קו בענן

מי מאיתנו לא מכיר רגע כזה בחיים, בו איזו תובנה מהבהבת וחומקת. רוצה לומר, סימן מאיזה מקור עלום. קו בענן. הייתם נותנים הרבה בשביל לחוות אותו על פי דרישה. אבל כמוני, אתם יודעים כמה חמקמק הוא. אפילו תלכו לחוף הים בשקיעה, או תעפילו לפסגת ההר הכי מתוייר באיזו דרום אמריקה, בדיוק בשעה שמדריך הטיולים קבע שהיא-היא הטובה ביותר לחוות את הנוף הנשקף. אפילו תעמדו שם ופניכם אל הצפון או אל המערב, תלוי בהר ותלוי באיזו דרום אמריקה מדובר, גם אז לא תוכלו לזמן אותו. כמו דג חמקמק המתחפר בחול הוא יחכה לאיזה רגע מוסח ויתנפל עליכם בעדינות חלקלקה. ירביץ בכם ביס קטן וכבר ייעלם. ומכיוון שהרגשתם אותו על בשרכם לרגע, תדעו שהוא היה שם.

לאלון לוי היה רגע כזה. הוא לא גיבור, למרות שאדבר עליו כאן כגיבור הסיפור. ולכן ניתן היה לטעות ולחשוב עליו כאילו היה איזו דמות מופת. הוא לא. אלון לוי היה עוד בחור רגיל שהשמין קצת אחרי הנישואים. יעל הייתה לצדו תמיד, גם כשפוטר מההייטק. "שלושים ושבע? וכבר בחוץ?", הוא אמר לה כשקיבל את ההודעה, ואז שם את הכריות הרכות של כפות ידיו על העיניים ושפשף. היא שמה עליו יד. שלושים ושבע היה כבר זקן בהייטק, כי איזה מאפיין יוזר אקספיריינס אתה כבר יכול להיות בגיל שבו הברכיים מתחילות לכאוב לך כשאתה קם מכריעה מול המקרר כדי לבדוק אם הפטרוזיליה שבשקית עוד טריה?