החופש לחלום

פרק ראשון: בנימה אישית

בקליניקה שלי יש ערמות על ערמות של מאות תיקים, ועל כל תיק כתוב שֵם, ובפנים כתובים מסעותיהם המופלאים של מטופלי. תמיד תיעדתי את השיחות תוך כדי מפגש, כשהמטופלים שוכבים על הספה הטיפולית עם עיניהם עצומות. המפגשים איתם העשירו אותי כל כך ומילאו אותי שמחה והתפעלות עד שהרגשתי צורך עז לחלוק את הדברים המופלאים האלה עם אחרים, עם מטפלים אחרים וגם עם האנשים הסקרנים שמחפשים משמעות לחייהם. הדרך שבה אני עובדת נולדה מסקרנות ומאהבה לבני אדם. תמיד הייתי סקרנית, גם כילדה הרגשתי משיכה לחקור את טבע האדם ואת משמעות הקיום. התעניינתי ועסקתי בחינוך וטיפול בתנועת הנוער בצ'ילה, אחרי כן כמפקדת בצבא, כמורה ומחנכת וכאם לארבעה ילדים. כל השנים למדתי פסיכולוגיה במסגרות פורמליות ובלתי פורמליות, על ידי קריאה ובסדנאות חווייתיות, שבהן ההתנסות היא הדבר החשוב.
בעשר השנים שבהן גידלתי את רונית – ילדתי פגועת המוח שסבלה מבעיות אורגניות קשות – למדתי יותר מכול. הקדשתי את עצמי לגדל אותה ולחפש דרכים לעזור לה, לקדם אותה ולעשות אותה מאושרת.
חיפשתי פתרונות בתחום הרפואי כי היה לי רקע אקדמי בביולוגיה ובכימיה. במסגרת החיפושים הגעתי גם למרכזים המטפלים בילדים מפגרים, באוטיסטים, בילדים עם שיתוק מוחין, ילדים עיוורים, ילדים חירשים וחירשים־אילמים. למדתי רבות על דרכי ריפוי המתייחסות לקשר בין הגוף והנפש. למדתי מה לעשות ובעיקר למדתי מה לא לעשות.
רונית הייתה שונה, ולסביבה היה קשה לקבל אותה. אני הצלחתי לראות את יופייה הפנימי, למדתי להעריך דברים שקודם לא הבנתי. קיבלתי ולמדתי וגם הערכתי והתאהבתי בילדתי שהייתה שונה כל כך מהמקובל בחברה. היא הייתה אדם מיוחד: רגישה, רכה, ויחד עם זה בעלת אופי חזק. היא ידעה לאהוב ולקבל אהבה. למרות הקשיים הפיזיים והמנטאליים הגדולים שהיו לה היא הייתה שלווה ומאושרת. הייתה תקשורת עמוקה בינינו אף שהיא הייתה נטולת כושר דיבור. הייתי מסוגלת להרגיש מה קורה לה בפנים. היא למדה ליהנות מהמגע עם מים, עם בוץ, עם קרני השמש, וגם מהמגע הגופני איתי. רתמתי את כל כוחותי כדי לעזור לה להתקדם גופנית ומנטאלית. יחד עם זאת לא היו לי ציפיות מוגדרות ושמחתי עם כל התקדמות. היא הרגישה שקיבלתי ואהבתי אותה, על כן הייתה מאושרת. היא לימדה אותי את הגישה המקבלת בני אדם באשר הם. אני חושבת שלקבל אדם משמעו להעביר לו את המסר הזה: "אתה הוא האדם המיוחד והיחיד הזה שאני צריכה ללמוד להכיר, להבין ולאהוב. אתה כמו שאתה ולא כמו שאני או שמישהו אחר מצפה שתהיה. להכיר אותך ולהיות איתך אלה מתנות מיוחדות שקיבלתי מהחיים וממך. אני יכולה ורוצה ללמוד את השיעור המיוחד שרק אתה יכול ללמד אותי. גם אם אני רוצה לעזור לך – זה לא על מנת שתדמה יותר לאיזו דמות אידיאלית שציירתי לעצמי, אלא כדי שתמצא את הדרך שלך לקיים את הפוטנציאל שלך, להשתחרר ממה שעוצר אותך מלהיות אתה ומלהיות מאושר יותר".
למדתי גם מחייה וגם ממותה של רונית, לפני שמלאו לה עשר שנים. מותה פתח לפני שערים למסתורין ואל המרחבים שמעבר. נוצר בי דחף עצום לחקור. הגילויים שהגיעו דרך חייה ומותה עוררו בי ידע רדום שאִפשר לי להיות ערה להזדמנויות מלמדות שקודם לא ראיתי. דרך עזיבת הגוף של רונית למדתי על נצחיות הנשמה. העניין הוא שהידע הזה הוא לא ידע נלמד. הוא התחבר עם משהו שכבר ידעתי בעמקי נשמתי. זה היה קיים בפנים. איתה הייתה לי הזדמנות ליישם את הידע הפנימי ואת האינטואיציה שלי.
לפני הקשר שלי עם רונית הייתי פחות מחוברת לרוחניות. תמיד חשבתי על העולם שמעבר אבל בעקבות מותה של רונית התחברתי לידע שהיה טמון עמוק בתוכי. הידיעה על הנסתר התגבשה מתוך החוויה וההתנסות, ומאוחר יותר הגיעו אלי הספרים והסדנאות שחיזקו את החוויות, התובנות והגילויים. עבדתי עם מטופלים רבים שהתמודדו עם מחלה קשה. ליוויתי אותם בדרכם, ועזרתי להם להגיע אל מותם באומץ ובהבנה שהמוות הוא מעבר. את הידיעה העמוקה על המוות כמעבר חוויתי מתוך הפרידה שלי מרונית. למדתי רבות על רזי הקיום ממטופלי כשעברנו ביחד את המסע המופלא והגענו לידע הנסתר שטמון בהם. הדרך של החלימה המודעת מאפשרת לי לפגוש את המהות של האדם, לכן תמיד זה מתחדש, מלמד, מרגש, מרתק, ותמיד מוביל אותי עמוק יותר אל תוך עצמי.