אנחנו הגעגוע לעתיד

פרולוג

אני שואפת ונושפת בהתמדה. מחכה שהנשימות האלה יצילו אותי ומתכוננת לציר הבא, המעניק משמעות חדשה למושג "כאב". עד היום הכאב היה קטן, ממוקד, חודרני ומציק, אבל בגבולות ברורים. הוא מגיע, נשאר קצת והולך. הפעם הוא דבר שאני לא מכירה. הכאב שולח לפניו רץ בדמות דופק. אני שומעת את הפעימות, ואז הוא מתחיל לייצר גל המתגבר ואוסף את הכוחות שלו מהפחדים שלי, קצת כמו התעצמות הגלים לפני השיא. אבל עכשיו הגל לא מסתיים בהנאה, אלא בסכין החותכת אותי. מתחילה בבטן ועוברת בצידי הגוף דרך הכליות לגב.

אני צועקת ומנסה לנשום. נדב עומד לצידי ובין ההתנשפויות החייתיות שלי אני שומעת אותו ממלמל, אשתי, אישה, בעל, משפחה, בית, ילדים. כל הפנים שלו סימן שאלה גדול, "איך נקלעתי לכל זה." הוא רצה מאוד את ההיריון ואת הילד שעדיין איננו יודעים את מינו, ובכל זאת מופתע להיות חלק מריטואל עתיק שהמוח המודרני שלו לא יודע לתרגם למילים.

נדב הוא איש שצריך מילים כדי להבין מה הוא מרגיש. הוא נותן למילים לשוטט בגוף הגדול והרחב שלו עד שהן מגיעות ללב, שם הן מפורקות להברות ולרגשות ואז חוזרות עם הדם לגוף. הזרועות שלו חזקות ובקצותיהן כפות ידיים שיכולות לעטוף גור כלבים בינוני, או צב גדול. הציפורניים שלו גזורות כמו שאני אוהבת, האצבעות שלו טעימות לי והידיים שלו ברורות. אני מבינה את התנועה שהן מייצרות, אף שהרוך שלהן לא מיועד עבורי. בשיער החום שלו יש רמזים לכתום שהיה פעם, מזמן. לא הכרתי אותו אז בכתום ואני סקרנית לדעת אם גם האופי שלו היה יותר ג'ינג'י, אם הדהייה של הצבע החלישה את הקצב או מיתנה את האופי, אבל אני לא מצליחה לדמיין אותו סוער יותר. העיניים שלו חומות כאחד מהגוונים בשיער שלו, ולפעמים הן מקבלות גוון ירקרק שדוני. המראה שלו מטעה עין בלתי מיומנת. הגודל שלו מקרין יציבות. עם הזמן תתגלה האשליה.

שנינו גדולים, נדב כי ככה הוא ואני בזכות הבטן שאני נושאת.

אנחנו ממלאים את הריק בין הקירות סביב, ואני רואה אותו מנסה להיות קטן, נקודה ברקע לדרמה המתחוללת, אבל הגוף הפיזי שלי קטן יותר מהנפח שאני תופסת.

האוויר דחוס מהמולקולות, והגוף שלי מתפשט ומשתלט על כל החדר, לוקח את החירות לעצמו וסובל ללא קשר אליי. נדב לא איתי, רק לידי וסביבי, ואני יודעת שהוא לא יכול יותר מזה. הוא מגייס בכוח את כל הרגשות שלו, גם את אלה שלא קשורים אליי, ומנסה להיות נוכח. אני רוצה שהוא יעצור את המקדחה שחופרת לי בכל הגוף, שיראה סימן בפנים שלו, שהעיניים שלו ייצמדו לשלי וישאבו ממני את הגודש שאני לא יכולה להכיל, שיהדק חזק את הידיים שלו סביב שלי עד שאאבד את התחושה בהן, שיישבר לו הלב ממה שהוא רואה. אבל הוא לא שום דבר מהדברים האלה. גם הוא בודד במרחב שאנחנו חולקים.

התפקידים שלנו בעולם מוגדרים. הוא אחראי לייצר את הקסם והקלילות, את הנראות של השמחה. הוא לא באמת שמח וקליל, רק מפזר קסם שעובד על ילדים, זקנים ותמימות כמוני.

אבל עכשיו הוא ילד מפונק שלא מבין שהזוהר והנצנצים חסרי תועלת במצבנו, והוא נדרש לתת משהו שהוא לא יודע לתת. ולרגע אחד קטן אני מרחמת עליו, כי הוא אבוד יותר ממני.

הוא מתחיל לזמזם את שירו של מוגלי מספר הג'ונגל. כמו לכתוב את השם או להטביע כף רגל על בטון רטוב שיישאר לתמיד, סימן שאפשר יהיה לחזור אליו ולהיזכר איפה היית כשהדבר קרה. הוא רוצה להפוך את החלל הלא אישי של חדר הלידה למאורה שלנו. אנחנו שם כבר לילה ויום ועוד מעט שוב לילה, ופתאום אני פוחדת, אולי נישאר כאן לעולם, בתוך עולם ההתנשפויות והדחיפות.

ואז הקסם שלו כן פועל. המיילדת שאיתנו בחדר צוחקת בקול נמוך על בחירת השיר. הוא מסביר לה את הסיבה, היא מתעניינת עוד בטעם המוזיקלי שלו, וממש לידי נוצרת זוגיות חדשה שאני לא חלק ממנה. למרות הכאב שממסמר אותי למיטה אני מצליחה לכעוס, והכעס מסתנן מבין מפרקי הידיים לאזיקים המדומיינים הכובלים אותי למזרן.

אני כועסת על המיילדת שבחרה בו על פניי, עליו שלא ויתר על הגאוותנות. בהמשך יקרו הרבה דברים שלא אדע להבדיל אם התרחשו באמת או רק בדמיון שלי, אבל הזיכרון האמיתי ביותר שלי מהלידה הוא של זכר האלפא שלי מזמזם ומצחקק בשקט עם המיילדת, בזמן שאני לא מצליחה לייצר לידה.

הגענו בשביל ללדת. חודשיים לפני תום ההיריון הוא יוצא מאחריותי ועובר לידי עולם הרפואה. הם סופרים, מכמתים, מיידעים אותי, וכשאני מסיימת את מכסת הימים שהרופאים הקציבו להיריון הזה מתוכננת לידה ואנחנו נוסעים לבית החולים, אבל רק בגלל שהזמינו אותנו. התוכנית שלנו היא לחזור בערב, כי ברור לנו שלא אלד היום.

אני חושבת על הלידה כאיזו פעולה עתידית שתתרחש בזמן אחר שבו יהיה לי נוח, אבל עדיין לא ידוע מתי. כמו אין קשר בין הבטן ללידה ולמשאלות שלי, אני לא מחברת כלום.

אנחנו מגיעים לבית החולים ומקבלים חדר להתארגן. מחברים אותי לאינפוזיה עם חומר זירוז ומוניטור צמוד. הגוף נכנס למסע והנפש שלי נותרת מחוץ לבית החולים. החומר מטפטף לאט, וכשהציר הראשון מגיע, אני שמחה. אומנם יש כאב, אבל הוא מבשר טובות. עשרים וארבע שעות אחרי, אני ממשיכה לשאוף ולנשוף וכבר לא זוכרת למה. מדי כמה שעות מתחלפים הקולות והצעקות באזורים הסמוכים, שאינם ממש חדרים ואין ביניהם דלתות, רק מחיצות אווריריות.

כשהתינוק גדַל והחל להתנועע הפכתי לגיבורה מסרט מדע בדיוני שגדל לה חייזר בבטן. התנועות העצמאיות ואיבוד השליטה על הגוף הפחידו אותי. אבל אחרי הפחד התאהבתי בהיריון, בבטן ובחייזר הקטן, שהפך חבר והביא שמחה בתנועה שלו, תנועה שדבקה גם בי. התחלתי לשחות, לצעוד בהליכות ארוכות, לרקוד, לנכש עשבים בגינה. פתאום השמש זרחה גם ברחוב שלנו.

עכשיו אני מרותקת למזרן. כולם סביבי בתנועה ואני סטטית. לצד הקולות המשתנים מתחלפות גם המיילדות שבאות לבדוק אותי ומעידות על חילופי המשמרות. בחוץ הלילה סיים את תפקידו והגיע יום, ובלי ששמתי לב הלילה שוב חזר, ורק אני בבועה של שאיפות ונשיפות.

המחשבות שלי, שהיו צלולות כשהגענו ורחשו פחד, התרגשות, ציפייה, הפכו אט אט במשך היום הארוך לעכורות. שוב לא יכולתי לזהות כלום, ומתוך העכירות, השאיפות והנשיפות הכתיבו את מקצב החיים שלי. הייתי לווייתן שנשטף אל החוף, כבד ומסורבל על חול שהוא לא שייך לו, מנסה לגשש את דרכו אל היקום המימי המוכר לו. ניסיתי לחזור אל מציאות מוכרת ללא הצלחה.

התינוק שלנו יושב הפוך. כשהרופא אומר לי בחודש החמישי שאם הוא לא יתהפך בזמן הקרוב אצטרך להתכונן ללידה קיסרית, אני מחליפה את הרופא, כי אין לו רחם והוא לא מבין. לי ברור שהוא יתהפך, אבל גם אם לא, הרי אלד בכריעה כמו הנשים האפריקאיות בסוואנה, נועדתי לזה.

אנחנו מגיעים לבית החולים ואני אומרת בקול צלול וברור שאני רוצה לידה טבעית. כולם מחייכים ומרוצים מהאישה שמחוברת לעצמה, אבל מחברים אותי למוניטור ליתר בטחון. הם משתפים פעולה עם משאלת הלב שלי, אבל יממה שלמה עוברת, המים יורדים, והתינוק לא מצליח לצאת. אני עייפה, מתוסכלת ובעיקר מובסת.

המבטים של האחיות והרופא שגויס התחלפו מהערכה לדאגה ולסוג של "צריך לסיים את הפארסה הזו ולהחזיר את הלווייתן אל הים".

הם מחתימים אותי במהירות על טפסים שמסירים מהם אחריות עוד לפני שלקחו אותה. בדרך לחדר הניתוח עולה בי תחושת מתיקות והקלה מההבנה שהכאב הלא אנושי הזה ייפסק. בחדר הניתוח פני האחות מכוסים, ורק העיניים המציצות אליי שואלות אותי למי אני מצפה ומה השם שבחרנו. אני מספרת לה שבגלל שהתינוק שלנו ישב הפוך אנחנו לא יודעים את מינו ובחרנו שם שיתאים לשני המינים. היא שואלת לשם ואני מספיקה להגיד לה "דור" — ייקרא שמה או שמו בגרמניה ובישראל — והיא מבטיחה להביא לי את דור בעוד כמה רגעים.

חמישה חומרים שונים משמשים להרדמה והם אמורים למנוע זיכרון של האירוע, למנוע כאב והכרה, לשתק שרירים, ולהפסיק את הרפלקסים. אני אכן מתחילה להירדם, אבל לשבריר שנייה אחד אני מתעוררת לתחושה שאני עולה באש והבטן שלי בוערת, ואני מנסה לצעוק להם, אני ערה, אני ערה, אבל לא מצליחה לדבר, ואני שוב נעלמת.

ואז נולדת דור.

מוציאים אותי מחדר הניתוח, אני משתעלת כאילו איבדתי את הקול, מוצפת בחילות ורעידות, ללא תחושת זמן. ביום הקודם ליוויתי את מחוגי השעון ועודדתי אותם לנוע, הזמן היה ביד שלי, לשתי אותו, זזתי איתו קדימה ונזכרתי אחורה, הייתי התקתוק, ועכשיו אני מובלת החוצה מחדר הניתוח ואין לי מושג אם יום או לילה, אם העונות התחלפו. אני במרחב נטול זמן.

האחות מגיעה עם נדב ומנסה להניח עליי חבילה קטנה, ואני כועסת ומתנגדת ודוחה אותה מעליי. אני לא מבינה מה היא רוצה ומה אני אמורה לעשות. נדב שמח, מתקרב אליי ורוצה לברך אותנו, אבל שאריות חומר ההרדמה בגוף שלי הופכות אותי לכעסנית ועייפה עד אין קץ, ואני מתחילה לבכות. אני לא רוצה לראות כלום. בלי לדעת זה השם שהענקתי לה בשניות הראשונות לערות שלי — כלום.

הם מגלגלים אותי לחדר וכבר בדרך אני נרדמת.

בבוקר האחות מעירה אותי ואומרת שהיא מביאה את התינוקת שלי. אני זוכרת שהיה ניתוח, ושקרה משהו אחריו, אבל לא מצליחה לראות מה זה היה ואיפה הייתי. הגוף שלי מפורק לאיברים בודדים ואני נותנת להם פקודה בראש להיאסף, להצטמצם אליי, ליצור גוף קוהרנטי.

היא חוזרת עם דור ורוצה להניח אותה בזרועותיי. אני לא מצליחה להתיישר במיטה, וככה, בין שכיבה לחצי ישיבה, אני מקבלת אותה בפעם הראשונה. ולפני השמחה והכרת התודה וכל האושר שרציתי להתמלא בו אני מתחילה לבכות, וממלא אותי עצב אינסופי על הלידה שנגזלה ממני. הפה שלי חמוץ, וכל מה שאני חושבת עליו זה אני ואני ואני, ואני לא מסכימה לוותר על החמוץ בשביל המתוק, להצליח להכיל את הנס שקרה.

אחר כך המשכתי לשאוף ולנשוף כל הימים, ורק את ספר הג'ונגל לא יכולתי לראות לעולם או להראות לדור. הספר קיבל צורת צלקת אדומה וכואבת שעם הזמן הפכה ורודה ומעולם לא צמח עליה גלד. הדברים שלא דיברתי עליהם לא נאמרו, לא כי לא ידעתי מה להגיד, אלא כי לא ידעתי איפה להניח את התשובה. עוד לא הבנתי שאני צריכה ללכת, ואני לא זוכרת שרציתי להישאר.

התפקיד של נדב בחיי היה ברור, להביא אותי קרוב לאלוהים. הוא הנגיש לי אותו, כמו הייתי כבדת ראייה או שמיעה. האלוהים שלו היה רך ונימוח, נעים למגע, רציתי בקרבתו. הייתי מרוצה, נדב ואלוהים סללו את הדרך לליבי. הם התקדמו בקצב שונה זה לצד זה. ופתאום הייתי בין אתאיזם לאמונה יוקדת.

ואז הגיעה דור. ואני, שהייתי במרוץ שליחים עם מקל האמונה ביד, הייתי חייבת לפנות את היד מהמקל כדי להחזיק את דור, ומסרתי אותו לבא בתור. נותרתי עם דור ועם פחות אמונה. אלוהים ואני התרחקנו קצת, ואז התרחקנו עוד, ותפקידו הסתיים בחיי, כך חשבתי, עד שהאל הטוב והמיטיב שלי הפך לאל נקמות.

שנתיים וקצת לפני שדור נולדה הגענו לגרמניה. אני הגעתי בגלל נדב והוא הגיע בגלל הנביאה.

כמה שבועות אחרי שהכרנו, נדב בא עם תרמיל גב מלא בגדים ונכנס לדירה, לַעולם שלי. זאת פעם ראשונה שאני גרה עם בן זוג. כל כך שמחתי בו שלא חשבתי כמה דפוק זה להגיע רק עם תיק. לא ידעתי אם הוא ויתר על איסוף, או שהוא לא מסוגל. הוא בא כדף חלק ואני לא יכולתי לדמיין כלל את העתיד שלנו.

מכיוון שזו הדירה שלי והוא מצטרף אליה, אנחנו מנסים לייצר שוויון ושייכות. אני אדם של בוקר, הוא אוהב את הלילה. אני אוהבת לבשל, הוא אוהב אוכל מהיר. אני צריכה סדר יום ומטרות, הוא שט ביום שלו. אבל זו ההתחלה וההתאהבות, וכל שוני שבהתחלה נראה אקזוטי יהפוך למעמסה כשהאהבה תסתיים.

ההתחלה המהירה שלנו מאיצה את כל תהליכי הזוגיות: המגורים המשותפים, וגם הרצון של נדב בנסיעה לגרמניה. אנחנו מתחילים לבנות את הביחד ואת השפה שלנו. לפי צליל המילים אני מנסה להבין את הפירוש. הוא מסקרן אותי.

עוד אין לנו טקסים או שיר, אני לא מכירה אף חבר ישן שלו מפעם. הספקתי לפגוש רק את האנשים החדשים שהכיר ממש זמן מועט לפני שהכרנו, בקבוצה הרוחנית שהוא משתייך לה, זו שאנחנו נוסעים לחיות בקהילה שלה. ובגלל שחברים שלו לא באים אלינו, או שאינם, רק ההורים שלו הם עדות לכך שהוא נולד וחי והיה חלק ממשפחה, למד בבית ספר, רב עם חברים, שיחק גולות ומחניים.

לכל אחד בזוגיות יש תפקיד אחד לפחות, לפעמים יותר. הבעל של תמר החברה שלי אחראי לחיי האהבה שלהם, שזה תפקיד חשוב ביותר. גם לה יש זכות להכריז על ליל אהבה, אבל זו האחריות שלו. דקלה, חברה נוספת, אחראית על מפעל הזיכרון המשפחתי. זה תפקיד שלא נופל מהאהבה, היא זוכרת את ההיסטוריה שהם מייצרים, היא זוכרת גם בשבילו.

בקשר שלנו אני אהיה אחראית על מה אנחנו רוצים. מעצם הגדרת התפקיד נוצרת בעיה, כי בהיסטוריה העתידית שלנו תהיה רק פעם אחת שבה נרצה את אותו הדבר בדיוק, וכשהרצונות שלנו יתפצלו ולא יכירו אלה באלה, נעבור לחיות בעולמות מקבילים. אלה יהיו חיינו ואנחנו חכמים בדיוק במידה להתעלם מהמערך שבנינו.

הנטייה של שנינו לדרג אותנו מעמדית מעצימה ומשרתת את המחלה המתחילה להתפתח. בבחירת הגברים שלי, אני מעמידה אותם גבוה על הפודיום של המקום הראשון, משמיעה את ההמנון הפנימי, את שיר התבוסה שלי וניצחון הגבר הנבחר. נדב, באופן חד משמעי ומוחלט, שווה יותר ממני. זה ברור לשנינו, ומהמקום הגבוה והנעלה הזה מעצים את הבחירה שלו בי, מעלה אותי מעלה ומקרב אליו, אבל הפער בינינו לעולם לא ייסגר. נטייה נוספת שלי היא ההרגשה שאני לא פחות מבעלת זכות נדירה לחיות לצידו. אני מניפה בזריזות דגל לבן, וכולי בתפקיד.

יש כמה דברים שאני לא: לא יודעת לסובב את הגבר שלי על האצבע הקטנה, לא נותנת לו להגיד מה שהוא רוצה ומשיגה בסוף בדיוק מה שאני רוצה, לא יודעת להיות מסתורית ובעיקר אני לא אהבה ממבט ראשון. לכן, סיפור ההיכרות בינינו היה בהחלט מוזר ואפילו קצת מיסטי. מהסיפורים שיישמעו כמו אגדה באוזני הילדים והנכדים, אם רק נצליח לאהוב ולהישאר לאורך הזמן הזה.

ביקור של הדודה שלי ובנותיה, מביא אותנו לערד לשבוע ימים. אנחנו שוכרות שם דירת נופש ויורדות לים המלח בכל יום. הימים הם ימי פסטיבל ערד, הרבה הופעות בכל מיני מקומות בעיר. באחד הערבים עמדתי במרפסת תצפית פתוחה מעל הופעה שהתקיימה בבריכה העירונית. אי אפשר היה לראות כלום, רק לשמוע את המוזיקה. לי זה הספיק ואני יכולה לעמוד עם הגב לרחוב, חופשייה ממבטים, ולרקוד. בכל הזמן הזה עוברים מאחוריי אנשים, חלקם נעצרים ומנסים לראות את מה שאני רואה, אבל הם לא רואים כלום כי אי אפשר. הם ממשיכים ללכת ואני ממשיכה לרקוד.

יומיים אחר כך, בסיום החופשה, אנחנו עולות על אוטובוס חזרה לתל אביב. האוטובוס מלא ואנחנו מתפצלות, כל אחת מוצאת לה מקום ישיבה פנוי. אני מתיישבת במקום האחרון שנותר, ליד בחור, ואנחנו מתחילים לשוחח. אנחנו באותו הגיל, מתעניינים בדברים דומים, טעם מוזיקלי דומה, כפות ידיו רחבות לשביעות רצוני.

אני מספרת על החופש, הוא מספר על הביקור אצל ההורים. הוא גדל בערד, עכשיו הוא חי בתל אביב ובא רק לביקור בזמן הפסטיבל. אני מספרת על הדבר המוזר הזה, איך אני עומדת על מרפסת שלא רואים ממנה כלום, מה שלא מונע מהאנשים לעמוד ולחפש מה אני רואה, לוודא שלא רואים כלום ואז להמשיך הלאה.

"גם אני עמדתי שם מאחורייך," הוא אומר לי.

"למה?" אני מופתעת.

"כי סקרן אותי לראות אותך. היה בך משהו משוחרר וחופשי, הגב הזה לא דפק חשבון. עמדתי שם והחלטתי שאספור עד עשר, ואם תסתובבי עד שאסיים את הספירה אגש לדבר איתך. הרגשתי קרבה אלייך, סקרנות אולי לראות את האישה שמחפשת חופש, כמוני. אבל לא הסתובבת."

"אבל הנה," אני מחייכת אליו ומניחה כף יד החלטית ואמיצה על הכתף שלו, "באתי עד לכאן לשבת לצידך באוטובוס, שני אנשים תאבי חופש בסוף ייפגשו. אולי נמצא עוד משותף."

המרפסת הזו בערד הופכת להיות אחד ממראי המקום, למרות שלא ראינו ממנה כלום. אקראיות זולה על גבול המיסטית שעלתה לי ביוקר. זה מרגש ומסעיר אותי; הסיפור הזה והזמן שבא בעקבותיו הסבירו לי בדרכם הכואבת שאם הייתי מסתובבת אולי היו נחסכות ממני שמונה שנים, שתי ילדות, חלומות מוחמצים, ייאוש, תקווה, עצב אין־סופי, אכזבה, שוב תקווה, עוד אכזבה, השפלה, מפלה והתרסקות.

אני אוהבת את נדב והתרמיל, כי הם מבשרים את תחילת עידן אי השייכות, וכי הם מגיעים בדיוק כשאני מחפשת מקום בעולם עם תמונת רקע ומציאות שאני לא מכירה. אחרי הלימודים ולפני נדב, המשפחה שלי מצמצמת רווחים סביבי. הם מצפים ממני להתחיל למחוק פריטים ברשימה: עבודה, קביעות, משפחה, ילדים. אבל כל מה שאני רוצה זה להתרחק, להיות זרה. לפני שאחליט להישאר בשלולית שלנו בארץ אני זקוקה להריח מרחבים, כמו סוס היוצא מהאורווה לשטח הפתוח ונחיריו רוטטים.

אני חייבת למדוד כמה אני שווה במקום אחר.