה החברתית שלי. במקום זאת, הגראס גרם לי להיות פרנואיד יותר לגבי מה אנשים חושבים עליי.

לכן הגראס ממש לא בשבילי.

"שמעת את השיר הזה?" אלכס שלף את הטלפון שלו והפעיל אפליקציה. "Godspeed, של ג'יימס בלייק. שיט. הקול שלו מדהים כל־כך, בנאדם. חלק כמו וויסקי. הוא מזכיר לי את היצירות הישנות שלנו, לפני שחתמנו חוזה עם חברת התקליטים," הוא צנח לאחור על כיסאו ועצם את עיניו. "בכל פעם שאני שומע מוזיקה כזאת, אני מרגיש כמו זיוף. זו המוזיקה שרצינו לעשות, אתה זוכר? מוזיקה שדופקת לך את הנשמה בצורה טובה, שגורמת לך להרגיש חי."

אולי השיר היה עוצמתי דווקא כי היה רגוע כל־כך. לא הופתעתי, הרי זה ג'יימס בלייק. הוא גרם לי להרגיש עד עמקי נשמתי. אלכס לא טעה - גם המוזיקה שלנו הייתה כזו פעם, מוזיקה עם משמעות. כשחתמנו עם חברת התקליטים, הם שינו את הכיוון שלנו. התהילה, מיליוני מעריצים ומיליוני דולרים הגיעו מייד אחר כך, אבל לפעמים תהינו באיזה מחיר. כמה כסף ותהילה הספיקו כדי שנמכור את הנשמה?

פעמים רבות הצטערתי שאנחנו לא יכולים לחזור לימים שבהם הופענו בפני קהל קטן.

הכול היה אמיתי יותר בימים ההם.

הושטתי יד לטלפון ופתחתי את רשימת ההשמעה הנוכחית שלי, כדי לשתף את השירים של ג'יימס בלייק האהובים עליי. אלכס ואני שלחנו מוזיקה כל יום זה לזה. השתמשנו בה כדי להביע מדי יום את התחושות שלנו. לפעמים היינו מותשים מדי לשיחות אמיתיות, לכן שירים היו הדרך שלנו לתקשר.

היה לך יום נהדר? It Was a Good Day של אייס קיוב. הרגשת מדוכדך? This City של סם פישר. העולם מעצבן אותך? Fuck You מאת סילו גרין. לכל סוג של תחושה, מצאנו תמיד שיר שיכול היה לבטא אותה.

"שמעת את זה?" שאלתי, והפעלתי את Retrograde של ג'יימס בלייק. כבר בפעם הראשונה ששמעתי אותו, ידעתי שלשיר הזה יש משמעות.

אלכס פקח את עיניו ורכן קדימה. גבותיו התכווצו כשראשו החל להנהן באיטיות לקצב השיר. "שיט," הוא חייך כשהמילים נזרעו בראשו. עיניו הזדגגו בגלל הג'וינט שהיה נעוץ בין שפתיו, הקצה שלו מואר בחום אדמדמם־כתמתם. "אנחנו צריכים לחזור לחומרים כאלה." הוא שפשף באצבעו את עיניו הדומעות ואני גיחכתי.

אחי הרָגיש היה רגשני אף יותר כשהתמסטל.

המשך הפרק בספר המלא