לונדון סטימפאנק 2 - לב ברזל

פרק 1

לונדון, 1879

הערפל דבק בתמזה וסירב לשחרר, כמו יצאנית שנתקלה בלקוח עשיר. פה ושם מנורת גז הפיצה אור רפאים בשמיכת האובך הסמיך כמרק. זה היה לילה מושלם להיות בלתי נראה.

ויל קארבר דילג בין גגות וגמלונים, זינק מעל סמטה ואז נחת ועצר מאחורי ארובה בסמוך לבריקבנק.

על הרעפים לידו נחת חרש אדם שהתנשם בכבדות מהמאמץ. הוא לבש בגדי עור שחורים מכף רגל ועד ראש, והיה חמוש רק בצמד סכינים שנתחבו בחגורת מכנסיו. "שאני ימות. אתה מנסה להתיש אותי עד מוות?" מלמל בלייד.

המילים נאמרו בשקט, אבל הלילה הדומם נשא את הקול למרחוק. שפתיו של ויל התעקלו בחיוך והוא הביט באדונו.

"הם לא יכולים לשמוע אותנו, חבר." בלייד הזדקף והביט באור האדמדם. "לא כשהדבר הזה בוער. והשמיעה של אף אחד מהם לא טובה כמו שלך."

בשמי הלילה לפניהם בהק עמוד אדום, שהערפל בקושי הצליח לעמעם. ויל הרגיש בטעם האפר באוויר בכל נשימה שלו. ממול היתה הדרך אל העיר, חסומה בחומה ובשער לבנים אדיר. מחלקה של חליפות מתכת צעדה הלוך ושוב לפני השער, ואור מנורות הגז בהק על לוחות המתכת המבריקים של חזותיהם המשוריינים. הוא ראה את משליכי הלהבות במקום שבו אמורות להיות ידיהם השמאליות ולרגע קפא במקומו. דגם יורקי האש היה המסוכן ביותר. אבל הם היו אוטומטים, לא בני אדם.

הוא כבר מזמן למד שהם לא מרימים את מבטם.

"מעל?" הוא שאל.

"השגתי לעצמי חנינה," אמר בלייד. "אני יכול פשוט לעבור דרכם בשער והם לא יגידו מילה." הניצוץ השדוני בעיניו העיד שהוא מעוניין לנסות את זה. דבר לא היה חביב על בלייד כמו להתגרות בכחולי־הדם שמשלו בעיר.

"כן, טוב, לא לכולנו יש כזה מזל," ויל הזכיר לו. "לי עוד יש פרס על הראש."

בלייד נאנח ובחן את המבנה הכביר. "אז מעל."

"התחלת להתעצל."

"אני אמור להיות בבית, מכורבל עם הסיגר שלי וכוס נחמדה של יין דם מתוק." הוא לא הוסיף שסביר יותר שלא היה עושה אף אחד מהדברים האלה. אלמלא האש שהזעיקה אותם החוצה, בלייד היה כעת במיטה עם אשתו, הונוריה.

ויל נסוג כמה צעדים לאחור. לו לא היתה שום סיבה להיות בבית. הדירה השכורה שלו היתה קרה ולא מזמינה. לא היה לו דבר לחזור אליו.

הוא עבר בזינוק רחב מעל לרחוב ואל הגג הסמוך לשער. שם הוא פתח בריצה וזינק מעל החומה לפני שהשומר למעלה סיים לכבות את הגפרור שבידו. עיניים אנושיות גרועות לפעמים בדיוק כמו אלה של האוטומטים.

צעדי מגפיים הדהדו מאחוריו על הגגות כשעופף לו בקלילות באוויר הלילה. הערפל סביבו נחצה לפניו והשתרך בעקבותיו, אבל הוא נע מהר מכדי שאפשר יהיה להבחין בו.

כאן בעיר הרחובות היו מעט רחבים יותר, הבניינים דחוסים פחות מאשר בשכונת העוני וייטצ'אפל שהיתה ביתו. הדם געש בוורידיו כשזינק מגג לגג. הוא היה כלוא זמן רב מדי, וזה היה נחוץ לו.

לאוזניו הגיעו צרחות, ואיתן גם מקהלת צעקות של אנשים שניסו להפעיל משאבות מים. פתיתי אפר ריחפו באוויר, צפופים כל כך עד שהיה קשה לנשום. ויל השתהה ליד ארובה נטויה.

לפניו, העולם נראה כאילו כולו עולה באש. פרצי להבות כתומים התרוממו וליחכו את השמיים, והנהר היה מכוסה בתכריכי חשיכה סמיכים. שורות של אנשים נואשים איישו את משאבות המים בניסיון למנוע מהלהבות להתפשט.

"אלוהים," הפטיר בלייד כשכרע לצידו של ויל.

"מפעלי הניקוז," אמר ויל. "מישהו הצית את מפעלי הניקוז."

זה היה בלתי נתפס. המפעלים הסמוכים לנהר היו בבעלותה של האצולה השלטת, והם נועדו לסנן ולאחסן את הדם שנאסף במסגרת מיסי הדם. זו תהיה מכה רצינית לאצולה.

עיניו של בלייד הצטמצמו. "אתה ואני צריכים לעוף מפה 'חתשתיים." נחיריו רטטו. "בעוד רגע הכול פה ישרוץ חליפות מתכת."

ויל נסוג צעד לאחור. הוא ידע מה בלייד לא אומר בקול. לא היו שעירים לעזאזל מושלמים מהם. רוב האצולה זעמה על החנינה ותואר האבירות שהמלכה העניקה לבלייד שלוש שנים קודם לכן. ואילו ויל היה בעיניהם רק עבד נטול קולר.

נקישת מתכת משכה את תשומת ליבם. רגלי ברזל על גבי אבני מרצפת מרוחקות. גדוד של חליפות מתכת, ככל הנראה. "זוז," ויל אמר מייד ודחף את בלייד מאחור.

בלייד לא נזקק לעידוד. הוא נחפז על גבי הרעפים, ואור הירח האיר אותו כשחלף מתחת למרווח בין העננים. פעם, לפני שנים, שערו היה מאיר כמו אבוקה. כעת התעמעם צבעו לחום בהיר, ועורו כבר לא היה חיוור כשיִש.

ויל דהר בעקבותיו בקלילות, אוזניו דרוכות לקלוט כל צליל קלוש מאחוריהם. הם ראו את מה שבאו לראות. אין ספק שעד הבוקר השמועה כבר תעשה לה כנפיים ברחובות.

תנועה מולם תפסה את עינו. גלימה שחורה שהסתחררה בערפל. ויל זינק קדימה, דחף את בלייד אל הרעפים, השתרע מעליו וכיסה אותו בגופו.

"אוף," בלייד התנשם. הוא הרים את ראשו. "תודה, אבל אני כבר נשוי —"

"שתוק." ויל דחק את ידו בין שכמותיו של בלייד והתרומם לכריעה. הוא סקר את הערפל. שם. נקישת מתכת. קולות בצללים.

הדממה של בלייד העידה שגם הוא שמע אותם.

"תישאר פה," ויל לחש באוזנו. "ואל תרים את הראש הדפוק שלך. אני ילך לבדוק."

"נראה לך שאני צריך אומנת מחורבנת?"

ויל שלח אליו מבט מהיר. לפני שלוש שנים, לא. אז, בלייד היה הדבר המסוכן ביותר שהילך בחוץ בלילות. אבל השינויים בצבע שערו וגון עורו לא היו השינויים היחידים שחלו בו מאז שהתחיל לשתות את דמה של הונוריה.

"לך שמאלה," ויל מלמל לבסוף. לא היה סיכוי שבלייד יישאר כאן, אלא אם כן ויל יקשור אותו לארובה באמצעות החגורה שלו.

הם נבלעו בערפל. הקולות שמולם הלכו והתרחקו. ויל חלף בלילה כמו רוח רפאים, ומעיל הצמר הכהה שלגופו התנופף סביב מותניו. מתחתיו הוא לבש מותניית עור עבה שהותאמו לה לוחיות מתכת פנימיות, וברכיו היו מוגנות בכיסויי ברכיים, גם הם ממתכת. בעולם שבו נשקו העיקרי של אדם עלול להיות סכין קטנה או מפתח ברגים כבד, אי אפשר להגזים בזהירות. וירוס הזאבות שלו מסוגל לרפא כמעט כל דבר בגופו, אבל עדיין מכאיב כשתוקעים בך סכין.

הוא שמע קרקוש מתכת וכמה קללות שטינפו את האוויר. ואחריהם השתררה דממה, כאילו שני האנשים קפאו כדי לבדוק אם שמעו אותם. ויל האט והשתופף על הרעפים כשאחת מכפות רגליו מונחת בדריכות לפני האחרת. הוא כרע נמוך, נשען על כפות הידיים בשוליה של ארובה. הוא לא ראה שום סימן לבלייד, אבל בלייד הרי היה טוב בדברים כאלה אפילו יותר ממנו.

"עוד פעם אחת אתה מפיל את זה, ומרקורי יוריד לך את הראש," התפרץ מישהו.

שתי דמויות. שתיהן לבושות שחור ונעות ביעילות האופיינית לשודדי דרכים. הנמוך מבין השניים הרים חפץ כבד. גליל מתכת חלול, כמו משליכי הלהבות ששימשו את יורקי האש.

"מרקורי לא פה, נכון?" שאל הנמוך והעמיס את משליך הלהבות על כתפו. "וכשהוא ישמע איך הצלחנו, הוא יקבור אותנו בשיכר וזונות."

"רק אם האלה מהאצולה לא יוציאו לך את המעיים קודם," אמר בלייד בשלווה והגיח כמו משומקום.

לעזאזל.

ויל זינק קדימה בשעה שהשניים הסתובבו אל אדונו. חרף הוויכוח ביניהם הם נעו ביעילות צבאית. הנמוך כיוון מייד את יורה הלהבות, והאחר שלף סכין. הגליל נרעד, ואז חצתה את הערפל להבה כתומה ובוהקת והאירה היטב את הגג ואת העומדים עליו.

בלייד השתופף והסתחרר, בעט ברגליו של האוחז בסכין והפיל אותו. ויל אחז בקנה של משליך הלהבות ונעץ מרפק בפרצופו של האיש שנשא אותו. הוא שמע קול פיצוח מספק ורק אז שם לב שהגליל לוהט. הוא שמט אותו, והחפץ התגלגל אל קצה הגג ונעצר במרזב.

"רק שניכם, חמודים?" הקניט אותם בלייד, שאפילו לא טרח לשלוף את סכינו. הוא הטה את גופו לאחור וחמק מהנפת הסכין בתנועה שקראה תיגר על כוח המשיכה, ואז שב והזדקף באחת.

יריבו התאבן. "מנקזים מחורבנים!" הוא שלח יד אל כיסו ולחץ על משהו, וראשו של ויל נמלא ייסורים.

הצליל דמה לדוקרן קרח שננעץ במוחו, והוא מחה כל תחושת זמן ומקום או קשר לגופו. הוא צנח על הרעפים וכשהתחיל להחליק, ניסה בעיניים עצומות להיאחז במשהו.

משהו פגע בו בכוח מתחת לסנטר והתיז לאחור את ראשו בעוצמה מהדהדת. נשמעו מילים, מעוותות בחסות הצווחה הדקה, אבל הוא לא הצליח לפענח אף אחת מהן. ואז הבחין בתנועה מטושטשת בזווית עינו. עוד מהלומה מוחצת על עצם הבריח שלו. דם רטוב וחם ניתז על פניו.

ויל אטם את אוזניו בידיו וקרס לאחור על הרעפים. הצליל הזה! הוא היה כמו להבים בתוך ראשו.

ב... כיס שלו. משהו בכיס של האיש. איזה מכשיר שמשמיע את הרעש הזה.

הוא חשק שיניים וראה את האיש הנמוך מניף את משליך הלהבות. אין זמן לחשוב. הוא בעט, וכיוון אל ברכו של האיש.

משקולת כבדה נחתה עליו, ושניהם נהמו. צווחה פועמת הכתה בו בתיאום עם הלמות ליבו. ויל התאמץ לשמור על שיווי המשקל והתנודד קדימה, תר במבטו אחר בלייד.

הנה. על הגג. האיש השני כרע מעליו, נראה שהצליח לנעוץ סכין עמוק בבית החזה של בלייד. הוא ניסה לעקור את ליבו.

"לא!" ויל שאג, ושדה הראייה שלו נצבע אדום.

הוא נשטף בכעס שבלע אותו כליל והטיס אותו קדימה. הוא אחז בצווארונו של האיש והשליך אותו משם. בלייד השתנק ולפת בידו את קת הסכין, אבל תנועותיו עדיין היו איטיות, מבולבלות.

הקול.

ויל הטיח את האיש ברעפים, נעץ יד בכיסו ומשך משהו החוצה. מכשיר קטן ורוטט. הוא ריסק אותו באגרופו והעולם השתתק.

הוא קם ברגליים מתנודדות והשליך את השברים הצידה. אוזניו עדיין צלצלו אבל הוא היה מסוגל לפחות לחשוב. לנשום. לזוז.

ריח נחושתי של דם חם מילא את נחיריו.

"בלייד," הוא נהם וזינק מעל לאיש המשווע לאוויר על הגג, וירד על ברכיו לצד אדונו.

בלייד הרים את ראשו ואז קרס שוב. "לעזא... תוציא את זה... זה כסף." הוא הרחיק את אצבעותיו ונרתע כשהתחככו בשמורת הניצב של הסכין.

"אל תזוז," ויל אמר. אגלי זיעה קרה עיטרו את מצחו. הסכין היתה נעוצה עד הסוף. לא היה לו מושג איזה נזק הצליחה לחולל ומה יקרה אם ישלוף אותה.

מאחוריו, השניים סייעו זה לזה לקום על רגליהם. ויל הציץ לעברם אבל נראה שהם רוצים לברוח, עכשיו כשמטוטלת היתרון נטתה שוב לכיוונו ולכיוונו של בלייד.

"בנאדם הצליח לתקוע בי סכין." בלייד צחק כלא־מאמין. "תמיד חשבתי... שזה יהיה איזה מישו מהאצולה. בסוף."

"תפסיק להתבכיין." ויל הסיר את חולצתו וצמרמורת קפואה חלפה בגבו. היתה זו עובדה ידועה שקשה מאוד להרוג כחולי־דם. זאת אחת הסיבות לכך שבמהפכה הצרפתית ערפו את ראשיהם של בני האצולה. הדרך הנוספת היחידה לעצור אותם היתה לעקור את ליבם או להסב לו נזק חמור ביותר. הוא בלע את רוקו וכרך את חולצתו סביב הפצע כדי לעצור את הדימום. "זאת רק שריטה. נתקן אותך כמו כלום."

בלייד הביט בעיניו. אצבעותיו נסגרו סביב אצבעותיו של ויל באחיזה חזקה להפתיע. "תישבע לי שתדאג לה," הוא נהם. "אם... אם אני לא..."

ויל השפיל את מבטו. "כן. אתה יודע שאני יעשה את זה." הוא חב לבלייד את חייו, יהיו אשר יהיו דעותיו האישיות על הונוריה. "אל תזוז. אתה צריך דם."

אפלה הזדחלה אל עיניו החיוורות של בלייד. ראשו התגלגל הצידה. "מרגיש... רדום..." הוא מלמל.

ויל נמלא בהלה. "שלא תעז!" הוא שלף את סכין הציד הכבדה שנשא וערסל את ראשו של חברו בין ידיו. "הנה. תשתה את הדם שלי. זה יעזור."

הוא שיסף בתנועה קצרה את הווריד בפרק ידו ופער אותו. הוא תמך בעורפו של בלייד וקירב את ראשו לפרק ידו.

רגע של היסוס שלא היה קיים בעבר. הוא ידע מה עובר בראשו של בלייד. כשהונוריה נכנסה לחייו הוא הפסיק לשתות ישירות מוורידיהם של כל שפחה או עבד־חוזה. עכשיו הוא שתה דם רק ממנה או מנות קרות, מארגז הקרח.

"אל תהיה טיפש. היא לא תכעס," ויל נהם.

שמץ האפלה חלף שוב בקשתיות עיניו של בלייד. חזהו של ויל התכווץ. לא מפחד. אלוהים, לא מזה. הציפייה געשה בוורידיו והבעירה אותם. עבר זמן רב מאז שהיה אחד מעבדי־החוזה של בלייד. הוא לא הבין עד כמה זה חסר לו.

פיו של בלייד נסגר על פרק ידו ולשונו החליקה על הפצע המשונן. ויל קרס לפנים והשעין את כל משקלו על ידו האחרת. השתנקות נמלטה מבין שפתיו. הוא נשטף בתחושה שלא הרגיש כבר שנים. כשבלייד לקח אותו לראשונה כעבד־חוזה ויל היה מבולבל, אבל זו היתה רק התגובה של גופו לכימיקלים ברוק של אדונו.

אבל רגע הקִרבה...

זו היתה הקרבה הגדולה ביותר שהיה ביכולתו לחוות עם בלייד.

הוא חשק שיניים וניסה להתכחש למשיכה שחש. זה היה קשה כפליים מקץ שלוש שנות התנזרות. ומבלבל באותה מידה.

הוא לא הרגיש ככה עם נקבות.

בכל אופן, הוא לא הרגיש ככה איתן בעבר. עד שלנה נכנסה לחייו.

ועליה אני לא חושב. ויל נשך את שפתו וניסה להתעלם משטף העונג שהסבה לו המחשבה. שיער כהה, עיניים כהות, החיוך הפלרטטני הקטן שהטריף את דעתו... משהו התעורר במפשעה שלו והוא גנח, ראשו מורכן בתגובה לתחושה המתעצמת בפרק ידו.

הכול נגמר מהר מדי. ויל קרס הצידה והצמיד את פרק ידו אל חזהו. העור פעם, והוא עדיין הרגיש את טביעת פיו של בלייד. השוליים המשוננים של החתך שהשאירה הסכין נשטפו בתחושת חום, וּוירוס הזאבות שלו מיהר לרפא את הפצע. בתוך שעה הוא כבר ייעלם, ובעורו השחום יישאר בקושי קמט ורדרד.

בלייד השתנק והניף את כפות רגליו מעלה. עיניו בערו באש שחורה והוא אחז בקת הסכין וחשק שיניים. הוא שלף אותה בזעקה מחזהו וקרס לאחור על הגג כשהוא מתנשם בכבדות.

הפצע עדיין דימם אבל עכשיו לאט יותר. דמו של ויל שטף את מערכות גופו של בלייד, וכעת היה לו סיכוי גבוה יותר להתאושש. דמם של אנשי־זאב היה עשיר פי שלושה מזה של בני אנוש.

"הונוריה... תהרוג אותי," השתנק בלייד.

אם הוא ישרוד. ויל העיף מבט אחד בפניו האפורות ומיהר להסב ממנו את עיניו. נזק ללב הוא תמיד עניין רציני. הוא מוכרח להחזיר אותו למאורה כדי שהונוריה, עם הרקע הרפואי שלה, תוכל לעזור.

הוא אלתר ממעילו תחבושת, הצמיד אותה אל הפצע כדי לעצור את הדימום ולאחר מכן קשר את שולי החולצה. "הנה. זה יחזיק עד שנחזיר אותך הביתה." הוא החליק את זרועו מתחת לכתפו של בלייד וסייע לו להתיישב.

בלייד השתנק שוב ולפת את החזה. המראה שיפד את בטנו של ויל כמו דוקרן קרח. אחריו הגיעה במהירות גם דקירת כעס. לפני שלוש שנים בלייד היה מתנער בקלות מדבר כזה. הוא כבר לא היה על סיפו של שלב הקמילה — כשווירוס הכמיהה משתלט לבסוף על כחול־דם והופך אותו למשהו אחר, גרוע יותר — אבל לרגע אחד, ויל לא היה משוכנע שהמצב הנוכחי עדיף.

"אתה יכול לעמוד?"

בלייד התאמץ לקום על רגליו ועיניו הזדגגו מכאב.

"אתה חייב להחזיק מעמד," ויל הזהיר אותו והעמיס בעדינות את גופו של האיש על כתפו. "אני יביא אותך הביתה. להונוריה. היא תדע מה לעשות. רק תחזיק מעמד."

* * *

הונוריה משכה את השמיכות מעלה, ואז סובבה את ידית מנורת הגז ועמעמה את האור. אור רך יותר הטיל שפע של צללים בחדר, ובלייד ישן. ויל התהלך הלוך ושוב מול האח, פרק ידו מעקצץ בשל תהליך ההחלמה של העור.

הונוריה שטפה את הידיים והתרחקה מהמיטה. פניה היו רגועות, אבל צלליות עמוקות ניכרו מתחת לעיניה שהאדימו. כשהסתובבה נפל האור על צדודיתה ולרגע ויל חדל לנשום כשראה בצללית פנים אחרות. היא הרימה את מבטה וזקרה מולו גבה, והדמות נעלמה. היו לה אותן עיניים כהות ואותו שיער מהגוני עשיר כשל אחותה, אבל פניה של לנה היו יפות יותר והיא היתה נמוכה מאחותה בכמה סנטימטרים.

רק רוח הרפאים של דמותה נותרה מאחור ורדפה אותו.

הונוריה טלטלה במהירות את ראשה כדי לסמן שהיא מבקשת לדבר איתו. בחוץ.

הוא העיף מבט אחרון לעברו של בלייד וניגש לדלת. על גופו היתה תלויה ברישול חולצה פתוחה. זו היתה חולצה ישנה של בלייד והוא לא הצליח לכפתר אותה. גם השרוולים נמתחו עד מאוד על זרועותיו. טיפשוּת. אבל הוא לא התכוון לדפוק על דלתו של ריפּ — סגנו השני של בלייד — ולבקש ממנו חולצה שככל הנראה כן תתאים למידותיו.

הונוריה סגרה את הדלת בשקט. "אני חושבת שהוא יהיה בסדר. הדימום פסק, ואני אתן לו עוד דם. תודה שהבאת אותו בחזרה הביתה אליי."

ויל הנהן. אף פעם לא היה לו מה לומר לה. אחרי שנישאה לבלייד, הם ניסו למצוא מכנה משותף. אבל הוא ידע מה היא חושבת עליו — הוא שמע אותה במקרה אומרת זאת במילים מפורשות בלילה לפני שעזב את המאורה.

מסוכן.

בלתי צפוי.

איום לאחותה.

לפעמים הוא לא היה בטוח שהיא לא צדקה במידה מסוימת.

מבטה צנח אל פרק ידו. "אתה צריך שאטפל ב —?"

"זה יחלים."

"אז משהו לאכול? יש נזיד... במטבח. אני פשוט —"

"לא רעב." הוא הנהן כדי לסמן שהוא עוזב, ואז הסתובב. עורפו גירד.

"ויל. בבקשה."

הוא עצר במקומו והביט לאחור.

"אתה יודע שאתה יכול לחזור הביתה. הלב שלו נשבר מכך שאתה גר לבד. ואתה יודע... גם היא כבר לא כאן."

הונוריה לעולם לא תבין. הוא הניד בראשו לשלילה. "לא בגללה עזבתי," הוא נהם. לא רק בגללה, בכל אופן.

ואז הוא הסתובב ויצא אל החשיכה, וחש את עיניה נעוצות בגבו לאורך כל הדרך.

המשך הפרק בספר המלא