חייל חול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חייל חול

חייל חול

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

חיים אסא

ד"ר חיים אסא, שעמד בראש הצוות לביטחון לאומי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, היה חוקר בכיר בענף חקר ביצועים בחיל האוויר, מפַתח במסגרת מפא"ת, המנהל הטכנולוגי ויו"ר של חברת ההייטק סייקאן, וראש יחידת משחקי המלחמה האסטרטגיים באונ' תל אביב.

תקציר

לוחם מגדוד 13 של גולני נפצע קשה במהלך פשיטה על יעבס, היא יבש גלעד, בהיתקלות עם מארב אויב. הוא נישא באלונקה בידי חבריו אל צדו הישראלי של הירדן. מחשבותיו, זיכרונותיו ותובנותיו מחייו הקצרים חולפים בתודעתו כסרט נע, מתאבכים ומתערבלים עם האירועים המבצעיים המתרחשים במהלך חילוצו, ובתוך כך יוצרים מונולוג שמייצג בזעיר אנפין את ההיסטוריה הקצרה של העם היהודי בארצו. 

"עוד מעט אני אמות. עוד שניות או דקות, אני לא יודע. עננים קטנים של אבק שריפה עולים מהדם שזורם על פני, על החולצה ועל הגוף, מטפסים מעלה, אל החושך, אל צמרות העצים שהאש עדיין אוחזת בגזעיהם, בוערים סביבי, בריקוד איטי, איטי מאוד, שמסתלסל ומתהפך לצלילי האש שמתגלגלת מטרים ספורים ממני".

"אמי מתגלית אלי עכשיו כפליטה שהגיעה משומקום, ועכשיו המצפון שלי מתעורר בכל עוצמתו, מפואר, מנופח, בלתי נסבל במידת הטמטום, שואב את כוחותיו ממקור לא ברור, ומצליח להפיק עוד שאיפת אוויר, עוד קריעת ים סוף שבוצעת את גופי".

"כולם שוב עומדים על הרגליים ומשוחחים בלחש, כמו רחשיו של בית הקפה של לילי בגבעת שמואל, בשבת, כשכולם משחקים קלפים מבעד למסך כבד של עשן הסיגריות".

פרק ראשון

יולי 1970.

עוד מעט אני אמות. עוד שניות או דקות, אני לא יודע. עננים קטנים של אבק שריפה עולים מהדם שזורם על פני, על החולצה ועל הגוף, מטפסים מעלה, אל החושך, אל צמרות העצים שהאש עדיין אוחזת בגזעיהם, בוערים סביבי, בריקוד אִטי, אִטי מאוד, מסתלסל ומתהפך להֶמְיַת האש שמתגלגלת מטרים ספורים ממני.

יריות אחרונות עוד נשמעות פה ושם, שלושה או ארבעה מטרים ממני, גם זאת אני כבר לא יודע, ושוב השקט שוטף את היער, את שביל החול שבתוכו, השביל שדרכו הגענו אל הכביש, חוליית חיילים של גולני כמו מנסה לדכא את זנב האש שאוחזת בגזע העץ שלידי, סמוך לכביש הראשי החוצה את יעבס, יבש גלעד המקראית, מזרחית לנהר הירדן, מול קיבוץ מעוז חיים.

ידיים מזיעות מלטפות את פנַי, שואלות, "רליק, איפה זה?" אני לא עונה, רק גונח כמו מנסה לומר משהו. "רליק! איפה זה?"

"כאן, כאן..." סוף־סוף אני מצליח ומניח את כף ידי על הבטן.

"כאן?" שואל הרופא הגדודי, שכמו חודר מבעד לערפל החושים שהולך ועוטף אותי, ולרגע אני מבחין בפניו, לאורה של אש שהתפרצה לפתע מגזעו של אחד העצים הסמוכים.

אש, שנדלקת לפתע מגזע אחד העצים, מציתה את שאר העצים שבסביבתה, קומזיצים קטנים, מרקדים בעליזות מוזרה את מְחוֹלָם. דם מציף עכשיו את עיני, זוחל כמו לַבָּה בין נחירי האף אל שפתי, אל גרוני, אלי, אל תוכי, אל הזיכרון שלי שמתעורר כמו אריה מנמנם, מתנער וקם ומסתער על הלא־נודע המקופל בתוכי, מזנק על ההזדמנות שנפלה בידיו, כמו ארב לרגע הזה כבר שנים. אזמל שחודר אל חיי, דווקא עכשיו, לאחר הקרב הזה, או עדיין באִבּוֹ, אבל לי זה כבר לא חשוב כל כך. אני מתגלגל אל תוכי, אל הרחם של אמי, אל הימים שבהם זחלתי מתחת לשולחן הכתיבה של אבי, סתם כך, כי בא לי, מתמכר לנקישות מכונת הכתיבה שלו, "אריקה" שחורה, כמו זמר רוק שמתמכר למיקרופון שבידיו, ולצלילי הגיטרה שמלווה אותו, שואבת כל מה שיש בו, דרך מילים כתובות בשפה הקירילית שלא הבנתי מעולם. אהרון כתב בשפות בלקניות, כולל רוסית. אותה אריקה שליוותה אותו עוד בסופיה שממנה הגיע לישראל ביולי 1944 ברכבת לאיסטנבול עם עמליה אמי ומיכאל הקטן, עדיין בעיצומה של מלחמת העולם, ועם האריקה השחורה שהוא לא נפרד ממנה אפילו לא להרף.

רק עכשיו אני משלים עם חוסר האונים, אף שעדיין יש בי משהו שעדיין מתנגד. עוצם את עיני כדי שאוכל לחפור בתוכי, להיפרד, מאהרון ומהאריקה שלו, מעצמי, מאמי, מן האִילֵם שלנו מגבעת שמואל, מחֲבֵרַי משכבת ניר עוז, מתנועת השומר הצעיר, מכל מי שנתקלתי בו בעשרים שנות חיי, שפרט לשעות לימודי, הם ריחפו על דרך החול בגבעת שמואל. הגבעה שבה גדלתי, מצפון לפרדסי תל ליטוינסקי, היא תל השומר, ומדרום לפרדסים שעוטפים את בית החולים בילינסון. כולם גדלו על דרכי חול, אולי גם מי שמוטל עכשיו שישה מטרים ממני, וגונח גניחות אחרונות מצדו השני של הכביש, כמוני. זאת היתה ההוויה של כולם. הוויית דרכי החול, של מגרשי חול ומדרכות ורחובות שנסללו בחופזה. כמו ציפורים המנקרות את רגבי האדמה שיוצרת מחרשה, עטות על האדמה הטרייה שנחשפת, כך גם ילדי החול מתנפלים עם צלצול אחרון של בית הספר על מדרכות החול שלצדי הרחוב. אותו רחוב ארלוזורוב שבית הורי הוא מצדו האחד - ושער בית הספר היסודי הוא מצדו השני.

הרופא הגדודי רוכן מעלי, מתאמץ לאתר את הפגיעות. "וכאן?" הוא לוחץ על הבטן.

"כן, גם כאן... הכול כואב, בוער... אני לא יכול לנשום..."

נעליים מאובקות עומדות בסביבת הראש שלי, שהחל לשקוע בתוך החול. "זוזו כולם, אני חייב לחבוש אותו," לוחש ברעם הרופא הגדודי, פותח את התיק שלו, הופך אותי על הצד, וקורע את חולצת הזית ספוגת הבוץ והדם. מדליק פנס דק, מאתר את הפצעים, ומניח עליהם פדים ענקיים. לוחץ, מתנשף, וממהר. אצבעותיו מתרוצצות על שקיות הניילון, בדיוק כפי שהאילם בשכונה שלנו היה פותח את שקית הג'ולות שלו, לפני שהחל המשחק היומי שלנו, על שפת הרחוב שמתחת לחלון הבית שבגבעת שמואל, באותה מיומנות של אצבעות זריזות, שהטיסו כל ג'ולה אל יעדה בדיוק מעורר פליאה, לא לפני שהיו מלטפות את כדור הזכוכית הזעיר, מכוונות ושוב מלטפות ומגלגלות אותו בין אצבעות ארוכות, מעלה ומטה, כמו גלגול של סיגר, כמו העונג הכרוך במשחק שלפני, כל משחק, אפילו עישון סיגריה.

האילם, כך כינינו אותו, אילם וחירש מלידה, מבוגר מאיתנו לפחות בחמש שנים. שמו הפרטי הוא מרדכי, אף שמעולם לא קראו לו כך, ממשפחת המוסלתים.

 

רק לפני חמש דקות הסתיים כאן הקרב, או שמא עוד לא הסתיים, על נקודת המפגש שבין דרך החול החוצה את היער שממערב לעיירה יעבס, והכביש הראשי החוצה את יעבס מצפון לדרום. חוליה בת ארבעים ואחד לוחמי גולני מגדוד 13, כולם אנשי סגל וחיילים בעלי תפקידים מיוחדים, כמו מלול המאגיסט, פשטה על הכפר, קילומטרים ספורים מזרחית לירדן.

החוליה הגיעה באוטובוסים כבויי אורות אל הנקודה שבה היא חצתה את הירדן, למרגלות מוצב "ברוש". האוטובוסים חוצים את שדותיו של קיבוץ מעוז חיים, על שבילים שמובילים עד למוצב שעל גדת הירדן. 28 ביולי 1970, שלהי מלחמת ההתשה נגד מצרים ופעילים פלסטינים השוהים בירדן.

הכוח עובר את חציו הראשון של הירדן בהליכה בתוך המים, עד לאי קטן שנוצר באמצעו ובעיקולו של הירדן. המים - טוענים המומחים - זורמים לאט יותר בעיקול, וכך נוצר האי שמאפשר לנו לעלות ממנו אל סירת הגומי הקרויה "יו יו", שעל גבה אנחנו עוברים את חציו השני של הירדן, ולוחם שנמצא מצדו השני של הירדן מושך את הסירה עד לגדה המזרחית כשהוא נעזר בחבל המחובר אל הסירה. משם נע הכוח לכיוון יעבס.

לקראת הגעתנו אל היער השחור שממערב לעיירה התפצלנו לחוליות. החוליה שלנו, המונה שבעה לוחמים, בפיקודו של סגן ג'י, הקמב"ץ של גדוד 13, אמורה להניח את מטען הצד שאני נושא על גבי לצד הכביש בואכה יעבס.

את מטען הצד הכינו אנשי יחידת לסקוב - שקראנו לה יחידת לסקוב הזקן - מטען שנראה כמו אבן דרך תמימה, עטופה בגיר לבן שהודבקו בה רסיסי בוץ, ומורכבת משני מוקשים רוסיים, דבוקים זה לזה בחומר נפץ פלסטי, הקרוי טן. אל חומר הנפץ דמוי הפלסטלינה הוכנסו עשרות רסיסי מתכת. המטען שקל כעשרים קילוגרמים והיה עטוף פלסטיק עבה, כדי שלא יירטב במימי הירדן בזמן החציה. המטען נועד לפגוע בחוליות תגבור שידהרו על גבי ג'יפים אל הכפר המותקף בידי שאר הצוותים שבגדוד.

יעבס היא עיירה עמוסה בפעילים פלסטינים, רובם מחבלים. מטרת הפשיטה היתה לפגוע בהם, כשהם בבתיהם, בחסות הלילה. חוליות התקיפה של הכוח אמורות להפעיל מטענים שיפגעו באלה השוכנים באותם בתים, ולחבור זו אל זו בנקודה מוסכמת מראש. משם אנחנו אמורים לשוב אל הירדן, והביתה.

התאג"ד, ובו מפקד הגדוד, הרופא הגדודי ושני קציני תצפית האמורים לכוון את הארטילריה - במידה שיהיה בכך צורך - התמקם בתוך היער, מאה מטרים מהמיקום של החוליה שלנו. בלילה חשוך מאה מטרים לאחור הם כאֵין־סוף.

כשהגענו אל המקום המיועד להנחת המטען, התפרסה החוליה על החול שלצד הכביש, ואני, קצין החבלה, מניח את המטען, וגם מפעיל אותו. כלומר, מחדיר לתוכו את המנגנון בחושך, במהירות, כשאני שובר שמונה נצָרות בסדר מסוים, כפי שתרגלו אותי מהנדסיו של לסקוב הזקן. אחר כך מותח את הצינור הפנאומטי אל מרכז הכביש, תוקע אותו אל האספלט בעזרת מסמר, כך שכל רכב שיעבור ילחץ את הצינור - ולחץ האוויר יסגור מעגל חשמלי, שיביא להתפוצצות המטען. שיטה רוסית ידועה.

המשך בספר המלא

חיים אסא

ד"ר חיים אסא, שעמד בראש הצוות לביטחון לאומי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, היה חוקר בכיר בענף חקר ביצועים בחיל האוויר, מפַתח במסגרת מפא"ת, המנהל הטכנולוגי ויו"ר של חברת ההייטק סייקאן, וראש יחידת משחקי המלחמה האסטרטגיים באונ' תל אביב.

עוד על הספר

חייל חול חיים אסא

יולי 1970.

עוד מעט אני אמות. עוד שניות או דקות, אני לא יודע. עננים קטנים של אבק שריפה עולים מהדם שזורם על פני, על החולצה ועל הגוף, מטפסים מעלה, אל החושך, אל צמרות העצים שהאש עדיין אוחזת בגזעיהם, בוערים סביבי, בריקוד אִטי, אִטי מאוד, מסתלסל ומתהפך להֶמְיַת האש שמתגלגלת מטרים ספורים ממני.

יריות אחרונות עוד נשמעות פה ושם, שלושה או ארבעה מטרים ממני, גם זאת אני כבר לא יודע, ושוב השקט שוטף את היער, את שביל החול שבתוכו, השביל שדרכו הגענו אל הכביש, חוליית חיילים של גולני כמו מנסה לדכא את זנב האש שאוחזת בגזע העץ שלידי, סמוך לכביש הראשי החוצה את יעבס, יבש גלעד המקראית, מזרחית לנהר הירדן, מול קיבוץ מעוז חיים.

ידיים מזיעות מלטפות את פנַי, שואלות, "רליק, איפה זה?" אני לא עונה, רק גונח כמו מנסה לומר משהו. "רליק! איפה זה?"

"כאן, כאן..." סוף־סוף אני מצליח ומניח את כף ידי על הבטן.

"כאן?" שואל הרופא הגדודי, שכמו חודר מבעד לערפל החושים שהולך ועוטף אותי, ולרגע אני מבחין בפניו, לאורה של אש שהתפרצה לפתע מגזעו של אחד העצים הסמוכים.

אש, שנדלקת לפתע מגזע אחד העצים, מציתה את שאר העצים שבסביבתה, קומזיצים קטנים, מרקדים בעליזות מוזרה את מְחוֹלָם. דם מציף עכשיו את עיני, זוחל כמו לַבָּה בין נחירי האף אל שפתי, אל גרוני, אלי, אל תוכי, אל הזיכרון שלי שמתעורר כמו אריה מנמנם, מתנער וקם ומסתער על הלא־נודע המקופל בתוכי, מזנק על ההזדמנות שנפלה בידיו, כמו ארב לרגע הזה כבר שנים. אזמל שחודר אל חיי, דווקא עכשיו, לאחר הקרב הזה, או עדיין באִבּוֹ, אבל לי זה כבר לא חשוב כל כך. אני מתגלגל אל תוכי, אל הרחם של אמי, אל הימים שבהם זחלתי מתחת לשולחן הכתיבה של אבי, סתם כך, כי בא לי, מתמכר לנקישות מכונת הכתיבה שלו, "אריקה" שחורה, כמו זמר רוק שמתמכר למיקרופון שבידיו, ולצלילי הגיטרה שמלווה אותו, שואבת כל מה שיש בו, דרך מילים כתובות בשפה הקירילית שלא הבנתי מעולם. אהרון כתב בשפות בלקניות, כולל רוסית. אותה אריקה שליוותה אותו עוד בסופיה שממנה הגיע לישראל ביולי 1944 ברכבת לאיסטנבול עם עמליה אמי ומיכאל הקטן, עדיין בעיצומה של מלחמת העולם, ועם האריקה השחורה שהוא לא נפרד ממנה אפילו לא להרף.

רק עכשיו אני משלים עם חוסר האונים, אף שעדיין יש בי משהו שעדיין מתנגד. עוצם את עיני כדי שאוכל לחפור בתוכי, להיפרד, מאהרון ומהאריקה שלו, מעצמי, מאמי, מן האִילֵם שלנו מגבעת שמואל, מחֲבֵרַי משכבת ניר עוז, מתנועת השומר הצעיר, מכל מי שנתקלתי בו בעשרים שנות חיי, שפרט לשעות לימודי, הם ריחפו על דרך החול בגבעת שמואל. הגבעה שבה גדלתי, מצפון לפרדסי תל ליטוינסקי, היא תל השומר, ומדרום לפרדסים שעוטפים את בית החולים בילינסון. כולם גדלו על דרכי חול, אולי גם מי שמוטל עכשיו שישה מטרים ממני, וגונח גניחות אחרונות מצדו השני של הכביש, כמוני. זאת היתה ההוויה של כולם. הוויית דרכי החול, של מגרשי חול ומדרכות ורחובות שנסללו בחופזה. כמו ציפורים המנקרות את רגבי האדמה שיוצרת מחרשה, עטות על האדמה הטרייה שנחשפת, כך גם ילדי החול מתנפלים עם צלצול אחרון של בית הספר על מדרכות החול שלצדי הרחוב. אותו רחוב ארלוזורוב שבית הורי הוא מצדו האחד - ושער בית הספר היסודי הוא מצדו השני.

הרופא הגדודי רוכן מעלי, מתאמץ לאתר את הפגיעות. "וכאן?" הוא לוחץ על הבטן.

"כן, גם כאן... הכול כואב, בוער... אני לא יכול לנשום..."

נעליים מאובקות עומדות בסביבת הראש שלי, שהחל לשקוע בתוך החול. "זוזו כולם, אני חייב לחבוש אותו," לוחש ברעם הרופא הגדודי, פותח את התיק שלו, הופך אותי על הצד, וקורע את חולצת הזית ספוגת הבוץ והדם. מדליק פנס דק, מאתר את הפצעים, ומניח עליהם פדים ענקיים. לוחץ, מתנשף, וממהר. אצבעותיו מתרוצצות על שקיות הניילון, בדיוק כפי שהאילם בשכונה שלנו היה פותח את שקית הג'ולות שלו, לפני שהחל המשחק היומי שלנו, על שפת הרחוב שמתחת לחלון הבית שבגבעת שמואל, באותה מיומנות של אצבעות זריזות, שהטיסו כל ג'ולה אל יעדה בדיוק מעורר פליאה, לא לפני שהיו מלטפות את כדור הזכוכית הזעיר, מכוונות ושוב מלטפות ומגלגלות אותו בין אצבעות ארוכות, מעלה ומטה, כמו גלגול של סיגר, כמו העונג הכרוך במשחק שלפני, כל משחק, אפילו עישון סיגריה.

האילם, כך כינינו אותו, אילם וחירש מלידה, מבוגר מאיתנו לפחות בחמש שנים. שמו הפרטי הוא מרדכי, אף שמעולם לא קראו לו כך, ממשפחת המוסלתים.

 

רק לפני חמש דקות הסתיים כאן הקרב, או שמא עוד לא הסתיים, על נקודת המפגש שבין דרך החול החוצה את היער שממערב לעיירה יעבס, והכביש הראשי החוצה את יעבס מצפון לדרום. חוליה בת ארבעים ואחד לוחמי גולני מגדוד 13, כולם אנשי סגל וחיילים בעלי תפקידים מיוחדים, כמו מלול המאגיסט, פשטה על הכפר, קילומטרים ספורים מזרחית לירדן.

החוליה הגיעה באוטובוסים כבויי אורות אל הנקודה שבה היא חצתה את הירדן, למרגלות מוצב "ברוש". האוטובוסים חוצים את שדותיו של קיבוץ מעוז חיים, על שבילים שמובילים עד למוצב שעל גדת הירדן. 28 ביולי 1970, שלהי מלחמת ההתשה נגד מצרים ופעילים פלסטינים השוהים בירדן.

הכוח עובר את חציו הראשון של הירדן בהליכה בתוך המים, עד לאי קטן שנוצר באמצעו ובעיקולו של הירדן. המים - טוענים המומחים - זורמים לאט יותר בעיקול, וכך נוצר האי שמאפשר לנו לעלות ממנו אל סירת הגומי הקרויה "יו יו", שעל גבה אנחנו עוברים את חציו השני של הירדן, ולוחם שנמצא מצדו השני של הירדן מושך את הסירה עד לגדה המזרחית כשהוא נעזר בחבל המחובר אל הסירה. משם נע הכוח לכיוון יעבס.

לקראת הגעתנו אל היער השחור שממערב לעיירה התפצלנו לחוליות. החוליה שלנו, המונה שבעה לוחמים, בפיקודו של סגן ג'י, הקמב"ץ של גדוד 13, אמורה להניח את מטען הצד שאני נושא על גבי לצד הכביש בואכה יעבס.

את מטען הצד הכינו אנשי יחידת לסקוב - שקראנו לה יחידת לסקוב הזקן - מטען שנראה כמו אבן דרך תמימה, עטופה בגיר לבן שהודבקו בה רסיסי בוץ, ומורכבת משני מוקשים רוסיים, דבוקים זה לזה בחומר נפץ פלסטי, הקרוי טן. אל חומר הנפץ דמוי הפלסטלינה הוכנסו עשרות רסיסי מתכת. המטען שקל כעשרים קילוגרמים והיה עטוף פלסטיק עבה, כדי שלא יירטב במימי הירדן בזמן החציה. המטען נועד לפגוע בחוליות תגבור שידהרו על גבי ג'יפים אל הכפר המותקף בידי שאר הצוותים שבגדוד.

יעבס היא עיירה עמוסה בפעילים פלסטינים, רובם מחבלים. מטרת הפשיטה היתה לפגוע בהם, כשהם בבתיהם, בחסות הלילה. חוליות התקיפה של הכוח אמורות להפעיל מטענים שיפגעו באלה השוכנים באותם בתים, ולחבור זו אל זו בנקודה מוסכמת מראש. משם אנחנו אמורים לשוב אל הירדן, והביתה.

התאג"ד, ובו מפקד הגדוד, הרופא הגדודי ושני קציני תצפית האמורים לכוון את הארטילריה - במידה שיהיה בכך צורך - התמקם בתוך היער, מאה מטרים מהמיקום של החוליה שלנו. בלילה חשוך מאה מטרים לאחור הם כאֵין־סוף.

כשהגענו אל המקום המיועד להנחת המטען, התפרסה החוליה על החול שלצד הכביש, ואני, קצין החבלה, מניח את המטען, וגם מפעיל אותו. כלומר, מחדיר לתוכו את המנגנון בחושך, במהירות, כשאני שובר שמונה נצָרות בסדר מסוים, כפי שתרגלו אותי מהנדסיו של לסקוב הזקן. אחר כך מותח את הצינור הפנאומטי אל מרכז הכביש, תוקע אותו אל האספלט בעזרת מסמר, כך שכל רכב שיעבור ילחץ את הצינור - ולחץ האוויר יסגור מעגל חשמלי, שיביא להתפוצצות המטען. שיטה רוסית ידועה.

המשך בספר המלא