בועה במים גועשים

פרולוג

אני כאן. יש הירתמות, יש היסחפות מרצון. צלילה ישירה לתוך השייכות, לתוך הנראוּת. ידיים גדולות מתלפפות סביבי, כורכות את אצבעותיהן החונקות על עורי. זו צלילה או טביעה? הן שולפות אותי מתוך המים המלטפים, המטפטפים, נוטפי האשמה. הריחות מתערבבים, כבר אין מלח, יש אוויר. יש רוח. קר פה ואני כבר לא במקום שלי. העולם מתנפץ לרסיסים של קבוצות, הכול רק כדי להרגיש קצת שונה ביחד. אף פעם לא באמת לבד. והרסיסים האלה גדלים ומתפתחים לעולמות וליקומים.

ושוב המים סוחפים אותי לתוך עולם קצת אחר, נראה דומה אבל לא. הגוף זז עם המוזיקה, מתערסל ומתחבק עם הצלילים והמילים. האיברים מצטרפים זה אחר זה, עם כל תו הנפש משתחררת והשייכות מתחברת שוב לגוף. זה נעים לי. המוזיקה והשייכות מחזיקות ידיים, מטפסות זו על זו ומתערבלות לתוך תהום חשוכה וכבר אין שייכות, אין נראות, והפחד מטפס לי על הגב. הוא מגרד קצת, מציק ומעיק על הנשמה. אין אוויר. זו טביעה, זה כבר בטוח. ואין מוזיקה. כבר אין ידיים גדולות שמתלפפות. פשוט אין.

כלום.

כוחותיי האחרונים מתבזבזים במחשבות על אשליה שלא קיימת. הבית כבר איננו. מתחדדת ההבנה שאין שייך או לא שייך והקרקע נשמטת מתחת לרגליי. פירורי בטון וברזל ומחשבות, מערבולת של תחושות ואיומים וכולם שלי.

1

אני נחנקת לרגע ואז מבינה את פשר הרטט על צווארי. מתעוררת ספוגת זיעה, כל המזרן רטוב וגם הכרית. ניצלנו ברגע האחרון. במשך שנים אמא ואני חיינו בפחד ממנו. ובכל לילה כזה, שבו הסיוטים תוקפים, אמא מגיעה אליי ועוטפת אותי בחיבוקה החם, אבל לא הלילה. הלילה אני אתמודד עם הפחדים לבדי. לא אוכל להמשיך לגור איתה לנצח.

הרטט שעל הצוואר לא פוסק וקרן אור מתפרצת לחדרי. אני מתיישבת במיטה ופניי אל הקיר. קרן האור משקפת על הקיר את פניו של עידן. הן עייפות ונחושות, והוא מודיע לי באסרטיביות, "תתכונני, מחר את יוצאת."

מבולבלת מהחלום ומהמציאות גם יחד, אני נכנסת לחדר הרחצה ומדליקה את האור. מורידה מעצמי את הבגדים הנוטפים וגם את תחושת הגועל שדבקה בי. נשימה עמוקה אל החלון שנפתח, זה בטח יעזור. אני שואפת את הלילה לתוך ריאותיי, ונותנת לחושך השקט למלא את כולי. זה לא עובד. אני מסתכלת במראה ועדיין מרגישה את ידיו המטונפות מושכות בשׂערי הארוך. אני מעבירה בו את אצבעותיי, אבל התחושה לא משתנה, הוא משתלט עליי גם כשהוא כבר לא פה.

לפתע אור אדום ומהבהב בוקע מתוך השרשרת ועל המראה מופיעות הודעות חירום בזו אחר זו — "דופק מהיר", "נשימה מואצת", "חום גוף לא בטווח הנורמה". בהחלטה רגעית אני לוקחת את המספריים מהמדף ומתחילה לקצץ. קווצה קווצה, שערה שערה. שייראה אחרת, וגם שירגיש אחרת. כמה דקות של דממה מול דמות חדשה ולא מוכרת ואני נכנסת להתקלח, לשטוף מעצמי את הזיכרונות.

המים הזורמים מספקים לי נחמה ופורקן, הדמעות מתערבבות עם הטיפות והכול כל כך מלוח. למה עכשיו? למה נזכרתי בו עכשיו? לקחו אותו רחוק, אני אפילו לא יודעת לאן, אף פעם לא עניין אותי לשאול. אני נשארתי כאן, באותה הדירה. אמא ואני הצלחנו להפוך את המקום הפצוע הזה לבית אמיתי. לא עקרו את שורשיי, לא העבירו אותי למקלט רחוק מכל מי ומה שאני מכירה. הצלחתי לכסות את כל הצלקות, אלו שרואים וגם אלו שלא. גדלתי, התחזקתי, מצאתי את העוצמה הפנימית שלי ובניתי לעצמי חיים שלמים — בלעדיו. אין לי במה להתבייש.

"הגעתי."

שמעתי אותה מבעד לשמיכות, הסתכלתי על השעון וקמתי בבהלה.

"שיט, אמא, אני מאחרת!"

"מאחרת לאן?" היא שואלת מהמטבח, קולה מהדהד בין קירות דירתנו הקטנה.

עוד לא סיימתי לארוז וחשבתי שכבר אהיה על הרכבת בשעה הזו. אני לוקחת רק כמה בגדים ומחברת, לא צריך יותר מזה לנסיעה של ימים ספורים. קיוויתי לסיים לפני שאצטרך להתמודד עם השאלות שלה, אבל התמהמהתי ונרדמתי בגלל כל הלחץ הזה.

"מה זה? מה את עושה?" היא נכנסת לחדר מזיעה, בגדיה צמודים ולחים ובידה שקית לחמניות טריות. הרחתי אותן עוד לפני שראיתי אותן. כשעינינו נפגשות, פניה משתנות וקולה מופתע, זה נעים לי, "מתי הספקת להסתפר? זה לא רע."

"מקודם," אני עונה בלי באמת לפרט. "אני אורזת, עידן הקפיץ אותי לאיזה משהו ואני חייבת לצאת," אני אומרת ותוחבת כמה תחתונים לתוך תיק הגב שלי.

"עכשיו? אבל שישי ובדיוק הבאתי לחמניות לשקשוקת הצהריים שלנו..." היא מניפה את השקית בגאווה ומבטה רך ואוהב.

"אני יודעת, אמא, אני מצטערת. הוא הפתיע גם אותי, אבל באמת שאין לי ברירה. ראית במקרה את הג'ינס השחור שלי? החדש, ההוא שקניתי בשבוע שעבר." אני מזיזה אותה בעדינות מדרכי ויוצאת מהחדר אל המסדרון הצפוף.

"כיבסתי אותו הבוקר, אולי הוא כבר הספיק להתייבש בחום הזה. את יודעת, השמש כאן בקיץ חזקה מאוד. הדרי, את חולה, אני לא חושבת שזה רעיון טוב שתצאי ככה."

היא מנסה להניח את ידה על מצחי ולאשש את התיאוריה שלה, אבל אני מתחמקת וצועדת לתוך חדר האמבטיה, שולפת את הג'ינס מהחבל, "אמא, מי תולה בימינו? מאתיים אחוזי לחות בחוץ! זה אומנם אמצע הקיץ, אבל במכונה החדשה שקניתי יש גם מייבש, תשתמשי בו, זה מקצר את כל התהליך. אוף, לא נורא, אני אקח אותו ככה. ואני מרגישה בסדר, זה רק צינון קל."

היא עוקבת אחריי בכל הבית. אני משתעלת קלות ודוחפת את הג'ינס לתוך שקית ואת השקית לתוך התיק, והיא רק מנסה לדלות עוד מידע. אני מבינה אותה, היא תמיד דואגת לי. אבל באמת שאני מסתדרת לבד, אני כבר לא בת שמונה.

"ומתי תחזרי? לכמה זמן את נוסעת בכלל? את יודעת, אני לא כל כך סומכת על העידן הזה, איך שהוא מנחית עלייך משימות בסוף שבוע מהרגע להרגע." זרועותיה שלובות זו בזו והיא מנסה לשדר קור רוח, אבל היא לא שקטה.

"לא יודעת מתי אני אחזור. אולי בעוד שבוע, אולי יותר. אני באמת חייבת לצאת עכשיו, אבל אני מבטיחה להתקשר כשאגיע. ואל תדאגי לגבי עידן, אני יודעת להסתדר איתו. זה נכון שהוא יכול להיות בלתי נסבל, אבל אני עדיין מאמינה בו."

אני נזכרת בהתלהבות שלי כשפגשתי אותו לראשונה, כשהאמנתי שהוא זה שיביא לשוויון מלא בין הבועות, אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.

העיניים של אמא מודאגות אבל הפה שלה לא אומר מילה. היא מחבקת אותי קרוב־קרוב, עם הזיעה והכול, ולי לא אכפת. החיבוק הזה הוא הכול בשבילי ואני מתמסרת. התיק כבר על הגב, אני מתכוונת לצאת מהדלת אבל אז היא מלטפת את ראשי ומפייסת, "באמת יפה לך ככה, בת שלי. תתחדשי."

"תודה, אמא. אוהבת אותך." אני מתענגת על החיבוק שלה עוד קצת ופונה לדרכי.

"לא שכחת כלום?"

"לא נראה לי. ביי, אני אדבר איתך אחר כך."

עוד שקר. לצערי אני נעשית טובה בזה. הראש שלי עסוק במיליון שאלות, אני מרגישה את הלב פועם, והמשפט האחרון של עידן מהדהד לי בראש — "הדר, אנחנו סוף־סוף בדרך לחלוקת משאבים צודקת בישראל. אם תצליחי במשימה — אנחנו זוכים בבחירות."

אני יורדת למטה במדרגות, אין לי זמן להמתין למעלית. משב רוח מלטף את עקביי, אני מביטה על כפות רגליי ומגלה את אוזניהן הפרוותיות של נעלי הבית שלי. אני רצה חזרה למעלה והנה היא עומדת עם חיוך ענק בדלת, נעלי הבד שלי ביד אחת ושקית עם שתי לחמניות בשנייה.

"למקרה שתהיי רעבה בדרך."

נשיקת פרידה חפוזה ואני יוצאת למסע המוזר הזה, למקום מנותק שאני לא מכירה ושגם לא שמעתי עליו יותר מדי. למטה, ברחוב, עיניה על גבי, מסתכלות עליי מהחלון בקומה השלישית. ולא רק היא. יש תחושה שכל חלונות המגדלים פונים אליי עכשיו, עוקבים אחרי כל צעד שלי, מסתירים לי את השמיים.

התחנה לא עמוסה. בדרך כלל יש כאן המון גועש, נחילי אנשים שעושים את דרכם מנקודה א' לנקודה ב', חולפים על פני שלטי הבחירות הדיגיטליים שמתחלפים במהירות, אף אחד כבר לא מתעכב עליהם. עכשיו זו לא שעה להיות בדרכים. תחושת הבדידות כמעט מוחלטת, אני חולפת על פני חב"דניק שמציע לעוברי אורח מעטים להניח תפילין. אבל לא לי. אני אישה. לי אסור. עושה רושם שלא באמת מזהים אותי עם התספורת החדשה. זו תחושה מרעננת, לראות ולא להיראות. הרכבות יוצאות בכל חצי שעה מהבועה המרכזית ומתפצלות לכל הבועות השכנות. אל הבועה החקלאית אף פעם לא נסעתי. אני לא מכירה אף אחד שנסע לשם.

הרכבת נעצרת, הדלתות נפתחות, הקרון כבר די עמוס ולמרות זאת יש כמה תאים פנויים. אני נדחסת לתוך הכוך הצר, מתיישבת על המושב ומסתובבת עם גבי למעבר. משני צדדיי מחיצות דקיקות שמפרידות ביני לבין עוד עשרות כמוני שיושבים בתא קטן ופניהם אל הקיר. אני מושכת את חגורת הבטיחות ומצמידה אותה אל גופי; הרכבות האלה נוסעות מהר, כדאי שלא אפול. אני חושפת את השרשרת שעל צווארי ומפעילה אותה.

קרן האור יוצאת מן התליון ומשקפת על הקיר את ההודעה האחרונה של עידן עם הוראות הגעה לנקודת המפגש, כמו גם אישור על לינת תייר בלתי מוגבלת שסידרה לי ליזה, המזכירה הבלתי נסבלת שלו. עדיין לא למדנו מספיק על הקהילה הזאת, אבל הוא מתעקש על דחיפות המשימה, ועל כך שאבצע אותה עוד היום. כל כך חבל שנתחיל אותה בחיפזון כזה, הוא בעצמו אמר שהם מסוכנים, זה עלול להרוס הכול. אבל הוא לא מקשיב לי, למה שיקשיב?

חוץ מזה, עכשיו זה זמן נוראי בשבילי להיעדר מעיני הציבור. הבחירות מתקרבות וזה ה"מאני טיים", זאת אמורה להיות ההזדמנות הגדולה שלי. אוף, עידן הזה. הוא באמת ערמומי כמו שאמא אומרת. אולי הוא תכנן את כל זה כדי להסתיר אותי בתקופת הבחירות. אולי הוא לא סומך עליי? תמיד חשבתי שאני החלק המשלים של הפאזל שלו. החלק הליברלי, החברתי. אני מאמינה שהצלחתי להשפיע עליו, לפחות קצת. אבל עכשיו, השליחות הפתאומית הזו לא מוצאת חן בעיניי בכלל.

נדנוד הקרון מניע את צווארי לרגע קט, ולאחר התייצבות אני פותחת את כל הקבצים בפעם האחרונה, אצבעותיי מטופפות על הקיר בזריזות והוא מתמלא בתמונות, בכתבות ובמאמרים ישנים על מפעל ההֶמְפְּ המפורסם של הקהילה הזאת, אותו אחד שמאפשר להם את העצמאות המפוקפקת שהם כל כך מתגאים בה. מדי פעם קופצת לי פרסומת עם פניו הזחוחות של עידן, אשר מזמינות אותי להצביע לו בבחירות הקרובות. כאילו שיש לי ברירה בכלל. כולם אותו הדבר בסוף. אבל אם עידן יגלה שאני בוגדת בו זה יהיה הסוף הפוליטי שלי.

אני סוגרת את כל החלונות הקופצים ומתרכזת במה שחשוב באמת: לאחד את תושבי ישראל ולהחזיר לנו את משאבי הציבור שנגזלו מאיתנו בבריונות. קראתי את כל החומר שוב ושוב ושוב. אנחנו לא יודעים מי המנהיג שלהם, איך מתקבלות ההחלטות או איך הם מגיבים לפולשים. צמרמורת קלה עוברת בגבי. אנחנו לא מוכנים לזה.

זה מבחן. הוא בוחן אותי, דוחף אותי למצבי קיצון כדי לבדוק אם אני מתקפלת ונופלת. אבל זה בסדר, כי אני צריכה אותו לעת עתה. בחיים לא שיערתי שאחשוב כך על גבר, אבל הנה, זו האמת. כרגע אני צריכה אותו.

עיר הנמל שוקקת ותזזיתית, ונראה שהיא לא המתינה לבואי. האוויר כאילו מפיח חיים בכול, ומזמין אותי לנשום אותו לרווחה. מסביב נעשה קריר יותר והרוח מביאה איתה ריחות מלוחים של ים. אני עוצרת רגע בתוך ההמון במטרה למצוא את הכיוון הנכון, אבל לשווא. אני לא מזהה כאן שום דבר, והכול מבלבל כל כך. לבסוף אני עוצרת מונית ושואלת את הנהג אם הוא מכיר את הבועה החקלאית ויודע לאן לנסוע. הוא צוחק עליי. ברור שהוא יודע, הוא גר כאן, עובר שם כל יום. אני עולה לרכב ושנינו שותקים במשך דקות ארוכות עד שאני שואלת אותו בהיסוס, "אני יודעת שהסיכוי קלוש, אבל אולי אתה מכיר שם מישהי שמשכירה דירה? קוראים לה ליאורה או אלינור או משהו כזה..."

"אה, את מתכוונת ללין," הוא אומר ומגחך.

"כן, לין, נכון."

"יש לה כמה דירות."

אני נשענת לאחור והאור האדום שוב מהבהב מהשרשרת שלי. אני פותחת את ההודעה הקצרה שמופיעה מולי, "את רעבה, כדאי לאכול." הבטן שלי מסכימה עם הנאמר ומתחילה לקרקר. בכל זאת, שעת צהריים ועוד לא אכלתי היום. לעזאזל, הלחמניות! שכחתי אותן ברכבת. בטח אמצא פה איזה משהו, אבל כל מה שמתחשק לי להכניס לבטן זה את השקשוקה של אמא. יגידו מה שיגידו, זו השעה המושלמת לשקשוקה.

הנהג מעיף מבט לאחור ומזהיר אותי, "לא כדאי לך להסתובב כאן עם השרשרת הזאת. אנשים פה לא יאהבו את זה."

אני מסתירה את התליון מתחת לחולצתי ומבקשת ממנו לעצור לי ליד בית קפה.

"תיכנסי לקפה שמה," הוא אומר, והמונית נעצרת בצומת גדול מוקף במבני אבן ישנים ומעוגלים, גדוש באנשים. קירות המבנים נראים כמו מדשאות ענקיות, הצמחים מכסים את הבטון וקשה שלא להתפעל מהיופי הייחודי. "יעזרו לך למצוא שם את לין," הנהג מצביע על הרחוב, ואני לא מצליחה להבין לאיזה בית קפה הוא מתכוון.

הרחוב סואן, שפות רבות סביבי, האנשים נראים נינוחים למדי, רגליהם שוחות בכפכפים ולגופם חולצות קצרות, מסתובבים בעצלתיים בין בתי הקפה והחנויות, ונדמה שאולי אני כבר לא בישראל. לפחות לא זו שאני מכירה. ישראל שלי הרבה יותר צנועה. אני נעמדת בפתח אחד מבתי הקפה ומנסה לפענח את הסיטואציה. הברמן מסתכל עליי, זורק חיוך מזמין ואני מתקדמת אליו.

"איך אפשר לעזור?"

"אני רעבה. מה הסיכוי שיש לך שקשוקה?" היא בטוח לא תהיה כמו של אמא, אבל שווה לנסות.

"הכי טובה בשכונה! שבי, אני אכין לך, נראה שאת צריכה את זה."

הכיסא לא נוח, גבוה לי מדי, אבל כל השולחנות תפוסים וזה עדיף מאשר לאכול בעמידה. אני עדיין לא מבינה מה היה דחוף לשלוח אותי דווקא בסוף שבוע, ועוד אל החור הזה שאף אחד לא יודע עליו שום דבר. אני מוציאה את המחברת מהתיק כדי לנסות לעשות קצת סדר בראש, עד שהאוכל יהיה מוכן — פשוט תתרכזי במטרה, זה מה שעידן דרש.

"מה זה? שנים לא ראיתי כזה."

הבחור שיושב לידי רוכן לעברי ומציץ אל המחברת. אני סוגרת אותה בזריזות ומחזירה אותה לתיק, מקווה שהוא לא ראה דבר. חטטן כזה, וגם מקלחת לא תזיק לו.

"כלום. יומן מסע."

"מסע אל הלא נודע?"

אוף, כולם כאן חצופים כאלה? ובכל זאת אני עונה לו בנימוס, "סוג של... בערך."

הברמן מניח מולי צלחת ענקית ובתוכה שתי ביצים שוחות ברוטב אדום וסמיך. מסביב הניחו כמה ירקות צבעוניים חתוכים כמקלות עקומים. לא ציפיתי לאיזו פסגה קולינרית, אבל זה דווקא נראה אכיל ומשביע. הוא מוסיף גם סלסילת לחם שנראה הרבה פחות טוב מהלחמניות הרכות שנשכחו ברכבת. ובכל זאת, אני דוחפת את הכול לפה בתאוותנות, לא משאירה פירור, ומקנחת בכוס גדולה של מים.

"צריכה עוד משהו או שאת מסודרת?" הברמן שואל בעודו מגיש קפה לבחור שלצידי.

אני מסיימת את הביס האחרון ומנגבת את פי במפית.

"אני מחפשת אישה בשם לין, מכיר אותה?" אני שואלת את הברמן, אבל הבחור גס הרוח שלידי עונה במקומו, "היא מצפה לך? גברת לין לא אוהבת הפתעות."

"נראה לי שכן. אנחנו אמורות להיפגש בדירה שלה, אבל אני לא יודעת איפה זה ואין לי איך ליצור איתה קשר."

לא תכננתי לבקש עזרה, אבל זה יכול לקצר תהליכים.

"יש לה כמה דירות כאן בשכונה, אני אבדוק בשבילך לאן את צריכה להגיע."

הבחור נעלם מעיניי ואני בוחנת את המתרחש סביבי. צעירים ומבוגרים יושבים לשולחנות עגולים, לוגמים משקאות שונים ומנשנשים פיצוחים ופירות. בחוץ השמש והרוח מתחרות מי חזקה יותר, והאנשים מטיילים עם חיוך מרוח על פניהם. סנובים כל אלה, חושבים שהם טובים מכל השאר, שהבועה שלהם מיוחדת או משהו. מהלכים כאן, מתעלמים מההיסטוריה של ישראל וגם מהעתיד שלה. פשוט לא אכפת להם. בטח אצלם אין בחירות, כולם כאן מושחתים מכף רגל ועד ראש. הזחיחות שלהם מרתיחה אותי.

הבחור חוזר, חמוש בשמחת חיים, פיסת נייר קטנה בידו.

"הדירה שלך קרובה. בואי, אני אראה לך," הוא מעיף מבט אחרון על היושבים בבית הקפה, שנינו פוסעים החוצה והוא מסביר, "תמשיכי כאן ישר עד שתראי משמאל סמטה קטנה. את עוברת דרכה ומגיעה לרחבה הפנימית של הבלוק. מספר הבניין, הקומה והדירה כתובים כאן בפתק."

"תודה רבה, אני אסתדר," אני עונה בהיסח דעת ופתאום נזכרת, "רגע, שכחתי לשלם על הארוחה."

"זה בסדר, גברת לין כבר דאגה לחשבון שלך. שתהיה לך חופשה נעימה!"

אני מהנהנת בבלבול ופונה לדרכי. מי זאת הלין הזאת? למה היא שילמה לי על האוכל? יכול להיות שזו רק מחווה של רצון טוב? אחזיר לה את הכסף, אני לא אמורה לקבל מתנות. ארוחה נחשבת למתנה? בכל אופן, אין צורך בהטבות כלשהן, בטח שלא מהבדלנים הבטלנים האלה. אני לא רוצה שום קשר למקום הזה. באתי עם מטרה, אסור להתברבר ואסור להתחבר. כבר שמעתי עליהם את כל מה שצריך לשמוע והמסקנה שלי היא חד־משמעית — צריך להתרחק מבוגדים.

החצר הפנימית מרוצפת ומוארת. ילדים משחקים כדורגל בדשא בזמן שהוריהם ישובים על ספסלי בטון בצידי השביל. מעל לשיחים גבוהים שכמעט מסתירים את מספרי הבתים, תלויות מרפסות שמשגיחות על המתרחש.

הפתק שהתקמט בידי מוביל אותי לבניין ד'. דלת הבניין כבדה ואני מסתרבלת עם התיק, ותוך כדי גם מצליחה להפיל את הפח בכניסה. המעלית נפתחת בקומה השלישית ואני נפלטת מתוכה אל מסדרון קטן. בסופו ישנה דלת פתוחה למחצה שמאפשרת לצלילי מוזיקה קלאסית לדהור לכיווני. המספר שעל הדלת תואם את הכתוב בפתק ואני מרגישה בנוח להתפרץ פנימה בלי היסוס.

"הו, ברוכה הבאה! אני מניחה שאת הדר," ידיה של האישה פרושות לרווחה כמו כנפיים של עיט או טווס שמשוויץ בהדרו. "בואי, תניחי את התיקים שלך, בטח הייתה לך דרך ארוכה."

אני מחייכת אליה את החיוך המזויף הכי רחב שלי ומניחה סוף־סוף את התיק הכבד.

"כן, תודה רבה... לין, נכון?"

"בהחלט, זהו שמי," היא אומרת, וכפתורי שמלתה השחורה תכף יתפוצצו מרוב גאווה.

"אני מצטערת על העיכוב, כל הטיול הזה הוא די ספונטני והתחיל ברגל שמאל," אני מנסה להסביר בגמלוניות אך היא מנופפת בידיה ואומרת, "שטויות, שטויות. הגעת בדיוק בזמן."

היא מפזזת בביטחון בין החדרים, ואני אחריה. שׂערה ההדוק חושף עורף רחב, וקולה מהיר והחלטי, כאילו כבר ניהלה את השיחה הזו כמה וכמה פעמים בעבר.

"זו תהיה הדירה שלך לתקופה הקרובה. ראיתי שתאריך העזיבה נותר ריק אז תוכלי להישאר כמה שתרצי, אבל אשמח להתראת עזיבה של יומיים מראש לכל הפחות."

המילים נורות מפיה ללא רחמים ולא משאירות מקום להשתהות.

"כאן הסלון וזה המטבח, הוא מאובזר לחלוטין ויש גם כמה מצרכים בסיסיים במקרר. תוכלי גם לקנות מה שתרצי בשוק למטה. פשוט מקסים שם, אני ממליצה בחום," היא קורצת.

"פה משמאל זה חדר השינה, קצת קטן אבל אינטימי ומספק לרוב, ומימין זה חדר הרחצה. מגבות נקיות יש בארון שמתחת לכיור וכריות נוספות בארון שבחדר. מעבר לזה, אם תזדקקי לכל דבר נוסף — אני גרה כאן קרוב ופרטי הקשר שלי מופיעים על הדלפק."

היא מלאת מרץ וחיוּת, יפה לה ככה, בגילה. אבל אני לא שותפה לאותה רמת אנרגיה ומנסה לצאת מהדיאלוג הזה כמה שיותר מהר. גם ככה לא באמת אכפת לי איך נראית הדירה הזאת. מצידי זה גם יכול היה להיות דיר חזירים. יש לי משימה, לא באתי לנופש.

"תודה רבה, לין, אני מאוד מעריכה את זה."

"בשמחה רבה, יקירתי. מאיפה את מגיעה אלינו?"

המילים שלה הן כמו ארס בשבילי, אני יודעת שאדיבות היא בסך הכול מסכה, ובכל זאת אני עונה בנימוס, "מהבועה במרכז. רציתי לשנות קצת אווירה ושמעתי שמקסים כאן."

היא מעווה את פניה בחוסר שביעות רצון רגעי, ואני רק חושבת על הרגע שהיא תלך כבר, אני מתה למקלחת.

"הו, את יודעת, מגיעים אלינו תיירים מכל העולם, אבל למען האמת, לא הרבה ישראלים נכנסים אל הבועה הקסומה שלנו. בדירה הזו ממש אירחתי כבר שוודים, אמריקאים, יפנים ואפילו הודים," אצבעה זקופה אל על ועל פניה חיוך חושף שיניים.

"מה את אומרת... הדירה מאוד יפה, אני בטוחה שהם נהנו משהותם אצלך."

חיוך עצבני מתפשט על פניי וגם השיעולים תוקפים אותי שוב. אני נעשית חסרת סבלנות לאנשים האלה כאן.

"אני מקווה מאוד שגם את תיהני. אשאיר אותך להתארגן בינתיים ואחזור מחר לבדוק מה שלומך."

ממש אין צורך, אפילו עדיף שלא. ואיכשהו אני בכל זאת ממלמלת, "אוקיי, תודה רבה."

אני נועלת את הדלת מאחוריה, מכבה את המוזיקה ופושטת מעליי את כל הבגדים. השעה עוד מוקדמת אבל נשבר לי מהיום הזה, אני רק רוצה לנוח קצת. כמעט שלא ישנתי בלילה הקודם וכמו שאני מכירה את עידן — מחר מצפה לי עבודה רבה.

כשהמים החמימים שוטפים את שׂערי, שקצר לפתע, אני מרגישה את רטט השרשרת על צווארי. פרצופו של עידן מרוח על האריחים הוורודים. אין לו מה לעשות ביום שישי? עירומה, רטובה ונוטפת, אני מסננת את השיחה.