מה עוד לא קרה

תקרת זכוכית

במעופי אל־על מעבר לתקרת הזכוכית של החדר לא חשתי כל כאב.

זה קרה לאחר שסיימתי איזו משימה מסובכת במשרד שבו אני מועסקת. את כל ענייני הבאגים במחשב תיקנתי ועמדתי בדיוק בלוח הזמנים שהוקצב לי. הייתה לי עדנה ממעשיי ואז זה קרה! רגשות מעורבים תקפו אותי, מחד הייתי מרוצה מהמעבר מעבר לתקרה ומאידך הייתי חרדה, מה צופן לי עברו האחר של המסך. בטני החלה רוחשת באי־שקט. ובכן, עולם ומלואו ציפה לי. ראשית התרוממתי מעבר לתקרה בכוח רצון עז שמילא את חלל בית החזה. לא הרגשתי בזה כל פלא — זה היה אירוע טבעי בעיניי. ואז נחַתּי על צמרת עץ צפצפה סבוך וצפוף, על האמירים הגבוהים ביותר.

בתחילה, אור השמש סנוור את עיניי ולא ראיתי דבר. אך אט־אט הסתגלו עיניי והתחלתי לראות דמויות רבות סביבי, כולן ישובות על ענפי העצים. חלקן עסוקות באכילה, חלקן סתם מפורקדות על הגב או על הבטן. כמה הסתכלו לכיווני, כמה נראו אדישות. כשהתחלתי לבחון לעומק את סביבתי, לראות יותר פרטים, נגלו לי כמה דברים מעניינים: זיהיתי גברים בחליפות, מעונבים, כמו הגיעו יחד עמי למקום זה עתה. לצידם היו כאלה, שחליפותיהם נראו מרופטות מרוב שימוש או מדהייה בשמש. אחרים היו רק עם כותונות לגופם ועניבות, חלקם רק עם לבנים. יכולתי להבין ממלבושיהם מי מצוי כאן יותר זמן ומי פחות.

אלה שמקרוב באו, כמוני, נראו מבולבלים, והם בחנו את השטח בדומה לי. האחרים נראו שמחים ומרוצים ממצבם. נראה היה שהתרגלו לתנאים ואין להם עוד דרישות נוספות מהחיים. ככל שסקרתי יותר את הסביבה, הבנתי שרוב הנמצאים כאן, הם גברים שעשו חיל במקומות העבודה שלהם, כאלה שהמריאו אל־על, ואליהם הצטרפו חוץ ממני, שתי נשים בלבד, כנראה מוצלחות אף הן. זה החמיא לי לאגו, זה חיזק אותי אך תהיתי האם זה בכלל עסק טוב ומשתלם? אולי אפָּגע בקרוב בשל המיעוט המספרי שלנו?

קצת אחר כך, התחלתי לחוש צמא נורא וחשבתי שזה רגע מתאים לפנות לאחת משתי הנשים, שישבה בנינוחות מפליאה על אחד מענפי העץ ליד העץ שלי, "איך הגעת לכאן ומתי?" שאלתי, "ומה ההתרשמות שלך מהמקום הזה? איך חיים כאן, מה אוכלים ושותים? ובכלל מה את עושה כל היום?"

השכנה שלי ענתה לי בטבעיות רבה, מצטחקת, כמו הייתה פה כבר ימים רבים, אולי חודשים אפילו, "אל תדאגי, כאן זה כמו גן עדן, אנחנו לא עושים כלום. טוב לנו ואנחנו גם לא מרגישים צורך לעשות משהו. יש פה שפע פירות יער, פטריות, אוכמניות, נבטים, שורשים רבים משביעים, אגוזי פרא, וכאן למטה זורם נחל נחמד, שבו אנו מתרחצים בכל בוקר. בואי איתי, נרד ואני אראה לך כמה עובדות יסוד שעלייך להכיר."

שמחתי שמצאתי מישהי חביבה כזו. אחר כך הסתבר לי, שכולם חביבים כמותה. אין תחרותיות, אין שאיפות גדולות, אף אחד לא מנסה להשיג כלום — כולם אדיבים ונדיבים. בכול שררה תחושה של רוגע, היעדר מתיחות ושלווה. לאחר שאכלתי מהפירות בהדרכת האישה, התחזקתי, שבתי להתיישב על אמירי העץ שלי והתבוננתי בריכוז על סביבותיי. משום מה לא הופתעתי לגלות שאלה שהיו שם היו ללא בגדים כלל; כלומר, אלה ששהו במקום הזה זמן רב, עטו על גופם שעירות יתר, שיער מקורזל דומה לזה שיש לחיות. הם עסקו בפליית כינים, כמו קופים, ולא ניכר שהדבר היה משונה בעיניהם כמו שהיה בעיניי. לידנו התמקמו גם קופים אמיתיים, והם השתעשעו בינם לבין עצמם בתפיסת הזנבות אלה של אלה. מופע האקרובטיקה, שהתחולל על העצים, היה מרהיב ומרתק, לא חשתי כל שעמום למרות שכבר חלפו שעות.

לאחר שעייפו הקופים ממשחקם, גם הם החלו בפליית כינים ופה ושם ראיתי שחלקם מזדווגים להנאתם, מדי כמה שעות, שבמהלכן הם גם החליפו בני זוג או בנות זוג בגמישות יתרה. אט־אט גם בעיניי הכול נראה קביל ושום דבר ממה שהתרחש סביבי לא נראה לי חריג מהמקובל.

ברגע מסוים קלטתי שאין סביבי גברים בעלי קרחות, קרוב לוודאי משום שכאן פדחתם התברכה בצמיחה מחודשת של שיער מחודש, אולי בגלל השמש היוקדת או בשל סיבה אחרת. מכל מקום, כל פיסת עור חשוף שראיתי העלתה ציצית שיער. חשתי יותר בנוח. החלטתי להסיר את חליפתי המחויטת, ונותרתי בבגדיי בלבד. חשבתי לעצמי שאחר הצהריים ארד אל הנחל להתרחץ ואז אפגוש אנשים נוספים ובעיקר את הנשים הנוספות, אם הן אכן פה.

גיחכתי לעצמי, כשנזכרתי שכעת במשרד חבריי לוגמים את הקפה של שעה עשר בלוויית איזו לחמנייה מיובשת מיום אתמול, מרוחה באיזה רוטב בלתי מזוהה או ריבה ישנה. הייתי מאושרת! בתחילה חשבתי שאם אפגוש בקופים יותר מקרוב אירתע, אולם גם הם ניגשו אליי בעדינות וחלפו על פניי לענייניהם בלי להתעכב. היו שם גם חיות אחרות שבתחילה לא שמתי לב לקיומן: עטלפים ישנים, הפוכים על גזעי העצים, דובים עצלנים, קיפודים ודורבנים שהילכו על הקרקע באין מפריע. אפילו צב קטן פגשתי בדרכי. הכול נראה במקומו הנכון, טבעי, כמצוי שם מימים קדמונים. רק אחרי שעות רבות נזכרתי בבני משפחתי, ותהיתי מה עבר עליהם בהיוודע להם דבר היעלמותי. האם הם שמחו בהצלחתי, היו גאים בכך שחציתי את תקרת הזכוכית, ואם כן עם מי הם חלקו זאת? עלה בדעתי לברר האם יש איזושהי תקשורת בינם לבין העולם שלמעלה?

ברדתי לעבר הרחצה בנחל, נתקלתי בשיח עגבניות רענן ונזכרתי, איך פעם בקיבוץ של בתי, קטפתי עגבניות מגן השכנים וטמנתי בכיסי ואחר כך פרסתי מהן פרוסות פרוסות לסלט הערב והן היו טעימות במיוחד. כאן לא הייתה בעיה, השפע פתח את זרועותיו בפניי בגלוי וברוחב לב. יכולתי ליטול מכל הצומח ומכל החי המונחים לפתחי. פתאום התגנבה לליבי החרדה, שמא הגברים סביבי יכולים ליטול כל אחת משלושתנו, הנשים, מצרך נדיר במקום, ולשגל אותנו, בכל רגע ורגע, מלהט יצרים או להפך על רקע רוגע ושעמום — הרי הכול כאן זמין ומזמין. נבהלתי.

לאחר כמה דקות הרגעתי את עצמי, אז מה? גם אני איהנה, זה חלק מהשפע שמצוי. לזה בדיוק מתכוונים כשמשתמשים בביטוי "גן עדן". והלוא אפשר להסתכל על זה הפוך: לי יהיו כאן גברים רבים ואוכל לבחור. על שפת הנחל הסרתי את בגדיי לחלוטין, טבלתי במים הצוננים, חפפתי את שׂער ראשי בנוזל ששכנתי נתנה לי, והתרעננתי. אחר יצאתי אל גדות הנחל, השתזפתי בשמש היוקדת כמו חתולת חוצות. התפרקדתי, וכשפניי מוסתרות בידיי לגונן על העיניים, חשתי צל חולף לידי ונעצר. הרמתי את מבטי וראיתי את אחד הגברים עומד מולי וכל איבריו גלויים מול עיניי המסונוורות. הוא אותת לי בשפת סימנים מובנת כנראה בכל השפות. לא היססתי. המעשה היה קצר כמו אצל בעלי חיים. ממוקד, מרוכז, כמו זרימה רוטטת נעימה עם מנגינה קולחת. כשקם מעליי, לא חשתי נקיפות מצפון או חרטה כלשהי. היה טוב וטוב שהיה ונסתיים כלא היה. לא הייתה לזה כל משמעות מלבד פורקן נקודתי. ידעתי, גם אם אפגוש אותו אחר כך, לא אזהה אותו, כי כל הגברים היו דומים זה לזה. כולם שעירים בגופם ובפניהם. חיפשתי את חברתי כדי לשתפה בחוויותיי, אבל היא נעלמה לה. שבתי אל הצמרת שלי, מסופקת ורעננה. עתה פצחתי באכילת כמה אגוזי אדמה שליקטתי בדרך וכמה פירות אדמדמים, שהיו פזורים על הענפים ביד רחבה, וגם לגמתי מעסיסו המרווה של פרי הקוקוס.

לפתע, נשמעה מאחת הפינות ביער מנגינה ערֵבה מכלי לא מוכר. ברוב סקרנות ירדתי מהעץ ופסעתי לעבר המקום שממנו נשמעה המנגינה, על מנת לצפות במנגן. מולי ישבה האישה השלישית, שטרם הכרתי. היא ניגנה על עלי צפצפה מנגינה, שעתה נשמעה לי מוכרת מאוד, יכולתי להישבע שהיה בה רמז לשיר "אחינו הנהג... סע לאט". הופתעתי מאוד, זה היה כל כך ערב לאוזן ומילא אותי במשהו ביתי.

מצאתי עצמי פתע מתגעגעת למקום ממנו באתי. למה? לא יודעת. פתאום רציתי מקלחת ראויה עם סבון ריחני, מגבת מעומלנת, סדין נקי ושמיכה קלה, מהסוג שיש לי בבית. לא חסרתי שם דבר, להפך, ובכל זאת, להפתעתי, השפע גרם לי לתחושת חוסר.

התחלתי לחשוב, "איך שבים מהעצים האלה אל מתחת לתקרת הזכוכית? האם מישהו יוכל לירות אותי למטה?" קראתי פעם על כך שכשאתה רוצה משהו בחוזקה מספקת הוא קורה, בדיוק כמו שעליתי לכאן בכוח הרצון.

ניסיתי לעשות זאת. בעודי מתמקמת על אחד הענפים לאחר שאכלתי, שתיתי ושבעתי ואף התכסיתי בעלים רחבים ששימשו לי כשמיכה, הפעלתי בעוצמה את כוח הרצון. ואז, לפתע, חשתי את כובד משקלי וקרסתי לענף שמתחתיי. היטלטלתי בנפילה בעודי מתכסה בשמיכת פלומה שהונחה מעל צווארי. ואז קמתי והייתי מאוד מקוררת אך גדושת חוויות. תמהתי בליבי: האם באמת היה טוב לי בחיים האלה למעלה? האם זו לא הייתה מראית עין משעממת ותו לא? הנה, הרהרתי, נשים רבות כל כך חולמות לחצות את תקרת הזכוכית, אבל מה בעצם ממתין להן שמה? איזו קריירה, אפשר לחשוב? האם אנו הנשים חייבות ליישר קו עם הגברים? או אולי הם מנסים ליישר קו עמנו ומסתירים זאת מאיתנו? מי צודק, היכן מצוי הצדק האבסולוטי לכל השאלות? כמה שקט היה מושג בחיינו ללא כל המשאלות והשאיפות המטופשות הללו. נהייתי פתאום כזו רוחנית?! מי אמר שהתקרה בכלל צריכה להיות עשויה זכוכית, אולי תיווצר מחומר טבעי כמו קש? או קליפות בננה? לפחות להתקרב קצת אל הטבע שכה הרחקנו מעלינו. האם, תהיתי ביני לביני, כעת, לאחר מה שחוויתי, אסתכל אחרת על החיים בכלל ועל השאפתנים שמסביבי בפרט? טבעתי בים השאלות. אבל הייתי מרוצה ולא הרגשתי החמצה לנוכח המחשת האפשרויות שעברתי, שהיו מסעירות אך גם עוררו אותי לחשיבה יותר פרופורציונלית על מציאות חיי. רק שאלה אחת המשיכה לנקר במוחי — האם אני מכירה באומץ שאחז בי לבצע כזה מעבר? כמה נשים שהכרתי היו מוכנות לממשו? חייכתי לעצמי בגאווה, התברר לי שביכולתי להיות נועזת.

תולעים

לילה אחד חלם אסף שהוא נם על עץ גבוה, שראשו בשמיים, כאילו הוא נדמה ליעקב אבינו, בהבדל אחד, עץ ולא סולם ולא מלאכים. הוא טיפס לצמרת העץ מתוך רצון עז להיטיב לראות את הארץ מלמעלה. מי לא רוצה להיות ולהרגיש ציפור?

בעת החלימה, הבחין שבפירות העץ נתגלו תולעים והן טיילו להנאתן בתוך הפירות ומחוץ להם ולאט עברו אף להלך על גופו. תחושת דגדוג מלווה בגועל הציפה אותו, והוא הקיץ בבעתה. כשהאיר השחר, התבונן על עצמו ועל גופו, עת החל להתלבש בבגדי העבודה הכחולים שלו לקראת הליכתו למוסך. אולם כאן נכונה לו ההפתעה, התולעים מהחלום נמצאו עדיין מהלכות עליו! הוא הכין לעצמו את כוס הקפה ונזהר פן ייפלו המזיקים המהלכים משרווליו לתוך הכוס. תחושת מיאוס ליוותה אותו. בסופו של דבר, הוא לכד כמה שובבות שטיילו על שפת הכוס להנאתן. הוא החל למחוץ אותן, אך הן לא התמעטו. "מנין צצו? למה נטפלו אליי? זה עונש משמיים? אני לא מבין למה הן דווקא עליי," תהה. הוא קלה שתי פרוסות מתוך ביטחון שהן לא תשרודנה בחום העז של המצנם, ואכן לפחות הלחם היה נקי.

הוא היה בשלהי שנות השלושים לחייו, רווק ומוסכניק. בילדותו נטה לשהות בחיק הטבע כבריחה מהלימודים. הוא שנא ללמוד, רק ספורט איכשהו התאים עבורו, והיה זוכה בניקוד גבוה לכיתתו בתחרויות ריצה וקפיצה לגובה. אפילו זכה במספר מדליות, שאותן נהנה לתלות על הקיר בסלון בית הוריו, והתהדר בהן גם היום, כשתלה אותן במבואת הדירה שלו. בן יחיד להורים מבוגרים, שכבר שהו בבית אבות בעיר. בשירות הצבאי שימש כמוסכניק של משאיות בבסיס תובלה, וכך צבר ידע וותק ויכול היה למצוא פרנסה בכבוד, כשהשתחרר.

כיוון שהיה במהותו עצל מלהחזיק ספר לימוד, לא התקדם, ולא התפתח במקום עבודתו. הוא ראה כיצד אנשים צעירים שהתקבלו אחריו למוסך, לקחו עצמם בידיים והתקדמו. הם למדו כל מיני קורסים של פקחי בנייה או של מנהלי עבודה בתחומים שונים, ונטשו את המוסך לטובת מקצוע נקי ויוקרתי יותר, אך הוא לא ביקש לחקות אותם. דבר לא המריץ אותו, אפילו בכתב ידו ניכר שהוא עצל לשרטט את האותיות.

הוא המשיך לעסוק בספורט גם בבגרותו. נרשם לטריאתלון, אהב לרכוב על אופניים, לרוץ ולשחות. כאן הוציא את מרצו ואונו. כשלוש שנים לאחר השירות הצבאי, הוזמן למסיבת ריקודים והכיר בחורה עדינה, נאה, בעלת קוקו־בלוף, שיער חום גלי ועיניים בצבע אגוז בשם איילה. היא הייתה גמישה בגופה ובתנועותיה כצבייה צעירה. היא מצאה חן בעיניו מאוד והוא הציע לה לצאת עמו לבילוי, אך, במהלך השיחה עמה חש שהוא מתבייש בקורות חייו, והחל לגמגם, "אני בעיקר ספורטאי, ואני עובד במוסך." הוא חש היטב את הקור שנשב ממנה. הוא שאל עצמו האם נפסל משום שלא למד. הרי היא בכלל לא מכירה אותי! עוד לא דיברנו בינינו אפילו חצי שעה, התקומם. חוויות דומות לזו חזרו ונשנו בפגישותיו עם בנות אחרות ולבסוף הוא חש בודד וחסר מזל בתחום האהבה.

הרגשה זו, שהרסה את ביטחונו העצמי בשילוב הרסני עם התולעים, שצצו במסירות, משום מקום, על גופו, בבוקרו של אותו יום סתמי אחד, בהיותו בן שלושים ואחת, דכדכו ודרדרו את מצב רוחו. כשהגיע למוסך, תלה כרגיל את המעיל על הוו וראה לזוועתו כמה תולעים נושרות מהמעיל ארצה. כן, חשב, תרדו, תיפלו, תעזבו אותי כבר! הלוואי שהיו אלה קשקשים. אך לא! טרם הסתמנה כל תקווה להיטהר מהן. הן טיילו על ידיו ללא הרף, וכששטף אותן לאחר שתיקן גלגל נקור, הן שבו וכיסו את שטח העור שזה עתה נשטף במים. אסף היה בטוח, שהעמיתים שלו במוסך רואים אותן כמוהו, הוא ניסה לשתף בחוויה הרעה שלו את חברו עמית, אך זה לא הבין על מה הוא מצביע: "הלך עליך, אסף, מה אתה רואה? אתה הוזה בהקיץ, אין עליך שום דבר!" אז תפס אסף את גודל צרתו — איך יראה לרופא שלו ממה הוא סובל? ואולי אדרבה, הוא יצליח להמחיש לרופא את הפולשות, שגם הוא ייגעל מהן יחד איתו. שכן, מי מלבדו יבין אותו?

תנועותיו בעבודה היו כשל רובוט: הוא החליף גלגלים, הכין ללקוחות ניירת, רשם, חתם, שחרר רכבים, וכל אותה העת התולעים נשארו נאמנות לשליחותן: הן היו בסנדוויץ' שלו, בין הסרדינים למלפפון, על הבטן, באזור המפשעה, תחת בתי השחי. הוא החל להתגרד ולא היה מסוגל להתרכז בכלום. חבריו והלקוחות לא יכלו שלא להבחין בפעילותו העודפת, אם כי כלל לא ראו את הסיבה. הוא החל להתייאש. מה? חשב, ככה החיים שלי ייראו? כשאכל ארוחת צהריים עם חברו עמית, קלט, שכמה מהתולעים נפלו על הארוחה של עמית. זה ממש הציק לו. אולי הוא מרעיל את חברו? מי יודע מה הן נושאות איתן, החיות הרעות הללו?

המשך הסיפור בספר המלא