ליל המטריות

על מחנות העקורים

במאי 1945, בתום מלחמת העולם השנייה, נעו ונדו ברחבי אירופה כ-11 מיליון פליטים (יש המעריכים כי המספר הוא 15 מיליון), בניסיון לחזור לבתיהם ולארצותיהם מהם נעקרו וגורשו במהלך המלחמה.

המדיניות העיקרית שהנחתה הן את כוחות הברית והן את גרמניה ומדינות הציר, הייתה להחזיר את העקורים לארצות מוצאם במהירות האפשרית, על מנת למנוע תוהו ובוהו - הגירה בלתי רצויה.

בשלב ראשון הוקמו מחנות עקורים לשהייה זמנית ככל שניתן, עד להעברת הפליטים לארצות המוצא. האוכלוסייה במחנות הייתה מעורבת; אלפי גברים, נשים וטף ממגוון ארצות, דתות ושפות.

אחת מקבוצות הפליטים הקטנות יותר (כ-250,000) הייתה היהודים, אלו שהשתחררו ממחנות הריכוז הנאצים ושכל עולמם חרב עליהם. בתיהם, אם לא נהרסו, נתפסו על ידי האוכלוסייה המקומית בפולין, אוקראינה, רומניה ועוד, ואלו לא אפשרו ליהודים לחזור לבתים שנתפסו.

מטעם מדינות המערב ובמיוחד ארצות הברית, נערך כבר בשנת 1945, סקר (דו״ח הריסון) על מצב היהודים במחנות העקורים, וממצאיו גילו כמה עלובים, מותקפים ואומללים היו היהודים במחנות המעורבים.

בעקבות ממצאים מזעזעים אלו, הוחלט על ידי מנהיגי ארה״ב, בשיתוף יהדות ארה״ב, על הקמת מחנות נפרדים ליהודים. כך החלו להקים מתחמי מגורים באזורי הכיבוש ואפילו במחנות הריכוז וההשמדה שהתרוקנו בתום המלחמה.

כך יצא שבעוד מיליוני פליטים לא יהודים עושים דרכם מזרחה לארצות מוצאם שלפני המלחמה, נעו יהודי מזרח אירופה מערבה, לאזורי הכיבוש האמריקאים והבריטיים, וגם דרומה, בעיקר לאיטליה, נוכח מיקומה לחופי הים התיכון, על מנת שחלקם יוכלו להגיע לארץ ישראל.

רוב יהודי צרפת, בלגיה, דנמרק והולנד הצליחו לחזור לבתיהם ולהשתקם במולדתם. שיא זרם ההגירה היהודית לאזורי הכיבוש של מדינות המערב בגרמניה, הגיע בחודשים יולי אוגוסט 1946. זאת מפני העדפה המתקנת שנתנו האמריקאים לעקורים היהודים. בפועל, יותר מ-50 אחוזים מכלל העקורים היהודים באירופה, חיו באזורי הכיבוש האמריקאיים שבדרום גרמניה ואוסטריה.

.

ככל שחלף הזמן הצטברו במחנות העקורים עוד אלפי משפחות יהודיות, כך שבאביב 1947 היו במחנות העקורים כ- 250,000 נפש. 

ברחבי אירופה היו אז מאות מחנות עקורים ומחנות הכשרה¹, חלקם אפילו בגודל שני בניינים בלבד.

קורות חייהם של העקורים, על מגוון המרכיבים שבהם, מהווים חומר מרתק למחקר היסטורי, סוציולוגי ופסיכולוגי, כמו גם חומר גלם דרמטי מצוין לאמנות, לתיאטרון ולספרות. אם כי עדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור לסוגייה ההיסטורית הזו. לצערנו, גם שורדי המחנות הולכים ונעלמים. לפי הנתונים הקיימים עד 1956 כבר לא היו מחנות עקורים באירופה.

פרק א'

גשם זלעפות החל לרדת על העיר הלבנה בתחילת חודש ינואר 2023, ובכיכר הצטופפו אלפי נשים וגברים, רובם כבר חלפו את גיל החמישים. הם היו מצוידים בדגלי כחול לבן ובמטריות בכל צבעי הקשת. לאלו שהופתעו מהגשם השוטף, לא היה מקום מסתור בכיכר החשופה. עץ בודד, על גבעת דשא קטנה, היה כבר מוקף על ידי עשרות מפגינים מצופפים, פקעת אנושית רטובה. שבועות אחר כך, היה הצילום הפנורמי ממעוף הרחפן, של משטח המטריות הענק, לסמלה הראשון של המחאה הגדולה בתולדות המדינה.

פליקס, שהיה חסר מטריה, הרגיש את טיפות הגשם הקרות, שנישאו ברוח, חודרות למרווח הצר בין צווארו לשולי מעיל העור המרופט. הוא קיבל אותן אל עור גופו בחיבה, כי "בארץ שלנו," אמר לו אבא שלו כמעט בכל שנה, "גשם זה טוב לחקלאות ולמפלס הכנרת".

בלהט הנאומים וזעקות ״בושה״, הרגיש לפתע ביד לופתת את זרועו הימנית ומושכת אותו אל מתחת למטריה שחורה וגדולה.

״בוא, תצטרף אלינו,״ אמר גבר צנום וגבה קומה בחיוך מלא, "יש מקום לשלושתנו.״

כך, בעודו עומד צמוד לאיש הזר, שם לב כי מצידו השני ניצבת אישה במעיל גשם ארוך וקפושון המכסה את ראשה ומחצית פניה. כמו הגבר, היא לא לקחה חלק בצעקות ובהמולה ורק הפנתה מבט מרוכז לעבר במת הנואמים. משהו בתנוחת גופה - מעט מהאף הישר, לחיה החשופה וקו הלסת - משכו את תשומת ליבו. אם כי מהמקום בו עמד, מצא את עצמו בעמדה לא נוחה לעשות צעד קטן קדימה על מנת לבחון היטב את פניה.

"מנסים לגנוב לנו את המדינה, זאת המטרה שהייתה להם שנים. עכשיו, אחרי המתנה והכנות יסודיות, הם מתנפלים על הטרף התמים באכזריות וללא רחמים, כמו בג'ונגל," לחש הגבר שמימין ובעיניו לחלוחית שאינה גשם.

פליקס, שהדיבור מעולם לא היה הטוב שבכישוריו, נתן בו מבט חומל בעודו כובש את הרצון להניח ברוך את ידו על כתפי ידידו החדש.

"לא ניתן להם, אני אומר לך, יש פה אנשים שילכו עד הסוף. הפשיזם לא ינצח, הם דחקו אותנו למלחמה על הבית, מלחמת הקוממיות השנייה." הגבר הצנום חיכך את כתפו בזו של פליקס כמו היה חבר ותיק והעלה חיוך קטן על שפתיו הדקות. עם סיום הנאומים, גם הגשם נחלש וכל הנוכחים פתחו בשירת התקווה בקולות חלשים ונוגים. מיד לאחריה המטריות קופלו, הקהל החל להתפזר והוא הודה לחברו החדש מהמחאה, על ההגנה מפני הגשם בלחיצת יד.

המשך העלילה בספר המלא