המלכים של סייפרס 5 - מר סילבר

פרק 1

לקסי

ארבע שנים קודם

"את בסדר?"

לכסנתי את מבטי אל אמיליה שישבה במושב הנהג, ומייד חזרתי להביט מבעד לחלון, התבוננתי בעצים.

"אני בסדר גמור."

"את ברצינות מתכוונת לזעוף כל הדרך לשם, לקס? כבר אמרתי לך, אם את לא רוצה ללכת, אני יכולה להוריד אותך בבית של חברה."

היא אמרה את זה כאילו היא עושה לי טובה, אבל הכרתי היטב את האנוכיות שלה. היא לא הציעה לי אפשרות אחרת קודם, אפילו לא פעם אחת — גם לא להישאר בבית ולא לטרוח לעשות שום דבר מכל זה.

"אמרתי שאני בסדר. רצית להיפטר ממני, אז בואי נשאיר את זה ככה."

היא נאנחה, והפעם לא טרחתי להביט לכיוונה. רוב הסיכויים שעל פניה עלתה עכשיו הבעה שאומרת אני מרגישה כל כך אשמה, וזה חסר משמעות. היא קבעה את התוכניות, ומה שאני רציתי לא היה חשוב. אפילו לא קצת.

"בחייך, לקס. את אוהבת את ההאלווין, וכל החברים שלך יהיו שם."

"את כל הזמן חוזרת על המילה הזו, חברים. אין לי חברים. אני שונאת אנשים כי כולם מעצבנים."

זה כולל אותך.

היא צחקה, ואני שלחתי אליה מבט כועס.

"את לא שונאת אנשים. את לא בוטחת באנשים. יש הבדל," היא התעקשה. אבל האם באמת היה הבדל? בכל מקרה, שנאתי המולה ובלגן בכל ליבי והעדפתי להיות לבד. "לפחות את יכולה להעמיד פנים שתנסי ליהנות."

"למה? כדי שלא תיאלצי להודות שאת מכריחה אותי — אחותך היחידה — ללכת למסיבה שבטוח אהיה בה אומללה?"

צחוק נוסף נשמע במכונית, והעצבים שלי נמתחים עוד קצת.

"הייתי מצפה שתביעי קצת יותר הכרת תודה. אחרי הכול, אפילו השגתי לך את התחפושת שרצית, בניגוד למה שחשבתי," היא הוסיפה בשקט.

הרכנתי מבט לתחפושת פנטום האופרה שהתעקשתי שתקנה לי, ונעצתי בה מבט זועף נוסף.

"מה לא בסדר בתחפושת שלי?"

היא לא ענתה. ליתר דיוק, היא לא אמרה מילה בהמשך הנסיעה. עדיף ככה, כי היא בטח הייתה ממשיכה לנסות לשכנע אותי שזה לטובתי, ושאין שום קשר לעובדה שהיא מקווה לסיים את הלילה עם הבחור החדש שהיא יוצאת איתו, מי שזה לא יהיה.

כעיקרון, תלמידי השנה הראשונה לא היו רצויים בנשף המפלצות, אבל עם כמות האנשים שצפויים להגיע למסיבה, אף אחד לא יבחין בי או במישהו אחר שמנסה להתגנב. רוב האנשים קיוו להצליח להיכנס, אבל עבורי המסיבה הזאת לא הייתה הבחירה הראשונה, ואפילו לא השנייה, בעצם. אם הדברים היו קורים כפי שרציתי, אבא שלי היה מתקשר כמו שהבטיח, והערב היה מתנהל בצורה אחרת לגמרי.

אבל הוא התעלם ממני.

שוב.

כמו תמיד.

איכשהו, נראה שאחותי לא שמה לב לזה. היא רק רצתה את הבית לעצמה בזמן שאימא שלנו ואבינו החורג היו מחוץ לעיר למשך סוף השבוע, והיא ידעה להיות מאוד משכנעת. היא גם ידעה שאסכים לשוחד כספי, ולכן נתנה לי כסף שאיעלם עד חצות, כדי שהיא והחבר שלה יוכלו לבלות.

וככה מצאתי את עצמי במסיבת השנה, מודעת היטב למי שיהיה שם, על אף שניסיתי לא לחשוב עליו. הרבה אנשים אמרו שיגיעו, אבל לי היה אכפת רק מאחד.

סטרלינג גולדן — שליש מהשלישייה הידועה בשם הגולדן בויז.

הם היו כמו משפחת המלוכה בעיר הזאת, מורמים מעם, נערצים. ולא הזיק שהם היו סוג של שילוש קדוש— אתלטים מצטיינים, עשירים מעבר לכל דמיון וחתיכים.

מאוד חתיכים.

בקיץ לפני התיכון, השלושה העלו את דרגות החום כשפיתחו שרירים וגבהו בכמה סנטימטרים בזמן החופשה. הם הופיעו ביום הראשון ללימודים אחרי שעברו שינוי מדהים, וכולם שמו לב.

כולל אותי.

ברגע שעיניי נחו על סטרלינג במפגש ההכנה לשנת הלימודים הראשונה, הרגשתי קליק. פתאום, חשבתי עליו הרבה יותר ממה שהייתי מוכנה להודות. זה היה בערך הזמן שבו החלטתי לקום מוקדם יותר כדי לנסות לעשות משהו עם השיער שלי, למקרה שהוא יבחין בי. לא שהייתי מודה במשהו אם היו מעמתים אותי עם ההידלקות שלי, אבל במשך זמן מה דעתו הייתה חשובה לי.

התוכנית הייתה לשמור את המחשבות הסוררות האלה בסוד ולהחניק אותן, בתקווה שימותו במהירות. אבל היא הלכה לעזאזל כשציוותו אותנו יחד לפרויקט. התחושות שהדחקתי התגברו בכל פעם ששאלתי אותו משהו ועינינו נפגשו, או כשהוא היה צוחק מבדיחות הקרש שלי, שרוב האנשים לא הבינו.

פגישות הלימודים שלנו אחרי בית הספר התחילו להרגיש כמו תירוץ לבלות יחד אחרי אימוני הפוטבול. היינו מדברים על כל מה שעניין אותנו — סרטים, מוזיקה — ורק לעיתים רחוקות על הפרויקט שנתנו לנו. מתישהו, בערך בשבוע השלישי, דבר אחד הפך ברור לחלוטין, כבר לא הסתרתי את הרגשות שלי כל כך טוב.

ואם עוד לא השתגעתי לגמרי, התחלתי להאמין ש... אולי גם הוא מרגיש משהו.

יש אפשרות.

אולי.

זה קצת מטושטש.

על הנייר, היינו זהים. הדור הבא של המשפחות העשירות והמכובדות בעיר. הורינו אפילו הוציאו אותם סכומים מטורפים על דמי לימוד בכל סמסטר, אבל שם הסתיים הדמיון. הייתה קבוצה של החבר'ה המקובלים — שמעולם לא הייתי חלק ממנה — ביקום מקביל, שנראה במרחק שנות אור, וסבב סביב הגולדן בויז.

פעם שנאתי להיות אאוטסיידרית, ורציתי להשתלב, השתעשעתי ברעיון לספר לסטרלינג את האמת, אבל לא היה לי אומץ להודות ברגשותיי. ככל הנראה דחייה גדולה אחת הספיקה לי, וסירבתי להוסיף את סטרלינג לרשימה שעד אז היה בה רק שם אחד.

ארתורו רודריגז — אבא שלי.

אמיליה פנתה שמאלה, ובזמן שחשבתי על אבא שלנו, הורדתי את עיניי אל הטלפון בידי. קיוויתי שאולי פספסתי שיחה, אבל לא. הנחתי שהוא מצא משהו טוב יותר לעשות בהאלווין הזה, או שבמקרה הגרוע, הוא היה שיכור לגמרי ולא זכר את ההבטחה שלו כשאיתרתי אותו לפני שני לילות.

האפשרות השנייה מתאימה יותר לאופי שלו.

זה היה הדפוס בינינו, ונפלתי קורבן בכל פעם. הוא היה מבטיח לי משהו, הייתי מטפחת תקוות, ואז הוא היה נעלם למשך שבועות, חודשים או אפילו שנה, בלי להשאיר סימן. במילים אחרות, זה שהתאכזבתי בגלל הברזה נוספת שלו — היה לגמרי אשמתי. כי הייתי צריכה לדעת טוב יותר, ולא הייתי צריכה לקוות למשהו אחר.

בכל אופן, האדישות שלו כלפי אחותי וכלפיי גרמה לי לא לרצות לסכן את עצמי עם סטרלינג, וכנראה היה עדיף ככה. החיים לימדו אותי שכל הגברים — חוץ מאבי החורג — שוברים לבבות וממשיכים הלאה, כאילו שום דבר לא קרה.

אמיליה ואני נעצרנו בכתובת שהתפרסמה לפני כמה שעות באינסטגרם של פנדורה. האירועים האלה תמיד התקיימו במקומות סודיים, שפנדורה חשפה זמן קצר לפני שהתחילו. במקרה הזה, המקום שנבחר היה אסם נטוש בשכונה בפרברי העיר, מקום שבו אף אחד לא ישמע את המוזיקה, או יזעיק את המשטרה ויגרום לסגירת המסיבה.

לא מיהרתי לצאת מהמכונית, ואני די בטוחה שאחותי שמה לב. היא המתינה איתי באוטו, בקצה כביש הגישה, והתנהגה בסבלנות לא אופיינית. חשתי במבטה עוד לפני שהיא שלחה את ידה בניסיון לאלף את שיער ילדת הפרא שלי, כפי שהיא קראה לו, אבל התרחקתי ממנה לפני שהספיקה. באנחת תסכול, היא ויתרה, תחבה כסף מזומן וקונדום לתוך כף ידי והשמיעה את הגרסה שלה לעצות של האחות הגדולה.

"אל תשאירי את המשקה שלך בלי השגחה. אל תסתובבי לבד, ו... אל תבלעי. שלא יֵצא לך שם רע."

"תודה רבה, באמת," רטנתי וגלגלתי עיניים, לא יכולתי לעצור את עצמי.

כשקלטתי שזה באמת קורה, יצאתי מהמכונית, ואמיליה נפטרה ממני סוף־סוף. הייתי לבד באמצע שום מקום, עם קונדום בכיס אחד ומספיק כסף לקנות ארוחת צהריים ביום שני.

הו, כן. זה עמד להיות כיף לא נורמלי.

פרק 2

לקסי

האורות הבהבו והבסים רעמו במרחק, זה הגיע מהאסם המאיים בקצה השדה הנטוש. המוזיקה הייתה כל כך חזקה שתהיתי אם קירות האסם הרקובים — שנראו לפחות בני מאה — לא יתפרקו בעוד רגע. בכל זאת, דשדשתי בעשב הגבוה, בחשכה, בתקווה שהערב לא יהיה מבאס. ו... אולי חלק קטן בי קיווה לראות אותו.

עברתי חצי מהדרך לפני שהתחלתי להתחרט על בחירת התחפושת שלי. בזמן שחבורת בנות סתומות ומצחקקות חלפו על פניי, קלטתי שאף אחת מהן לא לובשת טוקסידו, גלימה או מסכה לבנה שמכסה חצי מהפנים. מתברר שהייתי היחידה שחשבה שהדברים האלה הם רעיון טוב. במקום זה, הן בחרו תלבושות שבעיקר חשפו עור.

הרבה עור, אם לשפוט לפי שורת הבנים שהלכה בעקבותיהן.

אף פעם לא הייתי אחת מאותן נערות — צחקקנית, מעפעפת בריסיי, לבושה בבגדים הכי קצרים וצמודים שיכולתי להידחס אליהם. אימא תמיד תיארה אותי כמחוספסת, וזה לא הזיז לי. לפחות עד שהתחיל להיות. זה היה בערך באותו זמן שהתחיל לכאוב לי קצת כשהבנים הביטו דרכי, ולא בי. זה היה במקרה גם הזמן שבו התחלתי להיות יותר ויותר מודעת לסטרלינג. שכנעתי את עצמי שהוא לא כמו האחרים, כי לזמן מה האמנתי שהוא רואה אותי.

סוף־סוף התקרבתי למקום ההתרחשות, וחייכתי חיוך מתוח, אבל מייד הצטערתי, כי השמיניסט החמוד שעבר על פניי אפילו לא שם לב, והאגו שלי חטף מכה נוספת. נכנסתי מבעד לדלתות הפתוחות, ושיננתי את המנטרה תזייפי, עד שזה יהיה אמיתי, בתקווה שעם הזמן אצבור ביטחון עצמי אמיתי. הפכתי להיות כל כך טובה בלזייף שאני לא מושפעת מהסביבה ושלא אכפת לי, אבל להיות שם לבד גרם לכל חוסר הביטחון שלי לצוף על פני השטח.

בענק.

תנשמי, לקסי. פשוט תנשמי.

"תיזהרי!"

"סליחה," מלמלתי אל הבלונדינית הגבוהה שהתנגשה בי בשיא המהירות, על אף שזו הייתה אשמתה. היא הסתובבה והניפה לעברי אצבע משולשת, והמשיכה עם הפמליה שלה אל החבית הענקית שניצבה בפינה, כשהן צוחקות ומצביעות לכיווני.

אל תיבהלי. כן, אנשים מניאקים, אבל כבר ידעת את זה.

האסם היה עמוס מקצה לקצה, ובכל זאת, לא זיהיתי אפילו אדם אחד שאני מכירה. כנראה הגיעו חבר'ה מכל הערים בסביבה. העדכונים של פנדורה היו ויראליים, ולא הייתי אמורה להיות מופתעת שאנשים הגיעו מכל עבר.

קבוצה נוספת חלפה במהירות על פניי. הסתובבתי אחרי שהם שפכו עליי בירה והמשיכו הלאה, ושוב הייתי בלתי נראית. זה היה הרגע שבו גל חזק של חרדה הכה בי כמו קיר לבנים, ובאינסטינקט מיידי התחלתי ללכת במהירות לכיוון היציאה. לא הייתי זקוקה לתזכורת נוספת לכך שאני תקועה במקום שהוא לא הסביבה הטבעית שלי. כל הסימנים הצביעו על זה שאני לוזרית ולא שייכת לשם. שלפתי את הטלפון שלי וחייגתי לאמיליה. לא יכול להיות שהיא כבר הספיקה להגיע הביתה. תכננתי להגיד לה שהמסיבה עלובה ושלא מעניין אותי התוכניות שהיא עשתה, אבל לפני שהטלפון הספיק לצלצל...

"עוזבת כל כך מוקדם?"

התנגשתי בקבוצה נוספת של בנות, אבל אותן הכרתי — פרקר הולידיי ושתיים נוספות מקבוצת הריקוד, היידי ואריאנה. שלושתן היו לבושות כמו דמויות אנימה זנותיות, אבל שמרתי לעצמי את דעתי. הן לא היו חברות או אויבות מבחינתי, אבל רוב האנשים אהבו או שנאו אותן.

אלו שאהבו אותן קיוו בסתר להתקבל למעגל שלהן יום אחד. אלו ששנאו אותן היו בנות שכבר ידעו שלעולם לא יהיו חלק מהן. אין צורך לומר ששלושתן היו בין הבודדות שהורשו להסתובב במחיצתם של הגולדן בויז.

"תחפושת שווה," קראה פרקר מבעד למוזיקה, וחייכה בעודה מחליפה מבטים עם שתי הבנות האחרות. "מי את אמורה להיות בדיוק?"

"אריק. מפנטום האופרה," הסברתי.

ההבעות האטומות על פניהן הבהירו שאין להן מושג על מי או על מה אני מדברת.

"טוב, שיהיה. המסכה שלך יפה."

"תודה."

פרקר הביטה בהיידי ואריאנה לפני שדיברה איתי, ושמתי לב שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. "אנחנו הולכות לקחת משקה. את באה?"

נשימתי נעתקה, ולא הייתי בטוחה מה להגיד. "אה... בטח!"

הבנות חייכו והחליפו ביניהן מבטים, וסימנו לי ללכת בעקבותיהן.

"מכאן," אריאנה הובילה אותנו בקו ישר.

עצרנו ליד שולחן ארוך, מכוסה בקישוטים כתומים ושחורים, והרבה קורי עכביש מזויפים. כל אחת מהבנות שלחה את ידה לכוס משקה, בלי לחשוב פעמיים. אני הייתי היחידה שהיססה, כששמעתי את עצתה של אחותי באוזניי.

האזהרה שלה לגבי משקאות פתוחים הייתה הדבר האחראי היחיד שאמרה לי.

"יש בעיה?" שאלה היידי. "מה לא בסדר? אף פעם לא שתית טקילה?"

אני זוכרת שהרגשתי כל כך קטנה כשהיא נעצה בי את מבטה, דוקרת אותי בעיניה המאופרות בכבדות.

"שתיתי. פשוט... עבר קצת זמן," שיקרתי, והן צחקקו שוב. היה ברור שהן לא מאמינות לי.

עיניי עברו אל אריאנה ונשארו עליה כשהיא שלחה את ידה אל כוס נוספת והניחה אותה בידי.

"תנסי. זה ימצא חן בעינייך."

הרכנתי את מבטי אל הכוס, שבתחתיתה היו כמה סנטימטרים של נוזל צלול.

"אל תהיי כזאת תינוקת," הוסיפה פרקר בצחוק. "את רוצה ליהנות, לא?"

שמעתי שוב את קולה של אמיליה בראשי, אבל גם חשתי את משקלו של הלחץ החברתי, שהיה כבד בערך פי מיליון מעצתה הקלושה של אחותי.

"תודה," אמרתי לבסוף, ובניגוד לשיקול דעתי, רוקנתי את הכוס. קול צחוקן של הבנות ליווה את הצריבה הלוהטת בגרוני.

"תני לה עוד אחד."

אריאנה מילאה אחר פקודתה של פרקר, ולפני שהבנתי מה קורה, הכוס הריקה שבידי הוחלפה באחרת. ופתאום עלתה בי התלבטות שלא הכרתי קודם, ידעתי שאלכוהול הוא מה שגרם להתדרדרות של אבא שלי, והפך לרעל שלו. הדרך שבה הוא הקל עליו כל כך לנטוש את אמיליה ואותי הייתה הסיבה העיקרית לכך שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אגע בו.

ובכל זאת, כל מה שנדרש הלילה היו עצבנות ומעט שכנוע ממישהי כמו פרקר הולידיי. הרגשתי חלשה ומטופשת, אבל בו־זמנית, ממש רציתי שהבנות האלה יחבבו אותי, יקבלו אותי.

"תשתי את זה מהר," ציוותה פרקר. "ככה הטעם לא נורא כל כך."

"אם הטעם נורא, למה לטרוח לשתות את זה?" הצלחתי לפלוט בקושי, אבל הן רק צחקו בתגובה.

"את חייבת לעמוד בקצב," אמרה היידי. "אנחנו כבר בכוס הרביעית."

מצמצתי בכבדות, נשמתי עמוק ורוקנתי את המשקה השני. עיניי נעצמו, אבל שמעתי בבירור את הבנות מריעות ומוחאות לי כפיים כאילו עשיתי דבר נהדר. פתאום נהיה לי חם מהרגיל, והתחלתי להזיע מעט.

"עוד אחד!"

"לא. די."

הנעתי את ראשי במחאה ופסעתי לאחור, אבל היידי משכה אותי במפרק כף ידי.

"את עדיין מפגרת! אם לא תעמדי בקצב, תהיי משעממת," היא התבכיינה.

הכוס בידי הוחלפה באחרת, והרגשתי כאילו נלכדתי בלולאה בזמן. אני שותה, הכוס שלי ריקה במשך כמה שניות, ואז בדרך נס, יש לי עוד טקילה.

זכיתי בהפוגה קצרה כשפרקר והבנות הלכו לעבר קבוצת בנים. נשענתי על הקיר הקרוב, מרגישה יותר ויותר מסוחררת, מרגישה פחות ופחות עצמי בכל רגע. בסופו של דבר, הבנות התעייפו או השתעממו מהבנים והצטרפו אליי ליד הקיר. עוד מהנוזל צורב הגרון כמעט נמזג ישירות לתוך פי, והרגשתי שהחדר מתחיל להסתובב.

"אני צריכה לשבת."

"לשבת? את צוחקת? אנחנו במסיבה, רודריגז!"

עד אותו רגע — כשפרקר התעצבנה עליי — לא היה לי מושג שהיא יודעת את שם המשפחה שלי.

הבטתי בה כשהיא דחפה את אריאנה ולחשה משהו באוזנה, הנידה בראשה לעבר קצה החדר ומה שהן ראו גרם לשתיהן לחייך.

"אם ניתן לך לשבת, תפספסי את ההזדמנות שלך."

עפעוף נוסף בעיניי סימן לי שאני מסוגלת להירדם באותו רגע, אבל נאבקתי בכך.

"לפספס מה?" שאלתי במאמץ.

פרקר אחזה בסנטרי והסיטה אותו הצידה, מצביעה בציפורן המטופחת שלה לעברו השני של האסם. היא הפנתה את תשומת ליבי אל שלושת הבנים שחורי השיער שנשענו על הקיר — הגולדן בויז. הם לא היו לבד כמובן, כי ג'וס, החברה הכי טובה של דיין, הייתה איתם כמו תמיד.

בחורה בת מזל.

"תפספסי את זה," הסבירה פרקר. "סטרלינג שולח אלייך מבטים כבר חמש דקות, וכולם יודעים שאת רוצה אותו. אני חושבת שאולי גם הוא בעניין שלך. לפחות זה מה ששמעתי."

באופן טבעי, הרגשתי מבוכה על שנחשפתי, אבל יותר מהכול — הייתי מבולבלת.

למה היא התכוונה כשאמרה שהיא חושבת שאולי הוא בעניין שלי?

"אנחנו רק שותפים בפרויקט," יריתי חזרה, מקווה לערער מעט את ביטחונה, אבל לא נראה שמישהו שמע אותי.

"את חייבת לעשות את הצעד הראשון," הכריזה היידי. "אנחנו נשמור עלייך אם משהו לא יהיה בסדר."

"אבל הכול יהיה בסדר," תיקנה אותה פרקר, אוחזת במרפקה של היידי תוך כדי דיבור.

בדרך נס, הצלחתי להתמקד בבנים, שהמראה שלהם היה לא פחות ממושלם — סטרלינג, ווסט ודיין — על אף שריחפתי בענן של טקילה. תמיד הקפדתי לא להביט ישירות בעיניהם הירוקות, אבל הלילה בהיתי בהן בלי בושה.

סטרלינג היה השקט מבין שלושתם. הוא נחשב מסתורי, על אף ששמעתי אותו מדבר וצוחק לעיתים די קרובות בזמן מפגשי הלימוד שלנו. הוא לא ביישן והיה שונה מרוב הבנים. אולי בוגר יותר? אהבתי לחשוב שזה מעיד עליו שהוא לא שטחי כמוהם, לא חושב רק על בנות וספורט כל הזמן.

איבדתי ריכוז בזמן שבהיתי בו, והכרחתי את הפה שלי להיסגר לפני שיקלוט שאני עוקבת אחריו בעיניי. אבל התמהמהתי במחשבה לרגע. רגע ארוך. בעיקר כי המתנתי שהחדר יפסיק להסתובב, אבל גם כי... ממש שקלתי את העניין. לא, לא התכוונתי להתחיל איתו, זה עדיין הרגיש כמו צעד גדול, להתקרב לסטרלינג מחוץ לכיתה, מחוץ לקבוצת הלימוד שלנו. כאילו אנחנו חברים או משהו.

בסופו של דבר, שכנעתי את עצמי שלא יזיק להגיד היי, אבל זו עדיין הייתה הטקילה שדיברה מגרוני, כי ללקסי רודריגז האמיתית, הפיכחת, הייתה שליטה עצמית רבה יותר.

"תזדרזי! הוא יוצא החוצה לבד! זה מושלם!" דרבנה אותי אריאנה.

בעקבות דבריה, דחיפה חזקה בגבי כמעט גרמה לי לאבד את היציבות. לולא הבחור שאל גבו הוטחתי, הייתי משתטחת על הרצפה.

הבנות צחקקו מאחוריי, ניסיתי ללכת בקו ישר ולהחליק את התלתלים שלי, כפי שהייתי צריכה להרשות לאמיליה לעשות כשניסתה מוקדם יותר באוטו. ליבי דהר והפה שלי היה יבש, ובכל זאת, נראה שעמדתי לעשות את זה.

הייתי בדרכי לדבר עם סטרלינג גולדן.