שיר האל, בהגווד גיטה

מבוא

1. היצירה

שיר האל, הַבְּהאגָוַד־גִיטָה,¹ הוא פרק זעיר בתוך האפּוֹס ההודי רחב היריעה מָהַבְּהָארָטָה, ועם זאת נחשב לעיקרה ולִבה של יצירה זו כולה. יתרה מזאת, שיר האל הוא גם הנודע בכתבי הדת ההודיים כולם, ולא בכדי כונה במסורת ההודית בקצרה 'הגיטה', כלומר 'השיר' בה"א הידיעה. במשך כאלף ומאתיים שנה כתבו הוגים ומורים הודיים נודעים פרשנויות לשיר האל, החל בשָאנְקָרָה, אַבְּהינָוָגוּפְּטה ורָמָנוּגָ'ה וכלה בגאנְדְהי, וּוינוֹבּה בּהָאוֶה, אוֹרוֹבּינְדוֹ, פְּרַבְּהוּפּאדה ואוֹשוֹ. שיר האל תורגם בלמעלה מאלף תרגומים לשפות אירופה, ומאז תרגומיו הראשונים חשבו אותו גם הוגים מערביים רבים — ביניהם שְלֵגֶל, אלדוס הֵקסְלי, ת'וֹרוֹ, אֵמֶרסון, יוּנג ורודולף אוֹטוֹ — לאחת מפסגות הרוח האנושית.

שיר האל מחזיק כ-1400 טורי שיר, וסדור ב-700 דו־טורים שקולים, רובם במשקל השְׁלוֹקָה.2 הוא מתוארך במחקר למאות 2-3 לפנה"ס, אך מעיד על עצמו כמסירה מחודשת של ידע עתיק שאבד. שורשיו אינם תלויים במסורת הוֶדית, ואף שהוא מקבל אותה, הוא רואה בה דרך פחותה ביחס לשלוש דרכי השחרור שמלמד בו קְרישְנה. סיבה מרכזית לכך ששיר האל הפך להיות אבן יסוד בתרבות הודו, היא הסינתזה שהוא מציע: הוא מסכם את האוּפָּנישאדות, ומאפשר חיבור בין אסכולות מחשבה, דרכים רוחניות ואמיתות מטפיזיות שונות של ההגות והפרקטיקה הדתית של הודו. בה בעת סינתזה זאת אפשרה לאסכולות מחשבה שונות לפרשו בדרכים מגוונות, החלוקות ביניהן.

ביסודו של שיר האל עומד תיאור אחדותי של הקיים: בהיבטו הכולי והמוחלט, הבְּראהְמַן, הוא הנצחי ובלתי כלֶה, והוא התכלית העילאית. במקביל להיבטו כבראהמן, האל הוא גם האישיות העילאית — קרישנה, ובנוסף, האל גם חדור בכל ישות נבראת, ועל כן כל עצמי — כל נשמה — הם חלקיק ממנו. האל מתגלה בבריאה במחזוריוּת קבועה: הוא מוציא אותה מן הכוח אל הפועל, מן העלום אל הגלוי, עד שבסוף המחזור היא שבה ומתאיינת בו. שיר האל מציע סינתזה גם בתפיסת האלוהות והאדם: האל הוא מצד אחד מופשט ומצד שני אישי, מצד אחד פנתֵיאיסטי ואימננטי בכל ישות, ומצד שני טרנסצנדנטי. לא ייפלא אפוא כי בשאלת היחס בין העצמי לאל מקיפות הפרשנויות לשיר מִנעד רחב של תפיסות, שונות ואף מנוגדות, מאסכולות ההגות ההודית — משנִיוּת גמורה ועד אחדות גמורה.

בשיר האל מסביר קרישנה, כי גם העצמי שבכל אדם הוא נצחי, אף כי האדם אינו מודע לזאת. הוא לובש גוף, וחי בו על פי חוקיות הטבע הגשמי, המכתיב את אופיו ונטיותיו, עד למותו של אותו גוף. מחשבותיו, כוונותיו ומעשיו של אדם הופכים למציאות עולמו, ומניבים תוצאות בעולם. אלה הופכות בתורן לנסיבות וסיבות למעשים נוספים, ובסופו של דבר — לשרשרת פעולה, המזינה ויוצרת את עצמה עוד ועוד. שרשרת פעולות ותגובות אלה אינה ניתקת גם כשהעצמי נולד בגוף חדש; העצמי הכבול לשרשרת זו חוֹוֶה את חוויות החיים שהיא יוצרת, ובהתאמה להן הוא מרגיש תשוקה, פחד, שמחה וצער, עונג וכאב. מכוח נטיות טבעו הוא מניע הלאה את השרשרת בתגובותיו למתרחש, אך אינו מבין את אחריותו לדינמיקה שלה, ואינו יודע איך להשתחרר ממנה. שיר האל בא להציע לכל אדם באשר הוא דרך לשחרור.

דרכי השחרור השונות שֶמונה קרישנה בשיר האל, הן דרכים חליפיות המוצעות לאדם על פי נטיותיו. כולן מנותבות לאותה תכלית עליונה של שחרור משעבוד המעשים ותוצאותיהם בעולם, שחרור המביא עִמו שוויון רוח, שלווה ואושר. דרכים אלה קרויות כולן 'יוגה', כלומר 'חיבור', מאחר שהשחרור הוא שחרור מן הנפרדוּת, והוא מושג דרך חיבור העצמי לאל.

שיר האל מסביר לראשונה במלואן את דרך העשייה ודרך הדבקות כנתיבי חיבור לעילאי. בדרך העשייה האדם מקדיש את כל מעשיו לאל במקום להשתדל להשיג באמצעותם יתרונות בעולם. הוא אינו מתנתק מהחיים, אך משנה את התייחסותו אליהם: בעודו ממלא כדת את חובותיו בהתאם לתפקידו החברתי ולשלב החיים שבו הוא נתון, הוא עושה זאת מתוך עמדה פנימית של פָּרוּש. בדרך הדבקות האדם מטפח מחשבה מתמדת על האל, אהבה אליו והתמסרות לשירותו.

בהתאמה לתפיסה הכוללת שמציע שיר האל לתיאור המציאות הפיזית והמטפיזית בכלל, ולמצב האדם בפרט, נבחנים באור חדש מוסדות ועקרונות חברתיים, ולצִדם פרקטיקות רוחניות כמו הוויתור, הפרישות, הנתינה, הסיגוף, הקורבן והדבֵקות. במובן חשוב כל אותן פרקטיקות הן ביטויים שונים של הקורבן. במשמעותו הרחבה נתפס הקורבן כבר בריגוֶדה כדרך תֵאוּרגית להזרמת השפע ביקום: העולם הוא מערכת אחת של כלים שלובים שבה הנתינה והקבלה כרוכות זו בזו, כך שגם האדם יכול להפעילה במעשה הנתינה של הקורבן. שיר האל אומר כי ניתן להניע את גלגל השפע של הנתינה והקבלה באמצעות מִנחה של אובייקטים חומריים, של הגוף, או של המחשבה והדיבור, אך מכוון את כל הפרקטיקות הללו לתכלית העליונה של החיבור לאל. בכל אלה דן שיר האל, ומחברם יחד למסכת לכידה של הוראה רוחנית.

2. שיר האל והמסורת ההודית

רובם של המסרים הרוחניים בשיר האל אינם מופיעים בו יש מאין, אלא מתייחסים במפורש או במובלע למסורת המחשבה ההודית. קרישנה אינו בא לסתור את כתבי הקודש וההגות המוּכּרים, אלא לחדש את הבנתם הראויה, את הקשרם, ואת מעלת חשיבותם ביחס לאבן הבוחן שהוא מציע — הגאולה הרוחנית. חלקים מרכזיים מזרמי המחשבה והפרקטיקות הרוחניות של המסורת מקבלים ביטוי בשיר האל, אך גם עוברים בו אינטגרציה. להלן סקירה קצרה של עיקר הכתובים שתורותיהם מתבטאות ביצירה, סקירה שתכליתה לאפשר הצצה לריבוד הרעיוני שביצירה, ולסינתזה הייחודית שיצרה בין מקורותיה.

הוֶדות: וֶדה פירושה יֶדע או ראייה נכוחה. הוֶדות הן העתיקות בחיבורי הקודש של המסורת ההודית, ונחשבו בה לבסיס הידע. על פי המסורת עורכן, וְיאסָה, הוא שחיבר גם את המָהַבְּהארָטה ובתוכה את שיר האל. הוֶדות עשויות ארבעה רבדים: הראשון שבהם הוא הסַמְהיטות, שאת זמן חיבורן המשוער קובע המחקר ל-1100-1700 לפנה"ס. שלוש הוֶדות המיוחסות לוויאסה — "ריג, סָאמה ויאג'וּר", מאוזכרות בשמן בשיר האל. הריגְוֶֶדה והסאמָוֶדה כוללות תפילות והמנונות לאלים, והיאג'וּרְוֶדה — נוסחות פולחניות. נוספת עליהן כרביעית האָטְהָרָה־וֶדה, העוסקת במאגיה, שהיא האחרונה בזמן חיבורה, נמוכה מהן במעמדה, ואינה נזכרת ביצירה. מלבד הריגוֶדה שקדמה לשאר, כולן חוברו בצפון הודו בתקופת ממלכת קוּרוּ (900-1200 לפנה"ס). הסַמְהיטות חוברו במשקל שירי, אך לכל אחת מהוֶדות שלושה רבדים נוספים בפרוזה, המתוארכים בזה אחר זה: הרובד השני הוא הבְּרַהמאנות, המפרשות את הפולחן ומשלימות במיתוסים שונים את הסַמְהיטות; הרובד השלישי הוא 'ספרי היער', האָראנְיָקוֹת, הכוללות דיונים פרשניים שחיברו פְּרושים מתבודדים; והרביעי הוא האוּפָּנישאדות (100-800 לפנה"ס) המנסחות תפיסת עולם חדשה ביחס לרובדי הוֶדה הקודמים (ר' להלן). מכלול ספרות הוֶדות מכונֶה גם "הנשמע", שכן מקורן נתפס כהתגלות אלוהית, ובפועל הועברו במשך כאלפיים שנה במסורת שבעל פה.

שני מושגים מרכזיים בשיר האל מושרשים בספרות זו: אישיות האל והקורבן. על פי המסופר בריגוֶדה אל הראשית, האדם הקוסמי פּוּרוּשָה, הוא הבורא המקריב את עצמו, כדי שמִנתחיו ייווצר העולם. האישיות הקוסמית היא התגלות האל בכל צורה אפשרית, כאותה כל־דמות מחרידה בה חוזה ארְג'וּנה בשיר האל. אולם המוחלט, האל במכלול היבטיו, הוא לא רק היש (סאט) אלא גם מה שמעֵבר ליש (א־סאט). הוא מתגלה רק בחלקו כממשות בעולמנו המפוצל והמובחן, ורובו נותר עלום, בהוויה אחדותית בלתי מובחנת.3 במיתוס הברהמאני ‏(700-900 לפנה"ס) אל הראשית מכוּנה פְּרָגָ'אפָּטִי, 'אבי היצורים', ובו מוצג הקורבן כמחזוריות מתמדת: כשהאלים שנבראו משיבים את הבורא לחיים, הוא שב ונזבח באותו אופן פעם אחר פעם, כדי לקיים את הבריאה.

המוחלט מכונה "אדם", וכל ישות היא מיקרוקוסמוס שלו, כך שהקורבן וההתפרטות מתרחשים בכל עת גם בתוכֵנוּ. האל "גדֵל באוכלו", מקריב ומוקרב, והתהליך הנצחי של ההתהוות והכיליון נמשך בכל גוף חי. פְּרָג'אפָּטי אינו רק כוח טרנסצנדנטי אלא גם נוכחות אימננטית בנו כולנו, ובדומה אש הזבח מסמלת גם את האש הפנימית, המועצמת בסיגוף.

בספרות הוֶדית המוקדמת הפולחן כולל זבחי בעלי חיים ונסך לאש, שמטרתם הייתה להניע את מחזור הקיום. במובן זה הקורבן נתפס לא רק כדינמיקה של הקיום אלא גם כדרך להכרת מארג הקשרים של היקום, להפעלתו ולחיבור אליו. במקביל לקורבנות אלה נערכים בהקשר זה גם קרבות־ידע בין חכמים, שהמפסיד בהם מאבד את חייו, ובדומה, גם למלחמה המתחוללת במָהַבְּהָארָטָה יש היבט של קורבן; האדם הוא דגם מטונימי של זיקות העולם, ולכן כל פעולה עצמית שלו פועלת גם על עולם ומלואו.

האוּפָּנִישָאדוֹת מפרשות את הרבדים הקודמים מנקודת השקפה חדשה: הן דוחות את האלימות שבזבח ובחיים בכלל, ונותנות לקורבן תוכן חדש של פעולה פנימית. השקפה זו מתבטאת באידיאל הפרישות, הסַנְיָאסָה, המתרכז ביחיד לבדו, ורואה בגאולה מייסורי הקיום את תכלית החיים. הפרוש המתבודד מייצג את היחיד שאינו תלוי בחברה, בכוהנים ובמקדשים, אלא אחראי לבדו לנתיבו ולגורלו הרוחניים. הסמסארה מקבלת מובן שלילי, כמלכוד של מחזורי לידה ומוות אינסופיים, שהישות החיה, האינדיבידואלית, חוֹוָה מחמת בורותה שוב ושוב. משמעותו של תהליך הבריאה המחזורי הוא התוודעות האל לעצמו, ובמקביל — התוודעות עצמית של האדם. תכלית הפרישות היא להשתחרר ממחזוריות הקיום ולשוב אל המוחלט, הבְּרָאהְמַן. הדרך להשיג זאת היא הקורבן העצמי באמצעות ויסות הנשימה והסיגוף. תכליתן של פרקטיקות אלה היא ידיעת העצמי, האָטְמַן, שהוא האני האמִתי, החופשי מתכונות גשמיות, ובלתי כלֶה. ההזדהות עם התפיסה הכוזבת של האני האישיותי, הפועל בנו כבעל רכוש, משפחה ותפקידים, נתפסת באוּפָּנִישָאדוֹת כאשליה ושעבוד, והקיום בעולם הגשמי נתפס כשקרי. שלילת הסמסארה היא המובילה לחוויית האחדות או החיבור, ומביאה את האדם לאושר עילאי.

בקאטְהה־אופנישאד האדם נמשל לנוסע במרכבה: התבונה היא הרכּב, והמרכבה היא הגוף; הסוסים הם החושים; והמושכות הן התודעה — מכלול הרגש, הרצון והחשיבה התגובתית, שיסודם במידע משעבד, מידע הבא מן החוץ דרך החושים. סוסי החושים רצים אחר מושאיהם השונים בעולם, אך מכיוון שלא הסוסים אלא הרכּב הוא שנועד לנהוג במרכבה, על האדם לשאוף לריסון החושים.

הוֶדאנטה: מסורת פילוסופית זו, המפרשת את האופנישאדות, נחלקה למספר אסכולות. בין השאר נחלקו אלה בשאלת היחס בין העצמי (הנשמה) לבין האל: חלקן היו דואליסטיות (דְוָאיטָה) וגרסו שהם נפרדים לנצח, וחלקן מוניסטיות (אַדוָאיטה) וגרסו שהם זהים. הוגים דואליסטים כמאדְהוָצ'אריה, ומנגד הוגים מוניסטים כשאנקרה, כתבו פרשנויות ברוח תורתם גם לשיר האל. בין אלה לאלה ניצבת אסכולת האַצ'ינְטְיה־בְּהֶאדָה־אַבְּהֶאדָה של צַ'ייטָאנְיה מָהָפְּרַבּוּ, המגשרת בין המוניזם לדואליזם, ועיקרה כשמה, "הזהות והשוני הבלתי נתפסים" (של העצמי והאל). לשיטתה, העצמי השוכן בישות החיה הוא חלקיק זעיר מן האל, ושונה ממנו בגודלו ובעוצמתו. הוא קשור בו, ובה בעת נבדל ממנו, כשם שהשמש שונה מאור השמש. בהבנה זו השחרור הוא אפוא חיבור לבראהמן ולא התמזגות בו. פרשנות השיר ברוח אסכולה זו מובאת כאן בהרחבה, במילון ההגדרות שבהמשך, במידת מה בתרגום, וב"עיונים" בחלקו השני של הספר, אך אינה היחידה האפשרית, והקורא המעוניין מוזמן להרחיב דעת בנושא.

מוניסטים כגָאוּדָפְּאדה ושאנְקָרה נסמכו על הצהרות אופנישאדיות כמו "אתה הוא זה" (טאט טְואם אָסי), הבאות לדעתם להרוס את הבערות ולגלות כי העצמי שבישות החיה אינו שונה מן הבראהמן הנצחי. לשיטתם, כשהישות החיה משתחררת מקיומה הנפרד, האטמן מתמזג עד תום בבראהמן ומגיע לאחדות עמו. על פי שאנקרה, מטרת שיר האל הוא להשיב את התודעה פנימה, ממושאי החושים והתשוקה אל האטמן־בראהמן־וָסוּדֶוה הנצחי ובלתי־משתנה, שהנו זהה בכל ישות.

הסָאנְקְהִיָה: אסכולה זו, שרבות מתפיסותיה מוטמעות בשיר האל, היא דואליסטית בעיקרה: הקיום מתחלק בין האל ובין הטבע, פּוּרוּשה ופְּרַקְריטי. בה בעת יש בה גם נימה מוניסטית, המתבטאת בתפיסתה שליקום מקור יחיד — האל האחד שהוא הכול; אולם בניגוד לחסידי האחדות הגמורה, האַדְוָאיְטָה, היא גורסת שאף כי מקור כל הישויות הוא באל, הן עדיין נבדלות ממנו. לכן גם כשהעצמי זוכה בשחרור, הוא אינו נטמע כליל במוחלט, ואינו נעלם בו. הוא הדין ביציאתו של האדם מנפרדוּת לחיבור: כדי להגיע לשחרור (מוֹקְשָה) עליו לטפּח עמדה מוסרית, התבוננות ושוויון רוח, אך גם חסד האל (פְּרָסאדה) מסייע בידו.

באדם יש שתי רמות פנימיות — החולף והנצחי. החולף הוא הגשמי, הנתון לשליטתם של שלושת מזגי הטבע: סָאטְוָה — טוּב, צלילות ושלווה; ראגַ'ס — להיטות ופעלתנות; וטאמַס — בַּערוּת ונִרפּוּת. הנצחי הוא האטמן — העצמי או הנשמה — המשול לטיפת מים על עלה נוּפָר: הוא אינו חלק מהטבע הגשמי, ואינו מתערבב בעולם. למרות זאת, האדם ההולך שולל אחר מראה עיניו, אינו רואה את הנצחי השוכן בתוכו; תכונותיו ונטיותיו המוטבעות בו מכוח הטבע מַתְנות את דרך חשיבתו, הרגשתו ומעשיו, ומסיטות אותו מעצמוּתו הרוחנית. הוא מזדהה עם ה'אני' וה'שלי', המופנים למציאות הגשמית, ופועל בהתאמה בעולם. באופן זה הוא לוכד את עצמו בעצמו: הוא נכבל בקארמה — בשרשרת הפעולות והתגובות להן, המולידות בתורן פעולות חדשות, וחוזר חלילה.

היוגה: יוגה מוּכּרת במערב בשמה זה בעיקר כתרגול פסיכופיזי של תנוחות גוף, אך במסורת ההודית בכלל, ובשיר האל בפרט, המילה מציינת כל דרך חיבור לעילאי, המאפשרת שחרור מתפיסת הנפרדוּת ומן השעבוד לעולם האשליה. מסורת היוגה היא קדומה ביותר: כשיטה סדורה היא מופיעה לראשונה באופנישאדות, בפסוקי היוגה של פָּטָאנְגָ'לי, בקאטְהה־אוּפָּנישאד ועוד; אך היא נזכרת כבר בריגוֶדה, וככל הנראה שורשיה מגיעים עד לתרבות האינדוס ששגשגה בצפון הודו באלף ה-3 לפנה"ס. שיטות החיבור השונות כרוכות בשליטה עצמית ואימון מנטלי, ולא פעם תרגולי גוף ונפש אלה משיקים לפרקטיקות הסיגוף. תרגול מסוג זה נזכר גם בשיר האל, וכולל התבודדות במקום שקט, תנוחת גוף זקופה, שליטה בנשימה ומיקוד התודעה. שיר האל מתייחס גם לשאר מרכיבי שיטתו של פָּטָאנְגָ'לי [ashtanga yoga], המונָה שמונה שלבּים: א. יאמה — טיהור מוסרי (הימנעות מפגיעה, שקר, חמדנות, גניבה, ופעילות מינית); ב. נִיָאמה — טיפוח סגולות תומכות־חיבור (טיהור הגוף, התודעה והדיבור, שוויון נפש, ריסון והתמדה, למידת העצמי, והשתקעות באל); ג. אָסָנָה — תרגול תנוחות הגוף ויציבתו; ד. פְּרָנָיאמה — ייצוב, שליטה וּויסות של נשימת החיים (פְּראנה); ה. פְּרַטְיָהָארה — אטימה חושית לעולם "כמעשה הצב" הכונס את איבריו פנימה; ו. דְּהארְנה — מיקוד המחשבה באל לבדו, באמצעות הַחְזָיָה של דמותו או של ייצוג גיאומטרי שלו; ז. דְּהִיָאנה — התבוננות רוחנית באמצעות התבונה עד להתגלות האל; ח. סָמָאדְהי — כינוס הכוחות הפנימיים עד להיעלמות תודעת האני, ושחרור.

מסורות קרישנה: המסורות על סיפור חייו עלי אדמות, מראשיתם ועד סופם, מקיפות שלושה מחזורים.

א. כילד, קְרִישְׁנָה נולד בשבטם של בני יאדוּ לאביו וָסוּדֶוָה ואמו דֶוָקִי. דודו העָריץ קאמְסה היה מלך מַטְהוּרָה, ובגלל נבואה, שבנם של וָסוּדֶוָה ודֶוָקִי עתיד להורגוֹ, כלא אותם, ורצח כל בן שנולד להם. אך פשעיו אלה לא הועילו — עם לידת קְרִישְׁנָה נרדמים השומרים, השלשלאות ניתקות, ואביו יוצא מכלאו. וָסוּדֶוָה מעביר את קרישנה להוריו המאמצים, רועי הבקר נאנְדה ויָשוֹדה, וחוזר לכלאו; קאמסה שולח שדים שונים להורגו, אך קְרִישְׁנָה קוטל אותם בזה אחר זה. במשך ילדותו הוא ניזון משפע של חמאה, המסמלת את האהבה.

ב. כנער מתבגר קרישנה משתעשע עם רועות הבקר, הגוֹפִּיוֹת, אף שהן נשואות. הוא משכפל את עצמו כך שכּל אחת בטוחה שהוא רוקד רק אִתה. זהו קשר שובר כללים, אך מתגלם בו אידיאל הדבקוּת בדמות הפָּרָקייה: אישה נשואה, שכביכול חוטאת ומעדיפה את האל על פני בעלה.

ג. כבוגר הוא מלך ולוחם, ומשמש דמות מרכזית במָהַבְּהארָטה: למעשה הוא הגורם למלחמה לפרוץ: הוא מתווך בין הצדדים היריבים, ובו בזמן דוחף למלחמה ולחורבן. קְרִישְׁנָה אינו משתתף בקרבות כלוחם, אך משמש כרכּבו, מורו ויועצו של אָרְג'וּנָה, ומתמרן את מהלכי המלחמה לתכליתו. המערכה אכן מסתיימת בחורבן כללי, ואחריה קרישנה ממיט חורבן גם על שבטו שלו, שלא השתתף במלחמה.

בשיר־האל הדובר הוא קְרִישְׁנָה הבוגר של המָהַבְּהארָטה, אך כמה מכינוייו — כמו ''קוטל קֶשי' או 'גוֹוִינְדָה' (שומר הפרות) מתייחסים לתולדות חייו המוקדמות, שהכתוב מניח שהן מוּכּרות לקורא.

הדְהארְמה־שאסְטְרה: ספרות ההלכה של התקופה הקלאסית (200 לפנה"ס עד 800 לספירה), המקטלגת את תחומי הידע, ומנסה להשליט מערכת רעיונית נורמטיבית על מכלול התרבות והחברה. מספר רעיונות מרכזיים בה זוכים להתייחסות בשיר האל, ובראשם חוק העולם, הדְהארְמה, שנתפס כחוק נצחי ומקודש, העומד ביסוד הסדר החברתי, המוסרי, ואף הקוסמי, שחובה על האדם לציית לו ולקיימו. על בסיס חוק העולם התקדשו שני מושגים אידיאליים נוספים: המעמדות (וארְנות) ושלבּי החיים (אָשְרָמוֹת).

החלוקה למעמדות נזכרת כבר בריגוֶדה4 כסיווג המקצועות השונים שבבסיס הסדר החברתי לארבעה: א. ברהמינים — המשכילים והכוהנים; ב. קְשאטְרִייה — הלוחמים והשליטים; ג. וַאיְשְיה — מסַפקי התוצרת — החקלאים והסוחרים, ד. שוּדְרה — המשרתים והפועלים. נישואים ומיזוג בין המעמדות נתפסו כהרס המשפחה והסדר החברתי. עם זאת בפועל החברה ההודית אינה בנויה על וארנות, אלא הייתה ועודנה מחולקת לג'אטי — קבוצות ותת־קבוצות, המאופיינות במשלח יד משותף, באכילה משותפת ובקשרי נישואים בלעדיים. הג'אטי שויכו באופן רופף למעמד זה או אחר, ואף שאסרו על נישואים מחוץ להם, לא פעם זו הייתה מציאות החיים. מציאות זו הוסברה כחלק מן הקלקול שפשׂה בחברה מאז הקרב המכריע של עלילת המָהַבְּהארָטה, שממנו והלאה החל העידן הקלוקל של הקאלי־יוּגה.

החלוקה לשלבּי החיים הראויים לברהמין באה להתמודד עם מגמת הפרישות ולאזן את המתח המובנֶה בינה לבין צורכי החיים והחברה. לפיה יש לחלק את החיים לארבע תקופות: א. חיי בְּרַהְמָצָ'ארי — תלמיד החי בפרישות מינית בבית המורה, ורוכש ידע, משמעת ומוסר; ב. חיי גְריהאשְטְהָה — בעל בית המקים משפחה, דואג לפרנסתה ולוקח חלק בחיי החברה; ג. חיי וָנָפְּראשְטְהָה — החי חיי סיגוף ביער עם רעייתו, לאחר שהוריש את רכושו וּויתר על מעמדו החברתי; ד. חיי סַנְיאסִין — פרוּש, החי ללא בית ורכוש, מנותק מקשרים ותשוקות גשמיים, וחותר לשחרור בלבד.

דרך הדבֵקוּת: בְּהאקְטי, דרך האהבה וההתמסרות לאל האישי. היא נזכרת כבר באופנישאדות, ומובאת בשיר האל כאחת משלוש דרכי השחרור שמורֶה קְרישְנה לאָרג'וּנה. דרך זו התפתחה כמסורת הוראה לעצמה, המתפרטת ומתפרשת החל בספרות הפּוּראנית ועד ימינו. מלבד שיר האל כתב הקודש המרכזי בבְּהאקְטי של קרישנה הוא השְרימָאד בְּהאגָוָטַם, שנודע גם כבְּהאגָוָטָה פּוּראנה, ומתוארך למאות 10-8 לספירה. בין השאר נמנות בו הפרקטיקות הייחודיות לדרך הדבקוּת: א. שמיעה — הקשבה לשמות האל, ולכתובים המספרים עליו או מורים את דרכי הדבקות; ב. דיבור — השמעת שמות האל, ודיבור על הפילוסופיה והפרקטיקה של הדרך; ג. זכירה — חשיבה מתמדת על האל תוך פעילות החיים; ד. שירות — במקדש, למורה, להפצת הידע וכד'; ה. סגידה — לדמות האל; ו. תפילה — מנטרות ומזמורי דבקות והלל; ז. שָרתוּת — כניעה להנחיות האל; ח. רעוּת — טיפוח האהבה לאל; ט. התמסרות — לאל: בגוף, בדיבור ובמחשבה.

3. שיר האל והמָהַבְּהָארָטָה

המָהַבְּהָארָטָה, בה כלול שיר האל, היא אפוֹס הודי שחובר בגרסותיו השונות ובעיבויו המצטבר במשך כאלף שנה, החל במאה ה-5 לפנה"ס. עיקר עלילתו נסבה על צאצאיו של בְּהארָטה, מבני שבט הקוּרוּ ואביה של משפחת הגיבורים המרכזית של האפוֹס. שני פלגיה של המשפחה נלחמים זה בזה על השלטון בקרב שתכליתו המוצהרת היא לקיים את חוק העולם הנצחי, הדְהארמה, אך סופו חורבן גמור לכול. במספר אירועים במלחמה בני פאנדו מפֵרים לא פעם בעצתו של קרישנה את חוקי המלחמה והאמת וזוכים בניצחון; הדהארמה מתחדשת אפוא דווקא מתוך סתירתה והריסתה, ומיוסדת מעתה על התובנות שמעניק קרישנה לארג'ונה בשיר האל.

המציאות ההיסטורית של תיאורי האפוס תואמת את המחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס, אך כלולה בו גם מסורת זמרים ומיתוסים אריאניים קדומים בהרבה. זהו שיר העלילה הנרחב ביותר ביצירה האנושית כולה, טקסט אנציקלופדי בן כ-200,000 טורי שיר, שמלבד העלילה המרכזית שלובים בו אינספור סיפורי משנה, מסכתות בענייני ניהול המדינה, שושלות יוחסין, מיתוסים, וחיבורים דתיים ופילוסופיים כדוגמת שיר האל.

העלילה המרכזית מתרחשת בצפון הודו, בַּפּונג'אבּ של ימינו, ועוסקת במאבק על ירושת השלטון בין שתי קבוצות אחים במשפחת המלוכה של הקוּרוּ: חמשת בני המלך המת פּאנְדוּ, ומולם מאה בניו של אחיו העיוור דְּהְרִיטָרָאשְׁטְרָה. למעשה בני פּאנְדוּ אינם בניו הביולוגיים של פּאנְדוּ, אלא בני אלים, ואבותיהם האלים אף מתגלמים בהם חלקית, כדי להציל את העולם. לעומת זאת באחיהם בני דְּהְרִיטָרָאשְׁטְרָה מתגלמים שדים ואלוהויות הרסניות, והבכור דוּרְיוֹדהאנה הוא התגלמותו של קאלי — דמון המריבה והכאוס. במשך התבגרותם בהַסְטִינָאפּוּרָה הבירה נאבקות שתי הקבוצות זו בזו, ויוצרות בריתות שונות עד למלחמה המכרעת. המחלוקת המרכזית בין הנסיכים היא על זכות הירושה: מאחר שיוּדְהישְטִירָה, בכור בני פּאנְדוּ, נולד לפני דוּרְיוֹדְהָנָה בן דודו, הוא זכאי כבכור השושלת לרשת את הכס, אך זכותו זו נשללת ממנו. לזמן־מה פלגי המשפחה היריבים מחלקים ביניהם את הממלכה, אך לאחר שיוּדְהישְטְהירָה מקריב קורבן המסמל את תביעתו לשלטון כולל, דוּרְיוֹדהאנה מזמינו בתגובה למשחק קובייה כנגד שאקוּני, אחי אמם של בני דְּהְרִיטָרָאשְׁטְרָה. במשחק מפסיד יוּדְהישְטְהירָה את ממלכתו, את נכסיו, ואף את עצמו ואת אחָיו, ובהימור אחרון הוא מפסיד גם את דְרָאוְּ'פָּדי, רעייתם של חמשת האחים. בפקודת דוּרְיוֹדהאנה היא מובאת לאולם הכנס, ושם מבוזה ומופשטת מבגדיה; אולם בחסדו של קְרִישְׁנָה אין סוף למלבושיה, וכך היא ניצלת בדרך פלא מהשפלה. לנוכח הנס מעניק לה דְּהְרִיטָרָאשְׁטְרָה כחסד את בעליה, את חירותם, נשקם וממלכתם. הם נשבעים לנקום, אך אז הם נקראים למשחק נוסף, ומפסידים גם בו. כעת עליהם לצאת לגלוּת בת שלוש עשרה שנה, ועל מנת לשוב ולזכות בחצי הממלכה, בשנת גלותם האחרונה עליהם לחיות במסווה מבלי להתגלות.

הם מצליחים בכך, אך בשובם מסרב דוּרְיוֹדהאנה להשיב להם את ירושתם, והמלחמה בין פלגי המשפחה עומדת לפרוץ. בני פּאנְדוּ שצפו זאת התכוננו לקרב מראש, והשיגו בכוח סיגופיהם כלי נשק אלוהיים. קְרִישְׁנָה, התגלמותו של האל העילאי המזוהה עם וישְנוּ, אמנם נשבע שלא יילחם, ואף משמש כשגריר השלום של בני פּאנְדוּ, אך למעשה מאיץ בשני הצדדים למלחמה; כרכּבו של אָרְג'וּנָה הוא מטה את מהלכה באמצעים לא כשרים לטובת בני פּאנְדוּ עד לחורבנם המוחלט של בני דְּהְרִיטָרָאשְׁטְרָה ובעלי בריתם. באופן זה הוא מחדש את חוק העולם באמצעות הפרתו, וברוח שיר האל מאפשר התחלה חדשה במעבר בין עידן לעידן — בין הדְוָּ'אפָּרה־יוּגה לקאלי־יוּגה, העידן הנוכחי.

המלחמה בין המחנות היריבים היא שיאה של המָהַבְּהָארָטָה כולה, ואינספור שבילי עלילה מתחברים בה לרצף אירועים קרמָטיים וטרגיים, נפשעים והרואיים. שיר האל הוא שיחה המתנהלת בין אָרְג'וּנָה לקְרִישְׁנָה כשמתח העלילה בשיאו, רגע לפני תחילתה של המלחמה הגדולה.

גיבורי הצבאות — ביניהם בְּהישְמה, דְרוֹנה, בְּהימה, קארְנה ודוּרְיוֹדְהָנָה — מאוזכרים בלבד בפרקו הראשון של שיר האל, אך חלקם בעלילה הכללית נכבד. פרק זה מכונן עלילתית את הבמה לשיחתם של אָרְג'וּנָה וקְרִישְׁנָה, המתחילה בפועל בפרק השני. עם זאת, לקורא שאינו מכיר את העלילה הרחבה, עלול מניין המלכים והלוחמים הכלול בו, מדמויותיה המרכזיות של המָהַבְּהארָטָה להסתכם ברשימת שמות עלומים. לכן, לשם היכרות מהירה עם הנזכרים בפרק הראשון, צורף בסוף מבוא זה מקרא לדמויות העיקריות. דמויות אחרות, שאינן חלק מהצבאות ומסיפור המסגרת של שיר האל, יתפרשו בהערות השוליים.

המשך הפרק בספר המלא