להקשיב לילד הפנימי

הילד שבכם רוצה למצוא בית

כולם זקוקים למקום שבו יוכלו להרגיש מוגנים, בטוחים ורצויים. כולם כמהים למקום שבו יוכלו להירגע ולהיות לגמרי עצמם. במצב אידיאלי, בית הילדוּת היה מקום שכזה. עבור אלה מאיתנו שהרגישו מקובלים ואהובים על ידי הוריהם, הבית סיפק את החום הזה. זה היה מקום מחמם לב — הדבר שכולם מייחלים לו. ואנחנו מפנימים את התחושה הזו מילדוּת — שאנחנו רצויים ושמקבלים אותנו — כגישה יסודית וחיובית כלפי החיים שמלווה אותנו לאורך בגרותנו: אנחנו מרגישים בטוחים בעולם ובחיינו. אנחנו בטוחים בעצמנו ובוטחים באחרים. ישנה תחושה של אמון בסיסי שמספק לנו תמיכה והגנה פנימיות, כמו בית בתוכנו.

עם זאת, אנשים רבים מקשרים את ילדותם לחוויות שהן במידה רבה שליליות, וחלקן אפילו טראומטיות. לאחרים היתה ילדות עגומה אך הם הדחיקו את הזיכרונות הללו. הם בקושי זוכרים מה קרה. וישנם אלה שמאמינים שהילדות שלהם היתה "נורמלית" ואפילו "שמחה", ואז, אחרי התבוננות מדוקדקת יותר, מגלים שהם השלו את עצמם. ואף שיש מי שמנסים להדחיק, או בבגרותם להפחית מחשיבותן של חוויות ילדות של חוסר ביטחון או דחייה, ישנם רגעים בחיי היומיום שיחשפו עד כמה האמון הבסיסי שלהם נותר לא מפותח. יש להם קשיים בהערכה עצמית ולעתים קרובות הם חשים שאינם רצויים, או מפקפקים במידת הכנות של מי שמפגינים כלפיהם חיבה: עמיתים לעבודה, בני זוג, מנהלים או חברים חדשים. הם לא מחבבים את עצמם במיוחד, יש להם שלל רגשי נחיתות, ולעתים קרובות הם מתמודדים עם קשיים במערכות יחסים. בהעדר יכולת לפתח אמון בסיסי, חסרה להם התחושה של תמיכה פנימית. במקום זאת, הם מקווים שאחרים יספקו להם את התחושות הללו של ביטחון, הגנה, יציבות ובית. הם מחפשים בית אצל בני הזוג, אצל עמיתים לעבודה, במגרש הכדורגל או באינטרנט, ומתאכזבים: אנשים אחרים יכולים לספק את תחושת הבית הזו באופן ספורדי, במקרה הטוב. מי שחסר להם בית מבפנים לעולם לא ימצאו אחד מבחוץ. הם לא מסוגלים לראות שהם לכודים במלכודת.

כשאנחנו מדברים על השפעות הילדוּת האלה — שבמידה רבה מגדירות, עם הרכב הגנים שלנו, את אופיינו ואת ההערכה העצמית שלנו — אנחנו דנים בחלק של האישיות שלנו שהפסיכולוגיה מכנה "הילד הפנימי". במילים אחרות, הילד הפנימי מייצג את סך הרשמים שספגנו כילדים — הטובים והרעים, שנחוו דרך ההורים שלנו ודמויות משמעותיות אחרות. את רוב החוויות הללו אנחנו לא זוכרים באופן מודע, אך הן צרובות לצמיתות בלא־מודע שלנו. אפשר לומר בביטחון שהילד הפנימי הוא מרכיב משמעותי בלא־מודע. הוא הפחדים, החששות והמצוקות שחווינו מגיל הינקות והלאה. מצד שני, הוא גם מייצג את כל ההשפעות החיוביות מילדותנו.

ההשפעות השליליות הן מה שמטריד אותנו במיוחד כמבוגרים. ככלות הכול, הילד שבתוכנו פועל בכל כוחו כדי לא לחוות שוב את ההשפלות והפגיעוֹת שהוא סבל במהלך הילדות. בה בעת, אותו הילד עדיין כמהּ לתחושות הביטחון והקבלה שחסרו לו בזמנו. הפחדים והתשוקות הללו פועלים במעמקי המודע שלנו. ברמה המודעת, אנחנו מבוגרים עצמאיים שחיים את חיינו. אך ברמה הלא־מודעת, לילד הפנימי שלנו יש השפעה רבה על התפיסה, ההתנהגות והאופנים שבהם אנחנו מרגישים וחושבים. למעשה, הוא חזק יותר מהאינטלקט שלנו. כבר הוכח מדעית שהלא־מודע הוא כוח מנטלי עוצמתי להפליא, שמכווין 90-80 אחוז מהחוויות והפעולות שלנו.

דוגמה להמחשה: מייקל מתרגז על בת זוגו, שרה, בכל פעם שהיא שוכחת משהו שחשוב לו. לא מזמן היא שכחה לקנות את החטיף האהוב עליו כשערכה קניות, והוא איבד את העשתונות. שרה היתה המומה — מבחינתה, זה היה רק חטיף. אבל מבחינת מייק זה היה סוף העולם. מה קורה פה?

מייקל לא מבין שזה הילד הפנימי שלו שמרגיש שלא חושבים עליו ולא מכבדים אותו, גם אם זה רק חטיף. הוא לא יודע שהסיבה לזעם שלו היא לא שרה והחטיף הנשכח, אלא פצע עמוק מהעבר: העובדה שאמו לא התייחסה ברצינות לבקשות שלו כשהיה ילד. טעות הקניות של שרה שפכה מלח על הפצע הישן הזה. עם זאת, מכיוון שמייקל לא רואה את הקשר בין התגובה שלו לשרה לבין החוויות שלו עם אמו, לו עצמו יש השפעה מוגבלת על הרגשות וההתנהגות שלו. הריב בגלל החטיף אינו אירוע חד־פעמי. מייקל ושרה רבים לעתים קרובות על דברים שבשגרה, משום שאף אחד מהם אינו מודע לסיבה האמיתית למחלוקות שלהם, ומשום ששרה — כמו מייקל — מנוהלת על ידי הילדה הפנימית שלה. הילדה הפנימית שלה רגישה לביקורת מפני שכאשר היתה קטנה, היא כמעט אף פעם לא הצליחה לעשות דברים לשביעות רצונם של הוריה. משום כך, ההתפרצויות של מייקל עוררו בשרה רגשות ילדוּת נשכחים שגרמו לה להרגיש קטנה וחסרת ערך, מרוגזת ופגועה. לפעמים מייקל ושרה אפילו חושבים שעדיף היה להיפרד, כי הם מתקוטטים לעתים קרובות כל כך ופוגעים זה בזה בעוצמה רבה כל כך.

אבל אם כל אחד מהם היה קשוב למה שהילד הפנימי שלו משתוקק לו ולכאב שהוא חש, מייקל ושרה היו יכולים לחלוק את התובנות האלה במקום להיכנס לריב שטחי על חטיף שלא נקנה או הערה ביקורתית מדי. הם בהחלט היו יכולים להסתדר טוב יותר, ולהתקרב במקום לתקוף זה את זה.

חוסר מודעות לילד הפנימי גורם לקונפליקטים לא רק ביחסים רומנטיים. כשאנחנו מודעים לסיפור הרקע, ברור שרוב המחלוקות לא מתרחשות בין שני מבוגרים בעלי שליטה עצמית שמשתפים פעולה כדי לפתור בעיה; במקום זאת, מדובר בהיאבקות של שני ילדים פנימיים. למשל, כשעובד מתפטר בתגובה לביקורת של המנהלת. או כשממשלה מגיבה עם כוח צבאי להפרת גבול של מדינה אחרת. חוסר מודעות לילד הפנימי גורם לאנשים רבים לחוש אומללות עצומה ביחס לעצמם ולחייהם, ומאפשר לעימותים בינאישיים להיווצר ופעמים רבות גם להסלים ללא מעצורים.

אין בכוונתי לטעון שאנשים שהיתה להם ילדות מאושרת ושרכשו אמון בסיסי עוברים את החיים בקלילות בלי דאגות או בעיות. הילד הפנימי שלהם ספג גם הוא פגיעות מסוימות, משום שאין כזה דבר הורים מושלמים או ילדות מושלמת. נוסף להשפעות החיוביות שהם ספגו מהוריהם, האנשים הללו גם ירשו תכונות מורכבות שיכולות לגרום לקשיים בהמשך החיים. הבעיות הללו אולי אינן גלויות כמו ההתפרצויות של מייקל. אולי הם מתקשים לבטוח באנשים מחוץ למשפחה, או נרתעים מקבלת החלטות גדולות. אולי הם מעדיפים ללכת על בטוח ולא לסכן את עצמם. בכל מקרה שהוא, השפעות שליליות מהילדות מגבילות אותנו, ופוגעות הן בהתפתחות האישית שלנו והן במערכות היחסים שלנו.

בסופו של דבר, זה נכון עבור רוב האנשים: רק אחרי שנפגוש את הילד הפנימי שלנו ונתיידד איתו נוכל לזהות את התשוקות והצלקות העמוקות שאנחנו נושאים בתוכנו. רק אז נוכל לקבל את החלק הזה בנשמתנו, ואפילו להתחיל להחלים במידת־מה. כתוצאה מכך, ההערכה העצמית שלנו תוכל להתפתח, והילד שבתוכנו ימצא סוף כל סוף בית. זה תנאי הכרחי ליצירת מערכות יחסים חבריות יותר, שמחות יותר ושלוות יותר. זה גם תנאי הכרחי לעזיבת מערכות יחסים שמזיקות לנו או אפילו גורמות לנו לחלות.

הספר הזה נועד לעזור לכם לפגוש את הילד הפנימי שלכם ולהתיידד איתו. הוא יעזור לכם להשיל את הדפוסים הישנים שתמיד מובילים לדרכים ללא מוצא ולזמנים קשים. הוא יראה לכם איך לאמץ תחת זאת גישות והתנהגויות מועילות וחדשות, שבהן אפשר להשתמש כדי לבנות חיים ומערכות יחסים שמחות הרבה יותר.

מודלים של האישיות שלנו

על פני השטח של המודעות שלנו, הבעיות שלנו בדרך כלל נראות מורכבות וקשות לפתרון. יכול להיות לנו גם קשה להבין התנהגויות ורגשות של אנשים אחרים. עם זאת, הנפש האנושית למעשה אינה מבנה מורכב כל כך. בפשטות נאמר שאפשר לחלק את הנפש לכמה חלקים: ישנם החלקים הילדיים והחלקים המבוגרים, הרמות המודעוֹת והרמות הלא־מודעות. כשאתם מתוודעים למבנה האישיות הזה, אפשר לעבוד איתו ולפתור רבות מהבעיות שקודם לכן נראו בלתי אפשריות לפתרון. בספר הזה אני מתכוונת להסביר איך עושים את זה.

כפי שכתבתי קודם לכן, הילד הפנימי הוא מטפורה לחלקים הלא־מודעים של האישיות שלנו שהוגדרו בילדותנו. חיי הרגש שלנו משויכים לילד הפנימי: הפחד שלנו, הכאב, האבל והכעס, אבל גם השמחה, האושר והאהבה. חלקים של הילד הפנימי הם אפוא חיוביים ושמחים, עם החלקים שהם שליליים ועצובים. בספר הזה אנחנו רוצים להתוודע אליהם טוב יותר ולעבוד עם שניהם.

וישנו גם האני־המבוגר, שיכול גם להיקרא "המבוגר הפנימי". הישות המנטלית הזו מקפלת בתוכה את התודעה הרציונלית והאחראית שלנו — במילים אחרות, את החשיבה שלנו. כשאנחנו פועלים כאני־המבוגר שלנו, אנחנו יכולים לקחת אחריות, לתכנן, לפעול על סמך תרחישים אפשריים, לזהות ולהבין קישורים, לחשב סיכונים, וגם לווסת את האני־הילד, את הילד הפנימי. האני־המבוגר מתנהג באופן מודע ומכוון.

זיגמונד פרויד היה הראשון שחילק את האישיות לחלקים שונים. מה שהפסיכולוגיה המודרנית מכנה הילד הפנימי או אני־ילד, תואר על ידי פרויד באמצעות המונח "אִיד". פרויד קרא לאני־המבוגר ה"אגו". הוא המשיך ותיאר את ה"סופר־אגו", שמשמש מעין ישות מוסרית בתוכנו וידוע בפסיכולוגיה המודרנית כאני־ההורי או המבקר הפנימי. כשהמבקר הפנימי שלנו פעיל, אנחנו אולי נאמר לעצמנו, "אל תהיה כזה אידיוט! אתה חסר ערך ולא יכול לעשות שום דבר כמו שצריך. אין מצב שתצליח לצאת מזה."

גישות תרפויטיות מודרניות, כמו סכמה תרפיה, מחלקות את שלושת חלקי האני המרכזיים — ילד, מבוגר והורה — לתתי־מודלים כמו הילד הפנימי הפגוע, השמח או הכועס, או ההורה הפנימי המעניש או האוהד. הפסיכולוג הגרמני המפורסם פרידמן שולץ פון טוּן (יליד 1944) אפילו טבע את המונח "הצוות הפנימי" כדי לתאר את המנעד הרחב של תתי־האישיויות שנמצאות בכל אדם.

אני, לעומת זאת, הייתי רוצה שהדברים יהיו פשוטים ומעשיים ככל האפשר. המצב הופך מהר מאוד למסורבל ומלחיץ כשמנסים להתמודד עם יותר מדי מודלים פנימיים בבת אחת. לפיכך, אגביל את עצמי בספר הזה לילד הפנימי השמח, הילד הפנימי הפגוע, והמבוגר הפנימי. מניסיוני, שלושת המודלים האלה מספיקים בהחלט לפתרון הבעיות שלנו. ואולם, אני מחליפה את המונחים "ילד פנימי שמח" ו"ילד פנימי פגוע" ב"ילד האור" ו"ילד הצל", שהם קליטים יותר ונעימים יותר לאוזן.

ילד האור וילד הצל, שניהם ביטויים של החלק באישיות שלנו שמכוּנה הילד הפנימי, שמייצג את הלא־מודע שלנו. למען הדיוק, ישנו רק לא־מודע אחד — כלומר ילד פנימי אחד. יתר על כן, זו אינה תמיד תחושה לא מודעת. ברגע שאנחנו מתחילים לעבוד עם הילד הפנימי, התחושה הופכת למודעת. מצד שני, ילד האור וילד הצל מייצגים גם מצבים שונים של מודעות. אבל ההבחנה הזו אינה מדעית, אלא נועדה בעיקר לצרכים שימושיים־טיפוליים. בשנות עבודתי הרבות כפסיכותרפיסטית, פיתחתי שיטה לפתרון בעיות שמבוססת על המטפורות של ילד האור וילד הצל, שאפשר להשתמש בה כדי לפתור כמעט כל קושי. תואר הפועל "כמעט" מתייחס לאותן הבעיות שנמצאות מעבר לשליטתך. בין אלה אפשר למנות מחלה, מותו של אדם אהוב, מלחמה, אסונות טבע, פשעים אלימים והתעללות מינית. ואולם, מן הראוי לציין שאישיותו של אדם תשפיע על יכולתו להתגבר על תהפוכות הגורל האיומות הללו. אלה שעוד קודם לכן היו מסוכסכים עם ילד הצל שלהם, באופן טבעי יתקשו יותר מאלה שיש להם מזג של ילד האור. במובן זה, גם אנשים שהבעיה העיקרית שלהם נובעת מתקרית טרגית יכולים למצוא תועלת בספר הזה. ועם זאת, מי שיזכו לתועלת הרבה ביותר הם אנשים שהבעיות שלהם הן "תוצרת בית". בעיות אלה טמונות בעיקר במרחב של האחריות האישית וכוללות קשיים במערכות יחסים, מצבי רוח דיכאוניים, מתח, פחד מהעתיד, אפתיה, התקפי חרדה, התנהגויות כפייתיות, וכדומה. אלה הן ככלות הכול בעיות שאפשר לאתר את שורשיהן בילד הצל שלנו, או, במילים אחרות, בהשפעתו על תחושת הערך העצמי שלנו.

ילד הצל וילד האור

מה שאנחנו מרגישים והשאלה אילו רגשות אנחנו בכלל מצליחים לתפוס ואילו מוזנחים בתוכנו, תלויים כולם במזג המוּלד שלנו ובחוויות הילדות. לאמונות הלא־מודעות שלנו תפקיד חשוב כאן. בפסיכולוגיה, אמונה היא שכנוע עמוק שמבטא גישה כלפי עצמנו או כלפי היחסים הבינאישיים שלנו. אמונות רבות הן תוצר של אינטראקציות בין הילד והמטפלים בו בשנים הראשונות לחייו. למשל, אמונה פנימית יכולה להיות "אני בסדר", או "אני לא בסדר". במהלך הילדות שלנו ולאורך חיינו, נַפנים אמונות חיוביות וגם שליליות. אמונות חיוביות כמו "אני בסדר" התפתחו בסיטואציות שבהן הרגשנו מקובלים ואהובים על ידי האנשים הקרובים לנו ביותר. הן מחזקות אותנו. אמונות שליליות כמו "אני לא בסדר", לעומת זאת, צמחו מתוך סיטואציות שבהן הרגשנו שלא בנוח ודחויים. הן מחלישות אותנו.

ילד הצל כולל בתוכו את האמונות השליליות ואת הרגשות הדכאניים שנקשרים בהן כמו אֵבל, פחד, חוסר אונים או כעס. אלה מולידים בתורם מנגנוני הגנה, או אסטרטגיות הגנה עצמית, שאנחנו מפתחים כדי להתמודד עם הרגשות הללו — או מוטב, להימנע מלהתמודד איתם בכלל. אסטרטגיות נפוצות להגנה עצמית כוללות נסיגה, הימנעות ממחלוקות, פרפקציוניזם, תוקפנות ומתקפה, או תחרות על כוח או שליטה. בהמשך ארחיב על אודות אמונות, רגשות ואסטרטגיות הגנה עצמית. בשלב הזה, כל מה שאתם צריכים להבין הוא שילד הצל מייצג את החלק הפגוע והלא יציב בהערכה העצמית שלנו.

ילד האור, מצד שני, מגלם את ההשפעות והרגשות החיוביים שלנו. הוא מייצג את הילד השמח על הספונטניות, ההרפתקנות, הסקרנות, ההתמסרות, החיוּת, היצר ותאוות החיים שלו. ילד האור הוא מטפורה לחלק בהערכה העצמית שלנו שנותר ללא פגע. גם לאנשים שסוחבים מטען רגשי כבד מהילדות יש חלקים בריאים באישיות שלהם והם חווים מצבים שבהם הם לא מגיבים באופן מוגזם. גם הם מרגישים לפעמים שמחים, סקרנים ומשועשעים — כלומר, כשילד האור נוכח. ואולם, ילד האור מופיע לעתים רחוקות מדי אצל אנשים שהיתה להם ילדות קודרת. לפיכך, בספר הזה, נעשה מאמץ מיוחד לעודד את ילד האור ולנחם את ילד הצל, כך שהוא יוכל להירגע, ביודעו שרואים אותו, ונאפשר לו לפנות מקום לבן דמותו המאיר.

בשלב הזה צריך להיות כבר ברור שחלקו של ילד הצל בנפש שלנו הוא שגורם לנו לבעיות, במיוחד כשאנחנו לא מודעים לו ולפיכך מעולם לא הקדשנו לו מחשבה. אני רוצה להדגים את הנקודה הזו באמצעות חזרה למייקל ושרה. כשמייקל מסתכל על ההתנהגות שלו בעיניו של האני־המבוגר שלו, ברור לו שהוא מגזים לעתים קרובות. הוא ניסה להשתלט על המזג שלו פעמים רבות. לפעמים הוא אפילו מצליח — אבל רוב הזמן לא. ההצלחה של מייקל מוגבלת משום שהמבוגר הפנימי שלו — החשיבה המודעת שלו — לא מודע לצלקות שנושא ילד הצל שלו. לכן אין למבוגר הפנימי כל השפעה על ילד הצל. לחלק המודע, החושב וההגיוני שלו אין שום שליטה על הרגשות או ההתנהגות שלו, מפני ששניהם נתונים בידי ילד הצל.

אם מייקל רוצה לשלוט במזג שלו באופן מוצלח, יהיה עליו לפתח מודעות לקשר בין ההתנהגות של שרה לפצעי הילדות שפצעה אותו אמו. הוא יהיה חייב להקדיש מחשבה לעובדה שלילד הצל שלו יש פציעות ותיקות, ושהכאב תמיד מחריף כשילד הצל מרגיש שלא מכבדים את הבקשות שלו. בכל פעם שזה קורה, המבוגר הפנימי שלו יכול לנחם את הילד הפנימי באומרו משהו כמו, "תקשיב רגע, זה ששרה שכחה לקנות את החטיף האהוב עליך לא אומר שהיא לא אוהבת אותך או לא לוקחת את הבקשות שלך ברצינות. שרה היא לא אמא שלך. ובדיוק כמוך, שרה לא מושלמת. זה אומר שלפעמים היא יכולה לשכוח דברים, ומותר לה לעשות את זה, גם אם מה שהיא שוכחת הוא במקרה החטיף שאתה אוהב!" באמצעות הפרדה בין ילד הצל ובין החלק המבוגר של עצמו, מייקל לא היה תופס את החטיף הנשכח כסימן לכך ששרה לא אוהבת או לא מכבדת אותו. תחת זאת, הוא היה רואה את התקרית כמות שהיא: טעות בתום לב. באמצעות התיקון הקטן הזה בתפיסה שלו, הוא לא היה מתרגז מלכתחילה. אם מייקל באמת מבקש להשתלט על הכעס שלו, הוא יהיה חייב לכוון את תשומת הלב לילד הצל שלו ולצלקות שלו. והוא חייב ללמוד להיכנס באופן מודע למצב האני־המבוגר המיטיב והרגוע, שיגיב בצורה מדודה ואוהבת לדחפים של ילד הצל, במקום לחשוף את שרה להתפרצויות הזעם שלו.