יש עוד שלוש מאות כמונו - ספר שני

פרק 1
כל כך משעמם

תל אביב

זו הייתה החופשה הכי ארוכה והכי משעממת, הימים נמשכו ונמשכו ושום דבר לא קרה, ״וכנראה גם לא יקרה,״ פיהקה הגר. לקיבוץ לא ממש התחשק לה להגיע, היא ידעה שהמפוצלת של דודה רותה נמצאת שם וזה די עצבן אותה. ״אין מה לעשות בעניין הזה,״ אמרה רותה, ״את יכולה להגיע מתי שאת רוצה, רק שתדעי שבימים הקרובים היא תהיה שם במקומי.״ כשהגר שאלה למה, ומה קורה, השיבה רותה בקצרה שיש לה כמה עניינים חשובים לסדר, והגר ידעה שלא תקבל תשובה.

הגר הסתכלה על המפצל שלה. הוא נראה כמו שעון פשוט. סתם שעון. אפילו אמא שלה לא שמה לב שהוא צץ לפתע על אמת היד שלה. היא נקשה על המפצל וסובבה את שתי הטבעות. דגדוג החל לעלות מהבטן, מין דגדוג נעים שעלה למעלה לאף. ״אפצ'י,״ התעטשה וכשפקחה את העיניים ראתה את בת־דמותה, המפוצלת שלה. הן נראו בדיוק אותו הדבר, לפחות למראית עין. אותה חולצה, אותו ג'ינס, ומכיוון שהייתה באותה רגע יחפה, גם המפוצלת שלה הייתה יחפה. ״לכמה זמן כיוונת את המפצל?״ שאלה בת־דמותה.

״לא כיוונתי לזמן כלשהו,״ השיבה הגר, ״סתם בדקתי אם את עדיין קיימת, מזמן לא נפגשנו.״

״אני קיימת, כפי שאת רואה,״ חייכה המפוצלת.

הגר לא השיבה. היא סובבה שוב את הטבעת העליונה ו...פוף, המפוצלת נעלמה.

״אוף,״ פלטה, ״היא ממשיכה להיות בלתי נסבלת.״ תיאודורה קפצה והתיישבה לידה על המיטה, היא הניחה את ראשה הגדול על הרגל של הגר והביטה בה במבטה העצוב.

״מה?״ שאלה הגר, ״את רוצה לספר לי משהו? אוףףף,״ נשפה בכעס בפעם השנייה, ״אני לא ניקי ואני לא יודעת לדבר בשפת בעלי החיים, וזה ממש מעצבן, שתדעי לך.״ היא ליטפה את תיאודורה. ״הייתי מחליפה את היכולת של ראיית מתים ביכולת של ניקי.״

תיאודורה פלטה יבבה. ״את מתגעגעת לגוליבר? האמת שגם אני,״ הגר הרימה את מבטה אל קיר התמונות שלה, הקיר שהיה מכוסה כמעט כולו בתמונות הנוף האנושי שאבא שלה צילם במסעות הצילום שלו.

התמונה של שלושת הגברים היושבים בגבם למצלמה בתחנת הרכבת בניוגאטי הייתה במקומה, אלא שעכשיו ידעה הגר בדיוק איך נראים השלושה וגם איך נראית תחנת הרכבת. היא חייכה כשנזכרה בגלישה הראשונה לתחנת הרכבת ניוגאטי. ״זה היה די נחמד לגלוש לשם בפעם הראשונה עם לוקה. הפעם השנייה הייתה קצת יותר מפחידה. פגשנו את הטיפוס הזה, את זקן תיש.״ זכרון העיניים האכזריות של זקן תיש העבירה בה צמרמורת. ״בררר, הוא היה מפחיד. כל כך הרבה דברים קרו מאז.״

כמעט חודש מחופשת הקיץ עבר, והגר הרגישה שהיא תקועה בבית. מצד אחד, היא לא רצתה שחופשת הקיץ תסתיים, לא היה חשק להתחיל את הלימודים. נכון שכיתה ח' היא לא כיתה ז', אבל שוב להתחיל עם הלימודים והמבחנים וכל הבלגן החברתי שיש בחטיבת הביניים בתל אביב וכנראה שגם בכל חטיבת ביניים בעולם. מצד שני, אפשר למות משעמום. שום דבר לא קורה והיא לא יכולה לעשות דבר. היא אפילו לא יכלה לגלוש ולהיפגש עם לוקה, ניקי ואיזבלה

״המועצה העליונה אוסרת גלישה, וזאת בעקבות הרצח של מר נוואז,״ הודיע לה מר יאנוש שגלש במיוחד לחדרה כדי למסור את ההודעה. ״ולא רק זאת,״ הוסיף כשהוא לובש את ארשת הפנים החמורה ביותר שלו. ״דעי לך, כפתור ופרח, שגם שיח מחשבות אסור עד להודעה חדשה.״ הגר ניסתה למחות, אבל מר יאנוש אמר שההוראה הגיעה מגברת סופי והעניין אינו נתון כלל לוויכוח.

אז נכון שהם לא נפגשו אבל למרות האיסור, הם הצליחו להגניב שיחות קצרות מתחת לרשת ההגנה ההדוקה שהטילו חברי המועצה העליונה, וכל זאת בזכות ה״חוטם״ שבנה ניקי. החוטם היה חיישן קטנטן שניתן להרכיבו על המפצל. ג'ונה, הייתה שותפה לסוד, היא התגייסה בשמחה למשימה והעבירה את החוטם לכל אחד מהם. ״אני מחליטה מה אסור ומה מותר,״ הכריזה בחגיגיות כשגלשה בתחילת חופשת הקיץ כדי לתת להגר את החוטם, ולאחר מחשבה הוסיפה, ״בעצם, נכון יותר לומר שאני בוחרת את מה שנכון לעשות ברגעים מסוימים.״

לחוטם היו צמודות הוראות הפעלה בעברית להגר. ״עכשיו שאנחנו יודעים על מלקטי המילים, אני לא חושב שכדאי להסתבך,״ כתב ניקי בדף ההוראות. הוראות ההפעלה היו פשוטות למדי, כל מה שהיה צריך זה רק להצמיד את החוטם לחישוק הגדול של המפצל, וזהו. כל עוד החוטם הבהב בירוק, השטח פנוי ואפשר לדבר ללא חשש, אבל ברגע שהוא הכחיל, כנראה היה ניסיון לזהות את מקור השיח, ובשנייה שזה קורה, חייבים להפסיק את השיח, ואם החוטם היה אדום, זה היה סימן שכבר מאוחר מדי.

בשיח המחשבות הראשון שנערך בחסות החוטם, שאלה הגר את ניקי מדוע הוא כתב לה את ההוראות בעברית. ״נו, באמת,״ השיב ניקי, ״כתבתי לכל אחד את ההוראות בשפה שלו.״

״אבל מה זה משנה?״ התפלאה איזבלה, ״אנחנו הרי יכולים לקרוא בכל שפה.״

״רציתי להיות הוגן כלפי כל השפות,״ טען ניקי, ״לא לתת עדיפות לשפה מסוימת.״

״הייתי רוצה להיות עוד פעם בהיכל הספר,״ אמרה איזבלה, ״זה היה כיף.״

״אף פעם לא ידעתי שאור יכול להיות כל כך סמיך,״ אמרה הגר, ״אפשר היה לאסוף אותו בכפות הידיים כמו ערמה של שלג.״

״רק שזו הייתה ערמה של אור,״ אמר ניקי.

״וזה היה נעים וחמים,״ הוסיפה איזבלה. ״כדור האור של גברת סופי היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי, ואיך שהיא נשפה בו והעיפה את כל הניצוצות.״

הגר עדיין חשה בכפות ידיה את הגירוד שנותר לאחר שניצוצות האור שנחתו על כף ידה. ״היד שלי מגרדת בטירוף מאז, גם לכם?״

״הגירוד ייעלם ברגע שתקבלי את היכולת החדשה,״ אמר ניקי, ״מישהו כבר קיבל?״

״אני עוד לא,״ אמר לוקה.

בזכות החוטם הם הצליחו להגניב ביניהם לא מעט שיחות, וכך נודע להגר שגם ניקי ואיזבלה עדיין לא גילו את היכולת שלהם.

״הלוואי שאקבל את היכולת לדבר עם חיות,״ אמרה הגר. איזבלה רצתה דווקא את היכולת לראות דרך קירות. ״זה יהיה כאילו האנשים חיים בבתים מזכוכית,״ אמרה, אבל לאחר מחשבה קצרה הוסיפה, ״או שלא, זה לא יהיה נחמד לראות אנשים בתחתונים,״ צחקה.

הם הפסיקו את השיחה כשהאור בחוטם הכחיל.

הגר חייכה עכשיו כשנזכרה בשיח המחשבות. היא חיכתה בקוצר רוח לשיח המחשבות הבא שלהם, אבל הם קבעו אותו רק לעוד שלושה ימים. ״צריך להיזהר,״ אמר ניקי, ״שלא יתפסו אותנו.״

המכשיר הנייד רטט. ״הי, מה קורה?״ הבזיקה הודעה על הצג. ״אנחנו עושים פה חיים, ים וים וים,״ כתבה תמר חברתה לכיתה. היא כתבה מהחופשה המשפחתית שלה ביוון. ״מה איתך?״

״בשבוע הבא אצטרף לאבי, לצילומים שלו, נטוס לאוגנדה,״ שיקרו האצבעות של הגר על המקשים, ותמר שיגרה בתשובה שורת אימוג'י צהובה עליזה.

אחרי שסיימה להתכתב עם תמר, ניגשה הגר לשולחן הכתיבה והוציאה את המחברת המיוחדת שלה, זו עם העטיפה הכחולה. היא דפדפה בה. הדפים היו עדיין מלאים במילים בכתב המיוחד המוכר רק לה ולאנשי השלוש מאות. היא קראה ברפרוף את מה שכתבה באחד מהדפים: ״הוא עדיין מסתובב, הוא ושאר עוטי הגלימה, רק עצם המחשבה שהם עדיין...״ הגר קראה את המילים וצמרמורת קרה חלפה בגופה. היא ידעה שהאדון קיים ואולי נמצא אפילו שם. מבטה נדד לקיר התמונות והתמקד בתמונה של הספסל בסנטרל פארק. הספסל ופיפ העורב היו בתמונה, גם עץ השקמה. הגר התקרבה לתמונה. ״אולי הוא שם, למטה, בתוך העץ.״

״הלוואי שיכולתי עכשיו להיות בקיבוץ,״ אמרה הגר לתיאודורה, ״בחופשה שעברה, בזמן הזה, הייתי בגשר, ועכשיו כבר עברה חצי חופשה, ואני תקועה פה.״

״די, תפסיקי לרחם על עצמך,״ התפרצה דודה רותה למחשבותיה.

״היי, זו את!״ שמחה הגר ומיהרה להוסיף, ״אני לא מרחמת, אני משועממת.״

״שעמום זה טוב, שעמום זה אבי אבות ההמצאות,״ חזרה רותה על המנטרה האהובה עליה, ״אתם הצעירים פוחדים להשתעמם, בזמני —״

״בזמנך ובזמנך ובזמנך,״ כעסה הגר.

״כולם פה בקיבוץ שואלים עלייך,״ התעלמה דודה רותה מהמילים הכועסות. ״מה קרה להגר? למה היא לא מגיעה השנה? כולם מפציצים אותי בשאלות. נחמה שואלת עלייך, ומושיקו. בקיצור, זה שאת לא פה עושה לי המון בלגן, ואני צריכה לענות על כל מיני שאלות, ולהמציא כל מיני תשובות, אז בקיצור ולעניין, יהיה לי הרבה יותר קל אם תהיי פה, אז בקיצור, מה שרציתי להגיד לך שאת —״

״אני בדרך,״ קטעה אותה הגר. היא הכניסה לתיק הגב שלה ג'ינס ושלוש חולצות ולאחר התלבטות הכניסה את הגלימה השחורה ואת המחברת הכחולה לתיק. כשהתיק מוטל על כתפה היא אחזה בקולר של תיאודורה ובידה הפנויה נגעה בתמונה שבה מצולמת ימימה הפרה בגינה של רותה בקיבוץ.

״ברוכות הבאות, זה היה מהיר מאוד,״ צחקה רותה, ״אני מקווה שהודעת להורים שלך שאת מגיעה אליי לביקור.״

״לא היה צורך להודיע לאף אחד,״ אמרה הגר, ״אמא נמצאת כבר שבוע בסדנת ניקיון רוח ונפש במצפה בצפון, ואבא נמצא באוגנדה, איפשהו, בצילומי הנוף האנושי שלו.״

״או או,״ התעמק קמט הדאגה בין הגבות של רותה, ״מישהי ממורמרת פה.״

״לא ממורמרת, סתם משועממת, אמא דווקא רצתה שאבוא איתה לסדנה, אבל לא היה לי חשק לשתות תה ולהריח עלים.״

״טוב, בסדר, את פה, רק שנצטרך לספר משהו למושיקו, להסביר לו מדוע לא השתמשת בשירותי ההסעה שלו,״ הרהרה רותה בקול, והגר השיבה שהיא סומכת על כושר ההמצאה שלה.

רותה התעקשה, והגר סימסה גם לאמא וגם לאבא. היא כתבה להם שהחליטה בכל זאת להגיע לגשר, והיא מתכוונת להישאר שם לפחות שבועיים.

עוד באותו הערב שובצה הגר לעבודה במטבח. ״התגעגעתי אלייך,״ חייכה אליה נחמה, אחראית המטבח.

״גם אני,״ אמרה הגר. היא פנתה לעמדת המגשים והחלה לשטוף אותם לפני הכנסתם למכונת השטיפה.

״אני אוהבת לעבוד איתך, את חרוצה ומסודרת, לא כמו כל החבר'ה הצעירים שעושים הרבה בלגן ולא מנקים כמו שצריך. את יודעת ששאלתי את רותה בכל יום איפה את ולמה את לא מגיעה.״

״לא הייתי בארץ, נסעתי עם אבא שלי,״ פלטה הגר ונמנעה מלפגוש את עיניה החייכניות של נחמה.

הגר נהנתה להיות במטבח עם נחמה, היא הרגישה שפה, בקיבוץ, תמיד שמחו לפגוש אותה. נכון שלא ויתרו לה, והציפו אותה באיפה היית, ומה קרה, ולמה לא באת. הגר מצידה המשיכה לדבוק בגרסה של ״הצטרפתי לאבא שלי, באוגנדה.״ חלק מהגרסה היה אמת לאמיתה, יונתן באמת היה באוגנדה, הוא נסע לשם בתחילת החופשה, לבד, ושלח לה משם תמונות, והיא עשתה את מה שהיא הכי אוהבת, סיפרה סיפורים על התמונות המצולמות, רק שהפעם היא שיבצה את עצמה בתוך סיפורים שסיפרה לכל שואלי השאלות.

״אז איך זה שאת לא מופיעה בשום תמונה?״ התפלא מושיקו.

״כי אני לא אוהבת להצטלם,״ אמרה הגר. ״חשבתי שאתה כבר מכיר אותי,״ הוסיפה בנימה נוזפת.

פרק 2
קבוצת דוכיפת

גשר

״בוקר טוב,״ פיהקה הגר, היא הוציאה מהמקרר בקבוק שוקו וגלגלה אותו בין ידיה. היא קיוותה שקרירות הבקבוק תרגיע מעט את העקצוץ המרגיז בכפות הידיים שלה.

״בוקר גם לך,״ הרימה רותה את עיניה מעיתון הבוקר. ״ישנת טוב?״

״כן,״ הגר עצמה את עיניה, מתענגת על מתיקות המשקה המחליק בגרונה.

״ולא הפריע לך שום דבר?״ הניחה רותה את העיתון על השולחן.

״לא, שום דבר, למה את שואלת?״ הגר פקחה את עיניה, רותה נראתה עייפה, מתחת לעיניה העמיקו כתמים כהים, פתאום היא נראתה לה מבוגרת כל כך.

״אני סתם עייפה,״ השיבה רותה למחשבותיה.

״למה? מה קרה? משהו קרה, אני מרגישה שמשהו קרה.״

״אני לא מצליחה לישון בלילות, אני מרגישה משהו, מישהו, כן, מישהו מסתובב בלילות ליד הבית. גם תיאודורה ומר ג'ונסון לא רגועים, ואפילו ימימה געתה הלילה.״

״שאלת אותם?״

״שאלתי, הם לא יודעים, הם לא ראו ולא הריחו שום דבר, אבל הם הרגישו שמישהו נמצא שם בחושך, ליד הבית, זה לפחות מה שתיאודורה סיפרה, היא אמרה שמשהו הבהיל אותה, אבל היא לא הצליחה לגלות מה.״

״ושלוש?״ שאלה הגר, ״שאלת אותו?״

״נו, טוב, שלוש,״ למשמע שמו, קם שלוש ממקומו הקבוע ליד הספה הגדולה ודידה על שלושת רגליו לרותה. ״שלוש, זה שלוש, לא הייתי מצרפת אותו לשום יחידת בילוש,״ פלטה דודתה צחקוק קצר. ״ולפני שאשכח, דקלה מדוכיפת קפצה לפה בבוקר כשישנת, היא הזמינה אותך לפעילות שלהם היום, פעילות התנדבותית, משהו שקשור להכנה ולציוד לבית הספר.״

קבוצת דוכיפת הייתה קבוצת הגיל של הגר, הם היו רק שלושה. הגר הכירה אותם בשמותיהם ובשיוך המשפחתי, כלומר הבן של והבת של, אבל חוץ משלום שלום, לא ממש התקרבה אליהם. ״פעילות התנדבותית? מה הם עושים?״

״דקלה אמרה שיש התארגנות של הקבוצה, הם מחלקים תיקים וקלמרים לילדים שעולים לכיתה א' מהיישובים השכנים. הם רוצים שתעזרי באריזה ובחלוקה. את לא חייבת אם את לא רוצה,״ הוסיפה רותה, שכבר התרגלה לתירוצי ההתחמקות של הגר. בימים אחרים הייתה הגר פולטת ״בסדר״ סתמי ומתעלמת מההזמנה, אבל הפעם, הפעם היא הרגישה שהיא רוצה להיות שם, עם דקלה, וליהי ויותם.

״בכיף,״ שטפה הגר את הכוס. ״איפה הם?״

״בכיף,״ נדהמה רותה, ״אז את הולכת?״

״למה לא?״

״למה לא?״ החלה רותה לומר, ״בעצם, למה לא. הם במועדון שלהם, זה שליד המרפאה.״ חיוך רחב התפשט על פניה. במשך השנים היא ניסתה לקרב את הגר לילדים מקבוצת דוכיפת, ניסיונות שלא צלחו. ״תני לה את הזמן שלה,״ יעצה לה גברת סופי, ״היא הולכת למקומות שנוח ונעים לה בהם.״ וכן, הגר הלכה בהחלט למקומות שהיה לה נעים בהם, היא ישבה עם קבוצת הוותיקים בחדר האוכל, היה לה שם אפילו כיסא קבוע, פטפטה שעות עם דפנה האחראית על בית התרבות, עבדה עם נחמה במטבח והצטרפה למושיקו ברפת ובנסיעות המכבסה שלו.

שלוש המתין לה לבדו ליד הדלת. ״איפה תיאודורה?״ שאלה הגר, ושלוש נבח. ״אני לא צריכה להבין את הנביחות שלך כדי לדעת שהיא מטיילת עכשיו עם ימימה ומר ג'ונסון.״ האמת שהגר קצת נעלבה מתיאודורה, שהעדיפה את חברתם של ימימה הפרה ומר ג'ונסון, הכלב של השכנים, על פניה. ״לפחות אתה איתי,״ היא ליטפה את גבו של שלוש, ובתוך כך גירדה את העקצוץ המרגיז בכף היד שלה על זיפי השיער הקשים שלו. ״זה מעצבן,״ אמרה לאיזבלה, ניקי ולוקה בשיח המחשבות האחרון שלהם.״היד שלי אדומה מרוב שאני מגרדת אותה.״

הגר ושלוש חצו את הדשא של בתי הוותיקים ועלו על שביל האבנים הגדולות שהוביל למועדון הנוער. ״בכל קיץ אני פה,״ המשיכה בשיחתה החד־צדדית עם שלוש, ״ושתדע שזו הפעם הראשונה שאני נכנסת למועדון שלהם.״ שלוש נבח שלוש נביחות קצרות בתשובה. ״אז אולי אתה באמת מבין,״ מלמלה הגר.

דלת המועדון הייתה פתוחה, והיא יכלה לשמוע את הקולות של הדוכיפתים. היא זיהתה את הקולות של דקלה, של ליהי ושל יותם, אך שמעה שם עוד קול שלא הצליחה לזהות. ״זה די מוזר שאני מכירה את הקולות שלהם, בהתחשב בעובדה שחוץ מ'מה נשמע' ו'שלום' כמעט לא דיברתי איתם אף פעם.״ אמרה, ושלוש כשכש בזנב שלו. ״כן, אתה באמת מבין אותי,״ החליטה הגר.

״היי, יופי שבאת,״ דקלה שמחה לקראתה. ״אנחנו ממש, אבל ממש צריכים פה עזרה. מושיקו אמור להגיע לאסוף את התיקים, הוא צריך להגיע בכל רגע, ועוד לא סיימנו.״

״דביר,״ הושיט לה את ידו בחור מזוקן, ״המדריך של דוכיפת, ואני פה בשנת שירות, ואת?״

״אז הקול הזר הוא שלך,״ חשבה הגר, ובקול השיבה, ״אני הגר.״

״האחיינית של רותה מהרפת,״ אמרה דקלה.

״אז את של רותה,״ חייך דביר. הגר לא סבלה את השיוכים המשפחתיים של הקיבוץ, ורצתה לענות, כמו שהייתה עונה בדרך כלל, שהיא של עצמה. אבל החיוך של דביר היה כל כך גדול, והעיניים החומות שלו התיזו ניצוצות ירוקים כשחייך, והיא הרגישה שהיא שוקעת בתוכן, ובמקום זאת שאלה, ״אז מה אני צריכה לעשות?״

״אני חושב שיותם צריך עזרה,״ הצביע דביר על יותם שישב על הרצפה במרכז החדר ומיין תיקים וקלמרים לפי צבעים.

״אני ממיין לפי 'בנות' ו'בנים',״ הסביר יותם כשהתיישבה לידו. ״הכחולים והירוקים הם ה'בנים', הוורודים והסגולים של ה'בנות'. אז מה את בוחרת?״ שאל, ״בנים? בנות?״

״לא משנה,״ השיבה.

״טוב, אז את תכניסי את הקלמרים הוורודים והסגולים לתיקים של הבנות,״ החליט יותם בשבילה, ״ואני אהיה אחראי על הבנים.״

״בעצם,״ שמעה את עצמה אומרת, זה היה בערך אחרי התיק השלישי, ״למה אנחנו ממיינים פה את הבנים והבנות לפי צבעים? אולי יש בנות שרוצות דווקא תיק כחול?״

״גם אני חשבתי שזה לא בסדר שאנחנו מחליטים,״ אמר יותם.

״אבל ככה זה היה תמיד,״ אמרה דקלה, ״מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי תמיד תיק סגול, לפחות בכיתות הנמוכות.״

״כן, ככה זה היה תמיד,״ התיישבה ליהי על הרצפה לידם. ״מישהו החליט שוורוד זה בת וכחול זה בן.״

״אי אפשר להאשים את ה'מישהו',״ החליקו המילים מגרונה של הגר בנחישות. ״זו מין מוסכמה כזאת.״

״אז מה אתם מתכוונים לעשות?״ שאל דביר.

״להוציא את הקלמרים ולערבב יחד את הכול,״ אמר יותם.

״ואם ילדה שתקבל תיק כחול לא תרצה אותו? מה יקרה?״ הקשה דביר.

״ואולי היא כן תרצה,״ אמרה ליהי, ״מי אנחנו שנחליט בשבילה?״

״רק אל תעלו את זה להצבעת חברים,״ אמרה הגר, וכולם צחקו.

״ניתן לילדים להחליט,״ אמרה ליהי, ״הם יבחרו בעצמם קלמרים ותיקים.״ ליהי פתחה את אחד התיקים הוורודים והוציאה מתוכו קלמר ורוד. דקלה ויותם הצטרפו אליה, ועכשיו החלה פעולה הפוכה. הם פתחו את התיקים והוציאו מהם את כל הקלמרים. כשסיימו, התגבהו מולם שתי ערמות צבעוניות, האחת של תיקים והשנייה של קלמרים.

״היי, הגר, גם את פה.״ שמעה את קולו של מושיקו.

״כן, גם אני, שמעתי מרותה שביטלת בסוף את הטיסה שלך.״

״מה לעשות, אני פוחד לטוס,״ נאנח מושיקו, ״הצלחתי לבטל, אבל הם לא מוותרים, אני צריך להגיע לכנס באוקטובר.״

״מי זה הם?״ שאלה הגר.

״האנשים שאחראים על הכנס,״ השיב מושיקו, ״אתם מוכנים, או שאתם סתם יושבים ומתבטלים? אפילו לא הכנסתם את הקלמרים לתיקים, מה קורה פה?״

״החלטנו השנה לתת לילדים לבחור,״ אמרה ליהי.

״החלטתם השנה לתת לילדים לבחור,״ רטן מושיקו, ״מה בדיוק הם צריכים לבחור?״

״כל אחד יבחר את הקלמר והילקוט בצבע שהוא רוצה,״ אמרה הגר.

״המממ, החלוקה היום תימשך הרבה זמן עד שכולם יבחרו, סתם בלגן יהיה היום,״ אמר מושיקו. ״אני מבין שאת אחראית על הבלגן הזה,״ פנה להגר.

״כולם אחראים, וזה בלגן טוב,״ השיבה הגר.

״נו, טוב, טוב,״ נהם מושיקו, ״רק תבדקו שלא חסר כלום בקלמרים, אני לא רוצה שאיזה ילד יבכה שחסרים לו דבק או מספריים או משהו כזה.״

הם פתחו שוב את הקלמרים ובדקו. התברר שההצעה של מושיקו הייתה במקומה. בכמה מהקלמרים היו חסרים פריטים. בקלמר שהגר החזיקה עכשיו בידה היה חסר זוג מספריים, והיא הייתה צריכה לקום ממקומה ולגשת לשולחן כדי להביא זוג מספריים. במקום זאת, היא הביטה בזוגות המספריים שנותרו על השולחן, מבטה התמקד בזוג הירוק שבקצה השולחן, ולהפתעתה, המספריים זזו. ״לא יכול להיות,״ חשבה, אבל כן, המספריים הגיבו למחשבתה, התנדנדו קלות מצד לצד והתרוממו באוויר. ״אני מזיזה אותם בכוח המחשבה,״ נדהמה ומיהרה להגניב מבט לחבריה. למרבה המזל, הם היו עסוקים במשימה שלהם, ולא הבחינו במספריים המרחפים. אבל כשהסיטה את מבטה, נפלו המספריים לרצפה בצליל מתכתי. הפעם היא לא התעצלה, וזינקה ממקומה. מושיקו הקדים אותה, הוא הרים את המספריים ונתן לה אותם. ״יכול להיות שהוא הבחין במשהו?״ תהתה בינה לבין עצמה. ״לא, לא יכול להיות שהוא ראה,״ פסלה את הרעיון של עצמה.

״יאללה, תעמיסו את הכול על הטנדר,״ זירז אותם מושיקו, ״אין לי את כל היום לבזבז פה.״

״איפה דביר?״ שאלה הגר.

״הוא יצא לפני כמה דקות, יש לו פגישה עם המדריכים,״ השיבה דקלה. ״את היית עסוקה עם הקלמרים ולא ראית.״

״רגע, רגע, מה קורה פה? אל תגידי לי שהוא מוצא חן בעינייך,״ צחקה דקלה.

״מה פתאום, סתם שאלתי,״ הסמיקה הגר.

״שתדעי לך שדביר הוא המדריך הכי חתיך, וכל הבנות מתות עליו, במיוחד ליהי,״ אמרה דקלה.

״ממש לא,״ עכשיו היה תורה של ליהי להסמיק.

דקלה קרצה להגר. ״ממש כן,״ לחשה. ליהי האדימה, הפעם מכעס, ודחפה את דקלה. זו נתקלה ביותם שעדיין ישב ליד התיקים, והשתטחה על הרצפה. ״את סתם כועסת שאומרים לך את האמת בפרצוף,״ כעסה דקלה.

״ששש, תירגעו, בנות, אין לי זמן לוויכוחים, אני כבר צריך להיות בדרך עם התיקים, הילדים מחכים,״ אמר מושיקו, ״מי מצטרף אליי?״

״אני,״ אמרה ליהי.

״ואני,״ הכריז יותם.

״אני לא,״ פלטה דקלה בכעס. ״אני לא מצטרפת לפרצופה הזאת,״ רשפה בזעף לליהי.

מושיקו התעלם מהשתיים והחל להעמיס את התיקים והקלמרים על הטנדר שלו. יותם וליהי התיישבו במושב האחורי. ״את נכנסת?״ החזיק מושיקו את דלת הטנדר פתוחה. הגר הביטה בדקלה, שעדיין עמדה בפה קפוץ ובידיים שלובות. ״אני צריכה לחזור, הבטחתי לרותה שאסדר משהו בבית,״ פלטה.

״בסדר גמור.״ מושיקו סגר את הדלת בטריקה. ״בלאו הכי אין יותר מדי מקום בטנדר שלי היום עם כל התיקים והקלמרים.״

מושיקו התניע את הטנדר, הוציא את ידו מהחלון ונופף לשלום.