פרננדו פסואה

פרק ראשון: מערכה ראשונה

ובה מסופר על אודות צעדיו הראשונים ודרכיו המוקדמות
 
Quomodo fabula, sic vita; non quam diu, sed quam bene acta sit, refert (Seneca)
("החיים הם כמו אגדה; אין זה חשוב כמה הם ארוכים, אלא כמה הם מסופרים היטב", סֶנֶקָה)
 
גן־העדן האבוד
"אִם, כְּשֶׁאָמוּת, יִרְצוּ לִכְתֹּב אֶת הַבִּיוֹגְרַפְיָה שֶׁלִּי,
הֲרֵי אֵין פָּשׁוּט מִזֶּה.
יֵשׁ רַק שְׁנֵי תַּאֲרִיכִים - זֶה שֶׁל לֵדָתִי וְזֶה שֶׁל מוֹתִי,
בֵּין הָאֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ כָּל הַיָּמִים הֵם שֶׁלִּי."
(אלברטו קאיירו, "שירים פזורים"*)
[*. תרגום: יורם ברונובסקי ופרנשיסקו קוסטה רייש (Alberto Caeiro, ששיריו יצאו בהוצאת "כרמל", ע' 102).]
 
לידה
 
על אודות הולדתו, כתב פסואה: "קרן אור הסתנוורה היום בבהירות. נולדתי... כאילו נפתח חלון, היום שהיה כבר קורן, קרן". יום רביעי, 13 ביוני 1888. הדירה רחבת הידיים, בקומה הרביעית מצד שמאל מגלה לוקסוס בורגני, שאינו עולה בקנה אחד עם אמצעיה הדלים של המשפחה המתגוררת בה. במקום החלונות של הדירות התחתונות, לדירה הזאת יש דלתות מוגנות על־ידי אדנים של ברזל. מאחת מהן רואים את נהר הטֶז'וֹ מעל כמה בתים נמוכים. הכניסה ובה הפשפש הצבוע בלכה וגרם המדרגות הארוך עם מעקה הברזל, מעניקים לבניין חזות אריסטוקרטית. מספר 4. הבית נמצא בכיכר סָאוֹ קַרְלוֹש, בדיוק ממול לתיאטרון המלכותי סאו קרלוש, התיאטרון העשיר והאלגנטי ביותר בליסבון. מוזמנים חוגגים בחדר האוכל הנתון בצל, בינות לרהיטים כהים, ספות גדולות, כורסאות הסבה מגולפות, כורסאות עם מסעדים, שידות, שטיחים, ארונות זכוכית ובהן כלים מחרסינה סינית ושעון מנומנם המקשט את נייר הקיר הישן.
 
השעה שלוש ועשרים אחר הצהריים, כך לפי תעודת הלידה שלו. אבל ייתכן שהשעה האמיתית היא אחרת. במכתב באנגלית לעורך ה־British Journal of Astrology  (מ־8 בפברואר 1918) הוא אומר: "מועד הלידה מדויק למדי, ונמסר שהיא התרחשה בשעה 15:20". תוך ציון, מתוך הסתייגות, של ההערה בערך. עם זאת, לפני חודשים אחדים, בעודי קורא ב־The New Manual of Astrology, ניסיתי ליישם את העקרונות המובאים שם כדי להסיק את הנתון האמיתי מאותם ימים. המספר שהתקבל, בין אם הוא נכון ובין אם לא, היה 15:12 כשעת הלידה המדויקת. בדיקה עם המשפחה - עניין קשה ביותר כשמדובר במספר דקות כה קטן - הניבה דעה ברורה שהלידה התרחשה מעט לפני השעה 15:15, וכך הגיעה קביעת הזמן לסבירות קרובה. אינני מעודכן בכל הנודע להתקדמות שחלה בתורת קביעת הזמן ואני מותיר בידיכם את התיקון הסופי".
האסטרולוג הפורטוגלי פאולו קַרְדוֹזוֹ השווה את חישוב מסלול השמש (עם הגעתה למה שמכונה אמצע השמים בהורוסקופ) לנתונים הקיימים ביחס לחייו, אומר לי שהוא סמוך ובטוח שהלידה התרחשה בשעה 15:22. כלומר, שתי דקות לאחר שעת הלידה הרשמית.
 
אֲנִי יוֹדֵעַ לָחוּשׁ בַּפְּלִיאָה הַמַּהוּתִית
שֶׁהָיָה חָשׁ תִּינוֹק אִלּוּ, בְּהִוָּלְדוֹ,
הֵבִין שֶׁאָמְנָם בַּעֲלִיל נוֹלַד...
אֲנִי חָשׁ שֶׁאֲנִי נוֹלָד בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע
לְתוֹךְ הַחִדּוּשׁ הַנִּצְחִי שֶׁל הָעוֹלָם.
(אלברטו קאיירו, "שומר העדרים"*)
[*.  תרגום: יורם ברונובסקי ופרנשיסקו קוסטה רייש (Alberto Caeiro, ששיריו יצאו בהוצאת "כרמל", ע' 22).]
 
משם יש מראה נוף רחב של העיר. כפי שכותב פסואה: "רצף הבתים של ליסבון יורד במדרגות אל גדת ההתרגשות שלי, וההתרגשות שלי נקראת נהר הטז'ו". מצדה האחד, כיכר סאו קרלוש היא רק התיאטרון, ומצדה האחר כולה בניינים. היום, במגרש שעליו ניצב פעם אותו בניין, נמצאת חנות "מרק ג'ייקובס", שציור של פסואה מעשה ידיו של אָלֶשַנְדְרֶה פאולו תלוי בחזיתו, ובשער הקומות שוכן משרד עורכי־דין. מול המקום, פסל ברונזה של פסואה (מעשה ידיו של הפסל הבלגי ז'אן־מישל פּוּלוֹן) וארבעה עצים, שבעבר נעקרו ולאחר מכן הוחזרו למקומם. ריבוע משופע, שחלקו הנמוך יותר הוא התיאטרון, ובמרכזו מזרקה. ספרתי שלושים וחמישה צעדים גדולים מכל צד של הכיכר. מימינו של מי שנמצא בבניין, ניצב רחוב פָּאִיבָה דֶה אַנְדְרָדָה, מעט גבוה יותר, רחוב שמגיעים אליו דרך גרם מדרגות קטן. הצד השמאלי, שממנו רואים את הנהר, פונה לסֶרְפָּה פִּינְטוֹ. מבנים נמוכים חוצצים בין הרחוב הזה לכנסיית נוֹסָה סֶנְיוֹרָה דוֹש מַרְטִירֶש. הכנסייה הייתה כה קרובה לחדרו, עד כי פרננדו הקטן יכול היה לשמוע את מזמורי חג המולד, הנשמעים עד היום מפיהם של המאמינים:
 
רועות קטנות מהמדבר
ילדי הקט, ישו,
נולד מן האיש עם המטה,
הירח חולף כה גבוה.
 
בליל המולד
אוֹלֶה, בחורים חוגגים,
מכאן אני שולח לכם ברכת לילה טוב,
יושבי הבית הזה.
 
הבתים הללו גבוהים מאוד
הו, מהבית, פרשים
יצאו מהמזרח
ושם הסתיימו החגיגות.
 
אותו "יום אטי ורך", יומו של אנטוניו הקדוש, עוּגב הפעמונים של הכנסייה מנגן פעמים רבות יותר מהרגיל וצלילי הענבלים מתערבבים עם רעשי העיר. לאורך הרחוב הדומם אשר שרוי בשמש עמומה, מוכרי מים, מוכרי ספרים ישנים, סרמטוטרים, מצחצחי נעליים, מנקי ארובות, תופרות, מוכרות דגים, פרץ הצחוק הרם מהקומה העליונה, קולות הצחוק והפטפוטים של הסבלים המניחים ארגזים על העגלות או על הארץ, מוכרי עיתונים, צעקות של מוכרי ירקות, גזוז, תרנגולי הודו, גלידות, משקאות קלים, תאנים, מאכלי רחוב ומה שהמשורר יתאר לימים כ"רחש קולות שאין להם כל משמעות". משפחות מתהלכות יחד, "בצעדים מהירים יותר מאשר הם בהולים, בשל הצלילות הבהירה של היום שהצטעף". על המדרכות, ההומות יצורי אנוש, חלבן משוחח עם המשרתת השמנה, נערים רוקדים ומשחקים, בחורים שההנאה דוחקת להם, בני־זוג עתידיים, זוגות של תופרות, להטוטנים, איש זקן ועלוב למראה, שמחתם של הבנאליים המשוחחים ומחייכים ו"אנשים נורמליים" שצצים מדי פעם, אנשים תמימים שאינם יודעים שהם תמימים ואנשים שיודעים שהם אשמים, גם אם לא אכפת להם במיוחד. בחלונות, בגדים בשמש ואגרטלים קטנים עם פרחי שושן, ציפורנים, צמחי ריחן בעלי פרחים קטנים, וצמחי בזיליקום בעלי עלים גדולים יותר.
 
פְּרָחִים שֶׁל חֹדֶשׁ יוּנִי
שֶׁתִּמָּשֵׁךְ בָּכֶם הַמַּחְשָׁבָה
אַתֶּם רַק רֶגַע, תּוּ־לֹא
הַמַּמְתִּין לְסִיּוּמוֹ.
(ללא כותרת, 27 במרץ 1909, פרננדו פסואה)
 
שכנים יושבים על כיסאות בפתח הבתים - כאילו אין דבר חשוב מכך - ומנהלים שיחות ערות. בשדה האמנות, הנושא המדובר באותם ימים של סוף האביב אינו האופרה, שכן העונה בסאו קרלוש הסתיימה בחודש אפריל. כעת הכול מדברים רק על התאבדותה של הזמרת הלירית בַּשְטִיָה, פרימדונה שכה הצליחה בתיאטרון הזה, ושלא יכלה לשאת את העובדה ששמנה ולא יכלה עוד לגלם תפקידים שנועדו רק לדלות הבשר. או שמדברים על הופעתו של הרומן החדש של מי שמכונה "הדוגמה הבוטה ביותר של הפרובינציאליות הפורטוגלית", (ז'וזה מריה ד') אֶסָה דֶה קֵיירוֹש (1900-1845). מדובר ברומן "בני מָאיָה" שקָסָאִיש מוֹנְטֵיירוֹ יגדיר כ"רומן על אודות חוסר התוחלת שבחיים", שבו קרלוש אדוארדו דֶה מאיה הצעיר והעשיר מפתה את מריה אדוארדָה, ואינו יודע שהיא אחותו. אך באותו אחר־צהריים, הכול נסב סביב החגיגה לאנטוניו הקדוש, שמילאה את השִיָאדוֹ - אותה שכונה שאסה דה קיירוש מגדיר כ"פרח עדין של חן מושחת". בעיקר קרוב מאוד לשם, בכיכר קָמוֹאֶש, שהעם מכנה בשם "כיכר שתי הכנסיות" - כנסיית לוֹרֶטוֹ ("של האיטלקים", כך מכנים אותה) וכנסיית אֶנְקַרְנָסָאוֹ.
בחלונות מתרחש פסטיבל של שמיכות ומגבות צבעוניות. הרחובות מקושטים בשרשראות של דגלונים, ענפים של מליסה שנמכרים בדוכנים, כדים קטנים של בזיליקום למזל טוב או כדי לתת במתנה לאהובות (מתאים באותו יום להיות שדכן או קדוש), זרים של פרחים, קשתות קלועות מענפים של לוונדר ודפנה, מדורות ששורפים בהן למשל רוזמרין, ריקודים, בלונים וחצי תריסר זיקוקין די נור כמנהג הכפרים הקטנים של אותם ימים. מעבר לילדים המבקשים "מטבע קטן בשביל אנטוניו הקדוש" ושירים של בחורות החוזרות תמיד על אותו הפזמון: "אנטוניו הקדוש, אנטוניו הקדוש, סדר לי איזה בעל". למחרת, העיתון "קוֹרֶיוֹ דָה נוֹיטֶה" (הרואה אור בליסבון) מבשר על הולדתו, בעמוד הראשי, במדור "כרוניקה אלגנטית".
 
הכפר של פסואה
 
פסואה יכתוב: "מן הכפר שלי אני רואה ארץ ככל שאפשר לראות ביקום". הכפר הזה הוא כמובן ליסבון. אבל לא בדיוק ליסבון, שכן בגיל שבע, פסואה עובר לאפריקה ושב ממנה רק כשהוא בן שבע־עשרה, כמעט אדם בשל (לפי מה שהיה מקובל באותה תקופה), "זר כאן כמו בכל מקום". הוא לומד עם אמו, כיוון שבאותם ימים ילדים לא הלכו לבית־הספר לפני שמלאו להם שבע או שמונה שנים. והוא משחק בסביבת הבניין. האופק שלו קטן וקרוב. העולם שהוא מכיר הוא רק אותו מרחב שנמצא בהישג ידו. "הכפר שנולדתי בו הוא כיכר סאו קרלוש" - כך הוא מודה במכתב לז'וֹאָאוֹ גַשְפָּר סִימוֹאֶש (11.12.1931). אה, כן! הוא היה אומר זאת פעמים רבות כל־כך, והוא היה גם אומר שהכפר שהוא נולד בו הוא כיכר סאו קרלוש - כך לפי טֶקָה, האחות אֶנְרִיקֶטָה מָדָלֶנָה. העיתונאי והסופר לוּאִיש דֶה אוֹלִיבֵיירָה גִימָרָאֶש (1980-1900) מאשר: כשהכרתי אותו שאלתי אותו "איפה נולדת?" "נולדתי בכפר שיש בו אולם אופרה", הוא אמר לי. "זה כפר שנקרא סאו קרלוש". זאת הייתה עתידה להיות מולדתו הראשונה, שננטשה ברוב כאב. "אני אוהב את הכיכרות הבודדות הללו, השלובות בין רחובות שהתנועה בהם מועטה". משם "אפשר לחשוב על האינסוף. אינסוף עם חנויות למטה, אמנם כן, אבל עם כוכבים בקצהו". דמותה של כיכר כזו, שלדבריו מזכירה שטח בור בכפר, עתידה להישאר בלבו של הילד עד קץ הימים.
 
הוֹ, פַּעֲמוֹן שֶׁל הַכְּפָר שֶׁלִּי,
כּוֹאֵב בְּאַחַר־הַצָּהֳרַיִם הַשָּׁלֵו,
כָּל צִלְצוּל שֶׁלְּךָ
נִשְׁמָע בְּתוֹךְ נַפְשִׁי.
 
וְקוֹלְךָ הַנִּשְׁמָע כֹּה אִטִּי,
נִשְׁמָע עָצוּב כָּל־כָּךְ מִן הַחַיִּים,
שֶׁכְּבָר לַהַלְמוּת הָרִאשׁוֹנָה
יֵשׁ צְלִיל שֶׁל חֲזָרָה.
 
כְּכָל שֶׁאַתָּה קָרוֹב אֵלַי
כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֵף, תּוֹעֶה תָּמִיד
אַתָּה עֲבוּרִי כַּחֲלוֹם
וְנִשְׁמָע לִי בַּנְּשָׁמָה הָרְחוֹקָה.
 
עִם כָּל הַלְמוּת שֶׁלְּךָ,
מְהַדְהֶדֶת בַּשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים,
אֲנִי חָשׁ אֶת הֶעָבָר רָחוֹק יוֹתֵר,
וְאֶת הַגַּעְגּוּעִים, קְרוֹבִים יוֹתֵר.
(ללא כותרת, 1911, פרננדו פסואה)
 
הפעמון הזה נותר רחוק מן הערים הקטנות שבפנים הארץ, שבהן הוא חולם לסיים את ימיו. "הפעמון של הכפר שלי, גשפר סימואש, הוא הפעמון של כנסיית דוש מרטירש, שם בשיאדו" (מכתב מיום 11.12.1931). מן החלונות הצדדיים בדירה אפשר לראות את מגדל הפעמונים שלה - שני פעמונים זה מעל זה בצד אחד, פעמון נוסף, גדול יותר, מעל לארבעה אצטרובלים; למעלה, גלובוס קטן, דקל וצלב מברזל שחור. ובצד עוד פעמון קטנטן, הרחק מן האחרים. רחוב צר אחד בלבד, רחוב סרפה פינטו, מפריד בינו ובין "חדר השינה הישן של ילדותי האבודה". באותם ימים, בחדרו, הוא מרגיש את הפעמונים כמעט באורח פיזי. אפילו כשהם נותרים כזיכרונות בלבד.
 
צַלְצְלוּ בַּפַּעֲמוֹנִים - צַלְצְלוּ בְּבֵרוּר
אוּלַי הָרֶגֶשׁ הֶעָמוּם שֶׁתְּעוֹרְרוּ
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ - יַזְכִּיר אֶת יַלְדוּתִי.
צַלְצְלוּ בַּפַּעֲמוֹנִים, צַלְצְלוּ! נִשְׁמָתוֹ הִיא דִּמְעָה.
מָה אִכְפַּת? אֶת שִׂמְחַת יַלְדוּתִי
אֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהָשִׁיב.
(אלכנסדר סרץ', " "The Bells)
 
אף שאמו אינה דתייה, הוא מוטבל בכנסייה הזאת (ב־21 ביולי 1888), על־ידי מונסניור אנטוניו רִיבֵּיירוֹ דוֹש סַנְטוֹש וֵייגָה. הסנדקים הם הדודה אָנִיקָה, אָנָה לואיזה שָבְייֶר פִּינֵיירוֹ נוֹגֵיירָה (שנשואה לאגרונום ז'ואאו נוגיירה דה פְרֵייטָש), אחותה היחידה של אמו של פסואה - שאחיה האחר, אנטוניו שבייר פיניירו נוגיירה, מת ברווקותו (בשנת 1883) והוא אך בן תשע־עשרה; וקרוב־רחוק, הגנרל, איש הצבא קלאודיו ברנרדו פֶּרֵיירָה דֶה שָאבִּי - שלחם בפָּטוּלֶייָה, היה חבר באקדמיה למדעים של ליסבון והיה דודו של השחקן הגדול שאבי פיניירו, השחקן השמן ביותר בתולדות פורטוגל. מאוחר יותר, פסואה יכתוב לכומר של הכנסייה וימחה על כך שהוא נמסר מוקדם כל־כך, שכן "ההטבלה משמעה, לדעתי, שילובו של הקורבן בכנסייה הקתולית". וזאת קרוב לוודאי כיוון שהוא חש שהדבר הוטל עליו כאילוץ, נוכח העובדה שמצד אביו מוצאו היה יהודי. ציון משנת 1907, שבו מוזכר הכומר כנמען, מזכיר מכתבים שנשלחו או שאמורים להישלח, עם חותמת של ההטרונים C.R. Anon. מאוחר יותר הוא אף יתוודה שהוא נולד בתקופה שבה "מרבית הצעירים איבדו את האמונה באלוהים, מאותה הסיבה שבגללה המבוגרים האמינו בו בלי לדעת מדוע". והוא לא היה עתיד לשוב ולהתקרב לקתוליות. אף שהוא ירגיש את ישו קרוב אליו מאוד, בסוף ימיו, כפי שהדבר ניכר בשיר הבא:
 
לִכְבוֹדוֹ שֶׁל הַצָּלוּב:
הַמֶּלֶךְ דּוֹבֵר, וּמֶחֱוָה אַחַת שֶׁלּוֹ מְמַלֵּאת אֶת הַכֹּל,
צְלִיל קוֹלוֹ מְשַׁנֶּה אֶת הַכֹּל.
לְמַלְכִּי הַמֵּת יֵשׁ הֲדַר־מַלְכוּת רַב יוֹתֵר:
הוּא אוֹמֵר אֶת הָאֱמֶת בְּאוֹתוֹ פֶּה אִלֵּם;
יָדָיו הָאֲסוּרוֹת הֵן הַחֵרוּת.
(ללא כותרת, 1935, פרננדו פסואה)
 
פורטוגל
 
הארץ, שיש בה חמישה וחצי מיליון תושבים, כורעת תחת נטל של חוב חיצוני ששיעורו מגיע לכדי 20 מיליון רֶייש. הכלכלה נתונה באנדרלמוסיה. אף שהקופה הציבורית ריקה, הממשלה רוכשת את כתבי היד של בית פּוֹמְבָּאל - הגם שלא כלולים בהם המסמכים המתייחסים למלחמה בישועים, שגורשו מהמדינה ב־3 בספטמבר 1759. השר ז'וֹאָקִים אָגוּשְטוֹ דֶה אָגִיאָר, פרסם צו ב־19 בדצמבר 1834, ובו פירק את כל המסדרים הדתיים, החלטה שגרמה לכך שהכול יכנו אותו "קוטל הנזירים". כעת, במשבר הרוחני שהמדינה נתונה בו, אנשי מסדר ישו שוב חודרים לפורטוגל. אלא שהשנאה לישועים ולנזירות עדיין עזה ומערכה לאומית נפתחת בניסיון למנוע את שובן לפורטוגל של הנזירות ההוספיטלריות. בשנת 1888 כיסאותיהם של מלכים מתנדנדים מכל עבר. גרמניה איבדה את שני קיסריהָ. קיסר ברזיל חולה. אומברטו מלך איטליה, חולה מאוד. ולאו ה־13, עתיד להיפגש בקרוב עם האל שעליו חלם תמיד. מעטים בלבד אינם מבחינים שהצבע האדום, צבעה של הרפובליקה, כבר מכתים את הכחול והלבן של דגל המלוכה השוקעת בפורטוגל. באותה שנה, משפחת המלוכה נוסעת למרסיי, נמלטת מהחום הכבד של הקיץ. המלכה נוסעת לפריז כדי שיתפרו לה את השמלה שתלבש בטקס נישואיו של אחיה אָמָדֶאוֹ, הרוזן מאָאוֹסְטָה, שעתיד לשאת לאישה בטורינו את הנסיכה לֶטִיסְיָה, והנסיך פדרו אוגוסטו מחליט לשאת לאישה את הנסיכה ז'וזפינה, אחייניתו של מלך בלגיה. בין הסיבות הרבות לבחירתו יש משקל לכך שהוצאות החתונה שולמו על־ידי בן־הדוד הבלגי. העיתונים מדברים על הקופה הריקה ועל הקומדיה העלובה של המלך הזקן, בין גינונים של גדולה ובעיות של שליטה בגזים.
 
מלכותו הארוכה והאבהית של דום לואיש ("הפופולרי"), המולך מאז שנת 1861, נמצאת בשלביה האחרונים. ברחובות, העם שר את ה"מרסייז". בתוך שנה, ב־1889, גם בברזיל ישירו בחודשים הראשונים של הרפובליקה. אירופה, על־פי היגיון מיוחד המאפיין את הצד השולט, מתכננת לחלק את יבשת אפריקה בלי לכבד את המושבות הפורטוגליות שעדיין מוחזקות באזור. ה"טיימס" של לונדון מודיע שמרוקו תימסר לספרד, טריפולי לאיטליה ואילו צרפת תקבל את נווה המדבר פִיגִיג ואזור מסוים צפונית לניז'ר. בריטניה הגדולה תזכה במצרים ובמפרץ לוּרֶנְסוֹ מַארְקֶש, בלי לשלם פיצויים, וכן תזכה לאיחוד השטחים האנגליים במפרץ גינאה. בתמורה, היא תנטוש את מפרץ וָואלְפִיש לטובת גרמניה, שתשמור על שליטתה גם באזור לָגוֹס. ופורטוגל עוד תושפל על־ידי האולטימטום הבריטי, מעט לאחר מכן (ב־11 בינואר 1890), ותאבד נכסים שהיו לה באפריקה. בכל מגזרי האוכלוסייה רואים רק שחיתות. התעשרותו של השר אֶמִיגְדְיוֹ נָוָוארוֹ גורמת לפליאה, שכן הלה מתעשר באורח מסתורי ומהיר, בתוך שנתיים. הבית היקר שלו בלוּזוֹ יכול להוות הוכחה לעמלות שהוא קיבל תמורת העבודות בנמל של ליסבון. מנואל פיניירו שָאגָס, פוליטיקאי רפורמיסט וסופר, מותקף במוט של ברזל בידיו של אנרכיסט, בכניסה לפרלמנט. המדינה עוברת סדרה של התקוממויות עממיות. המונרכיה גוססת.
 
ליסבון
 
מבחינתם של רבים, אותה Felicitas Julia של הרומאים ממשיכה להיות "ליסבון האצילה שהרי את בקלות הנסיכה של האחרות בעולם", כפי שחלק לה כבוד קמואש ב"לוּזִיאָדָש" (קנטו 3). בעוד שמבחינתו של פסואה היא "העיר הפורטוגלית היחידה שאפשר לומר עליה שהיא גדולה בלי להיות חייבים לצחוק נוכח שם התואר", "אמת נצחית, ריקה ומושלמת". בניגוד למדינה, העיר חווה קדמה ברורה. כיכר רוֹסִיוֹ הושלמה בשנת 1870, על יסוד כיכר דום פדרו הרביעי. בעיר, שבשנת 1864 היו בה מאתיים אלף תושבים, יש כעת מאה אלף תושבים נוספים - לפי מפקד האוכלוסין הרשמי של 1890. ליתר דיוק, 300,964 תושבים. בשנת 1865 נחנכים קווי תחבורה סדירים לפורטו. בין סִינְטְרָה וקוֹלָארֶש, הקרובות כל־כך, נוסעים כבר אנשים בקרונות ציבוריים הרתומים לבהמות. בשנת 1888, כרכרות עם משאבות מים אינן מספיקות כדי לשטוף את שרידי הבנייה שנערמים מכל העבודות הציבוריות הללו. "החברה הפורטוגלית למעליות" מתכננת לבנות מעלית שתעלה מהמוּרָארִיָה לקוֹשְטָה דוֹ קַסְטֶלוֹ. ארמון קָלִיאָרִיז עולה באש והממשלה נסוגה מתוכניתה לשכן בו את משרד המשפטים. בשם הקִדמה, מתבסס מונופול של תחבורה ציבורית על חשבון חברות ההובלה הקטנות. מתחילה בניית כיכר קַמְפּוֹ פֶּקֶנוֹ, שנועדה לקרבות פרים (המקום נחנך ב־18 באוגוסט 1892). המהנדס אנריקה דה לִימָה אִי קוּנְיִה מציע לבנות מערכת של מסילות ברזל תת־קרקעיות, פרויקט שעתיד להיות המטרו של ליסבון (שנחנך רק ב־29 בדצמבר 1959). איגוד בעלי החנויות בליסבון רוצה שהמסחר יושבת בימי ראשון.
הרגלים משתנים. כעת, חוגגים את הקרנבל בקרבות של פרחים ובמקלות הליכה - כמו ביער בולון או בגני הטווילרי. כובעי הנשים מחקים את האופנה האחרונה בפריז. אלו חיים רוגעים, שבהם קמים מאוחר, נחים בסייסטה, מדברים סרה בזולת והולכים לישון מוקדם. הגברים מתהלכים בחותלות לבנות ומסירים את הכובע כל אימת שהם פוגשים נשות משפחה, המכונות בפיהם "גברות"; או כשהם פוגשים את נשות העינוגים, שהם מכנים ברוב חיבה "אבודות". ברחוב שוררת תערובת של דלות ומותרות. בעיניו של המשורר, אלו תהיינה תמיד שתי ערים: אחת ממשית, בחוץ, עיר שהוא שורד בה בקושי; ואחרת, הזויה, פנימית, עיר שבה הוא מכלה את נפשו המעונה.
לִיסְבּוֹן עִם בָּתֶּיהָ
הַסַּסְגּוֹנִיִּים,
(…)
אֲנִי רוֹצֶה לְהַאֲרִיךְ אֶת הַמַּבָּט שֶׁאֲנִי מְדַמְיֵן בּוֹ
לְאֹרֶךְ שְׂדוֹת־תְּמָרִים גְּדוֹלִים וּמְדֻמִּים,
אַךְ אֵינֶנִּי רוֹאֶה
(…)
נִשְׁאַרְתְּ לְבַד, בִּלְעָדַי, שֶׁהֲרֵי שָׁכַחְתִּי כִּי אֲנִי יָשֵׁן,
לִיסְבּוֹן עִם בָּתֶּיהָ
הַסַּסְגּוֹנִיִּים.
(ללא כותרת, 11 במאי 1934, אלוורו דה קמפוש*)
[*.  תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש (ADC ע' 457).]
 
תיאטרון סאו קרלוש
 
סאו קרלוש "נמצא למרגלותיי". התיאטרון נחנך ב־30 ביוני 1793, עם האופרה של צִ'ימָרוֹזָה La ballerina amante, בתקופה שבה נשים לא יכלו לעלות על הבמות בפורטוגל, כך שתפקידי הנשים בוצעו בידי אמנים ממין זכר בעלי קולות גבוהים. כך היו הדברים עד שנת 1800, כשהאיסור בוטל בידי מריה הראשונה ("המלכה המטורפת")  - שההיסטוריון רוֹשָה מַרְטִינֶש מתאר אותה כ"סתורת לבוש, חיוורת, מרגישה שהיא שקועה בחטא, שראתה סביבה רק דמויות מהשאול". מאוחר יותר, באותו התיאטרון, פסואה יהיה בקהל, תמיד בעמידה, שכן זאת מנת חלקו של מי שקונה את הכרטיסים הזולים ביותר. שלוש קשתות מעניקות מחסה לדלתות הכניסה לתיאטרון, ועוד שתי דלתות מכל צד (שקודם לכן היו החלונות הנמוכים, לפי התוכנית המקורית).
 
חזיתו של התיאטרון מוארת בפנסי גז - שכן התאורה הציבורית בעיר תתחיל לפעול רק בשנת 1902, תודות לאיחוד חברות הגז והחשמל (ובבתים, בהדרגה, רק שנתיים לאחר מכן). בקומה הראשונה של התיאטרון, בסימטריה ביחס לקומת הקרקע, שלוש דלתות פונות לעבר רחבה קטנה עם שני חלונות מכל עבר. בקומה השנייה, שני חלונות נוספים ושעון, כפי שהוא יכתוב - "The clock strikes, today is gone". למעלה, סמל בית המלוכה וכתובת בלטינית המעלה על נס את מי שנתנה את שמה לתיאטרון. הנה עיקר תוכנה:
"לקַרְלוֹטָה, נסיכת ברזיל בשל צאצאיה המלכותיים, מוקדש על־ידי האזרחים בני ליסבון באהבה מוכחת וכנועה ונאמנות ארוכת ימים לבית הנכבד. שנת 1793".
 
מובן שמדובר בקרלוטה חוּאָקִינָה טֶרֶסָה קַייטָנָה דֶה בּוֹרְבּוֹן אִי בּוֹרְבּוֹן, שהובטחה בגיל עשר לדום ז'ואאו השישי ("החָנון"), בנה השלישי של מריה הראשונה. לא היה אפשר לצפות שמאוחר יותר, הספרדייה הזאת מאָרַנְחוּאֶס, שהייתה נימפומנית, תבגוד בבעלה עם כמעט כל בני התערובת בריו דה ז'ניירו - כשבשנת 1808 השתכנה משפחת המלוכה בברזיל השנואה על קרלוטה. "כמה נורא, עדיפה לואנדה, מוזמביק או טימור", כך היא אמרה כשהגיעה. כעונש, החום הטרופי הותיר סימנים על פניה הגסות. פנים שלפי עדויות מסוימות, היו שעירות בהחלט. "כשהיא הייתה מחפשת לה את מאהביה, היא אפילו לא ראתה אותם. הכול שימש אותה, הכול, כל עוד הייתה לו צורה מקורבת של גבר", כך כתב ההיסטוריון בן התקופה, לואיש אדמונדו. "היא הייתה כמעט מפלצתית, כמעט גמדה, גדולת עצמות ודוחה", כך לפי כותב אחר בן התקופה. ב־25 באפריל 1821, בשובה לליסבון עם בעל ותשעה ילדים (שמתוכם חמישה בלבד היו חוקיים) היא חבטה נעל בנעל ונאנחה: "אפילו את המנעלים אינני רוצה כזיכרון מארץ ברזיל המקוללת". היא עזבה את הארץ ולקחה אתה חלק מהאוצר המלכותי, וכן חמישים מיליון קרוּזָדוֹש שהוצאו מהבנק של ברזיל - שסופו שפשט את הרגל בשל מחסור במזומנים. ואם לא די בכך, הרי שלרוע מזלה או אולי כעונש, סופה לא היה טוב, שכן לאחר שחלמה להיות מלכת ספרד, אוצרת הכסף או קיסרית אמריקה הספרדית, היא חיה את תשע שנותיה האחרונות בגלות בארמון קֶלוּז. "הסוררת מקלוז", כך היא כינתה את עצמה. ובסופו של דבר, התאבדה. למזלו הרע של בעלה האומלל, שמת ארבע שנים קודם לכן (כשהוא סובל ממשמניו, מוורידים ברגליים, מטחורים ומכאבי ראש שלא הרפו ממנו), היא נקברה לצדו, במנזר סאו ויסנטה דֶה פוֹרָה. אך הסיפור הזה מעולם לא עניין את פסואה הצעיר, שראה בתיאטרון לא יותר מאשר "חצר אחורית" שלו. לכן הוא נצר "אינטימי, כמו זיכרון של נשיקה נעימה, את זיכרון הילדות של תיאטרון שבו התפאורה הכחלחלה והירחית הראתה חצר של ארמון בלתי־אפשרי". הרחק, הרחק מאוד משם, היה החלום והבית העתיק והרוגע, למרגלות הנהר. הזמן חולף והתפאורה הזאת אינה משתנה. התיאטרון ממשיך למלא את תפקידו כתיאטרון. נהר הטז'ו הוא תמיד אותו הנהר. האיש, הוא שעתיד להיות שונה.
 
מקור השם
 
במשפחה דתית, הולדתו של הבן הבכור נושאת עמה תמיד משמעות מיוחדת מאוד. בעיקר כשהלידה מתרחשת ביום של הקדוש החשוב ביותר במקום. המקרה הזה לא היה שונה. אמו מחליטה להביע הוקרה לקרובה־רחוקה, דוֹנָה טרזה טָבֵיירָה מַרְטִינֶש דֶה בּוּלְיוֹאֶש. אלא ש"פרננדו" - כך נקרא בנה של אותה דונה טרזה - לפי אמונה טפלה איברית עתיקה, היה כינויו של חסיד של השטן. לכן, כשסיים את הכשרתו כנזיר פרנציסקני זוטר, בקוֹאִימְבְּרָה (בשנת 1220), בנה של אותה דונה טרזה דוחה את שמו המקורי ובוחר להיקרא רק אנטוניו - שם שבלטינית משמעו "מי שניצב כחלוץ". הוא נולד ב־15 באוגוסט 1195 (או אולי אף קודם לכן), חי חיים טהורים ומת בשנתו. עירום, כפי שנהג לישון תמיד, על אף הקור. ב־13 ביוני מסוים (של שנת 1231), היום בשנה שבו ייוולד פסואה, הוא אומר את מילותיו האחרונות. "אני רואה את אדוני", והילדים צועקים ברחוב "הקדוש מת, הקדוש מת". המת הזה הוא אנטוניו הקדוש, שהיה עתיד להיות הקדוש של ליסבון (שבה נולד) וגם של פָּדוֹבָה (שבה הוא מת, במנזר המתבודדים של קהילת קַמְפּוֹסַמְפְּייֶרוֹ). האפיפיור גרגוריוס התשיעי העלה אותו למעלת קדוש ב־30 במרץ 1232, סופו שהוא בותר לגזרים בשל אינטרסים של האמונה: זרועו השמאלית ולסתו נשלחו לכפר ליד מרסיי, כדי שיסגדו להם; גופו, ובכלל זה לשונו ושיניו (שלא היה בהן ולו חור אחד), בקריפטה של שרידים קדושים ליד פדובה.
אנטוניו מוכר גם כ"הקדוש הלוחם" בשל סיפור המקרה שבו הוא התמודד עם שדים שהותירו על גופו סימנים של נשיכות, חבטות ושריטות, עד שברק גרם להם להימלט בריצה. הוא זיהה את ישו ואמר: "מדוע לא היית כאן מלכתחילה, כדי להציל אותי?" ואילו ישו השיב לו: "הייתי כאן, אבל הבטתי בך לוחם. כיוון שלחמת היטב, אהפוך את שמך לשם מהולל". כיוון שהוא לוחם, דגל הנס שלו אפילו יינשא בידיהם של חיילים פורטוגליים בניצחון במלחמת הרסטורציה, מול הספרדים של המרקיז מקָרָסֶנָה. מאוחר יותר, "בשל שירותו הפטריוטי", הוא נמשח לדרגה של מפקד גדוד בידיו של דום פדרו השני ("שוחר השלום") - ) 437 שנה לאחר מותו. לקדוש הלוחם הוענקה זכות לשכר חודשי, ששולם בקפידה למסדר הפרנציסקני. פסואה סוגד לו. והוא נושא תמיד, בכיסו, את דמות הקדוש - מעל לראש זוהר כסוף; ביד ימין צלב ופרחים; ביד שמאל, בזרוע, הילד ישו ובידו שרביט וכתר של מלך. "אנטוניו הקדוש שעוצב ללא תקנה כמתבגר ילדותי".
בסוף ימיו, פסואה מחפש קווי דמיון בינו ובין הקדוש. למשל, העובדה שהמספר שבע, מספר קדוש, הוא סכום הספרות הסופי של שנות הלידה שלהם, 1195 של הקדוש (כפי שסברו אז) ו־1888 של פסואה עצמו. שבע הוא גם סכום הספרות הסופי של שנת מותו של הקדוש, 1231 (תאריך שלגביו אין ספק), אך לא כך ביחס לשנת מותו של המשורר, 1935, אם כי את זאת הוא לא היה יכול לדעת בשעתו. ובחיי שניהם יש חשיבות זהה לסערות הטרופיות. אימה וסבל עבור פסואה; גזרה משמים עבור הקדוש. בשנת 1220 נוסע הקדוש לאפריקה של המורים, וחלומו למות מות קדושים, ובכך הוא מטרים את הסגה שדום סֶבָּסְטִיָאוֹ עתיד לממש שָׁלוש מאות מאוחר יותר. במרוקו הוא מטיף לסרצנים ולאחר מכן חולה במחלה קשה. עם שובו לקואימברה, שם יזכה לטיפול, בגלל הסופות הללו, ספינה הנושאת אותו עוגנת לבסוף בסיציליה. הוא מפרש את המקרה כסימן משמים ומחליט להקדיש את שארית ימיו לאותה ארץ חדשה שהאל שלו לקח אותו אליה. למרות נקודות הדמיון הרבות, בלבו, פסואה מרגיש שהוא שונה מאותו אנטוניו אחר, שזכה לברכה מאלוהים. "בקרב אנשי הפעולה הגדולים, שהם הקדושים, שכן הם פועלים ברגש שלם ולא רק עם חלק ממנו, הרגש הזה לפיו החיים אינם ולא כלום, מוביל לאינסוף. הם מתקשטים בלילה וגרמי שמים, מושחים את עצמם בדממה ובבדידות". בעוד ש"בקרב אנשי אי־הפעולה הגדולים, שאני נמנה ביניהם ברוב צניעות, אותו הרגש עצמו מוביל לאינסוף סמלי; התחושות נמתחות כמו גומיות, וכך הם רואים את הנקבוביות של רציפותם השקרית. וברגעים הללו, אלו ואלו אוהבים את החלום". אלא שחלומותיו הטהורים של הקדוש שונים מאוד מהחלומות השחורים, חלומות האימה, התוקפים את לילותיו נטולי השינה של המשורר.
 
בדרכון של אמו (מ־7 בינואר 1896), שהונפק לקראת הנסיעה לדרבן, מופיעה רק ההערה "לוקחת אתה את בנה פרננדו, בן שבע" והוא גם "פרננדו" בלבד בתעודת הלידה. היות שפרננדו נוגיירה פסואה רשום בתעודת הזהות (מספר 289594 שהונפקה ב־28 באוגוסט 1928, כשהוא היה כבר בן ארבעים); ובהתכתבות עם משרד המסחר והתקשורת, שבה ביקש פטנט ליומן (16 באוקטובר 1925); וכך במסמך שהוא מגיש בבקשה למועמדות למשרת משמֵר במוזיאון בקַשְקאיש (15 בספטמבר 1932). פרננדו, לכבוד תעודת ההטבלה של הקדוש; אבל נוגיירה, מאמו; ופסואה, מאביו, שם שעליו הוא כותב: "שם אצילי, שבא מגרמניה לפורטוגל, אך אין יודעים מי הביא אותו".
 
שני שמות משפחה המורים על מוצאו, מוצא מיהודים־ספרדים. אבל במשפחה, פרט לפרננדו, הוא יהיה תמיד גם אנטוניו, בדומה לרבים אחרים שנולדו באותו יום ונקראו אנטוניו, כמו אותו אנטוניו שהיה עתיד להפוך לפרננדו (מבּוׁלִיוֹאֶש), מקור ההשראה לשמו. וכך הוא מופיע בשם פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה בדיפלומה של ה־Queen Victoria Memorial Prize; וכך בדיפלומה של אוניברסיטת Cape of Good Hope; וב"הערה הביוגרפית" שהוא כותב; ובהודעת הפטירה, שהונפקה על־ידי בית הלוויות בָּרָאטָה; ובתעודת הפטירה, שנמצאת היום במשרד הרישום האזרחי של קהילת דוש מרטירש; וכך בכל הפרסומים שבהם יש התייחסות לשמו בצורתו המלאה. והוא אף אומר זאת, במילים מפורשות: "חברי פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה הוא אני." אבל בספרות, סופו שייקרא פרננדו פסואה, שכן בשלב מוקדם מאוד הוא נוטש את השמות האמצעיים וכן את "האקצנט הסירקומפלקסי של שם המשפחה", כדי "להתרגל להיות בלי הדבר המיותר, שמזיק לשם מן הבחינה הקוסמופוליטית" - מה שמבחינתו יסמן "שינוי גדול בחיים". המכתב האחרון שבו הוא חותם עם אקצנט - Pessôa - הוא מיום 4 במאי 1916. ואילו המכתב הראשון שבו הוא חותם בלי האקצנט, הוא מיום 4 בספטמבר 1916, שבו הוא אומר שהוא "בונה את עצמו מחדש". שני המכתבים מופנים לקוֹרְטֶש־רוֹדְרִיגֶש, אולי כדי שיכירו בו כסופר אנגלי, שפה שבה אין אקצנטים בשמות. ובכן: פרננדו פסואה.
 
האב
 
ז'וֹאָקִים דֶה סֶאָבְּרָה פסואה נולד ב־28 במאי 1850, בקהילה הפטריארכלית של כנסיית סֶה בליסבון. הוא בנה של דיוֹנִיסְיָה רוֹזָה אֶסְטְרֶלָה דֶה סֶאָבְּרָה פסואה (1907-1823), מסַנְטָה אֶנְגְרָסְיָה בליסבון; והוא בנו של הגנרל ז'ואקים אנטוניו דה אָרָאוּז'וֹ פסואה (1885-1813), מסנטה מריה אשר בטָבִירָה (באזור אַלְגָרְבֶה), לוחם ליברלי במלחמת האזרחים שהתחוללה בראשית המאה ה־19 נגד תומכיו של דוֹם מִיגֶל ("האבסולוטי"), שאף זכה בעיטורים רבים על אומץ לבו, בהם עיטורי המגדל והחרב. כפל מוצא מגליסיה. האב מדבר וכותב צרפתית ואיטלקית באופן שוטף. אך הוא אפילו לא סיים לימודים תיכוניים. כשהוא מטביל את בנו פרננדו, הוא מגדיר את עצמו כעובד מדינה. הוא היה פקיד צנוע, ובאותם ימים שימש סגן־מנהל של מנהלת החשבונות של המזכירות לעניינים כנסייתיים ומשפטיים, מה שמוכר היום בשם משרד המשפטים. עם מותו הוא יהיה בעל דרגה מנהלית של "קצין ראשון". אלא שבלילות, מאז שמלאו לו שמונה־עשרה, הוא עובד בהנהלה של "דִיאָרְיוֹ דֶה נוֹטִיסְיָאש", שבאותם הימים היה העיתון הנפוץ ביותר בליסבון. הוא אף כותב ביקורות מוזיקליות קטנות ונטולות יומרה, שמתפרסמות ללא ציון שמו - והוא כמעט תמיד מתייחס בהן לתוכנית המוזיקלית של התיאטרון הניצב מול ביתו. הוא הותיר אחריו שישה־עשר אלבומים ובהם גזירי הכרוניקות העיתונאיות הללו - משנת 1875 ועד 1892 (כשהוא לא היה מסוגל עוד לכתוב), ואף פרסם ספר קטן על "ספינת הרפאים" של וגנר. על אף מותו המוקדם, הוא יהיה נוכח תמיד בלבו של פסואה: "על אבי אני יודע את שמו, אמרו לי שקראו לו אלוהים."
 
האם
 
מריה מַגְדָלֶנָה פִּינֵיירוֹ נוגיירה נולדה ב־30 בדצמבר 1861, למרגלות הר ברזיל, באזור הקהילה הכנסייתית של כנסיית סֶה, באַנְגְרָה דוֹ אֶרוֹאִיזְמוֹ, באיים האזוריים. היא זוכה לשם פסואה כשהיא נישאת לו בכנסיית דוש מרטירש, ב־5 בספטמבר 1887. אבותיה היו אצילים באיים טֶרְסֵיירָה וסאו מיגל, באיים האזוריים, כך שלמשפחה יש ידידים בעלי השפעה, כמו המשורר תומס (אנטוניו) רִיבֵּיירוֹ (פֶּרֵיירָה), שלאחר מכן היה המושל האזרחי של פורטו; וכן מי שהיה עתיד להיות הנשיא הראשון של הרפובליקה הפורטוגלית, מנואל דֶה אָרִיאָגָה. אביה, לואיש אנטוניו נוגיירה (1884-1832), מאנגרה דו ארואיזמו, למד משפטים בקואימברה, ועבר להתגורר ביבשה כשהוא מונה לתפקיד המזכיר הכללי של משרד האוצר בממשלה האזרחית של פורטו (בשנת 1864); מייד לאחר מכן הוא הגיע לליסבון כדי לשמש מנהל כללי של המנהלה האזרחית והפוליטית של משרד המלוכה. בביתו, ד"ר לואיש נהג לעתים לגלם דמויות שונות, על פרצופיהן, והוריש את הנטיות התיאטרליות הללו לנכד שהוא לא הכיר.
 
אמה של דונה מריה, מגדלנה עמליה שבייר פיניירו (1836-1898), ממַטְרִיז, בווֶלָס, העניקה לבתה חינוך מוקפד בבית־הספר הבריטי של מי קלף, ברחוב אַלְסֶרִים. מופת לאישה תרבותית מימי ה־Belle Époque, הבת קוראת הרבה, כותבת שירה, מנגנת בפסנתר, יודעת לטינית ומדברת צרפתית שוטפת, פרט לאנגלית שהיא לומדת אצל המורה ז'וליו ז'וּבֶּר שָאבֶס, המורה של הנסיכים דום אפונסו ודום קרלוש. האחרון יוכתר למלך, ב־28 בדצמבר 1889. היא "אשת בית", כפי שנוהגות להיות הנשים ממוצא טוב. אבל היא כל־כך מוכשרת ומחונכת, שהמשפחה מצטערת לעתים שהיא לא נולדה כבן. פסואה יכתוב: "האם בנו חזקה יותר מהאב".
 
סבתא דִיוֹנִיסְיָה
 
עם ההורים, שהוא אומר תמיד שהוא "בנם החוקי", מתגוררת הסבתא מצד האב, שמבחינתו של ז'ואקים פסואה היא "טפשונת ונטולת בינה". מדובר בסבתא דיוניסיה היקרה, המטורפת ונטולת השיניים, שבעת הולדתו של פסואה הייתה בת שישים וארבע.
 
בצילומים מנעוריה, היא בסך הכול אישה בעלת מבט דומם ועצוב; בצילומים האחרונים, היא כבר זקנה שאי־אפשר שלא לראות את סימניה השיטיון על פניה. ב־3 במאי 1895, היא תאושפז לראשונה ב־Hospício de Rilhafoles. היא שבה לחיק המשפחה ב־14 ביוני. אבל לבקשתה של דונה מריה,  ב־3 בספטמבר היא שוב נמצאת תחת השגחה רפואית, לפרקים בבית־החולים ולפרקים בבית - ראשית עם אמו של פסואה, ולאחר מכן עם דודותיה של האם. סבתא דיוניסיה סובלת מ"טירוף מחזורי" חריף, היא מדברת לעצמה ברחבי הבית וכל העת פולטת מפיה נאומי תועבה - עד כי לעתים אין ברירה אלא לנעול אותה על מפתח. כל זאת, בלי להביא בחשבון את העובדה שהיא שונאת ילדים, שונאת אותם מאוד, ללא הבדל, את כולם. פרט לפרננדו הקטן, מסיבות שלא תיוודענה לעולם, פרננדו שהוא הילד של סבתא. שתי משרתות מתגוררות בבית ומשגיחות עליה, ז'ואנה ואמיליה, שסופן שהן מפתחות חיבה כלפי הילד. "מזכיר לי את קולה של המשרתת הזקנה, שסיפרה לי סיפורי פיות," "ספרי לי סיפורים, משרתת..."
 
אָהַבְתִּי דְּבָרִים כֹּה רַבִּים
דָּבָר אֵינוֹ קַיָּם הַיּוֹם.
כָּאן לְמַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה,
שָׁרָה לִי הַמְּשָׁרֶתֶת
שִׁיר עָצוּב.
(…)
הִיא שָׁרָה לְאָזְנַי
וַאֲנִי אֵרָדֵם...
(ללא כותרת,  4בנובמבר 1914, פרננדו פסואה)
 
מות האב
 
משלב מוקדם מאוד האב חולה בשחפת, אותה המחלה שכבר נטלה את חייו של אחיו היחיד, ז'וזה. מתוך חשש להדביק את המשפחה, ובחיפוש אחר טבע פתוח ואוויר צלול, הוא נוסע ב־19 במאי 1893 למעיינות המרפא קנסאש, בקרבת ליסבון. אך למרות מזג האוויר הטוב ומנות הכינין והארסן הנדיבות, הכול רואים בו לא יותר מגופה זקנה. "הוא היה פולט את הריאות מפיו", כדבריו של גשפר סימואש. הרופא ז'ואאו גרגוריו קוֹרְת, ידיד משפחתה של דונה מריה באזורים, רוצה לאפשר לו סוף נוח ומציע לו לשהות באחוזה שלו בטֶלֵיירָש - יישוב כפרי קטן בין קַמְפּוֹ גְרַנְדֶה ולוּמִיאָר. וכך זו'אקים פסואה עובר לשם, יחד עם משרתת ועם חמותו, מגדלנה. אשתו נשארת בליסבון יחד עם בנם פרננדיניו (כך מכנה אותו אביו), שהמשפחה רוצה להרחיקו מן המחלה. סביב הילד נותרות נשים בלבד - האם, הסבתא, המשרתות ואחיותיה של סבתו מצד אמו של פסואה (ריטה, מריה, אָדֶלַיידֶה וקרולינה). וגם דודנית שנייה של אביו של פסואה, לִישְבֶּלָה דָה קְרוּז פסואה, שאין לה ילדים, ושירשה מבעלה את השם טָוָורֶש מָשָאדוֹ - ה"דודה" לישבלה היקרה והנכונה לעזור, שבאה מיישוב קרוב לטבירה כדי לעזור במטלות הבית. פעמים מעטות בלבד ולזמן קצר מאוד, יבקרו האישה והבן את החולה הרחוק. הבעל כותב לה מכתבים בני עמוד אחד, שמתחילים תמיד ב"מריה היקרה שלי" ומסתיימים במלות פרידה דיסקרטיות "להתראות בקרוב". דונה מריה שומרת את המכתבים מגולגלים בסרט כחול, ומצרפת אליהם פתק: "מכתבים למסירה לפרננדו כשיגיע לגיל שבו יבין אותם".
המשורר שומר על צרור המכתבים הזה כעל שריד קדוש, כל ימי חייו. אך לא האב ולא היעדרו היו עתידים להימשך זמן רב, שכן למרות כל הטיפולים, המחלה מתקדמת. הוא כל־כך רזה עד שאינו מצליח להגיע ליום־הולדתו החמישי של בנו.
 
בְּאוֹתָם יָמִים שֶׁחָגְגוּ לִי יוֹם־הֻלֶּדֶת
הָיִיתִי מְאֻשָּׁר וְאַף אֶחָד לֹא מֵת.
(…)
לְאַחַר מִכֵּן, כְּשֶׁהָיוּ לִי תִּקְווֹת כְּבָר לֹא יָדַעְתִּי לִהְיוֹת בַּעַל תִּקְווֹת.
לְאַחַר מִכֵּן, כְּשֶׁהִבַּטְתִּי בַּחַיִּים כְּבָר אָבַד לִי טַעַם הַחַיִּים.
(…)
מִי שֶׁאֲנִי כָּעֵת הוּא הָעֻבְדָּה שֶׁמָּכְרוּ אֶת הַבַּיִת
שֶׁכֻּלָּם מֵתוּ,
וְשֶׁאֲנִי אֶחְיֶה אַחֲרֵי כְּמוֹ גַּפְרוּר קַר...
(…)
עָצוּב, לֵב!
אַל תַּחְשֹׁב. הוֹתֵר אֶת הַחֲשִׁיבָה לָרֹאשׁ!
הוֹ, אֵלִי, אֵלִי, אֵלִי!
הַיּוֹם כְּבָר אֵין לִי יְמֵי־הֻלֶּדֶת.
קָשֶׁה.
הַיָּמִים מִצְטַבְּרִים בִּי.
אַגִּיעַ לְזִקְנָה כְּשֶׁאֶהְיֶה זָקֵן.
זֶה הַכֹּל.
(...)
("יום־הולדת", אלוורו דה קמפוש)
 
האב חוזר לליסבון ב־12 ביולי 1893, ובלבו אין עוד תקווה. הוא מת למחרת, בשעה  חמש לפנות בוקר, כדברי בנו באחד משיריו: "בשעת הבוקר המוקדמת של אותה תקווה עצובה". לפי תעודה הפטירה, הוא מת בלי לקבל את הסקרמנטים. הוא בן ארבעים ושלוש בלבד. שוב, המספרים המאגיים של אנטוניו הקדוש: 4 ועוד 3 הם 7. "היום אני רואה את הבוקר ואני נעצב. הילד נאלם". לדעת אדוארדו לורנסו, "ההרפתקה הרוחנית והגשמית של פרננדו פסואה מסתכמת באותו חיפוש שאין לו קץ אחר האב", אף שמדובר בדמות שאינה מופיעה ביצירתו לעולם. וכך, כמו ענן שחור הבא כשאין מצפים לו, "לפתע פתאום, אני לבד בעולם". הוא ואמו. דונה מריה מקיימת את כללי האבל, מפסיקה ללבוש תחרה על צווארה, שמלות משי מרשרשות וכובעים אופנתיים ולובשת רק בגדי קרפ או בגדים שחורים סגורים. חודש לאחר מכן היא מהללת את בעלה בשיר:
 
עצובה ובודדה! שתי מילים
המסגירות מרירות כה רבה
למצוא עצמך לבד, ולהרגיש בנשמה
את הקור של הקבר.
…
עצובה ובודדה! שתי מילים
המסכמות אחת בלבד - געגועים!
משמעו לדעת שהעולם גדול,
לא לראות את ממדיו העצומים.
 
הילדוּת
 
למרות הטרגדיה, הוא חווה ילדות שלווה ומלאת בדידות: "לא, אין מדובר בגעגועים לילדות, שאין אני מתגעגע אליה. אלו געגועים לריגוש של אותו רגע". כפי שאומר ורגיליוס "Horret animus meminisse", כלומר "הנפש רועדת מעצם ההיזכרות". באותה תקופה הוא משחק בכדור של גומי ש"מתגלגל במורד חלומותיי הקטועים", ג'וקי צהוב, סוס כחול "שמופיע מעל לחומה", חיילי עופרת, ספינות מפח ומנייר.
 
"הייתי רוצה שלמרגלות מבטי שוב יהיה רק סירות מפרש וספינות מעץ". אף שהוא יודע ש"לעולם לא יהיו לנו שוב השעות ההן, וגם לא הגן ההוא וגם לא החיילים ההם וגם לא הספינות שלנו", אין כל סימן מאותה תקופה שיעיד על כך שהיה לו ולו חבר אחד, מישהו בן גילו שאתו יוכל לשוחח או לשחק. כדי להתמודד עם הבדידות, הוא חולם על חיית שעשועים, על כלב. הכלב שנותנים לו עשוי מעץ בצבע ירוק. עבור ילד רגיל, ייתכן שזה היה מעט, אבל אצלו "כל הצעצועים הופכים ליצורים חיים ויוצרים תהלוכה: סוסים וחיילים ובובות". כאילו הדבר נכתב מראש. "אלוהים ברא אותי להיות ילד, והותיר אותי ילד תמיד. אך מדוע אִפשֵׁר לחיי להכות אותי ולקחת ממני את הצעצועים, עד שנותרתי לבדי?"
מאוחר יותר, בהערה שירשום בצרפתית, הוא ידבר על עצמו כאילו הוא אחר: "בגיל שבע הוא כבר מגלה אופי מאופק, לא ילדותי. הוא אוהב לשחק לבד. לכל זאת יש להוסיף דחפים רבים של זעם וכמעט של שנאה, וכן פחד רב." לכן "עולות הדמעות לעיניים, ויחד עם טעם השוקולד, מתערבב טעמו של האושר שהיה מנת חלקי בעבר". העבר הזה ישוב תמיד בדמיון. "כן, פעם הייתי מכאן. היום, מול כל נוף, חדש ככל שהוא יהיה עבורי, אני חוזר זר, אורח ועולה רגל נוכח מופעו, זר למה שאני רואה ושומע, זקן מעצמי". ב"שעת השטן", התיאור מדויק: "מעולם לא הייתה לי ילדות, וגם גיל התבגרות לא היה לי, ולכן גם לא גיל בחרות להגיע אליו. אני השלילה המוחלטת, התגלמות הלא־כלום. מה שמשתוקקים לו ואין יכולים להשיגו, מה שחולמים עליו כיוון שהוא אינו יכול להתקיים - בזאת מצויה מלכותי האפסית וגם נעדר כס המלכות שלא ניתן לי". לחברו סָה־קַרְנֵיירוֹ, במכתב מ־14 במרץ 1916, הוא מציג שאלה: "הילד שהייתי, האם חי הוא או מת?" והוא ממשיך לחיות עד שזמן קצר לאחר מכן "גופת ילדותי שחלפה" מתחילה להישאר מאחור. "מחר גם אני אהיה מי שחדל לחלוף ברחובות הללו, מי שאחרים יזכירו אותו באורח עמום בהפטירם 'מי יודע מה עלה בגורלו?'"
 
הַזְּמַן שֶׁבּוֹ חָלַמְתִּי
כַּמָּה שָׁנִים הוּא הָיָה בַּחַיִּים!
אָה, כַּמָּה מֵעֲבָרִי
הָיָה לֹא יוֹתֵר מֵחַיִּים שֶׁל שֶׁקֶר
שֶׁל עָתִיד מְדֻמְיָן!
(…)
בִּזְבַּזְתִּי אֶת כָּל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה לִי.
אֲנִי זָקֵן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִנְנִי.
הָאַשְׁלָיָה שֶׁהֶחְזִיקָה אוֹתִי,
רַק בַּיָּצִיעַ הִיא הָיְתָה מַלְכָּה:
הִיא הִתְפַּשְּׁטָה, וְהַמַּלְכוּת הִסְתַּיְּמָה.
(…)
אֲנִי כְּבָר הַמֵּת הָעֲתִידִי
רַק חֲלוֹם קוֹשֵׁר אוֹתִי לְעַצְמִי -
הַחֲלוֹם הַמְּאֻחָר וְהָאָפֵל
שֶׁל מַה שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לִהְיוֹת - חוֹמָה
שֶׁל גַּנִּי הַשּׁוֹמֵם.
("הפיגומים", פרננדו פסואה)
 
דונה מריה ובדידותה
 
אמו, זמן ניכר קודם לכן, חייתה כבר "עצובה ובודדה", כפי שנאמר בשורות השיר שהיא כתבה לכבוד בעלה המת. אבל היא הייתה עדיין צעירה ובער בה הרצון להתחיל שוב את חייה שנקטעו. לאחר פרשת חיזורים מרחוק, כפי שהדבר היה נפוץ באותם ימים, היא ידעה אך מעט מה הם חיים לצדו של גבר, והיא הייתה נחושה ברצונה לא לכלות את שארית ימיה בתפקיד האלמנה. וכך, לאחר אבל מסוגר, היא מוציאה מן הארון את השמלות הצבעוניות מפעם. החיפוש לא יארך זמן רב, ועד מהרה ייכנס לסיפור חייה ז'ואאו מיגל דוֹש סַנְטוֹש רוֹזָה - שנולד ב־1 בדצמבר 1850, קצין בצי וקצין ראשי בנמל לורנסו מארקש (היום העיר מָפּוּטוֹ, בירת מוזמביק). המפגש הראשון מתרחש בשנת 1894, "בטיול מפורסם במעלית", כך לפי טקה, בתה של דונה מריה. זמן קצר לאחר מכן השניים שוב משוחחים, והיא עצמה תיעדה את הטיול שלה ב"אָמֶרִיקָנוֹ". היא אפילו מתעדת את העובדה שבאותה הזדמנות קצין הצי גילה את לבו בפני חברו: "אתה רואה את הבלונדינית ההיא? האפשרות היחידה שלא אתחתן אתה היא אם היא לא תרצה". דונה מריה לא רצתה אלא זאת. וכך מתחיל הקשר. איש הצבא מרשים אותה עד כדי כך שהיא שוב מוצאת השראה לכתוב שירים. כעת היא עושה זאת באנחות אל מי שעד מהרה עתיד להיות אביהם של ילדיה האחרים:
 
עבורי, אותו יום שבו נפגשנו
כשהבטתי בך בחשאי, חוששת להסגיר את עצמי
חשתי שנפשי נקשרה בשלך
ראיתי אותך! ואתה? אפילו לא ניסית להימלט מפניי!
 
ואולם, עד סוף שנת 1895, היא עדיין תחיה בגפה, כיוון שבחברה השמרנית המקומית לא ראו בעין יפה נישואין שניים במועד קרוב כל־כך למות הבעל הראשון. הקצין יעשה טוב ללבה ולכיסה, שכן שגרת חייה של המשפחה השתנתה בינתיים. הסכום הצנוע שהיא ירשה מאביה, שמת בשנת 1884, כבר אינו מאפשר לה להחזיק בית במקום שהיה כעת יקר מדי עבורה - מאז שאיבדה את בעלה עם שכרו הכפול כפקיד ממשלתי וכמבקר מוזיקה. רק לאחר שתינשא מחדש יהיו לה הכנסות מסוימות ומקורות כספיים מטרסיירה, כספים שהיא תירש מנכסיה של אמה. חמישה חודשים לאחר שהיא התאלמנה, כדי שיהיו בידה אמצעים מינימליים, היא מוכרת במכירה פומבית אחדים מחפציה היקרים ביותר. פסואה שומר את פירוט הנכסים הללו, רשימה חתומה על־ידי השמאי אנטוניו מריה סִילְבָנוֹ - שהיה גנרל, בן־דודו הרחוק ולאחר מכן מי שטיפל בנכסיה של סבתא דיוניסיה. לאחר מכן האם, שני ילדיה וחמותה המטורפת עוברים דירה ב־15 בדצמבר 1893, למקום מרוחק וצנוע, אבל כזה התואם את ההכנסות הנוכחיות של המשפחה. באותו שלב כבר נולד האח, ז'ורז'ה נוגיירה פסואה (ב־21 בינואר 1893), עדיין בכיכר סאו קרלוש. הוא הוטבל ב־13 במאי 1893, בכנסיית דוש מרטירש. סנדקיו הם הדודה ליזבלה וז'ואאו נוגיירה דה פְרֵייטָש, שנשוי לדודה אניקה.
הכתובת החדשה היא רחוב סאו מָרֶסָאל מספר 104, קומה שלישית. מדובר בבניין חסר יומרות, עם מדרגות מעץ רגיל וחלונות פשוטים, ללא הגזוזטרות האריסטוקרטיות של כיכר סאו קרלוש. היום אין במקום דבר שיציין שפסואה התגורר באותו בניין. במרחק צעדים אחדים משם ניצבת כיכר פְלוֹרֶש, משולש שבמרכזו מזרקה, אחת הפינות הרומנטיות ביותר בליסבון. נהר הטז'ו זורם יחד אתה, "קדום ואילם", נראה מהחדר ששוב נמצא מעל לרעפים ורחוק מאוד. כמו פעם, היה גם כאן סימן קרוב (גם אם רחוק יותר מאשר בבית הראשון), בדמותה של בזיליקת אֶשְטְרֶלָה. בשנה שלאחר מכן (שנת 1894), ב־2 בינואר, מת מי שהיה עד אז אחיו היחיד. האם הרתה כשמחלתו של האב הייתה כבר בשלב מתקדם. גופו של הילד היה שברירי, והוא אינו עומד בחיסונים הרבים שהוא נוטל. לפי טקה, "ז'ורז'ה, שגם הוא היה חולה שחפת, חוסן נגד מחלת האבעבועות, והדבר גרם לו להלם באורגניזם". העולם שפסואה חי בו כולל כעת רק אותו ואת דונה מריה. "כשאם מאמצת לחיקה ילד מת, כולנו מאמצים לחיקנו איזה מת". לאחר מכן, במחשבה על אחיו, הוא כותב שירים כמו  Inscriptions" " (שיר VII)* וכמו השיר הזה:
[*. "בְּרַע חָלְפוּ חָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁגַּם אוֹתָן בִּלִּיתִי כָּאן./ הַמָּוֶת בָּא וְנָטַל אֶת הַיֶּלֶד שֶׁהוּא מָצָא/ שׁוּם אֵל לֹא חָסַךְ וְשׁוּם גּוֹרָל לֹא חִיֵּךְ, מוֹתִיר/ יָדַיִם קטַנּוֹת, שֶׁאָחֲזוּ בִּמְעַט כָּל־כָּךְ".]
 
אִמִּי, תְּנִי לִי שׁוּב
אֶת חֲלוֹמִי.
הוּא הָיָה כֹּה יָפֶה, אִמָּא,
שֶׁאֲנִי בּוֹכֶה עַל כָּךְ שֶׁהוּא הָיָה לִי...
אֲנִי רוֹצֶה לָשׁוּב לְאָחוֹר, אִמָּא,
וְלָלֶכֶת לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.
אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא נִמְצָא
אַךְ שָׁם הוּא נִמְצָא.
 
וְהוּא בּוֹהֵק בְּמָקוֹם שֶׁאֵינִי רוֹאֶה אוֹתוֹ...
חֲלוֹמִי, אִמָּא,
הוּא אָחִי הַצָּעִיר בְּיוֹתֵר.
(ללא כותרת, 1916, פרננדו פסואה)
 
השיר הראשון
 
בראשית שנת 1895, דונה מריה כבר יודעת שהיא תשוב ותינשא. ושתחייה בחוץ־לארץ. המשפחה צריכה להחליט עם מי יישאר פרננדו הקטן. המועמדת הראשונה היא אחות סבתו, מריה שָבְיֶיר פיניירו, שנודעה כמי שכתבה שירים רומנטיים מצערים וכמי שכל חייה שרה שירי אהבה. היא נשואה לקצין בצבא שתמך במהפכת אוקטובר 1846, מנואל גוּאָלְדִינוֹ דָה קוּנְיָה - המכונה בפני פסואה בשם טָאקוֹ. אין להם ילדים. הם כבר איבדו תקווה להביא ילדים לעולם, והם נקשרים לילד. גואלדינו, שפרננדיניו מצא חן בעיניו מאוד, נענה לכל רצונותיו של הילד, ואפילו הולך אתו לקרקס. רישומו של הקרקס יתגלה בכתביו של המשורר: "איני מרגיש קרוב כל־כך לאמת כמו באותן פעמים נדירות שאני הולך לתיאטרון או לקרקס". עד כדי כך שהוא זוכר בגעגועים את הליצן הספרדי המפורסם ליטְל וולטר, שהוא ראה באחד הערבים בקוֹלִיסֶאוּ: "נפלא למדי". מאוחר יותר הוא יודה: "כשהייתי ילד, הקרקס בימי ראשון היה משעשע אותי כל השבוע. היום משעשע אותי רק הקרקס של יום ראשון של כל ימות השבוע של ילדותי". המועמדת השנייה היא הדודה אניקה. ברצונה לקחת על עצמה את הטיפול בילד, היא רוצה לאפשר לאחותה להתחיל בחיים חדשים לבד, בארץ חדשה, עם בעל חדש. או שמא מוטב לילד להמשיך להיות לצדה של האם שהוא כה קרוב אליה. האב החורג לעתיד באותה עת מציג את עצמו בכל הקשר חברתי כ"ידיד המשפחה", אבל כאיש צבא מקצועי הוא תמיד מבטא את רגשותיו באורח ישיר. הוא מבהיר שהוא רוצה שהילד יישאר רחוק. רצוי שהוא יהיה באיים האזוריים. האם מתייעצת עם הילד, שבגיל שבע (ב־26 ביולי 1895), כתשובה, מביע באורח מפורש את בחירתו בבית שיר המוקדש "לאמי היקרה": "הנה אני בפורטוגל/ בארץ שבה נולדתי/ ככל שאני אוהב את ארצי/ אותך אני אוהב אף יותר".
 
מאוחר יותר הבן יבקש מאמו לסלוח לו על שפנה אליה באורח כה אינטימי בלשון ti. כשדונה מריה שומעת את המילים הללו, היא נושקת לו על ראשו בהתרגשות. היא מבינה שאין לה ברירה אלא לקחת אותו אתה. היא כותבת את שורות השיר במחברת וחותמת בשמו, סימן לבאות, "פרננדו פסואה" ותוּ לא. היא חותמת עדיין עם סירקומפלקס על ה־o, אבל כבר משמיטה את יתר השם. והיא שומרת את השיר כל חייה, יחד עם מעט התכשיטים שנותרו לה. השיר מתגלה רק כשהמשפחה עוברת על חפציה בחיפוש אחר מסמכים לצורך מילוי הדרישות הפורמליות של פירוט נכסיה, לאחר מותה. יום הנסיעה קרב והולך. "ניטלו ממני האמונה והגן. ילדותי, יומי ולילי - הוחרמו. עקרו את יער ילדותי".
 
כָּעֵת הַחֶדֶר סָגוּר לָנֶצַח
לִבִּי קָבוּר בַּחַיִּים
לִבִּי סָגוּר לָנֶצַח;
כָּל הַחֶדֶר קָבוּר בַּחַיִּים.
("The broken window", באנגלית, פרננדו פסואה)
 
נישואיה השניים של אמו
 
הנישואין השניים של האם, דיסקרטיים וצנועים, נערכים ב־30 בדצמבר 1895, בדיוק ביום שמלאו לה 34 שנים, בכנסיית סאו ממדה (ולא בכנסייה שבה נישאה לראשונה), מול בתולה משיש המיוחסת לברניני. החתן מיוצג על־ידי אחיו, הגנרל אנריקה רוזה - שפסואה עתיד לנהל אתו ויכוחים ספרותיים לוהטים, להכיר דרכו משוררים בליסבון ולהתחיל ללמוד את אמנות השתייה. קצין הצי נסע עוד ביולי לדרבן שבדרום אפריקה, שם החל לשמש בתפקיד הקונסול הזמני של פורטוגל, החל ב־5 באוקטובר 1895. שמנמן, פניו מרובעות ושפמו ארוך, ואינו מזכיר בשום צורה את תווי הפנים העדינים של הבעל הראשון. פסואה קורא לו "אבי" או פשוט "אבא". בשנים הראשונות בעיקר, הוא גם מבטא חיבה כלפי האיש:
 
אָבִי הַחוֹרֵג
(אֵיזֶה אִישׁ! אֵיזוֹ נְשָׁמָה! אֵיזֶה לֵב!)
הִרְכִּין אֶת גּוּפוֹ הֶעָבָה
גּוּף שֶׁל אַתְלֶט רָגוּעַ וּבָרִיא
עַל הַסַּפָּה הַגְּדוֹלָה
וְהִקְשִׁיב, בְּעוֹדוֹ מְעַשֵּׁן וּמְהַרְהֵר
וּלְמַבָּטוֹ הַכָּחֹל לֹא הָיָה צֶבַע.
(ללא כותרת, ללא תאריך, פרננדו פסואה)
 
ב־20 בינואר 1896, מפליגים מליסבון האם שנישאה מחדש, בנה וגם הדוד מנואל גואלדינו, שכן באותם ימים גברות מכובדות לא נסעו בגפן. ראשית הם נוסעים למָדֵיירָה, לפוּנְשָאל. לאחר מכן, ב־31 בינואר, הם ממשיכים בספינת הנוסעים האנגלית Harwaden Castle עד לדרבן. "ילדותי חלפה כמו עשן של ספינת קיטור בלב ים". הילד רועד מעצם המחשבה על הנסיעה. "לבי אדמירל מטורף שנטש את מקצוע הים". בהיות בן ארבע־עשרה, ועדיין בסגנון בוסרי, הוא נזכר באותם ימים:
 
הַסְּפִינָה עוֹמֶדֶת לְהַפְלִיג, אֲנִי מַחְנִיק אֶת הַבֶּכִי
שֶׁמּוֹלִיד בַּנֶּפֶשׁ גַּעְגּוּעִים אַכְזָרִיִּים;
דּוֹקֵר בִּי רַק הַזִּכָּרוֹן שֶׁבְּתוֹךְ זְמַן קָצָר
יִמָּלֵט מִמַּבָּטִי, קִסְמֵךְ.
(...)
הַסְּפִינָה מִתְרַחֶקֶת בְּקֶשֶׁת גְּדוֹלָה
אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָהּ אֶת בִּרְכַּת הַשָּׁלוֹם בַּאֲנָחָה אֲרֻכָּה,
וְהִיא שׁוֹלַחַת אֵלַי בִּרְכַּת שָׁלוֹם בְּיִפְחָה.
(ללא כותרת, ללא תאריך, פרננדו פסואה)
 
הדוד טאקו חוזר מאפריקה ושולח לאחיינו עיתונים מליסבון. החל באותו שלב, בארץ הזרה, יהיו ביחד רק האם, האב החורג ו"הילד שמת אחרי כן, מהחיים ומהפליאה", "מה שהייתי ולא אהיה עוד לעולם". ילדותו הראשונה של פסואה, שכמעט אינה מופיעה בכתובים, עתידה למלא תפקיד רלוונטי בעתידו, כיוון שהוא הותיר בה, טמונה בקבר, את השלווה היחידה שידע באמת. מבחינתו, האב היה כמעט בגדר רוח רפאים שהוא זכה לראות פעמים מעטות בלבד. באותם ימים הוא היה בנה של אמו, והדבר לא יחזור שוב לעולם. כפי שהאם הייתה בתחילה רק של בנה. כעת הכול ישתנה באותו מקום שונה. במקום דודות ומשרתות, לצד אמו יש כעת פולש. ליסבון היא כבר חלק מעברו. מבחינת הילד, היא תהיה "גן־העדן האבוד". "כל מזח או געגועים של אבן", האבנים של הנמל שממנו הפליג. מתחילה התחושה הכואבת, שהיא ההרפתקה האפריקנית. לימים הוא יכתוב על "תחושת הצמרמורת".
 
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, לְכָל הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בָּאוּ לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי לְשָׁלוֹם,
מִשְׁפַּחְתִּי הַמֻּפְשֶׁטֶת וְהַבִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִית...
(...)
לַעֲזֹב!
לְעוֹלָם לֹא אָשׁוּב,
לְעוֹלָם לֹא אָשׁוּב, כִּי לְעוֹלָם לֹא שָׁבִים.
הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁבִים אֵלָיו הוּא תָּמִיד אַחֵר,
הַתַּחֲנָה שֶׁשָּׁבִים אֵלֶיהָ אַחֶרֶת.
לֹא עוֹד אוֹתָם אֲנָשִׁים, וְלֹא אוֹתוֹ הָאוֹר, וְלֹא אוֹתָהּ פִילוֹסוֹפְיָה.
 
לַעֲזֹב! אֱלֹהִים, לַעֲזֹב! אֲנִי פּוֹחֵד לַעֲזֹב!
(Là-bas, je en sais où" " - "שם, אינני יודע היכן", אלוורו דה קמפוש*)
[*. תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש (ADC ע' 480).]
Terra incognita""
(ארץ לא מוכרת. במפות העתיקות, ציון לאזור שממתין להיחקר)
 
אפריקה הלבנה
זְרוֹעוֹת שְׁלוּבוֹת, פַּס מֵעֵבֶר לַיָּם
(…)
הַיָּם שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת מֵעֵבֶר לַיַּבָּשָׁה.
("מסר" - "דום ז'ואאו, השני", פרננדו פסואה)
 
ארץ חדשה
 
שלושים יום בים. "שלושים ימי נסיעה, שלושה ימי נסיעה, שלוש שעות נסיעה - המועקה מסתננת תמיד לעומק לבי". אפילו כשהספינה קרבה ו"מתנשא המדרון בעצים שבהם לרחוק אין נחלה". "פיסת היבשת הראשונה הזאת, מכוסה ביער דליל ונראית מרחוק יותר כמו היפופוטם, היית הר בְּלָאף, מדרון מיוער ובוהק", שבלילה נצץ תחת אור הירח הגדול של אפריקה. בקצהו מצוי המקום המכונה The Point, שבו ההר שוקע במים. לאחר ימים כה רבים מסתמנים לבסוף, תחת שמש בהירה יותר וחמה יותר, "הקווים של הדברים הרחוקים, המזח הנראה מרחוק, ולאחר מכן החופים הקרובים, והמזח הנראה מקרוב". בשל החולות של הנהר, הנמל אינו יכול לקבל לתוכו ספינות גדולות, כך שהמבקרים נאלצים להשתמש בסירות קטנות. "הארץ נפתחת בצלילים ובצבעים. וכשיורדים לחוף יש ציפורים, פרחים, במקום שבו מרחוק היה רק הקו המופשט". לאחר שאיבד את המולדת הרחוקה, הוא מגיע לבסוף לעולם חדש.
 
אֲהָהּ, רַעֲנַנּוּת הַבְּקָרִים כְּשֶׁמַּגִּיעִים,
וְחִוְרוֹן הַבְּקָרִים כְּשֶׁיּוֹצְאִים,
כַּאֲשֶׁר קְרָבֵינוּ מִתְכַּוְּצִים
וּתְחוּשָׁה עֲמוּמָה הַדּוֹמָה לְפַחַד -
פַּחַד קְדוּמִים טָמִיר מִן הַהַגָּעָה וּמִן הֶחָדָשׁ -
מְכַוֵּץ אֶת עוֹרֵנוּ וּמֵצִיק לָנוּ.
 ("אודת ים", אלוורו דה קמפוש*)
[*. תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש (ADC ע' 96).]
 
העיר דרבן שוכנת במחוז קְוָוזוּלוּ נָטָאל, במושבת הכף - היום בדרום אפריקה. ראשיתה של העיר הקטנה בסוף שנת 1497, עם וַשְקוֹ דָה גָאמָה, בתקופה שבה "היינו בעיקרו של דבר נווטים ומגלי ארצות". הימאי הוותיק יודע שמעבר למרחק מסתתר הים האפל. אך הוא אינו חושש מפניו, עד כדי כך שהוא מחליט לחפש נתיב ימי כדי להגיע להודו. בדף בודד, בדיו ירוקה, פסואה כותב: "הדבר הפורטוגלי האופייני היחיד שהיה בפורטוגל היה גילויי הארצות. שעתו של הגזע הגיעה סוף־סוף עם ושקו דה גאמה" - שכבר התפאר בצלב של מסדר ישו והיה עתיד להיות המשנה למלך בהודו. מבחינתו, הוא היה "ארגונאוט", כמו אותם גיבורים יוונים שיצאו לחפש את גיזת הזהב. מליסבון הוא מפליג תחילה לקצה החוף המערבי של אפריקה וגם לקצה הפחד, לכף בּוֹזָ'דוֹר, שזִ'יל אֶאָנֶס עבר בו בשנת 1434 לאחר שתים־עשרה שנים של ניסיונות טרגיים שהותירו ספינות רבות קבורות בתחתיתו.
 
מִי שֶׁרוֹצֶה לַחְלֹף מֵעֵבֶר לַבּוֹזָ'דוֹר
צָרִיךְ לַחְלֹף מֵעֵבֶר לַכְּאֵב.
הָאֵל לַיָּם אֶת הַסַּכָּנָה וְאֶת הַתְּהוֹם נָתַן
אַךְ בּוֹ הוּא שִׁקֵּף אֶת הַשָּׁמַיִם.
("מסר" - "ים פורטוגלי", פרננדו פסואה)
 
הוא ממשיך במסעו לעבר הים הקפוא של אנטארקטיקה, חולף על פני הכֵּף השחור, שדיוֹגוֹ קָאוֹ גבר עליו בשנת 1484, ולבסוף הוא מוצא כֵּף נוסף שבַּרְטוֹלוֹמֶאוּ דִיאָש כינה בשנת 1488 בשם "כף הסערות". המלך ז'ואאו השני ("הנסיך המושלם") שינה את שם הכף ל"כף התקווה הטובה". אך דיאש צדק, שכן ב־29 במאי 1500, באותם מים עצמם, הוא מסר את נשמתו לאלים.
 
פֹּה קָבוּר, בַּחוֹף הַקִּיצוֹנִי הַקָּטָן,
רַב־הַחוֹבֵל שֶׁל הַסּוֹף. כְּשֶׁפּוֹנִים מֵעֵבֶר לְאָסוֹמְבְּרוֹ*
[*. מילולית, Assombro פירושו "פליאה", אך זה היה גם כינוי לכף הסערות, כף התקווה הטובה.]
הַיָּם הוּא אוֹתוֹ הַדָּבָר: שֶׁאִישׁ לֹא יַחְשֹׁשׁ מִפָּנָיו עוֹד!
אַטְלָס מַרְאֶה אֶת הָעוֹלָם בִּמְרוֹמֵי כְּתֵפוֹ.
("מסר" - כתובת קבר של בַּרְטוֹלוֹמֶאוּ דִיאָש", פרננדו פסואה)
 
וכך, כשהוא מקיף את גבולות אפריקה, הוא נוטש את האוקיינוס האטלנטי ונתקל באוקיינוס ההודי, שמימיו פחות מלוחים. הוא יכנה אותו "המסתורי ביותר מכל האוקיינוסים". ולבסוף, בראשית 1498, הוא מוצא מקום מנוחה במפרץ שהוא קורא לו בשם "פּוֹרְטוֹ דוֹ נָטָאל". לאחר מכן, עם ההתיישבות האנגלית במקום, יהיה שמו Port of Natal. בשנת 1835 משנים את שמו של המקום. לכבודו של בנג'מין ד'אוּרְבָּן, גנרל בריטי שלחם במלחמות הנפוליאוניות, מושל ומפקד עליון של מושבת הכף. שם בסוף העולם, הגזעים מתערבבים כמו תערובות של תבלינים - קינמון וקארי, כמון וציפורן, פלפל ואגוז מוסקט, כדבריה של קלרה פריירה אלווש. אבל לא עד כדי כך. במקום חיים כמעט אלפיים הודים ובני זולו, "העם של שָאקָה" - כינוי שניתן לילידים על שמו של המנהיג הגדול שאקה זולו, שהותיר אחריו את אימפריית הזולו. ולהם יש להוסיף 31,870 לבנים, לפי נתונים של אלברטינו דוש סנטוש מָטִיאָש, לשעבר קונסול פורטוגל בדרבן. מדובר במחוז החשוב ביותר בארץ שיש בה 400 אלף ילידים, 80 אלף הודים ו־40 אלף לבנים. זהו המקום שבו, החל בשנת 1899, אנגלים מתעמתים עם בורים, מתיישבים דרום אפריקניים ממוצא הולנדי הלוחמים למען עצמאותם, כשכל המשותף בין הצדדים הוא שנאה הדדית וכן היחס לילידים השחורים, שהלבנים רואים בהם עבדים. אפריקה שפסואה מכיר באותם ימים היא לבנה. בתצלומים מהתקופה, דרבן דומה יותר לאחת מאותן ערים שנועדו לתיירים, עם בתים לבנים קטנים מעץ, מצִינְק, מאבן ומלבנים. הכול פשוט מאוד, רחוק כל־כך מליסבון הקוסמופוליטית שהוא בא ממנה. הרחובות ארוכים. בקיץ נוסעות בהם עגלות וכרכרות פתוחות בגלל החום, הפנים מכוסות זיעה תמיד, ריח של סבך והאבק מתערבב בשיער וחודר לפה.
 
מִי יִתְּנֵנִי וְהָיִיתִי עֲפַר הַדֶּרֶךְ
וְדוֹרְכוֹת הָיוּ עָלַי רַגְלֵי הָעֲנִיִּים...
(...)
מִי יִתְּנֵנִי וְהָיִיתִי חֲמוֹר הַטּוֹחֵן
שֶׁהָיָה מַכֶּה בִּי וּמְחַבְּבֵנִי...
מוּטָב לִהְיוֹת כָּל אֵלֶּה וְלֹא לִהְיוֹת זֶה הַמַּעֲבִיר אֶת חַיָּיו
כְּשֶׁהוּא מַבִּיט לְאָחוֹר בְּעַצְמוֹ וּמִצְטַעֵר...
("שומר העדרים", אלברטו קאיירו*)
[*. תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש (Alberto Caeiro, ששיריו יצאו בהוצאת "כרמל" ע' 45)]
 
באותה עיר, שמעולם לא הייתה עירו, ישן בליל ה־23 בדצמבר 1899 העיתונאי הצעיר של ה"מורנינג פוסט" מלונדון, וינסטון (לאונרד ספנסר) צ'רצ'יל (1965-1874), שלאחר מכן היה חבר בית הנבחרים (1900), ראש ממשלה (1940) וחתן פרס נובל לספרות (1953). היה זה יום חג שנקבע כדי לקבל את הגיבור שהגיע לעיר כדי לארגן את הכוחות הלוחמים, לאחר שנמלט באורח מופלא מן הכלא בטרנסוואל ומכוחותיו של קְרוּגֶר במלחמת הבורים. צ'רצ'יל היה אחת משתי הדמויות שהרשימו את פסואה באותו קצה נידח של העולם. הדמות השנייה הייתה מהאטמה מוהנדס קְרָמְצַ'נְד גנדי  (1948-1869), "גיבור ללא נשק", "הדמות הגדולה האמיתית היחידה שיש היום בעולם" - כדברי פסואה. לגנדי היה משרד עורכי־דין ביוהנסבורג (משרד M.K. Gandhi Attorney) והוא הגיע לדרבן בשנת 1893 כדי לייצג לקוח הודי. אך עד מהרה נתקל בבעיות. הוא סירב להסיר את כובעו בפני השופט בבית־המשפט, הוא סולק מקרון המחלקה הראשונה של הרכבת, שנהוג היה שרק לבנים יושבים בו, על אף שהיה בידו כרטיס שקנה למחלקה הראשונה. סופו שסילקו אותו מהעיר. אבל בסוף שנת 1896, כשפסואה כבר התגורר בעיר, גנדי שב אליה כדי למחות נגד הקולוניאליזם האנגלי. ספינתו הושמה בהסגר, מחוץ לנמל, שכן איש לא רצה אותו שם. וכשהוא ירד אל החוף, ב־13 בפברואר 1897, על המזח היו ארבעת־אלפים אירופים ומשרתיהם השחורים, והזעם ניבט מעיני כולם. הוא הותקף פיזית, ורק תודות למשטרה המקומית לא עשו בו לינץ'. אבל גנדי התעלם מכל זאת והמשיך במסעו. פסואה הוקסם מהתעוזה הנדירה של גנדי ונראה כי הוא מצדיק אותו כשהוא מותח ביקורת על מזכיר המושבות ג'וזף צ'מברליין (1914-1836) אביו של נוויל צ'מברליין, מי שהיה עתיד להיות ראש הממשלה של המלך ג'ורג' השישי.
 
יִמָּחֶה שִׁמְךָ
מִפִּיהֶם הַמָּלֵא שֶׁל בְּנֵי־הָאָדָם; וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה זֵכֶר לִתְהִלָּה
שֶׁיִּקְשֹׁר בֵּינְךָ וּבֵין מוֹלַדְתְּךָ
אַךְ לְפָנֵינוּ וְלִפְנֵי הָאֵל אַתָּה נִצָּב
בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשִׂיתָ, אֻמְלָל לָנֶצַח
הֵיכָן מוּטָלִים הַבָּנִים וְהַבְּעָלִים, שָׁם נִמְצָאִים הַיְּקָרִים
שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַמְּקֻלָּל שֶׁלְּךָ הֵבִיא לְאָבְדָנָם?
בָּזֶה אַחַר זֶה נָפְלוּ, וּדְמָעוֹת רַבּוֹת נִשְׁפְּכוּ בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם,
בְּצֶדֶק מְשֻׁלָּשׁ, הָאֵימָה שָׁקְלָה פִּי שְׁלוֹשָׁה,
כָּל אֶחָד מֵהֶם יֵלֵךְ לְהִתְגַּלְגֵּל בְּזֶרֶם לוֹהֵב וּלְהָעִיק עַל נַפְשְׁךָ הַשְּׁחֹרָה.
שֶׁדָּמָם יִפֹּל עַל רֹאשְׁךָ.
("Joseph Chamberlain", אלכנסדר סרץ', באנגלית)
 
העבדות
 
העיר היא פיסה של אנגליה הקולוניאלית, תקועה ביבשת שחורה. אך דומה שהעבדות, שהייתה כה נוכחת במקום, אינה מטרידה את פסואה. הוא משולב בתרבות של הפרדה בין הגזעים והוא עדיין צעיר מכדי להבין את הממדים החברתיים של הדעה הקדומה. הוא כותב: "קרה שאחד השליך לבֵנה על ראשו של שחור, ומה שהתנפץ היה הלבנה". בספר מאת ג'ון ג'ורג' גודארד, "Racial supremacy" הוא רושם הערות אחדות בנימה דומה. ובמאמר ("דעת הקהל") משנת 1916 הוא מגן על "העבדות מימי קדם". ב"אולטימטום" (1917) הוא מרחיב את המושג ותומך בשליטה של "אנשי־על" - ומטעים שעל הפועלים "להיות מושפלים לרמת עבדות עוד יותר עזה ונוקשה ממה שאנו מכנים בשם עבדות קפיטליסטית".
הוא אף מרחיק לכת מעבר לכך. "אפשר לומר שקביעתו העתיקה של אריסטו - שלמרבה הצער הייתה לו נטייה מועטה ביותר לפתרונות רודניים - שהעבדות היא אחד מיסודות קיומה של החברה, עדיין עומדת על כנה. שכן אין במה למוטט אותה". "העבדות הגיונית ולגיטימית; זולו שחור (שחור מאפריקה הדרומית שדיבר בשפת בַּנְטוּ) או לַנְדִים (יליד מוזמביק, שדיבר פורטוגלית) אינו מייצג כל דבר מועיל בעולם הזה. לתרבת אותו, בין אם בדרך דתית ובין אם בכל דרך אחרת, משמעו לרצות לתת לו את מה שלא יכול להיות לו. לגיטימי לכפות עליו, היות שהוא אינו בגדר אדם, לשרת את מטרות הציוויליזציה. לשעבד אותו זהו הדבר ההגיוני לעשותו. המושג הירוד בדבר שוויוניות, שהנצרות הרעילה באמצעותו את מושגינו החברתיים, הזיק אם־כן לגישה ההגיונית הזאת". "העבדות היא חוק של החיים, ואין חוק אחר, כי על החוק הזה להתממש, ללא כל אפשרות למרידה. יש מי שנולדים עבדים ואילו לאחרים העבדות ניתנת. האהבה מוגת הלב שיש לכולנו, לחירות היא הסימן האמיתי לכובד משקלה של העבדות שלנו". בגיליון השני של כתב־העת "Revista de Comércio e Contabilidade"  (משנת 1926), הנושא כבר יותר מפותח אצלו: "איש עוד לא הוכיח שביטול העבדות היא דבר טוב לחברה"; או "מי אומר לנו שהעבדות אינה חוק טבעי של חייהן של חברות בריאות?" באורח שסותר את כל זאת, נותרו בידינו גם טקסטים היוצאים נגד העבדות, בעיקר באנגלית, כמו הסונטה הבאה הכוללת ביקורת על אנגליה:
 
אִמָּם שֶׁל עֲבָדִים וּכְסִילִים. אַתְּ, הַכּוֹלֵאת בְּכֶלֶא
בֵּין שַׁלְשְׁלָאוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁלָּךְ אֶת הָאֱנוֹשׁוּת הַמְּשֻׁעְבֶּדֶת,
זְקֵנָה תַּחַת עֻלֵּךְ וְעִוֶּרֶת בְּשִׁעְבּוּדָהּ;
נֻקְשָׁה נֹכַח הַכְּאֵב וְהַיֵּאוּשׁ, מֻשְׁחֶתֶת וְקָרָה.
 
נוֹתַרְתְּ תָּמִיד בְּהֵעָדְרוּת מוּגַת־לֵב
בָּאֳפָנִים הַיְּשָׁנִים הַלָּלוּ, חַלָּשָׁה וְאַכְזָרִית.
שְׁבוּיָה עַד אֵינְסוֹף לַכְּבָלִים הָאוֹסְרִים אֶת בַּעֲלֵי הַחַיִּים
הַדָּג, הַצִּפּוֹר וְהַבְּהֵמָה בְּעֵדוֹת, בַּעֲדָרִים וּבִלְהָקוֹת.
 
הָאוֹר מָחָה שֵׁמוֹת יְקָרִים רַבִּים
וַאֲדָמוֹת אֲהוּבוֹת רַבּוֹת שָׁמְרוּ עֲלֵיהֶם.
אַךְ לִבָּם הַכָּלֶה שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם הוּא לָנֶצַח אוֹתוֹ הַדָּבָר.
בְּסֵרוּב אֵין־קֵץ לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הַקְּלָלָה.
מִמּוּעָקָה שֶׁהֵם גּוֹרְמִים לְעַצְמָם וּמִבּוּשָׁה הַגְּדֵלָה עִם הַזְּמַן.
נוֹשְׂאִים עַל גַּבָּם אֶת הַיְּקוּם הַמֻּתָּשׁ וְהָאָפֵל.
("Convention", אלכסנדר סרץ', באנגלית)
 
ימי Convent School
 
היות שהמעון הרשמי עוד לא היה מוכן, הקוֹמַנְדַנְטֶה רוזה (שנהג לכתוב את שמו ב־Z) לוקח את משפחתו ראשית למלון - מלון Bay View ברחוב Musgrave Road. לחברים שנותרו מאחור בליסבון, בני־הזוג מנסחים כרטיס רשמי: "מריה מגדלנה נוגיירה רוזה וז'ואאו מיגל רוזה מבקשים לשתפכם בנישואיהם ומעמידים לרשותכם את ביתם בדרבן, נטאל". הבית המדובר, שבו הם יהיו בתוך זמן קצר, הוא רכושה של ממשלת פורטוגל, ה־Tersilian House, בית בסגנון קולוניאלי, מהמאה ה־19, מוקף גזוזטראות, קני סוף, עצי מנגו ודקלים. היום, מכל אלו נותר רק מחסן של מכונות. מהבית אפשר לראות את המבנים בעיר התחתית ובנמל. הבית נמצא ב־Widge Road מספר 157 ב־West Street, הרחוב הראשי במרכז העיר דרבן, שמוליך ל־Ocean Parade ולחוף הים.
 
אותו West מתייחס לא לכיוון אלא למושל הראשון של המושבה, הקומנדר מרטין ווסט. באותם ימים, כמעט כל הרחובות באזור, נושאים שמות של אנשים: תומס סטריט, מסגרייב רוד, וארבעת הרחובות הראשיים מצטלבים: ווסט, סמית', ברוד וגריי.
בפברואר 1896, החודש שבו פסואה הגיע לדרבן, הוא מתחיל ללמוד  בבית־ספר של נזירות איריות, ה־Saint Joseph Convent School, ברחוב מגוריו. מדובר במבנה עתיק, חמור־סבר, גם מגדל פעמונים בחזיתו. זהו במקום שבו פועל גם מנזר ווסט סטריט, שם הוא עתיד לעבור את טקס קבלת לחם הקודש הראשון שלו, ב־13 ביוני 1896. על אף שיש לו חברים רבים לכיתה, הוא אינו מצליח (או אינו רוצה) לקשור קשרי חברות. לדברי אחותו טקה, "הוא היה תמיד ילד שאהב להתבודד, הוא חי בעולם שלו ומצא מקלט בדמיון שלו". עם המשפחה מתגוררת גם פָּסִייֶנְסְיָה, משרתת שהילדים מכנים בשם "פָּה", וכן משרת שחור מוזמביקני, סָטוּרְנִינוֹ. בין הטקסטים המעטים על תקופתו באפריקה, נותר הטקסט הבא:
לִבִּי מָלֵא כְּאֵב שֶׁאֵינוֹ כּוֹאֵב
וְשִׁיר עֶרֶשׂ אַנְגְּלִי יָשָׁן
עוֹלֶה מֵעַרְפִלֵּי מֹחִי.
("Lullaby", פרננדו פסואה, באנגלית)
 
נוספים לו אחים. אֶנְרִיקֶטָה מָדָלֶנָה, שנולדה ב־27 בנובמבר 1896, באותה השנה שבה סבתו מצד אמו נפטרה בטרסיירה. לאחר שהיה לו דוד בשם טאקו, הוא זכה כעת באחות בשם טקה. בחמש־עשרה שנות חייו האחרונות של פסואה, האחות הזאת תהיה חברתו הקרובה ביותר. היא לומדת בבית־ספר לבנות, בית־הספר "סטלה מריס". שנתיים לאחר מכן, ב־22 באוקטובר 1898, נולדת גם מדלנה אנריקטה, שנפטרה ב־15 ביוני 1901, מדלקת קרום המוח. שמות האחיות, זהים פרט להחלפת הסדר, הם לזכרן של הסבתות, אנריקטה מרגרידה רודריגש (אמו של רוזה) ומדלנה שבייר פיניירו פסואה (אמה של אמו). זוהי מחווה ראויה וכפולה. מייד לאחר מכן נולדים אחים זכרים: לואיש מיגל ("לֵיי"), ב־11 בינואר 1900, וז'ואאו מריה ("מִימִי") ב־17 בינואר 1902. על־פי מה שמסרה לי מנואלה נוגיירה, בתה של טקה, ז'ואאו מריה שנא את הייחוס המשפחתי. אולי לכן, ולאור חינוכו האנגלי, לואיש מיגל כינה את עצמו רק "ג'ון". ולבסוף נולדת מריה קלרה, ב־16 באוגוסט 1904, שנפטרה גם היא בילדותה, ב־16 באוגוסט 1904, מאלח־דם. "מדרבן הבאתי רק את הרעש הרחוק של דברים מן הילדות שאיני מצליח לשכוח, קולה הרך של אמי היושבת ליד השולחן, הדמעות מטקסי הלוויה של אחיי". עבור מדלנה אנריקטה, שנפטרה כה מוקדם, נראה שהוא כתב את הדברים הבאים:
 
נוֹצְרִים! פֹּה מוּטֶלֶת בַּאֲבַק הָאָרֶץ הַשְּׁנִיָּה
בַּת צְעִירָה שֶׁל מֶלַנְכּוֹלְיָה
מַהֲלַךְ חַיֶּיהָ הָיָה מָלֵא מְרֵרָה
צְחוֹקָהּ הָיָה בֶּכִי, שִׂמְחָתָהּ - כְּאֵב.
כְּשֶׁאֲנִי מִתְיַשֵּׁב לְיַד הַחַלּוֹן,
מִבַּעַד לַזְּגוּגִיּוֹת שֶׁהַשֶּׁלֶג מַעֲכִיר
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת דְּמוּתָהּ
שֶׁאֵינָהּ חוֹלֶפֶת עוֹד... אֵינָהּ חוֹלֶפֶת עוֹד...
("כתובת על מצב", פרננדו פסואה)
 
יש ספקות באשר למניע לכתיבת הדברים. כיוון שהאחות נפטרה בחודש יוני 1901, ואילו השיר נכתב זמן רב לאחר מכן, רק ב־15 באפריל 1902. ודאי יותר שהשיר שהוקדש לה, ונכתב באנגלית כשלצד הטקסט רשום,* DG הוא השיר המתחיל במילים הבאות:
[*. ככל הנראה Death of God.]
 
שִׁירִי את מְרֵרָתֵנוּ בִּדְמָעוֹת עֲצוּבוֹת!
הוֹ, תְּנִי לַבֶּכִי הָרַךְ לִהְיוֹת גְּלִימָתֵךְ!
הִיא הָלְכָה מֵעֵבֶר לַלִּטּוּף שֶׁל אַהֲבָתֵנוּ;
מוֹסִיפָה בְּדִידוּת לַחַיִּים
וְסֵבֶל לַמִּסְתּוֹרִין
("On baby's death", אלכסנדר סרץ', באנגלית)
 
למרות העולם החדש שהוא חי בו, לבו נותר במחוזות אחרים. למשל, כל קטעי המוזיקה האהובים עליו הם ממקומות רחוקים - שירי שאקרה ממוצא ערבי או שירים פורטוגליים עממיים. ב"אוֹדָה ימית" הוא אף מזכיר "דודה זקנה" "שנהגה להרדים אותי כשהיא שרה לי", "לעתים היא הייתה שרה את Nau Catrineta", שיר עממי ידוע שקיימות גרסאות רבות שלו, ואפילו שירים ליריים מעובדים כמו השיר "Prosopopeia" של בֶּנְטוֹ טֶשֵיירָה* היהודי, שנחשב ליצירה הספרותית הראשונה של ברזיל. ב"אודה הימית" פסואה מזכיר את תחילתו:
[*. בנטו טשיירה (1618-1560). מקורות מסוימים טוענים שהוא נולד בפורטו (עירם של הוריו, שהיו נוצרים חדשים שהיגרו), ואילו מקורות אחרים טוענים שהוא נולד במחוז פֶּרְנַמְבּוּקוֹ בברזיל, ביישוב מוּרִיבֶּקה. מאירועי חייו, פרט לכישרונו הספרותי, יש לציין את העובדה שהוא רצח באכזריות, בדקירות סכין, נוצרייה בשם פליפה רָפּוֹזוֹ, אשתו שבגדה בו ללא בושה. היא בגדה בו אפילו עם הכומר של קהילת סנטו אגוסטינו, דוארטה פריירה, שהכרוניקות של התקופה מכנות אותו "איש כנסייה חסר בושה". סופו של טשיירה הוא שנידון על־ידי בית הדין של האינקוויזיציה. יש גרסאות שונות וסותרות באשר לנסיבות הרצח של אשתו.]
 
הנה הספינה קַטְרִינֶטָה
מפליגה על מימי הים...*
[*. ADC  ע' 118, תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש.]
 
מדובר בשורות הראשונות של אחת משתים־עשרה הגרסאות שנאספו על־ידי ההיסטוריון (ונשיא הרפובליקה הפורטוגלית) תֶאוֹפִילוֹ בְּרָאגָה. בניגוד לגרסה המוכרת ביותר ("גרסת אלגרבה"), כך ממשיכה הגרסה הזאת שפסואה מזכיר:
 
הטילו גורלות ליד המקרה
מי אמור להרוג את עצמו;
ואז נפל הגורל
על הקפיטן הראשי.
טַפֵּס, טפס, ימאי קטן,
על אותו תורן מלכותי,
ראֵה אם אתה רואה את אדמת ספרד,
את חולות פורטוגל.
אני רואה שלוש נערות
מתחת לעץ תפוז:
אחת יושבת ותופרת,
אחת על סלע טווה,
והיפה מכולן
באמצע, בוכה.
כל השלוש בנותיי
הו! אילו יכולתי לחבקן!
 
באותה "אודה ימית", הוא מזכיר קטע מוזיקלי אחר:
 
פעמים אחרות, במנגינה שופעת געגועים וביניימית כל־כך,
(...)
הייתה זו 'הנסיכה היפה'... עצמתי את עיני והיא שרה:
'כאשר הנסיכה היפה
ישבה בגַנה...'
 
אלו שתי השורות הפותחות את אחת הגרסאות (אחת מני רבות) שפורסמו על־ידי אַלְמֵיידָה גָארֶט. מהגרסה הזאת רק שתי שורות נוספות מצוטטות ב"אודה הימית":
 
ומסרק הזהב בידה
סרק את שערה...
 
ובהמשך, בגרסה הזאת:
שלחה עיניה לים
ראתה ארמדה אצילית
ואיתה בא רב־חובל
שמשל בה היטב.
אמור לי, הו רב־חובל,
על אודות הארמדה האצילית שלך
האם פגשת את בעלִי
בארץ שאלוהים דרך בה.
 
Durban High School
 
ב־7 באפריל 1899 הוא נרשם ללימודים ב־Durban High School - בית־ספר שבאותם ימים פתח את שעריו רק בפני בנים לבני־עור (היות שלומדים בו גם שחורים ובני תערובת). בחזית הבניין הישן העשוי לבֵנים אדומות, ברחוב סנט תומס, יש קשתות לכל אורכו, כיתות רחבות ידיים שקירותיהם מצופים עץ מהגוני וסביבו מגרשי משחקים אחדים. הוא סיים את בית־הספר בציון כולל First Class, מדורג במקום ה־48 מתוך 673 מועמדים. בבית־הספר התיכון הזה נחנך בשנת 2005 פסל ראש־חזה של פרננדו פסואה (חבוש כובע וללא משקפיים). הפסל ניצב ליד משרדי הרקטור, במקום שבו היה חדר המנהל, באגף המכונה Dead Poets. מדובר במבנה חדש, לאחר שהמבנה הישן נהרס בשנת 1973. בעמוד הגרניט השחור חקוקים תאריכי הולדתו ומותו, וכן שורות מתוך Mensagem, "מסר", מהשיר "ים פורטוגלי": "הו ים מלוח, כמה מהמלח שלך הוא דמעות של פורטוגל". מקצועות החובה בתוכנית הלימודים הם אנגלית, לטינית, מתמטיקה ומקצוע מדעי. הוא בוחר בפיזיקה. כתחומי בחירה הוא בוחר בהיסטוריה ובצרפתית. הוא מקבל פטור מכיתת Form I ועובר מייד מ־Form II־B ל־Form II־A, לפי החלטה של ווילפריד ה. ניקולס, מנהל בית־הספר.
הרברט ד. ג'נינגס מעיר על כך: "קשה להבין מדוע הטיל מיסטר ניקולס עול כה כבד על כתפיו של הצעיר הזר. יש להניח שהוא סבר שהנער ניחן ביכולות שיאפשרו לו לעמוד במה שהיה מכניע את רוב הנערים. והוא עמד בכך, אך ללא ספק שילם על כך מחיר". אולי לכן הוא ראה את עצמו כ"נוירופט בזעיר־אנפין". הוא זוכה ב־Form Prize על General Excellence ועובר ל־Form III ובחודש דצמבר הוא אף עובר ל־Form IV. בשנה הראשונה, כיוון שהוא התלמיד הטוב ביותר בכיתה, הוא מקבל כמתנה את ספרו של ארתור גילמן, "The story of Rome from the earliest times to the end of the Republic". בשנה שלאחר מכן, הוא מקבל את ספרה של מרי מקלוד, "Stories from the fairie Queene", פרס על כתיבה בצרפתית. בתיקו האישי, ההערכות הן excellent, brilliant ו־very good, ללא יוצא מהכלל, ותמיד עם הציונים הטובים ביותר. בחודש יוני 1901 הוא ניגש למבחן ה־School Higher Certificate Examination, המקביל לסיום הלימודים התיכוניים, ובכך משלים חמש שנות לימודים תיכוניים בתוך שנתיים. הוא בן שלוש־עשרה בלבד, כשכל שאר התלמידים בכיתה הם בני חמש־עשרה ויותר. היום, על קירות בית־הספר בדרבן, מונצחים אחדים משיריו המוכרים ביותר, בתרגום לאנגלית.
נסיעה לפורטוגל
ביוני 1901, אביו החורג ממונה לקונסול מהדרג הראשון. היות שיש לו זכות לשנת שבתון, הוא מחליט לבלות שנה הרחק מדרבן ומהסכנות של מלחמת הבורים, שהחלה להיכנס לשלב המכריע שלה. המלחמה תסתיים בשנה שלאחר מכן, בניצחון אנגלי. ההחלטה לנסוע נובעת מכך שהעיר אינה נראית בעיניו מקום בטוח לנשים וילדים, שלא לדבר על כך שהגיע הזמן לראות חברים וקרובי משפחה שנותרו בליסבון. ב־13 בספטמבר 1901, עיתון O Século מודיע: "האנגלים תקפו אתמול ליד דְרֵיפוֹנְטֶיין את הכוח של וָנְדֶרְוֶון ולכדו 37 בורים, ביניהם את Red Cornet Duplessis, והרגו שניים, ובהם את הסגן ונדרוון. ארבעה אנגלים נהרגו ושלושה נפצעו". למחרת, בעמוד 4: "בספינה הגרמנית 'קניג', הגיעו מדרבן הקונסול רוזה ושלושה ילדים", ומצוינים פסואה (בן 13), אחותו טקה (בת 5) ואחיו לואיש (בן שנתיים). בדיווח חסרים דונה מריה, המשרתת פסיינסיה וגם אפרה של אחותו המתה, מדלנה אנריקטה, שהובא לקבורה בפורטוגל (כך לפי ביוגרפים אחדים של פסואה). אך אולי אין מדובר בדיוק באפר, שכן באותה תקופה לא היה זה עניין שבשגרה לעשות שימוש בתהליך המתוחכם (והיקר) של שרפת גופה עד לקבלת אפר. מבחינת המשפחה היה מדובר בגופה עצמה. אלא שאין כמעט ספק שהיו אלו עצמותיה של הבת.
לאחר שהם מגיעים לליסבון, בתום ארבעים ושלושה ימי מסע, הם שוכרים דירה ברחוב פֶּדְרוֹסוֹש מספר 45, בקומת קרקע, ליד האחוזה של הרוזן דֶה קָדָוָואל. במקום מתגוררות הסבתא דיוניסיה (שזה עתה יצאה מבית המשוגעים), ואחיות הסבתא, מריה שבייר פיניירו דה קונייה וריטה שבייר פיניירו. מריה, שהתאלמנה זמן קצר קודם לכן עם מותו של הדוד גוּאַלְדִינוֹ, היא "אישה תרבותית כמו במאה ה־18, ספקנית בענייני דת, אריסטוקרטית ומלוכנית", אבל גם בעלת רוח "גברית, ללא פחד ועם מעט רכות נשית". ובאשר לריטה, רווקה זקנה ומתוקה, הרי שבסופו של דבר היא מתקרבת יותר לפסואה. האחוזה נמצאת בפדרוסוש, כפר דייגים קטן ליד ליסבון, חוף הים היפה ביותר באזור. הוא עתיד להזכיר את המקום הזה כל חייו. הבית, כפי שפסואה מתאר אותו: "היה, בקומה מעל לקומה שהתגוררנו בה, צליל של פסנתר שניגן סולמות, לימוד מונוטוני של ילדה שמעולם לא ראיתי. הייתי ילד, והיום אינני ילד; אבל הצליל הוא אותו צליל בזיכרון"; והחצר האחורית: "מחולקת על־ידי גדר שברירית, גבוהה, מקרשים מוצלבים, ובגן הירק ובגינה, לבי עדיין שוכח את עצמו". באוקטובר הכול נוסעים לטבירה, כדי לבקר את קרוביו של פסואה מצד אביו - ובהם את הדודה היקרה, ליזבלה. מהנסיעה הקצרה ההיא, הסימן הבולט ביותר הוא השיר הבא:
 
הִגַּעְתִּי סוֹף־סוֹף לַעֲיָרַת הֻלַּדְתִּי,
יָרַדְתִּי מִן הָרַכֶּבֶת, נִזְכַּרְתִּי, הִבַּטְתִּי, רָאִיתִי, הִשְׁוֵיתִי
(כָּל אֵלֶּה אָרְכוּ פֶּרֶק זְמַן שֶׁל מַבָּט יָגֵעַ)
הַכֹּל זָקֵן בַּמָּקוֹם שֶׁהָיִיתִי בּוֹ צָעִיר.
(…)
עֲיָרָה זוֹ שֶׁל יַלְדוּתִי הִיא לְמַעֲשֶׂה עִיר זָרָה.
(…)
אֲנִי נָכְרִי, טוּרִיסְט, עוֹבֵר־אֹרַח,
בָּרוּר: זֶה מַה שֶּׁאֲנִי.
אֲפִלּוּ בְּתוֹכִי, אֱלֹהִים, אֲפִלּוּ בְּתוֹכִי.
("הערות על טוירה", אלוורו דה קמפוש*)
[*. ADC, ע' 419 תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רייש.]
 
ב־2 במאי 1902, כדי להכיר את משפחת אמו ולפתור בעיות הקשורות לנכסיה של אמה של דונה מריה, הם נוסעים גם לאנגרה דו ארואיזמו, באי טרסיירה באזורים. פסואה מתאר את הנוף מתוך געגועים: "החוף הקטן, שיצר מפרצון זעיר, מופרד מן העולם על־ידי שני מצוקים זעירים, היה באותם מחוזות נידחים, המקלט שלי מעצמי". הם מתגוררים בביתה של הדודה אניקה, ברחוב דָה פָּלְייָה (שנקרא כעת רחוב פַּדְרֶה אנטוניו קוֹרְדֵיירוֹ), אך תשעה ימים לאחר מכן, פורצת בעיר מגפה של דלקת קרום המוח - אותה המחלה שנטלה את חייה של האחות מדלנה אנריקטה בדרבן. הם ממהרים לשוב לליסבון. ב־26 ביוני, האב החורג, האם והאחים שבים לדרבן על סיפון ה"קוּרְפִירְסְט". זוהי ארץ רחוקה שהוא מעולם לא ראה בה באמת כארץ שלו. כך נוסע  "הֶר פ. פסואה", שכן כך הוא רשום ברשימת הנוסעים במחלקה הראשונה והשנייה של ה"הרצוג". "הוא נשאר בליסבון מאוגוסט (למעשה מספטמבר) 1901 ועד ספטמבר 1902. באורח בלתי־נמנע הוא סבל, גם אם מעט, מהשפעתה של החושניות העירונית והמשחיתה מבחינה מוסרית".
 
כְּיֶלֶד, הָיִיתִי אַחַר...
בְּמִי שֶׁהָפַכְתִּי לִהְיוֹת
גָּדַלְתִּי וְשָׁכַחְתִּי.
כָּעֵת יֵשׁ לִי מִמֶּנִּי שְׁתִיקָה, חֹק.
הַאִם הִרְוַחְתִּי אוֹ הִפְסַדְתִּי?
 (ללא כותרת, ללא תאריך, פרננדו פסואה)
 
Durban Commercial School ו־University of the Cape of Good Hope
 
בסוף שנת 1902 ובתחילת שנת 1903, הוא פוקד את שיעורי ערב בבית־ספר שאפשר לפקפק באיכותו, ה־Durban Commercial School. זו בוודאי לא הייתה בחירה של פסואה עצמו. סביר יותר שאביו החורג רצה לכוון אותו לאיזשהו מקצוע שבאמצעותו יוכל להתפרנס בחברה המקומית הסגורה. פסואה כותב על אותם ימים: "היה טוב מאוד עבורי ועבור הקרובים לי, שעד גיל חמש־עשרה הייתי תמיד בבית, חי בדרכי המאופקת הישנה. אבל אז נשלחתי לבית־ספר שהיה רחוק מהבית, ושם, היצור החדש שאני כה חששתי מפניו נכנס לפעולה וקרם צורה של חיים אנושיים". בית־הספר הרחוק מהבית הוא אוניברסיטת "כף התקווה הטובה". שם הוא עובר את ה־Matriculation Examination בחודש דצמבר 1903. מבין 899 המועמדים, 19 עברו את הבחינה בציון first class, עוד 161 עברו בציון second class, ואילו 262 עברו אותה בציון third class, ובהם פסואה. השאר ויתרו או נכשלו. הציון הבינוני אינו עולה בקנה אחד עם עברו האקדמי, והוא תוצאה של הזמן שהוא בילה ב־Commercial School או בגלל המקצועות שנכללו בבחינה. אחדים מהם היו עבורו בבחינת חידוש מוחלט (כמו אלגברה וגיאומטריה). אוֹגוּסְטִין אוֹרְמוֹנְד, חבר ללימודים שפסואה מתכתב אתו עד למלחמת העולם הראשונה (כשאורמונד עובר לאוסטרליה), מגדיר אותו כ"נער ביישן ואדיב, בעל אופי מתוק, פיקח להפליא, שדואג לדבר ולכתוב אנגלית באופן האקדמי ביותר האפשרי, ובעל שכל ישר נדיר לנער בגילו. נער מלא חיים, עליז, בעל רוח טובה ואופי מושך. הרגשתי כלפיו משיכה דומה לזאת שפיסת ברזל חשה ליד מגנט". על אף שאורמונד היה בריטי, הוא מודה שפסואה "דיבר וכתב אנגלית טוב יותר ממני", והוא משלים את התיאור: "אני זוכר שיכולתי לחוש אצלו משהו, שכעת אני מבין שהיה גאונות." בלי להזכיר את העובדה שכפי שמעיד אָלֶשַנְדְרִינוֹ סֶוֶורִינוֹ, "הוא היה הרבה מעבר לחבריו לספסל הלימודים בני גילו".
 
Queen Victoria Memorial Prize
 
למרות הציון הנמוך שהוא משיג בבחינות הכניסה לאוניברסיטה, כבר בשנת 1903 הוא זוכה בפרס היוקרתי Queen Victoria Memorial Prize, שנוסד על־ידי ה־Young Jewish Guild of South Africa, לכבוד ויקטוריה הראשונה, מלכת בריטניה הגדולה ואירלנד וקיסרית הודו, שהלכה לעולמה זמן קצר קודם לכן (ב־22 בינואר 1901). ההודעה על הענקת הפרס על כתיבת המסה הטובה ביותר באנגלית, נושאת את התאריך 20 בפברואר 1904. מן המועמדים נדרש לכתוב בתוך שישים  דקות שניים או שלושה עמודים על אחד משלושת הנושאים שהוצעו בו־במקום: (א) מה הוא בעיניי בן תרבות; (ב) דעות קדומות נפוצות; (ג) הגינון בדרום אפריקה. היות שהטקסט לא נשתמר, איננו יודעים על מה הוא כתב. יש להניח שנוכח האפשרויות, הוא לא כתב על הנושא השלישי. החוקרים אַנְחֶל קְרֶסְפּוֹ ופרננדו קַבְּרָל מַרְטִינֶשף סוברים שהוא בוודאי כתב על הנושא השני. זאת תחושה בלבד. הפרס הוא שבעה פאונד בספרים בניכוי פאונד עבור כריכה. הוא בוחר יצירות מאת בן ג'ונסון, פו, קיטס וטניסון. באותה שנה עצמה הוא מתחיל לכתוב באופן קבוע עבור ה"נטאל מרקורי". הטור, המתפרסם מדי שבת (ופעם נוספת במהדורה השבועית של יום שישי שלאחר מכן) נושא את השם המוזר "The man in the moon", וחתום עליו Charles Robert Anon. מדובר בחידות שהתפרסמו בין ספטמבר 1903 ויוני 1904, או בטקסטים רציניים יותר, כמו הטקסט הבא מ־7 ביולי 1905:
מעולם לא עלה בדעתנו, האנגלים, האנוכיים ביותר מכל בני־האדם, שהעוני והכאב הופכים אדם לנאצל... אישה שתויה המועדת ברחוב היא מראה מעורר צער. אותה אישה, כשהיא נופלת סתורה כתוצאה משכרותה היא אולי מחזה משעשע. אבל אותה אישה, ככל שהיא שתויה וסתורה, כשהיא בוכה על מות בנה, אינה יצור הראוי לבוז או לגיחוך, אלא דמות טרגית, אולי גדולה ככל המלט או מלך ליר.
 
ה־Intermediate examinations
 
בשנת הלימודים החדשה, פסואה נרשם ל־Arts, כלומר למדעי הרוח. לאוניברסיטה אין קורסים סדירים והיא גם אינה דורשת נוכחות. מערכת החינוך של המושבות האנגליות באותם ימים מאפשרת לסטודנט להשלים שנה אחת בלבד, את השנה הרחוקה, בארץ רחוקה. הוא לומד לבד, בבית, ומצליח יפה תמיד. ב־Intermediate examination, בדצמבר 1904, הוא משיג את הציון הטוב ביותר - 1,098 נקודות, וה־headmaster ניקולס רושם בשוליים "excellent". למרות זאת, מי שזוכה לפרס הרשמי, עם הישג של 930 נקודות, הוא התלמיד השני (בכיתה שיש בה שני תלמידים בלבד), קליפורד א. גִירְדְטְס. הוא מי שזוכה ב־Natal Exhibition ויוצא ללמוד משפטים בלינקולן קולג' (אוקספורד), לימודים שנמשכים ארבע שנים, ואשר ממומנים במלואם על־ידי ממשלת המחוז. על־פי האגדה, הבחירה הזאת נבעה מכך ש"מיסטר פסואה" אינו אנגלי, ולכן סבל מדעה קדומה. אך הסיבה האמיתית היא אחרת והרבה יותר פשוטה. אחד התנאים לקבלת המלגה - שלזכותו של התלמיד יהיו רשומות ארבע שנות לימוד בבתי־הספר של נטאל בארבע השנים שלפני המלגה. ופסואה אינו עונה לדרישה כיוון שהוא היה בפורטוגל בין 1901 ו־1902. באותו חודש דצמבר, הוא כותב ב־"Durban High School Magazine" על אודות היצירה הספרותית של ההיסטוריון והמדינאי תומס בבינגטון מקולי (1859-1800), מחבר היצירה "The History of England from the accesion of James the Second". פסואה משווה את מקולי לקרלייל, ורואה תמיד את השני כעולה על הראשון. המסה, שאורכה אלפיים מלה, מסתיימת כך:
יש בו משהו, או מוטב לומר בסגנון שלו, שיכול להוביל את הציניקן לחשוב האם הוא צריך לראות בו גאון או שמא רק אדם בעל כישרון עצום. מקולי פשוט נראה לנו בסך הכול אדם בעל שכל ישר.
("מקולי", פרננדו פסואה)
 
הסערות האפריקניות הנוראות
 
הסימן העז ביותר לאותה תקופה אפריקנית, הן הסערות הנוראות, סערות שעוצמתן עולה לאין שיעור על עוצמת הסערות באירופה. כשפסואה היה עדיין ילד, היה משעין את ראשו על שמשות חלונות חדרו כדי להתבונן "בברק חלוש, בקולו של הגשם, ברעד הרעמים" על הר בלאף. אחותו טקה זוכרת: "כשהיה קטן למדי הוא ראה ברק שביקע עץ. החל באותו יום הוא היה נתקף פאניקה כל אימת שסופת רעמים הייתה פורצת. הוא אף היה חש שהסופה קרבה והולכת ואז נכנס למיטה, מתכסה כולו ומניח את הכר על ראשו. הוא היה נכנס למקום החשוך ביותר. כאילו היה זה תא קטן. כשבגר, המשיך לחוש את אותה האימה". אותם "גשמים ברחוב שקם לתחייה מן התהום" מתגלים בו "כתחושה רעה מהכול", כזו שמפזרת "אי־שקט אפל בכל הנוף". "אילו מתי, לאחר מחר, סערת הברקים של מחרתיים תהיה אחרת מזאת שהייתה אילולא מתי. אם לא הייתי בעולם, העולם היה אחר - הייתי אני חסר ממנו - וסופת הרעמים הייתה מכה בעולם אחר ולא הייתה אותה סופת רעמים". וכך הוא משחזר, בפחד המתמיד הזה, את הקדוש אנטוניו שנתן השראה לשמו.
 
בֶּאֱמֶת
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי עָצוּב אוֹ לֹא.
וְהַגֶּשֶׁם יוֹרֵד לְאִטּוֹ
(כִּי וֶרְלֵן מַסְכִּים)
בְּתוֹךְ לִבִּי.
(ללא כותרת, פרננדו פסואה, 1935)
 
חברו, אַלְמָדָה נֶגְרֵיירוֹש, מספר מקרה שקרה ב"מַרְטִינְיוֹ דָה אַרְקָדָה": "לפתע פתאום פורצת סופת רעמים וסערה ראויה לציון. גשם ועוד גשם רועש, רוח, ברקים, רעמים, והדבר אינו פוסק. ניגשתי לדלת וצעקתי החוצה - יחי הברקים! יחי הרעמים! תחי הרוח! יחי הגשם! כשחזרתי לשולחן הוא לא היה שם. אבל מתחת לשולחן הייתה רגל. כולו היה שם. משכתי אותו, חיוור כמו מת שקוף. הרמתי אותו, והוא היה ללא ניע, כמעט מת". וכך לא רק במקרה ההוא. באחת הפעמים הוא מופתע, בעבודה, ב"לילה נורא ומלא אמת". התיאור מדויק: "הכול מחשיך... אני נופל בתהום עשויה זמן... הכול נסחף לפינת הגג שנותר מאחוריי, ועל הנייר שאני כותב בו, בינו ובין העט הכותב, מוטלת גופתו של המלך חֶ'אוֹפְּס המביט בי בעיניים פקוחות לרווחה". הוא מביע את הפחד הזה באורח מפורש בשיר (ללא כותרת) מ־1 בדצמבר 1914, שבו הוא אומר ש"רעש של הגשם מושך את ייסוריי חסרי התוחלת". ב"ספר האי־נחת" יש עשרה קטעים העוסקים בגשמים ושלושה־עשר העוסקים בסופות. במכתב לגשפר סימואש  (1 בדצמבר 1931) הוא מודה: "רק חיסרון הכיס (באותו רגע), או מזג אוויר סוער (ככל שהוא יימשך) יכולים לדכא אותי". במכתב אחר, הפעם למריו בֵּיירָאוֹ  (1 בפברואר 1913) כתוב: "לא מזמן השמים איימו בגשם. לא היו רעמים, אבל הם היו קרובים והחל לרדת גשם - אותן טיפות (גדולות), חמות ומרווחית. טסתי הביתה בהליכה הקרובה ביותר לריצה שיכולתי לגייס, תוך עינוי מנטלי שאתה מתאר לעצמך, נסער ביותר, כולי מועק. ובמצב־הרוח הזה אני מוצא את עצמי בעודי מחבר סונט." הסונט הזה, שפורסם זמן ניכר לאחר מכן, בגיליון מספר 9 של כתב־העת Ressurreição" " (ב־1 בפברואר 1920) מתחיל כך:
 
קַח אוֹתִי, הוֹ לַיְלָה נִצְחִי, בֵּין זְרוֹעוֹתֶיךָ
וּקְרָא לִי בִּנְךָ.
אֲנִי מֶלֶךְ
שֶׁעָזַב מֵרְצוֹנוֹ
אֶת כֶּתֶר הַחֲלוֹמוֹת וְהָעֲיֵפֻיּוֹת שֶׁלִּי.
("ויתור על מלוכה", פרננדו פסואה)
 
שלום, אפריקה
 
ביצירה של פסואה אין התייחסויות בולטות לתקופה האפריקנית הזאת. אולי כיוון שבעומק לבו הוא מעולם לא יצא מליסבון. נהר הטז'ו שם היה נהר האוּנְגֶנִי, שם שהוא לא הותיר כתוב על שום נייר. אך פיסת החיים הזאת, כפי שהוא חש כבר זמן רב קודם לכן, גם לא יכלה להימשך זמן רב. "אמחק את אפריקה מכתביי, מרגשותיי, מלבי. אפריקה והזיכרון הזה מעיקים עליי", כך הוא אומר במכתב ל"חברו הסודי" - כך הוא מוגדר, לבנו, הרברט ד. ג'נקינס. בקרב המומחים, רבים הם הניסיונות לתת הסברים מהסוג האינטימי, לאותה חזרה לפורטוגל. אני מסכם את הניסיונות הללו במילותיו של אנטוניו קוּאַדְרוֹש: "עבור פרננדו פסואה, ליסבון הייתה חיפוש האב, שבוטאה בהשלכה פסיכולוגית כחיפוש המולדת". אני סבור שהסיבות היו פשוטות בהרבה. הכול מורה על כך שאפריקה נועדה להיות הפוגה מבחינתו של פסואה, שכן היא הייתה שונה בתכלית מכל מה שהוא שאף לו. למשל, באפריקה הוא לעולם לא היה יכול למלא משרה ציבורית - משרות שבאותם ימים היו שמורות לאנגלים בלבד. וגם לא להיות מרצה באוניברסיטה, שכן חסרו לו לימודים גבוהים באנגליה, כפי שנדרש. בין הברירות המועטות, הטובה ביותר הייתה לפנות לתחום המסחר. תחום שהיה מחוץ למחשבות שלו. השפה השונה, הגיאוגרפיה הפרובינציאלית, המרחק ממרכזי התרבות הגדולים - בעיקר מצרפת ומאנגליה - הכול הצביע על כך שמקומו אחר ורחוק משם. החזרה הסופית לאירופה מתרחשת ב־20 באוגוסט 1905, לפי טקה "בליווי קצין על סיפון האונייה". הוא מפליג באותה ספינת קיטור גרמנית, "הרצוג", שבסוף החופשה של שנת 1901 החזירה אותו בגפו לדרבן. הסיפור חוזר על עצמו, כמי שנע על חוט ללא קצוות. "כמה זמן, פורטוגל, כמה זמן אנו חיים בנפרד", הוא אומר ומבכה, שכן שם נמצא "כל מה שאהבתי, כל מה שלא אהבתי - הכול באותם געגועים". הוא יחיה שם תודות לקצבה קטנה שאביו החורג מייעד לו וכן תודות להכנסות צנועות ביותר שהוא ירש ממשפחתה של אמו. במזוודה הוא לוקח בגדים מעטים וכן את צרור המכתבים שאביו כתב לדונה מריה בטֶלֵיירָש. "הנני אני עצמי שחיי כאן ושבתי לכאן - והנה שבתי לחזור". לתמיד. "הו ליסבון, ביתי".
 
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ שׁוּב - לִיסְבּוֹן וְטֶז'וֹ וְהַכֹּל -
עוֹבֵר־אֹרַח חֲסַר־תּוֹעֶלֶת שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי,
זָר כָּאן כְּמוֹ בְּכָל מָקוֹם,
מִקְרִי בַּחַיִּים כְּמוֹ בַּנֶּפֶשׁ,
רוּחַ־רְפָאִים תּוֹעָה בְּחַדְרֵי זִכְרוֹנוֹת,
לְרַעַשׁ הָעַכְבָּרִים וְהַקְּרָשִׁים הַחוֹרְקִים
בַּטִּירָה הָאֲרוּרָה שֶׁל הַהֶכְרֵחַ לִחְיוֹת...
 
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ שׁוּב,
צֵל הָעוֹבֵר מִבַּעַד לַצְּלָלִים וּמַבְהִיק
(אלוורו דה קמפוש "Lisbon Revisited 1926" ,*)
[*. ADC, ע'282-281..]
 
Hoc erat in votis
("זה מה שהיה ברצוני", הורטיוס)
 
החזרה לליסבון
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ שׁוּב,
עִיר יַלְדוּתִי הָאֲבוּדָה לְהַחְרִיד...
(אלוורו דה קמפוש* , " "Lisbon Revisited 1926)
[*. ADC, ע' 281.]
 
בעיות עם המשפחה
 
עם הפטור משירות צבאי, שום דבר אינו קושר אותו עוד לאפריקה. האב החורג מחליט להישאר סופית ביבשת הרחוקה, וב־1910 הוא כבר יתגורר בפרטוריה - היום טְשְוָואנֶה, הבירה המנהלית של דרום אפריקה. לנער, שמבחינת האב החורג הוא "סייח עיקש", יש שאיפות שונות בתכלית. וכך מתחילות הבעיות במשפחה. בעיות רבות. בטיוטה (ללא תאריך) של מכתב לאמו, מצב הדברים ברור מאוד: "אבא הוא אדם ישר, ואני מוקיר לו תודה רבה וגם מכבד ומעריך אותו, אבל בעניין הזה אין לו זכות דיבור וגם זכות לבוא בשערי המקדש. אני סולח לו על שהוא אינו מבין אותי. קשה לי לסלוח לו על כך שהוא אינו מבין שהוא אינו מבין אותי ועל כך שהוא מתערב בעניינים שבהם רצונו הטוב אינו מוביל ושבהם יושרו אינו מדריך. יש אזור שבו אנחנו יכולים להבין זה את זה. זהו שדה ההערכה ההדדית השוררת בינינו. מעבר לכך, כשהוא נכנס לתחום שהוא התחום שלי ומתחילות הדקירות הנשלחות אל נפשי, אין עוד כל אפשרות להסכמה וגם לא ליחסים נוחים. מצדי אדע לכבד את כל הדעות הקדומות... ואת אי־ההבנות הישרות של נפשו". בטקסט מאת ההטרונים אָנוֹן, הוא כמו משלים את הדברים: "רגשות החיבה המשפחתיים - מצד משפחתי כלפיי - עטו אופי קר ומראה כאוב". בתוך זמן קצר, אפילו בלי להרגיש זאת, הוא כבר החל לא להיות עוד הילד של אמא.
אי־ההבנות הן מעבר לאב החורג. גם יחסיו עם דונה מריה אינם עוד כפי שהיו, כפי שהדבר ניכר בטיוטת המכתב הבאה: "אמא אוהבת אותי, היא אינה מזדהה אתי. אין בינינו יחסים רעים. ככל שהיא לא סובלנית, אני איני כזה. אני מבין שאמא אינה מבינה, וגם שאי־ההבנה הזאת מרגיזה אותי ופוגעת בי, ושחוסר הטַקט המחריד שלה יכעיס אותי ויפגע בי עוד יותר, אני סובל מאוד מפרצי הכמעט־שנאה שהדבר הזה גורם. אני יודע היטב שאמא תשיב על כך בנימה אירונית יותר או פחות. אבל זה לא פוגע בי. מה שגורם לי לבחילה הוא הסם של העצות ואי־ההבנה ברצינות". הטקסט מסתיים כך: "מהיום ואילך, אני לבד, נטוש מבחינה אנושית ולבד, אבל משוריין מפני הדקירות מצד חוסר המודעות שלה ומפני חניתות החיבה שלה, חיבה שאינה מבינה. כשיתרחש האירוע הבא, אז אולי אמא תבין מדוע היא אינה מבינה אותי. אבל הדבר הזה, שיכול לקרב את נפשה לנפשי, לא יגרום לה להבין אותי ואני אשאר לבד לנצח." סֶלֶסְטֶה מַלְפִּיקֶה טוענת (בלי לציין מקור) שהמכתב הזה לא נשלח כיוון שהוא הסגיר מחשבות על התאבדות. על אף המקור הכתוב שלפנינו, ה"אירוע הקרוב" המדובר, היה קרוב לוודאי נסיעתו לליסבון. לאחר מכן, הוא כותב על פיסת נייר: "משפחה אינה קבוצה של קרובים. משפחה היא יותר ממה שמשוקע בדם ועליה להיות גם קרבה של מזג. אדם שיש בו גאונות, לא פעם אין לו משפחה. יש לו קרובים".
ברישום מ־25 ביולי 1907, דברי התלונה נמשכים: "אני עייף מלהזיל דמעות על עצמי. במשפחתי אין הבנה למצבי הנפשי - לא, אין כל הבנה. הוא צוחקים עליי, לועגים לי, לא מאמינים לי, אומרים שאני רוצה להיות אדם יוצא־דופן. הם אינם מסוגלים להבין שבין להיות אתה עצמך ולרצות להיות יוצא־דופן, כל ההבדל הוא התפתחותה של המודעות לרצון הזה. אין לי איש שאוכל לסמוך עליו. משפחתי אינו מבינה. משפחתי אינה מבינה דבר. אדם יכול לסבול באותה המידה אם הוא עטוי משי ואם הוא עטוף בשק או בשמיכה קרועה. מספיק". אין ודאות באשר למי החליט על חזרתו לפורטוגל. אמו וגם אביו החורג עצמו כבר הרגישו שזאת דרך הגיונית. אבל המעשה המכריע היה בוודאי שלו, כיוון שזה זמן רב הוא רצה ללכת בדרכים אחרות. מעט לאחר מכן (12 בנובמבר 1907) הוא כותב שיר באנגלית, ומציין בשוליים "AG"  (ככל הנראה מייעד את השיר לכרך שהוא התכוון לקרוא לו Agony), וכך הוא פותח את לבו:
 
בַּמִּשְׁפָּחָה, בְּחַיִּים בְּיַחַד בְּקַלּוּת
בַּשְּׂמָחוֹת הַבָּנָלִיּוֹת שֶׁל מַהֲלַךְ הַחַיִּים
הָיִיתִי מְאֻשָּׁר אִלּוּ לֹא הָיוּ לִי עוֹד
הַחַיִּים הַבָּנָלִיִּים שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַבָּנָלִיִּים.
(…)
אֲנִי, הַמֻּדָּר נִצְחִית
מִן הַיְּחָסִים הַחֶבְרָתִיִּים וּמִן הַהֲנָאָה.
(…)
אוֹי לִי! וְאֵין אִישׁ שֶׁיָּבִין
אֶת הָרָצוֹן הַזֶּה שֶׁמֵּעֵבֶר לְכָל הַדְּבָרִים.
("In the street", אלכסנדר סרץ', באנגלית)
 
חומרי קריאה מועדפים
 
ההחלטה להתגורר בליסבון, עיר הרבה יותר גדולה מדרבן, נובעת גם מאהבתו לקריאה ולכתיבה. משלב מוקדם יותר, ועוד יותר עם חלוף הזמן. בגיל שלוש הוא אוסף את האותיות שהוא רואה בעיתונים ובספרים. בגיל ארבע הוא כבר כותב משפטים שלמים. בהשפעת אמו הוא מתוודע ל"ספרים שישנים אתי, למראשותיי", בעיקר "רומני מסתורין רבים ורומנים על אודות הרפתקאות נוראות". "יותר מכול, אני מעדיף לחזור ולקרוא ספרים בנאליים, ספרים שאינו עוזבים אותי לעולם": "הרטוריקה" של האב (אנטוניו קַרְדוֹזוֹ בּוֹרְזֶ'ס דֶה) פִיגֵיירֶדוֹ; "הרהורים על אודות השפה הפורטוגלית", מאת האב (פרנסישקו ז'וזה) פְרֵיירֶה; "גן־העדן האבוד" מאת ג'ון מילטון, יצירה נעלה מאין כמוה "בשם מעלתם הקוהרנטית של הערכים שבה", "שיר קר ואדיר", ש"מכניע את הדמיון"; "מסעות גוליבר" מאת ג'ונתן סוויפט, "מהתלה של דייקנות החקוקה בספר אירוני או פנטזיה שנועדה לגרום עליזות ליצורים נעלים"; ו"הרפתקאות מר פיקוויק" מאת צ'רלס דיקנס, "שאני קורא שוב ושוב גם היום, כאילו כל מה שאני עושה הוא להיזכר" וש"תמיד נמצא לצדי". "משוררים וכותבי פרוזה אחדים ישרדו, לא בשל ערכם המוחלט, אלא בשל היחסיות המוחלטת. הדבר יגרום לכך שהיצירה של דיקנס תמשיך להיות חיה ומתוקה". מאוחר יותר הוא אפילו יתכנן להוציא לאור את הספר במסגרת החברה שלו, "אִיבִּיס".
לדמות הראשית הוא יתייחס ללא הרף, כל חייו. "מר פִּיקְוִויק משתייך לדמויות המקודשות של תולדות העולם. אנא מכם, אל תטענו שהוא לא היה קיים מעולם". הוא מצר על כך שיש "יצורים שסובלים באמת כיוון שהם לא יכלו לחיות בחיים הממשיים כמו מר פיקוויק", והוא אומר ש"אם מיסטיקן יכול לטעון להיכרות אישית ולראייה בהירה של ישו המשיח, הרי שבן־אנוש יכול לטעון שיש לו היכרות אישית ולראייה בהירה של מר פיקוויק", על אף שהוא מודה ש"העובדה שקראתי את Pickwick Papers היא אחת הטרגדיות הגדולות של חיי". ולמרות זאת, על המדף לא נותר לו ולו עותק אחד של הספר. אולי כיוון שכפי שהוא עושה עם רומני בלשים רבים, הוא מכר את העותק שהיה לו.* או שהעותק פשוט התפרק מרוב שעלעל בו.
[*. מוזר שפסואה נהג למכור ספרים שניתנו לו עם הקדשת המחבר, ולפני המכירה נהג לתלוש את העמוד הראשון עם ההקדשה. על אף שחברו ז'ואקים פלייארש עמד על כך שעם ההקדשות אספנים ישלמו לו מחיר כפול, פסואה התמיד במנהגו.]
אָלֶשַנְדְרִינוֹ אֶאוּזֶבְיוֹ סֶוֶורִינוֹ טוען שעלה בידו לאתר בדרבן, בחנות לספרים באנגלית, עותק מהוה למדי שחלק מהדפים שלו היו תלושים. אין לדעת האם מדובר בעותק שלו - שהושאר שם על־ידי המשפחה, כשהוא חזר לפורטוגל. עוד בצעירותו, הוא קורא ספר ביום עד כדי כך שב־6 באוגוסט 1903 הוא כותב ביומנו שבאותו יום הוא לא קרא שום ספר כיוון שהוא "עסוק מדי בחשיבה". ב"יומן חומרי הקריאה" שלו באותה שנה (1903), רשימת המחברים כבר גדולה מאוד:
 
אפריל, מאי - ז'ול ורן, גֶרָה ז'וּנְקֵיירוֹ, ביירון, הרולד, קיטס, פוֹרְזָ'אז דֶה סַמְפָּאיוֹ, לומברוזו, צ'סטרטון.
יוני - ביירון, אֶסְפְּרוֹנְסֶדָה, פַרְנֵיי, הדסון, קיטס, לנג, מולייר, פִּיגוֹ לֶבְּרָאן, שלי, סילבה פָּסוֹס, תומס צ'יילד, טולסטוי, וולטר, ובר.
אוגוסט - שופנהאוור, אפלטון, שייקספיר, פוּיֶיה.
נובמבר - המון, זנון, פַאנְק בְּרֶנְטָנוֹ, אריסטו, רמבו.
 
מאוחר יותר, קדחת הקריאה הזאת גוברת. ברישום מחודש מאי 1906 כתוב "אקרא שני ספרים ביום, ספר שירה או ספרות אחד, וספר אחר בתחומי המדע או הפילוסופיה". ברישומים נוספים ביומנו, מופיעים בין השאר קמפואמור, לינדהולם, זנון ושוב "אחי ויליאם שייקספיר, אדם בעל מעמד מסוים בפני האלים", כפי שהוא אומר במכתב לגשפר סימואש (מ־1 בנובמבר 1931). פסואה שואב ממנו השראה כל העת. דמותו של העפרוני, למשל, היקרה כל־כך לשייקספיר, נוכחת ברבים משיריו. כמו למשל בשיר In articulo mortis:  "אולי לא הזמיר הוא השר... נחכה עוד מעט, אולי זה העפרוני". או ב־"The mad fiddler": במקום שבו "העפרוני פוגש את הוויר", כשהוא כמעט משחזר את סצנה 5  (הגן של קפולטו) ב"רומיאו ויוליה", שם אותו עפרוני הוא "בשורת השחר". לחברו קוֹרְטֶש־רוֹדְרִיגֶש הוא מוסיף "השפעות אחרות". למשל, טניסון - המשורר ש"מעמיד את כל הפגאניות בשורה אחת, ידיעת עצמך, חרד קודש מעצמך, שליטה בעצמך, המכיל את כל לוח השנה האינטלקטואלי של הסגפנות." הרשימה נמשכת: אנטוניו קוריאה דה אוליביירה, אנטוניו נוֹבְּרֶה, בודלר, גארט, דודו אנריקה רוזה, ז'וזה דורו, מוריס רוֹיִינָה, פּוֹ, וורדסוורת', הסימבוליסטים הצרפתים וגתה - האירופי שהוא מעריך יותר מכול, אחרי שייקספיר ומילטון. וגם אַנְטֶרוֹ דֶה קֶנְטָאל, "משורר שלם, מאלו המדברים גבוהה, לכל אירופה, לתרבות בכללותה"; מי שלכבודו הוא כותב את השיר (ב־26 ביולי 1914) "À la manière de Camilo Pessanha"; וז'יד, על אף שהוא אומר עליו "מעולם לא יכולתי לקרוא את ז'יד". בהערה משנת 1914 הוא משלים את רשימת ההעדפות הזאת ומציין "שרידים של השפעות של תת־משוררים פורטוגליים שקראתי בילדות" וכן "השפעות קלות של האסכולה של פופ ושל הפרוזה של קרלייר".
באורח מוזר, מחברים אחדים שמשפיעים עליו, אינם מופיעים ברשימה. כמו למשל אוסקר וויילד, שעליו הוא אומר: "האיש הזה, עם זאת שהיה ספוג בספרות, הקדיש עצמו לתרבות השיחה ולכל הפעילויות המורכבות וחסרות התוחלת שעצם החיים בחברת בני־אדם כרוכים בהם"; והוא אומר על וויילד ש"הוא כבר כתב על אודות הנקודה הזאת, והותיר, כרגיל, את כל מה שיש לומר על העניין"; או "הוא משתמש במלודיה טהורה של המילים, הוא מרושל ופרימיטיבי באורח שאין שני לו"; או כעין סיכום: "וויילד לא היה אמן". חמישה מספריו של וויילד מצויים על המדף של פסואה, כולל הספרים שמרשימים אותו ביותר; "תמונתו של דוריאן גריי", הרומן היחיד של וויילד; ו־"De profundis" - מכתב ארוך שכתב בכלא רדינג למאהב שלו, לורד אלפרד דגלאס (בּוֹזִי). קיימים חמישים כתבי־יד של פסואה הכוללים התייחסויות ישירות לוויילד. ב־Passagem das horas, פרדי שלו אפילו מזכיר את חיוורון פניו של בוזי של וויילד, כפי שמעירה על כך מריאנה דה קסטרו. סוזט מסדו, כפי שמזכיר זאת ריצ'רד זנית, עומדת על כך שזה אף בלתי־אפשרי שהוא לא סבל מנוכחותו העזה של וויילד, הניכרת בעליל במשפטים מסוימים של הסופר האנגלי: "אמירת שקר ושירה הן אותה האמנות", או "האנשים הממשיים היחידים הם אלו שלא היו מעולם" (ב"דקדנס של השקר"); "באמנות אין דבר כזה אמת אוניברסלית", או "אמת, באמנות, היא דבר שגם הפכיו נכונים" (ב"האמת של המסכות"); והוא אף מודה בכך ש"אוטופסיכוגרפיה" או "Isto" הם מעין תרגומים של וויילד. פסואה עורך את ההורוסקופ של האירי (בשנת 1917) ומשווה בינו ובין ההורוסקופ שלו עצמו; וברנרדו סוֹאָרֶש, ב"ספר האי־נחת" אומר "מהפה מת הדג ומת גם אוסקר וויילד" באותו  30 בנובמבר, שבו ימות פרננדו פסואה, שלושים וחמש שנה לאחר מכן.
אך שום השמטה מן הרשימה אינה קשה להבנה כמו ההשמטה של מי שפסואה כתב לו "אני מברך אותך, וולט, אחי ביקום", ב"ברכה לוולט וויטמן" - שיר שנכתב במכונה, עם כותרת בעיפרון, שמתחיל בתאריך שלו־עצמו: "פורטוגל, האחד־עשר ביוני אלף תשע־מאות וחמש־עשרה, ה־לה, אה, אה, אה, אה!" פסואה אף אומר שאַלְוָורוֹ דֶה קַמְפּוֹש כותב "כמו וולט וויטמן, עם משורר יווני בתוכו". נזכור שוולט וויטמן כתב ספר שירה אחד בלבד בחייו, "Leaves of Grass". עם כל מהדורה חדשה של הספר הוא שינה את הטקסט, הוסיף והשמיט שירים. המהדורה הראשונה (משנת 1855), הכוללת תשעים ואחד עמודים, כוללת שנים־עשר שירים; השנייה, שלושים ושניים שירים, ובהם השיר המפורסם "Salut au monde", שבתחילה מופיעה עם הכותרתPoem of salutation";" המהדורה השלישית כוללת מאה ושלושים והתשיעית והאחרונה כוללת 293 - מעבר ל"מהדורה על ערש דווי" משנת 1892, שהיא הדפסה לאחר מות המשורר, בשינויים קלים. בידי פסואה היו שני עותקים של הספר הזה; עותק אחד משנת 1895, עם כריכה אדמדמה שהוא קשקש עליה; ומהדורה אחרת משנת 1909, שנמצאת היום ב"בית פרננדו פסואה" (בין שמונה־עשר הספרים החתומים על־ידי ההטרונים אלכנסדר סרץ') עם שורות מסומנות בעיפרון שחור רגיל או בעיפרון שעווה סגלגל. בגיל שתים־עשרה, וויטמן, נער חסר מנוחה, עוזב את בית־הספר כדי להיות נגר ועיתונאי. כשפסואה נולד, וויטמן כבר קרוב לקץ ימיו (הוא ימות ארבע שנים לאחר מכן) והוא בסך הכול איש זקן בעל זקן לבן, מוכה שיתוק מאז מלאו לו חמישים ושתיים שנה. הוא כותב כמי שעורך את החשבון המר של חייו: "אני כעת, ממתין לעצור רק עם המוות", או כשהוא מדבר על יצירתו "את ערכו של הדבר יקבע הזמן". ב־"To foreign lands" אפשר לקרוא מילים שכמו הופנו לפסואה: "אני שולח לך את שיריי כדי שתראה בהם את מה שחסר לך". לפי המבקר הרולד בלום, "פסואה הוא וויטמן שנולד מחדש".
מאוחר יותר, פסואה אינו מוקסם עוד מהמחברים שכה השפיעו עליו. במכתב לעיתונאי בּוֹאָוִוידָה פורטוגל (ללא תאריך, משנת 1912), הוא מודה ש"הגבהים העליונים של השירה מצויים ב'איליאדה' ואצל שייקספיר, ומייד מתחת לכך אצל המחזאים היווניים ואצל אנשי האפיקה הנעלים ביותר של הרנסנס, דנטה ומילטון" - אם כי על האחרון הוא יאמר מאוחר יותר שאין לו כישרון של גאון. הוא יכונה אז בסך הכול "פועל טוב" גם אם הוא ייחשב "גדול מקמואש". בסוף שנת 1931 הוא מודה: "אני נדהם היום - נדהם באימה - ממה שהערצתי - במלוא הכנות והשכל הטוב - עד גיל שלושים , בעבר (דאז) ובהווה של הספרות הבינלאומית"; לבסוף הוא מגלה "שהקריאה היא צורה כנועה של חלימה". לכן "נטשתי את הרגל הקריאה"; ו"אם עליי לחלום, מדוע שלא אחלום את חלומותיי שלי?" ואז הוא חולם, הרבה, "יותר מנפוליאון", עד ש"נמאס לי מלחלום" והוא מבין שלא נותר לו עוד זמן.
 
בֵּין הַשֵּׁנָה וְהַחֲלוֹם,
בֵּינִי וּבֵין מַה שֶּׁיֵּשׁ בִּי
שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֲנִי מַנִּיחַ בַּאֲשֶׁר לִי,
זוֹרֵם נָהָר לְלֹא סוֹף.
(…)
וּמִי שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמִי וּמֵת
אֵינוֹ קוֹשֵׁר אוֹתִי לְעַצְמִי
הוּא יָשֵׁן בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַנָּהָר זוֹרֵם -
אוֹתוֹ נָהָר לְלֹא סוֹף.
(ללא כותרת, 11 בספטמבר 1933, פרננדו פסואה)
 
משורר שמבשרים עליו
 
עוד כשהיה באפריקה ונוכח איכותם המובהקת של שיריו, כבר ברור שייעודו הוא להיות סופר. הנה שתי דוגמאות של שירה, שירים שלא פורסמו בשעתו. אחד חושף את הכאב הכרוך בהימצאות באותה ארץ רחוקה. השיר נכתב במקור באנגלית כשפסואה היה בסך הכול בן שתים־עשרה.
 
בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶחְיֶה בּוֹ
גַּן שֶׁל אַרְמוֹן עוֹטֵף בַּעֲנָפָיו
יֹפִי כָּזֶה שֶׁמֵּעִיק עַל הַחֲלוֹם
שָׁם, מְכַסֶּה חוֹמוֹת עַתִּיקוֹת מִזִּכָּרוֹן
פְּרָחִים עֲנָקִיִּים, טֶרֶם זְמַנָּם,
מַזְכִּירִים בִּפְנֵי אֱלֹהִים, אֶת חַיַּי הָאֲבוּדִים
 
שָׁם הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים, אֲנִי וְהַיֶּלֶד
כֵּיוָן שֶׁהָיוּ לָנוּ צְלָלִים טְרִיִּים
כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ בְּתוֹכָם מֻגְלִים בִּמְתִיקוּת.
 
לָקְחוּ מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹתָם דְּבָרִים אֲמִתִּיִּים
שְׂדוֹתַי הָאֲבוּדִים!
יַלְדוּתִי שֶׁבְּטֶרֶם הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם!
(Anamnesis"* ", פרננדו פסואה)
[*. מתייחס לגישה של אפלטון, לפיה כל ידיעה היא זיכרון של מצבי עבר.]
 
שיר אחר, מוקדש "לאמי", שפסואה כתב בפורטוגלית כשהיה בן שלוש־עשרה:
 
אָוֶה־מַרִיָּה, כֹּה טְהוֹרָה
בְּתוּלָה לְלֹא דֹּפִי.
שִׁמְעִי אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁעוֹלָה
מֵחָזִי מִתּוֹךְ מְרֵרָה.
 
אַתְּ, רַבַּת הַחֶסֶד
הַקְשִׁיבִי לִתְפִלָּתִי
הוֹבִילִי אוֹתִי בְּיָדַי
בְּחַיַּי הַחוֹלְפִים הַלָּלוּ.
 
הוֹ, אֲדוֹנִי, שֶׁהוּא בְּנֵךְ,
שֶׁיְּהִי תָּמִיד אִתָּנוּ,
כְּפִי שֶׁאִתָּנוּ נִמְצָא
בּוֹהֲקוֹ, לָנֶצַח.
 
בְּרוּכָה תִּהְיִי, מַרִיָּה
בִּנְשׁוֹת הָאֲדָמָה
וְנִשְׁמָתֵךְ מַסְגִּירָה
דְּמוּת מְתוּקָה שֶׁל שִׂמְחָה.
 
בּוֹהֶקֶת מִן הָאוֹר
וּבְרוּכָה, הִיא אֵם קְדוֹשָׁה,
הוּא הַפְּרִי שֶׁמַּעֲנִיקָה
בִּטְנֵךְ, הוּא יֵשׁוּעַ!
 
מְהֻלֶּלֶת מַרִיָּה הַקְּדוֹשָׁה
אַתְּ, שֶׁאַתְּ אִמּוֹ שֶׁל הָאֵל
וְהַשּׁוֹכֶנֶת שָׁם בַּשָּׁמַיִם,
הִתְפַּלַּלְתִּי עֲבוּרֵנוּ בְּכָל יוֹם.
 
בַּקְּשִׁי עָלֵינוּ, הַחוֹטְאִים,
בְּנֵי בְּנֵךְ, יֵשׁוּעַ,
שֶׁמֵּת עֲבוּרֵנוּ עַל הַצְּלָב
וְסָבַל כְּאֵב כֹּה רַב.
 
בַּקְּשִׁי, כָּעֵת, הוֹ אֵם אֲהוּבָה
(וּכְשֶׁיִּרְצֶה הַגּוֹרָל)
בִּשְׁעַת מוֹתֵנוּ
כְּשֶׁיִּמָּלְטוּ מֵאִתָּנוּ הַחַיִּים.
 
אָוֶה־מַרִיָּה, כֹּה טְהוֹרָה
בְּתוּלָה לְלֹא דֹּפִי.
שִׁמְעִי אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁעוֹלָה
מֵחָזִי מִתּוֹךְ מְרֵרָה.
("אווה־מריה", פרננדו פסואה)
 
משורר כוכב
 
השיר הרציני הראשון שלו, למרות הקליגרפיה הבית־ספרית המוקפדת של המקור (12 במאי 1901) הוא השיר "Separated from thee, trasure of my heart", שנכלל לאחר מכן ב־English Poems שלו. לפי ג'נינגס, השיר נכתב בהשפעת שיר ש־Shelzeny כתב בגיל שמונה־עשרה , "To the queen of my heart". אך הרישום הראשון של פרסום פרי עטו, כמשורר, הוא ב־"O Imparcial" מליסבון,  מ־18 ביולי 1902 - עיתון שהתהדר בכותרת "מגן האינטרסים הכלכליים והמוסריים של האומה", ושבראשו עמד פוליטיקאי, הפרופסור קַרְנֵיירוֹ דֶה מוֹאוּרָה, מתומכי ההתחדשות הלאומית. ואלו עיקרי הדברים המובאים בעיתון:
 
משורר בן ארבע־עשרה
 
אנו מציגים היום בפני קוראינו את מר פרננדו א. פסואה נוגיירה, ילד נחמד וחסר־מנוחה בן ארבע־עשרה, נער ערני ופיקח. הוא בנו של סֶאָבְּרָה פסואה המנוח. המשורר הצעיר הוא מחברם של החרוזים שאנו מפרסמים להלן, ואשר יש בהם משום הבטה גדולה מצדו של המשורר מלא התקווה, שכך מגיב בשירתו למרובע של אאוּגוּסְטוֹ וִיסֶנְטֶה:*
[*. מאוחר יותר הסתבר שהמרובע הוא למעשה של אאוגוסטו אחר, אאוגוסטו ז'יל (1929-1873) - המנהל הכללי של המחלקה לאמנויות במשרד החינוך. הוא עתיד להיות אחד מחבריו הקבועים של פסואה בבתי־הקפה של ליסבון.]
 
קודם מובא הפזמון החוזר:
עינייך, חרוזים כהים,
הן שתי אווה־מריה
במחרוזת של מררה
שאני מתפלל מדי יום
 
ולאחר מכן מובאת תגובתו של פסואה, שבו כל שורה במרובע של ז'יל היא השורה החותמת כל אחד מארבעת בתי השיר:
 
כְּשֶׁהַכְּאֵב מְמָרֵר אוֹתִי
כְּשֶׁאֲנִי חָשׁ צַעַר קָשֶׁה,
לְנַחֵם אוֹתִי יְכוֹלוֹת רַק
עֵינַיִךְ, חֲרוּזִים כֵּהִים.
 
מֵהֶן נוֹבְטוֹת רַק אֲהָבוֹת
אֵין צְלָלִים אוֹ אִירוֹנְיוֹת:
הָעֵינַיִם הַמְּפַתּוֹת הַלָּלוּ
הֵן שְׁתֵּי אָוֶה־מַרִיָּה.
 
אַךְ אִם הַזַּעַם מַעֲכִיר אוֹתָן
עִנּוּי גּוֹרֵם לִי סֵבֶל
וַאֲנִי מִתְפַּלֵּל אֶת כָּל חֲרוּזֶיהָ
בְּמַחְרֹזֶת שֶׁל מְרֵרָה.
 
אוֹ אִם מֵעִיק עֲלֵיהֶן הַצַּעַר
אֲנִי מְבַקֵּשׁ עֲבוּרֵךְ שְׂמָחוֹת
בִּתְפִלָּה שֶׁל דְּבֵקוּת
שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל מִדֵּי יוֹם!
(ללא כותרת, 31 במרץ 1902, פרננדו פסואה)
 
בית־הספר Arco de Jesus
 
זמן קצר לאחר שובו, ב־2 באוקטובר 1905, הוא מתחיל ללמוד במסלול הלימודים הגבוה למדעי הרוח בבית־הספר Arco de Jesus - שהוקם על־ידי דום פדרו החמישי בשנת 1858, באזור הקהילה הכנסייתית של כנסיית סֶה. "שמו של בית־הספר ניתן לו בגלל הקשר המצוי בו עדיין. הבניין הזה היה פעם מקום מושבו של מנזר ישוע". באותם ימים היו במקום ארבעה מסלולי לימוד: המסלול הכללי, המסלול לספרנות, המסלול להכנה לקריירה בהוראה ומסלול ההכנה לקריירה דיפלומטית. היות שהוא מחשיב את עצמו "משורר שחש משיכה לפילוסופיה ולא פילוסוף עם יכולות פואטיות", הוא נרשם כתלמיד מן המניין בתשלום במסלול האחרון - העלות היא 6,000 רֶייש בתחילת שנת הלימודים ועוד 6,000 רייש בסופה. יש ארבעה תלמידים מן המניין, ועוד עשרים ושניים הרשומים כתלמידים חופשיים. המסלול כולל חמישה מקצועות לימוד: צרפתית, פילוסופיה רומאנית, גיאוגרפיה, אנגלית והיסטוריה עולמית. לפי הרישומים שנותרו, אפשר לראות שפסואה הולך גם כתלמיד חופשי לשיעורים בגיאוגרפיה, בשפה ובספרות צרפתית ובשפה ובספרות אנגלית וגרמנית. הוא גם חושב ללמוד יוונית ופילוסופיה, אך שני המקצועות הללו מחייבים הרשמה. ביישנותו, העובדה שאין לו חברות ממין נקבה, המחסור שלו בלבוש הולם, החינוך האנגלי, מבדילים בינו ובין שאר התלמידים בכיתה. בעניין הזה הוא מתבטא באורח ברור: "אין לי כאן כל תקווה לקשור ידידות; אדאג להסתלק מכאן מהר ככל האפשר". החברים הקרובים היחידים שלו מאותם ימים הם עמיתיו ללימודים ארמנדו טֵיישֵיירָה רִיבֵּיירוֹ, שהתחנך בפרטוריה, ובֶּאַטְרִיס אוֹסוֹרְיוֹ דֶה אַלְבּוּקֶרְקַה, שהקפידה לכנות את פסואה mon cher mage rouge  ("המכשף האדום היקר שלי"). השלושה, הלומדים יחד באותו מסלול, משוחחים ביניהם תמיד באנגלית. מאוחר יותר, כששני חבריו נישאים, פסואה משמש סנדק לבתם סִיגְנָה.
בניגוד למה שנהוג לחשוב בדרך כלל, הוא אינו מחמיץ את השנה בגלל היעדרויות (כמו שליש מתלמידי המסלול), אלא כיוון שהוא חלה בין מאי לאוגוסט 1906, הוא אינו ניגש לבחינות ביולי. הוא עדיין מנסה להיבחן בספטמבר, אבל בקשתו נדחית, ב־6 באוקטובר, "כיוון שלא התקיימו הדרישות החוקיות באשר לתקופת ההסדר... תעודה ואישור מחלה בזמן המתאים", כך לפי הנהלת הפקולטה. סופו שהוא נרשם מחדש, כמי שחוזר על השנה, "בשנה הראשונה של המסלול הדיפלומטי וכן קורס בפילוסופיה". הוא לא עתיד להשלים את הקורס. בגלל מזגו - שעליו הוא מודה במילים של ההטרונים Jean-Seul de Méluret, "הייתי בן שבע־עשרה, ואנרכיסט" - או אולי, וזה סביר יותר, כיוון שאילו היה נעשה דיפלומט היה מוצא את עצמו משרת בממשלה שמצויה בשלבי גסיסה אחרונים, ואיש אינו מצדד בה עוד. בעיקר צעירים המונעים מכוח חלומות דמוקרטיים, כמוהו, שסברו ש"יש בפורטוגל, לפחות, תקווה, התקווה הטמונה במפלגה הרפובליקנית". זמן קצר לאחר מכן, ב"Carta Aberta" הוא מתייצב נגד המלוכה, שלדבריו "הוכתרה על־ידי חצר צדקנית ומושחתת, צדקנית עד בחילה ומושחתת באורח מבחיל", ש"מתבוססת בבוץ מכל סוג ומושכת אליה את כל מיני הריקבון".
טיוטה של מכתב המיועד לאמו, מגלה שהוא רואה את עצמו "בעל מוטיבציה נמוכה למסלול הלימודים". אף על פי כן, באותה תקופת לימודים חדשה שמתחילה, הוא נעדר פחות מהלימודים - הוכחה לכך שבריאותו בוודאי השתפרה. אבל אין בו עוד עניין להכשיר את עצמו. בדברים שהוא רושם ב־1907, בהתייחס ללימודים, הוא אומר שהיה זה "dull and stupid day" - ובנוסף לכך הוא רושם בשולי הטקסט, בפורטוגלית, מלים כגון "מעצבן" ו"משעמם".
 
המדינה חווה ימים קשים. היא מחולקת בין תומכי המלוכה מסיעות שונות ובין ההתקוממות המגולמת באידיאלים הרפובליקניים. באוגוסט של שנת 1906, ז'ואאו פרנקו, ראש מפלגת ההתחדשות והאיש החזק בממשלה, סוגר את אוניברסיטת קואימברה מכוח צו. תגובת הסטודנטים תבוא רק בחודש אפריל, בדמות שביתה שבתחילה תהיה מחאה על פסילתו של הדוקטורנט ז'וזה אֶאוּזֶ'נְיוֹ פֶרֵיירָה, ולאחר מכן תתפשט ותצא נגד המלוכה עצמה. תנועת הסטודנטים, שפעמה בה רוח רפובליקנית עזה, התפשטה במוסדות ההשכלה הגבוהה האחרים בפורטו ובליסבון. לפי האגדה, פסואה היה אחד האחראים לשביתה. מבחינת אחיו למחצה ז'ואאו מריה, "הוא היה אחד האנשים שגרמו לשביתה. אבל אני מניח שלא הרחיקו אותו מהלימודים". אין לכך כל זכר בפקולטה. ההשערה מאוד לא סבירה. מזגו אינו מתאפיין בתעוזה שכזאת. השיעורים מופסקים ב־15 בחודש אפריל באותה שנה, בהוראת מיניסטריון המלוכה, ובית הנבחרים מפוזר ב־8 במאי, גם זאת מכוח צו. המשפחה, ששוב נמצאת בחופשה בליסבון, שבה לדרבן בלעדיו. זאת עתידה להיות הפעם האחרונה שכולם יהיו ביחד. עם תום השביתה, ב־1 ביוני, המבחנים נדחים מחודש יולי (המועד שבו היו אמורים להיערך) לחודש ספטמבר. ב־6 בספטמבר הולכת לעולמה סבתא דיוניסיה. פסואה כבר אינו באולם ההרצאות, שכן בינתיים הוא כבר החליט לעזוב את הלימודים. בהערה שנותרה על דף כתוב "C.S.L and end thereof" ("המסלול הגבוה למדעי הרוח וסופו").
 
מאוחר יותר (בשנת 1908), מתוך מורת רוח עזה כלפי המשטר הסמכותי ששרר בפורטוגל, הוא יוצר את "מסדר הגפרור הכבוי (של אומץ הלב, הנאמנות ומעלתה של החמורות)", שהעיטור שלו הוא "גולגולת של חמור, עשויה ברונזה, ובפיה גפרור כבוי", "והיא תשמש כדי לכבד כראוי את מטפחי החמורות הלאומית". ולא רק החמורות הלאומית, "שכן לחמורות אין מולדת". הוא מבהיר שהמועמדים לקבל את העיטור יוכלו להציג את מועמדותם על "נייר עטיפה פשוט", כש"דיפלומת החמורות" הראשונה ניתנה לדום מנואל השני ("הפטריוט") - שאם הירצחו של אביו דום קרלוש, סופו שמכריזים עליו מלך. פסואה גם מתכנן "טרקטט* מהפכני", "למען הרפובליקה", ובהקדמה לטקסט הוא מצדיק את הרצח. הסיבות לעזיבת הלימודים אינן ברורות כל צורכן: "נראה שהוא לא הסכים עם האופן שבו האוניברסיטה נוהלה והחליט לעזוב", חושב ז'ואאו מריה. או שלא משך אותו להיות דיפלומט באותה מונרכיה שוקעת. לדעתי, מותה של סבתו תרם גם הוא להחלטה. פסואה יודע שהוא היורש היחיד שלה ולכן נכסיה עומדים לרשותו כדי לאפשר לו לשרוד, בלי שיהיה עליו להכשיר את עצמו או להיות תלוי בגורמים שלישיים. יתרה מכך, הוא כבר החל לעבוד בחברות מסחריות. וכך, כאילו היה זה טבעי, הוא פשוט נוטש את הלימודים, כפי שהוא נטש כל דבר שאי־פעם רצה. "גדולות ככל שטרגדיות יכולות להיות, אף אחת מהן אינה גדולה מהטרגדיה של חיי שלי".
[*. טרקטט - כתב דעה, מסה.]
 
גבירתנו של השעות החולפות. מדונה של המים העומדים ושל האצות המתות. אלה אחראית על המדבריות הפתוחים ועל הנופים השחורים של הסלעים העקרים - שחררי אותי מנעוריי הרכים.
("ספר האי־נחת", "קטעים ארוכים", ברנרדו סוארש)
 
רצון הגורל
 
"לאן הולכים חיים ומי נושא אותם?"
לאחר שעזב את הלימודים, הוא אינו שב לדרבן. כפי שהוא כותב: "יצאתי מערפל הילדות וגיל ההתבגרות", אך בלי שיהיה לו מושג איזה גורל מצפה לו. סוף תקופת ההתלמדות. "עשרים ואחת שנים חייתי בהשתחוות לא מוגדרת, לחלוטין וללא תועלת", והוא מרגיש שהוא "חסר תועלת בגאות והשפל הרוחש של החיים", "good but only in a real description". גוברים בו תחושת הבידוד והפחד האובססיבי מפני השיגעון, שהועם קלות החל בשנת 1910. "אה, אבל כמה הייתי רוצה להשליך לפחות בנפש אחת איזשהו דבר של רעל, של אי־נחת ושל אי־שקט." ואז הוא מתחיל לחיות באורח מלא את "המתיקות בכך שאין לי משפחה וגם לא חברים ב... שאנו מרגישים את גאוות העקירות המכה בנו (ומהממת אותנו) בשפע לא ברור ובאי־שקט עמום מכך שאנו רחוקים". בעיר ההיא, שהוא כמעט אינו מכיר בה איש, הוא מרגיש "נטוש כמו ניצול מטביעה בלב ים, כמי שנידון לגלותי שהיא אני־עצמי". למרות זאת, יש בו עדיין ביטחון רב ביחס לעתיד, ביטחון שלאחר מכן יתפוגג בהדרגה. כעת "חיי עוקבים אחר שגרה וסולם", ובהם "הצל שלי עצמי מדריך אותי, כי אלוהים הפך אותי למזבחו". מאוחר יותר הוא יכתוב את הפתק הבא, באנגלית:
כל שנה שהסתיימה ב־5 הייתה חשובה בחיי.
1895. נישואיה השניים של אמי, התוצאה, אפריקה.
1905. חזרה לליסבון.
1915. "אורפאו".*
[*. Orpheu, כתב־עת שפסואה עומד בראשו, כפי שנראה להלן.]
1925. מות אמי.
כולן התחלות של תקופות.
 
חסרה ברשימה שנת 1935, שגם היא מסתיימת ב־5. שנת מותו.
 
Ecce homo
("הנה האיש", דבריו של פִּילָטוּס כשאחז במקל בידו והצביע על ישוע לרומאים)
 
אביר בעל דמות יגון
 
אֲנִי מִדְבָּר עָצוּם, שֶבּוֹ אֲפִלּוּ אֲנִי אֵינֶנִּי.
(ללא כותרת או תאריך, פרננדו פסואה)
 
צופה בחיים
 
בהקדמה לספר של סָאבָּט (Anônimo transparente "אלמוני שקוף"), סאראמאגו שואל את עצמו: "איזה דיוקן של עצמו היה מצייר פרננדו פסואה אילו במקום להיות משורר, הוא היה צייר?" התשובה היא שבוודאי לא היה מדובר בדיוקן אחד בלבד, אלא בדיוקנאות רבים. לכן פעמים כה רבות ובאופנים כה רבים, ניסו להגדיר את מי ש"ביכר להיות צופה בחיים, בלי להתערב בהם": כ"מלאך ימאי", "אדם בלתי־ידוע לעצמו", "זר מוזר", "זר צלול מעצמו", "אדם שמעולם לא התקיים", "שקרן כן", "אדם חסר־כנות וממשי", "ספינקס המעמיד את החידה", "נרקיס שחור", "מבוך", "מערכת שמש אינסופית", "גלקסיה", "משורר הדיכאון", "משורר הכניעות", "משורר השעה האבסורדית", או "איש הגיהינום", כהגדרתו המשונה מאוד של אודארדו לוֹרֶנְסוּ, "אם אנו מאמינים בדנטה". בכל אופן, מכירים בכך שממדיה של יצירתו עולים על אותה "ספינה נטושה, לא נאמנה לגורל", שהם חייו. אנטוניו מֶגָה פֶרֵיירָה קובע: "כמשורר הוא מעל לאנושי, כאדם הוא חי מתחת לנורמלי". בשיחה, קְלֶאוֹנִיסֶה בֶּרַרְדִינֶלִי הודתה בפניי שהיא חשה ש"ככל שמתקרבים אל פסואה, כך הוא חומק". פסואה עצמו היה יכול להשלים את הדברים הללו: "יש אמנות אחת בלבד, לחיות". הבעיה היא ש"מעשה החיים הזה ממלא אותי פחד ומענה אותי". כך או אחרת, ועל אף שהוא חש ש"אלוהים מיטיב ממני לדעת מי אני", "יש כעת צורך שאומר איזה מין אדם אני".
 
דַּרְכִּי הִיא לְאֹרֶךְ הָאֵינְסוֹף, הָלְאָה עַד שֶׁאַגִּיעַ לַסּוֹף!
אִם אֲנִי מְסֻגָּל לְהַגִּיעַ לַסּוֹף אוֹ לֹא, זֶה לֹא עִנְיָנְךָ, הַנַּח לִי לָלֶכֶת...
זֶה עִנְיָנִי, עִנְיָן שֶׁל אֱלֹהִים, שֶׁל הַמַּשְׁמָעוּת־אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לַמִּלָּה אֵינְסוֹף...
(…)
יָכוֹל לִהְיוֹת הַכֹּל, אוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת לֹא־כְלוּם, אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁהוּא,
מַה שֶּׁיִּתְחַשֵּׁק לִי... זֶה לֹא עִנְיָנוֹ שֶׁל אַף אֶחָד...
 ("ברכת שלום לוולט ויטמן", אלוורו דה קמפוש*)
[*  ADC, ע' 148.]
 
תערובת של אצילים ויהודים
 
פסואה מחשיב את עצמו "מכוחה של מורשת גברית ומבחינה פיזיונומית, יהודי". בשל פניו, שתוויהם תווי פניה של אמו, עם פרצוף קטן ומבויש שמעליב את המין האנושי". "פרצוף של מוכר גז", כך הוא מתאר את פניו במכתב לאהובה הבלתי־אפשרית אוֹפֶלְיָה קֵיירוֹז (מ־16 בפברואר 1929). בתיבה נותרו ציורים של סוגים שונים של אפים, ובשוליהם הערות, בניסיון לנחש את אופיים של בעלי האפים: "גאווה", "הערכה עצמית", "ביטחון עצמי", כולם באנגלית. ביומנו, ב־27 בפברואר 1913, מופיע רישום לפיו אחד מחבריו, רופא שיניים יהודי "ישראל (אברהם קָאגִי) אנהורי, ששמע ממני שיש לי מאפיינים שֶמִיים", מסכים לקביעה - "האף, במידה מסוימת".
אין זה מקרה שהוא מבטא את מוצאו זה בשירים של "Mensagem", כפי שמצא יורם מלצר. כך למשל ב־"O das quinas", שבו מופיע "שָׁדי", אחד משמות האל בתנ"ך - במובן "שֶדַּי בו", המשמש השראה לשורות "Baste a quem baste o que lhe basta/ O bastante de lhe bastar!". או בשיר "Padrão", שבו יש התייחסות לקטע ממסכת חגיגה בתלמוד, שבו אלוהים גער בים שרצה להתפשט, ושם לו גבול: "הים שיש לו סוף יהיה יווני או רומי", שלא כמו הים של דום סבסטיאו, שיהיה רחב הרבה יותר: "הים ללא סוף הוא פורטוגלי".
תווי הפנים היהודיים הללו מזכירים את אבותיו. הקדום ביותר שבהם הוא פיליפה רודריגז, מקַסְטֶלוֹ בְּרַנְקוֹ, בנם של יהודים, מאלו ש"הוטבלו בעמידה" בשנת 1497. או סבו בדרגה השישית, קוּשְטוֹדְיוֹ דָה קוּנְייָה דה אוליביירה (1699-1632). הלה נולד באַלְקָאִידֶה והיה נוטריון במשרד המסים והאספקה של בית־הדין הכלכלי במוֹנְטֶמוֹר־אוׁ־וֶלְיוֹ. הוא נישא למדלנה דה פסואה גוֹבֶיאָה. השם מדלנה יתגלגל במשפחה לדורות. בני פסואה, בטוֹמָאר ובמחוז אַלְגָרְבֶה, הם צאצאים של מנואל דה קונייה פסואה (שנולד בשנת 1699). הלה היה אחיו של סנשו פסואה דה קונייה (שנולד בשנת 1662). סנשו פסואה היה מחבר מזמורים כנסייתיים ואסטרולוג, שבשנת 1706, כמו רבים בחצי האי האיברי, נידון באוטו דה פה. תיק המקרה שלו, שנמצא בטוֹרֶה דֶה טוֹמְבּוֹ בליסבון (תיק 9478 של האינקוויזיציה של קואימברה), כולל 183 עמודים, שלא נשתמרו במצב טוב. ובכל זאת, עדיין אפשר לקרוא בתיק ש"הנידון הוא נוצרי חדש, סוחר, נשוי ואין יודעים עם מי, דודן של בְּרִיטֶש (באטריש), יליד וילה מונטמור־או־וליו, בבישופות של קואימברה, תושב פוֹנְדָאו בוילה קוֹבִילְייָה, בישופות גוּאַרְדָה". בסוף המשפט, נערך תצהיר שעיקריו מובאים כאן:
אני, בפניכם, האינקוויזיטורים הנכבדים, נשבע באוונגליונים הקדושים, שאני אוחז בידיי, שאני דוחה מעליי ומרחיק ממני כל סוג של כפירה והכחשת האמונה, מכל צורה שהיא, הנוגדת את האמונה הקתולית והאפוסטולית. ואהיה תמיד נאמן מאוד לאבינו הקדוש האפיפיור, נשיאה של כנסיית האל. ואם אי־פעם אשוב ליפול לחיקן של אותן טעויות, אני רוצה להיחשב שמי שאשם בחזרה על חטאיו וככזה להיענש, כפי שראוי להיענש, ואני רוצה שהמחילה הזאת לא תיחשב לי ואני מוסר את עצמי לחומרתם של הקנונים המקודשים.
 
לאחר מכן נערך כתב השחרור והסודיות שלו, שעיקריו מובאים כאן:
נאמר לנידון שמוטלת עליו חובת סודיות גדולה באשר לכל מה שהוא ראה ושמע בבתי־הכלא של האינקוויזיציה, ושאל לו לומר לאיש מי היו האסירים שבחברתם הוא שהה וגם לא מי נותרים בבתי־הכלא, ושאסור לו לקחת מהם כל הודעה שהיא. אם ינהג בניגוד למה שהורו לו, הוא ייענש בכל חומרת הדין. את כל זאת הבטיח הנידון לקיים וזאת בשבועה בשם האוונגליונים הקדושים. והאינקוויזיטורים הנכבדים הורו לשחררו.
 
לנכדו, מרטיניו דה קונייה אֶ אוליביירה היה פחות מזל. הלה, שהיה אחיו של דיוֹגוֹ נוּנֶס דה קונייה פסואה, אמן יציקת מתכת ופחח, נולד ב־15 בינואר 1709, בפונדאו, אבי־אבי־אבי־סבו של המשורר. בשנת 1747 הוא נאסר על־ידי האינקוויזיציה של קואימברה, והיה לו אז המזל לחזור בו וליהנות מכתב השחרור והסודיות המתאים. אלא שמייד לאחר מכן הוא נפל קורבן ל"אקסקומוניקציה גדולה", הפעם מצדה של האינקוויזיציה של מערב ליסבון. הוא נאסר ונכלא על מנעול ובריח בידי "השופט האחראי על המפתחות", ועל אף ששילם 188,070 קְרוּזָדוֹש ב"חשבון כולל" - שכלל את התשלומים המתאימים למזכיר המועצה, לתובע, לפקיד ההוצאה לפועל ולשופט עצמו - הוא סיים את חייו הקצרים בלהבות המוקד. התיק המצוי בטורה דה טומבו (מספר 8106 של האינקוויזיציה של ליסבון), כולל 238 עמודים. היום התיק כמעט אינו קריא. לפי מחקרם של המומחים לגנאלוגיה ז'וזה אנטוניו סוורינו דה קושטה קלדיירה ורוּי מִיגֶל פָאִישְקָה פריירה, בין אבותיו של פסואה שהועמדו לדין על־ידי האינקוויזיציה אפשר למנות גם את האנשים הבאים: באטריש ורודריגו דה קונייה (שנכלאו על־ידי "הלשכה הקדושה"  בנובמבר 1621), קושטודיו דה קונייה אי אוליביירה (שנכלא על־ידי "הלשכה הקדושה" במאי 1669), דיוגו דיאש פרננדש (תיק 5289 של האינקוויזיציה של אוורה), דיוגו פרננדש בָּקָלִייָאוֹ (תיק 9478 של האינקוויזיציה של אוורה) ודיוגו פרננדש (שנשרף על המוקד בידי האינקוויזיציה). באותם ימים, כשאחד מאותם כופרים מת, היה נהוג לאטום באבן ובסיד את הדלת שממנה היה יוצא ארון הקבורה, כדי שנשמתו לא תוכל לשוב הביתה לאחר מכן. מאוחר יותר, נשמותיהם של כל קרובי המשפחה הללו, שעל־פי האגדה נדדו ללא מטרה ברקיעים רחוקים ולא ידועים, כמו נפגשו מחדש בנשמתו המעונה של פסואה.
וכך, משפחתו הייתה "תערובת של אצילים ויהודים". האזכור אצילים מוצדק על־ידי שניים מאבותיו. מצד אמו, גונסאלו אנש דה פונסקה (שנולד בשנת 1475) בלאגוש, אביר בחצרו של מנואל הראשון, ואחד התושבים הראשונים באיים האזורים. מצד אביו, מדובר בקפיטן בגדוד התותחנים של אלגרבה ואציל בעל סמל משפחה בשם ז'וזה אנטוניו פריירה דֶה אָרָאוּז'וֹ אֶה סואוזה (1799-1746), מפֶרְמֶדוּ שבאָרוּקָה. כתב האצולה שלו נחתם בשנת מותו. צאצא של תובעים מטעם המלוכה, הוא קיבל אישור להטביע את סמל המשפחה. הילד פסואה צייר את הסמל הזה פעמים רבות, כשהוא מעתיק את האיור שהוא ראה בארכיון סמלי האצולה של פורטוגל: מגן המחולק לארבעה אזורים. ברביע הראשון סמל משפחת פריירה; בשני, סמל משפחת קמיזאו; בשלישי, סמל משפחת סואוזה וברביעי סמל משפחת אראוז'ו. זהו הסמל שיהיה מוטבע בטבעת שכאדם בוגר הוא לעולם לא יסיר מידו. חברו לואיש פדרו מואיטיניו דה אלמיידה מאשר: "היו לו גינונים של אצילות ועל ידו הוא נשא, בגאווה מסוימת, טבעת כסף ועליה סמלי משפחות סואוזה, קָמִיזָאוֹ ואראוז'ו (חסרה התייחסות לסמל משפחת פריירה)". בנוסף לכך, בין אבותיו המהוללים נמנה הרופא של בית־החולים המלכותי בטווירה, דניאל פסואה אי קונייה (1822-1780), מסֶרְפֶּה (סלוודור). בהתחשב באבותיו, הוא עצמו יכול להיראות כסתירה מהלכת: נוצרי חדש מצד אביו וקתולי מצד אמו - איש שמבחינת השתייכותו הגזעית, כפי שמגדיר זאת חברו המשורר מריו (פָּאִיש דָה קוּנְייָה) סָאָא, הוא "יהודי־לוּזוֹ־בריטי". ולפי פסואה עצמו, הוא פשוט מאוד "פגני־חדש".
 
אדם דיסקרטי
 
פסואה מעיד על עצמו: "אינני עורך ביקורים חברתיים, וגם אינני מסתובב בשום חברה - לא בסלונים, לא בבתי־הקפה"; כי לעשות כן היה "להתמסר לשיחות חסרות תועלת, לגנוב זמן אם לא ממהלכי החשיבה שלי ומהפרויקטים שלי, הרי שלכל הפחות מהחלומות שלי, שתמיד יהיו יפים יותר משיחתם של אחרים". ההסבר שהוא נותן לסלידה הזאת מהמנהגים החברתיים הוא הסבר פשוט (ויומרני): "אני חייב את עצמי למין האנושי העתידי. ככל שאבזבז את עצמי, אבזבז את האוצר האלוהי האפשרי של אנשי המחר; אפחית את מידת האושר שאוכל לתת להם". בממד המחשבה, "מעולם לא הייתה לי תפיסה אצילית ביחס לנוכחותי הפיזית. אני נראה כמו ישועי שחוק... אני חירש־אילם הזועק בקול רם את מחוותיי". והמחוות הללו מדודות, "אדיבות באורח קיצוני", ואפילו עדינות. הוא מחונך, היה פותח את השער לעובדי הבניין, עם הקניות, ברחוב קוֹאֶלְיוֹ דָה רוֹשָה", כך לפי מנואלה נוגיירה. "אני ביישן, ואני סולד מחשיפת המועקות שלי"; לכן הוא (כמעט) מעולם לא חילק כרטיסי ביקור - ואמר תמיד שהם בבית הדפוס ואמורים להימסר לו. "רגוע ושמח בפני אחרים", ו"באופן כללי, אדם שאחרים חשים כלפיו אהדה". הוא ממעט לצחוק ומקשיב יותר מכפי שהוא מדבר - "אסור לדבר יותר מדי". בעומק הדברים, "לשמוע מעולם לא היה עבורי אלא השלמה לראייה"; כי "אם אינך שומע, לא תוכל לראות". הוא מעוניין יותר בדו־שיח מאשר בוויכוח והוא אינו אוהב לחשוף את עצמו. ועוד פחות מכך, לצער את הזולת. ההטרונים הברון מטֵייבֶה, שחייו כמעט משחזרים את חייו של פסואה, אומר: "הצבתי את עצמי תמיד בנפרד מן העולם ומהחיים... איש מעולם לא התייחס אליי רע, בשום אופן או מובן. הכול התייחסו אליי יפה, אבל בריחוק. עד מהרה הבנתי שההתרחקות טמונה בי. לכן אני יכול לומר, ללא אשליות, שתמיד כיבדו אותי. אבל מעולם לא הייתי אהוב או יקר".