מאזניים - חופש

ספינה לבנה בים השחור

אורית וולפיילר

משרתת אינה ההגדרה הנכונה לעובדת מנוסה ומדופלמת כמוה ולכן יוצמד לגֶרדה התואר "סוכנת הבית" הוותיקה והנאמנה של משפחת בְּרַאוּן. ככזאת היא כבר לבד יודעת, לפי עונות השנה, מתי משפחת בראון יוצאת לחופשה, לאן, אם הילדים מצטרפים או שהחופשה מיועדת רק להורים, מה צריך לארוז, באילו מזוודות ואיך לנקות בקפידה את המזוודות היקרות מעור עם החומר המיוחד כדי לשוות להן מראה זוהר לכל נסיעה. שני מפעלי הממתקים בבעלותו של ויקטור בראון, אב המשפחה, מאפשרים בקלות שלוש חופשות יקרות בשנה כמו גם דירה מפוארת ברובע השנים עשר, היוקרתי ביותר בבודפשט. כמו גם בית ספר פרטי לשני הילדים, עם דגש על לימודי שפות, כמו גם תופרת פרטית עם הכשרה פריזאית לאשתו אוֹטיליַה, כמו גם מכונית גרמנית עם נהג בשם טיבּוֹר. כל בוקר הוא מסיע את ויקטור למפעל הראשי ושעתיים אחר כך חוזר אל הבית כדי להסיע לשם גם את אוטיליה שמנהלת עבור שני המפעלים את כל ענייני הכספים.

אוטיליה – היא הכי רוצה להמשיך ולפתח את הקול והשירה אצל המורה המקצועית שלה מילדות ואכן כך עשתה עד לידת הבת. ואז יבלת מרגיזה שצמחה על מיתרי הקול שלה והפכה אותו בלתי נסבל עבורה. משתוקקת למצוא לעצמה איזושהי משרה שהרי אף פעם לא רצתה להתבטל בבית או להשחית את היום בקניות אלא שויקטור מתעקש שאישה במעמדה – אל לה לצאת לעבוד. וכמה מריבות וגם ויכוחים קולניים בעניין הזה הדהדו בחדר ההסבה עם הטפט המוזהב בבית עד שהוסכם שאוטיליה אומנם תהיה רשאית לעבוד אבל אך ורק במפעל של ויקטור כי בענייני כספים הוא סומך רק על מישהו קרוב, מהמשפחה. וכך נולדה לה פשרה מתוקה ועגלגלה עם פלומה זהובה ועיניים בצבע שמיים של מזג אוויר המיטיב עם נפש וגוף. גם במזג אוויר שכזה ויקטור מתנגד בתוקף לרצונה של אוטיליה לצעוד ברגל, כמו שאהבה, למפעל, פעולה שהינה בבחינת סתירה מוחלטת למעמדה כאשת הבעלים, כאשת בעלה. הוא לא רואה בעין יפה גם את שיחות החולין שלה עם העובדים הפשוטים שמוצאים את אוזנה כרויה לבעיותיהם ואת ידה פתוחה לרווחה להושיע. אפילו עם עובדי הניקיון הצוענים, עניים מרודים, היא מוצאת שפה משותפת לשיחת חולין קצרה, לא פעם מעבירה אפילו כף יד מטופחת על גב רטוב מזיעה, תוחבת בסתר שטר מגולגל לכיס קרוע של מקטורן. כי אוי ואבוי אם היה ויקטור שומע על כך או רואה אותה, ריב קולני ביותר יכול אז להתלקח במהרה בבית. דומה לזה שניצת באחת כשביקשה להעביר את הילדים לבית ספר פחות יוקרתי אך גם פחות נוקשה או לזה שפרץ כשנראתה מפטפטת בידידות עם הקצבית משומנת השפתיים.

אך אין דומה בחומרתו לאותו הריב שעכשיו, במלחמה, אוטיליה התחננה בבכי תמרורים "בבקשה ממך, ויקטור, כסף לא חסר כדי לשלם למישהו שיחביא את הילדים, מילא אנחנו אבל הם, אנשים מספרים שצפויים דברים נוראים, איזה מין בן אדם מוכן לקחת את הילדים שלו לשם." "איפה זה שם, אהובה יקרה," ויקטור חיבק אותה חזק, "ולמה בכלל להקשיב לאנשים שמלהגים בלי דעת. זו אינה המלחמה הראשונה והאחרונה, בסך הכול תקופה לא קלה שגם היא תחלוף בסוף. ומייד כשתיגמר נצא לנסיעה ארוכה, שני הורים עם שני ילדים, על סירה לבנה נפליג לים השחור."

אפור היה צבע השמיים כשירדה כל משפחת בראון בבהילות מרכבת המשא והופרדה באחת. ויקטור נבעט ברגל גסה לקבוצת הגברים הגדולה שעמדה מימין כשכלב עם חייל קרעו מאוטיליה את הילדים, בן ובת צעירים, בני שש ושמונה שנים בערך. לא עזרו לה הבכי, הזעקות, הנפות הידיים באוויר בקריאה לעזרה אלא רק משכו את תשומת ליבו של הקצין הבכיר עם המדים השחורים והגולגולת על השרוול. "עצרו מייד" הוא צעק לשני השומרים שהחלו להכות במוט ברזל את אוטיליה ששכבה על האדמה, הושיט לה יד. וכשעמדה הסתובב סביבה, כשידיו מאחורי הגב, ואמר "הו, איזו אישה יפה קיבלנו היום במתנה," העביר את קצה המקל שלו על הלחי שלה והוסיף שאישה עם יופי כזה היא בטח שחקנית או זמרת. נסערת היא ענתה "זמרת, כלומר הייתי לפני המלחמה. הילדים שלי, אדוני," היא ענתה לו בבכי בגרמנית צחה, "בן ובת צעירים, בכוח משכו לי אותם מהידיים. הם בטח בוכים, מבוהלים, אולי יודע האדון לאן לקחו אותם ויכול להחזיר." היא זעקה בבכי "בבקשה" תוך כדי שמנסה לאחוז לו בשרוול, ממול עוד ילדים מופרדים, אנשים מחוררים מכדורים מוטלים על הארץ בצורות שעיצב הגוף המשוחרר מנשמה. הקצין רק ניגב את בד המעיל בו נגעה היד שלה, ביקש שתאמר לו את שמות הילדים כך שידאג שיטופלו היטב וששום רע לא יאונה להם. הבטיח גם שאם תשיר לו מתי שיבקש אזי יוחזרו אליה מייד בתום המלחמה, "מילה של אוֹבֶּר־שְטוּרְמבַּאנְפיהרֶר" הוא אמר בחיוך תוך כדי שכיווץ את עין שמאל לקריצה.

"כן, באמת, הוא הבטיח לשמור על הילדים ולהחזיר לי אותם בסוף המלחמה אם רק אשיר לו מדי פעם," כך מסבירה אוטיליה לכל החברות בצריף ששואלות אותה מדוע הקצין הזה מתייחס דווקא אליה בסלחנות יחסית מהולה בחיבה סמויה. כי לכל השאר הוא דווקא די אכזר, שלשום לדוגמה הוא ירה ברגל של זו שעמדה ליד אוטיליה בשורה רק כי כופפה לרגע מעייפות את הברך. או שהצליף שלושים מלקות בנערה הצ'כית רק כי הסתכלה לו לרגע בעיניים כדי להסביר שזו לא היא שגנבה את הלפת מהערֵמה. "זו הפושעת" היא הצביעה פתאום על אישה אחרת בשורה, והוא ירה. בשתיהן, בגנבת ובנערה, שני חורים בשתי גולגולות ותהום אחת פעורה עמוק בלב של אוטיליה. זו הגנבת בחייה הקודמים רק איכרה מהכפר, ענייה מרודה, כך ששום סיכוי לא היה שהיא ואוטיליה המיוחסת היו נתקלות אחת בשנייה. ואילו כאן הפכו חברות נאמנות, אוזניים קשובות, שותפות למשחקי מציאות מדומה כמו למשל "בואי נדמיין שאנחנו עכשיו במספרה מפוארת בארץ אחרת, נהדר הריח של השיער." נוראה צחנת המוות של גופות החברות של אוטיליה שמגיעות מכל מיני מדינות, כאלה שפעם בביתן לגמו יין מכוסות פורצלן וכאלה ששאבו מים מן הבאר בחצר. זמן לא רב עובר מרגע שנפרקו מקרון הבקר ועד שנעלמות לעד לקול שריקת הכדור והרוח. תפוח שפעם קיבלה אוטיליה מהקצין היא מייד נתנה בסתר לילדה הצוענייה האומללה שנצטוותה על ידי הקאפו ללכת על ארבע ולשמש לה כלבת שמירה. ולא מתוך דאגה או חיבה נוהגת אוטיליה גם לקאפו הזו להביא דברים מיוחדים שהיא מוצאת בעבודה כשממיינת את המיטלטלין של המגיעים החדשים. אבני חן, שוקולד, מטבעות, בגדים חמים, איך אומרת לה הקאפו – "כל דבר טוב שתמצאי יקנה לך עוד כמה ימים." והיא הרי חייבת לקנות בשירה ובטובין את הזמן שלה עד סוף המלחמה, שאז הרי תתאחד סוף סוף עם הילדים, שמטופלים היטב, כפי שהבטיח הקצין.

המשך בספר המלא