וידויו של אנס

1
פקיד הלילה לא יזדחל למיטתו בטרם יֵדע שכל חלונות חדרו מוגפים, כי ישנן פעולות שפקיד הלילה לעולם לא יחסיר מליבו בטרם ילך לישון, כמו לאטום את החלון מפני אימת הבוקר. הייתי כבר עמוק בתוך שנתי כשהשמש גהרה עליי בפראות, וכל אותם שבבי אור באו ברצף מחריד והיו כסכינים קלי מעוף שהוטחו בפניי המוסטים מצד לצד ונמהלו בשאון בהלה שנרמס במסדרונות, "היכן חדרו של פקיד הלילה?" ואז הכול קרה כה מהר, ובזמן שכפתו ידיי באזיקים עוד לא הספקתי להדק את החולצה בתוך המכנסיים, תלשו אותי מהמיטה המסודרת והחמימה, העניבה מלופפת על צווארי וחלקים בגופי עוד רדומים, נפלתי על הצד ומשם גררו אותי חבול עד שמצאתי עצמי במושב אחורי, דחוק בין שני אנשי חוק חסונים.

ידו הגסה של השוטר הונחה בכבדות על ראשי ומראות הבוקר השלווים עלו כחלחלה מחלון הניידת. הים שכב באופק כגווייה ולא היה צורך מעשי להכות אותי באכזריות. איני מהווה איום לאיש. שום דבר בחייו של פקיד לא הכשיר אותי להתנגד, לכן נתתי לכל זוועת הבוקר להתגלגל, גם כשנטף מאפי דם וגם כששרף לי בין הרגליים. מוחי עדיין היה טרוד בלרצות את העולם הישן שהלך ונסגר בפניי, שכן כל הדרך לתחנת המשטרה פחדתי מדבר אחד, שאולי לא אספיק להגיע למשמרת הלילה.

הניידת עצרה מזמן ועדיין הרגשתי את השיוט הנע והמצמרר בכל המבטים שחלפו על פניי באשמה יוקדת. העבירו אותי בין חדרים וטפסים ולקחו טביעות אצבע, וכל אותה טלטלה גרמה לסערת מוחין. לא חשתי כי הטבעתי עד כה ממשות כלשהי, אלא כובד משקלי הדואב הוטח כעלה נידף, וכשזרקו אותי לחדר צדדי נדמה היה שראיתי אותה, לשנייה אחת, קצרצרה, חומקת כישות סתרים. כשזה קרה, רוחו המיוסרת של פקיד הלילה הנצחי רדפה אותי עד לחדר החקירות ונזפה בי, איך זה ששכחת להגיף את החלון? איך שכחת להימנע מפלצות הבקרים? לא היה לי מענה, מה גם שידעתי שאיש מבין עשרות החוקרים שהתנפלו עליי לא יבין זאת. אף אחד לא ראה את האור עולה מהמחשכים כמוני.

קולות הצרימה שבאו לפניי הלכו והשתכללו בעורמתם ולא סדקוני, השאלות הפולשניות שחדרו לכל אונה במוחי היו זהות בצליפתן, והשוני היחיד, אם היה כזה, טמון היה בניסיון הנואש להאיר בי זיכרון, משהו. זוויות שונות לאותו מעשה נפלא ומכושף שקרה בחדר במלון. וכשהתחיל המקום להסריח ממכות, עלה גם הריח האחר שעל גופי ונשא עדות חיה לדמות האישה המסתורית. למה אדם עומד ליד חלון בסוף הלילה? משום שלראשונה בחיי ראיתיו כיצור יפהפה! וצרור הלילות שכיסוני כשמיכה מפני פלצות העולם שבחוץ כבר לא הפחידו אותי כלל. אור שחרית פצח בעיניי שעה שאפלה ירדה לתהום ליבם. דַבֵּר מפלצת: מה אירע בחדר? למה אנסת את התיירת הבריטית? כבר לא יכולתי יותר לשאת בשתיקה והגבהתי עיניי, וכשבאתי לשאת מילים חשתי את לסתי הכבדה המפוצחת צונחת מטה ושורת החוקרים שגהרה מעליי בנבזות דממה ברגע, ונחתה דומייה חולנית. אלו יהיו מילותיי הראשונות מאז החל המקרה, וזו תהיה עדותי היחידה, הבתולה והבראשיתית, זו שתישא חפותי העילגת כנגד העולם הברברי שנכפה עליי. "אהי..." נטיפי דם נשרו מקרע בשפתי ואיש לא הבין דבר. לאחר הנסיגה זה הגיע לבסוף ונישא בקול קטיפה מרנין, שהיה שונה מכל מה שהכרתי בתוכי. "היה זה ליל אהבים נצחי," אמרתי לבסוף וצנחתי לעילפון ארוך כנגד המהלומה החזקה שבאה בעומק החזה.