שלושה חיזרים

ההר המעופף

הם רוכבים על סוס. הם לא מדברים, אבל הוא ממוקד בה מאוד. המחשבות שלה, מנגד, מתרוצצות ממקום למקום, בעיקר למושכות. היא אישה עירונית, אבל היא רוכבת היטב, אפילו בטבעיות; השמיים מסיחים את דעתה, העמק מרתק אותה. ברגע מסוים הם עוצרים והוא מצביע על משהו במרחק.

״את רואה את זה? זאת צלחת מעופפת. היא עומדת שם כבר כמה ימים.״

היא מצמצמת את עיניה, ממקדת את מבטה בהר, ומבינה שהאיש שהסכימה להתלוות אליו לטיול לפני חצי שעה הוא כבר לא אותו אדם; עכשיו הוא משוגע. היא נבהלת. אבל אין דרך לברוח: הם רחוקים מבית החווה, באמצע שום מקום. לכן היא מסתירה את ההבנה הזאת כמיטב יכולתה ומשתפת פעולה:

״הצלחת לתקשר איתם? או עם אחד מהם?״

״פעמיים, שתיהן אתמול. בבוקר היה שם רק אחד. הבחנו זה בזה, נופפנו זה לזה לשלום, הוא נכנס בחזרה להר, כלומר לצלחת המעופפת, וכנראה שהוא אמר משהו שם בפנים כי מייד הציצו עוד חמישה או שישה ונופפו לי. נופפתי להם חזרה, כמובן. בערב עמדתי כאן והם שלחו לי הודעה, רק שלא ברור לי איך היא הגיעה: היא נפרשה לי פתאום מול העיניים. הם כתבו שהם מזמינים אותי לביקור מחר, כלומר היום. רוצה לבוא?״

היא פחדה לסרב לו, אז היא אמרה שכן. מה כבר יכול לקרות? הם יעלו להר והיא תשמע אותו מדמיין בקול רם כמה דקות? מה שזה לא יהיה, זה לא יכול להימשך יותר מדי: אפילו אם הם יחליטו לנסוע לכוכב אחר, הכול יקרה מהר מאוד. היא הצליפה במושכות ורכבה בעקבותיו.

כמה דקות אחר כך הם הגיעו להר. הם לא עלו אלא נעצרו כמה מטרים מהעצים הראשונים, כאילו לפני דלת, והוא מחא כפיים במקום לנקוש.

הוא נקש עוד שלוש פעמים, כולל ההמתנות המקובלות בין פעם לפעם.

״הם בטח ישנים צהריים,״ הוא אמר.

ובדיוק אז הדלת נפתחה ופלטה גרם מדרגות בהילוך איטי.

״בואי,״ הוא אמר בחיוך רחב כשהמדרגות גמרו להיפרש.

הוא הניח כף רגל אחת באוויר, כלומר על המדרגה הראשונה, והניף את האחרת אל המדרגה הבאה. למרות הפחד, היא נאלצה להתאפק שלא לצחוק. זה היה מגוחך. היא מעולם לא ראתה דבר כזה. בינתיים הוא הגיע למדרגה האחרונה, הסתובב והושיט לה יד. היא אספה את החצאית שלה, תפסה תנופה ואחזה בו; כף ידו, רכה כמו פונפון, תפסה בה בחוזקה.

כשעמדו על הסף הוא צעק כלפי פנים: ״פעמון!״ כאילו זה מצחיק.

כדי לוודא שהיא קלטה את הבדיחה, הוא הסתובב אליה וקרץ לה. אחר כך (לפי הגרסה שלו, כמובן) מישהו אמר להם ״יבוא״ או ״תיכנסו״, והם נכנסו.

הוא הסיר את הכובע.

״אחר צהריים טובים,״ אמר. ״הכול בסדר?״

אחר צהריים טובים. בבקשה, שבו.

היא התיישבה על גזע עץ שנפל. הוא על מה שכפי הנראה היה כיסא מסתובב.

תרצו לשתות משהו?

״מה שאתם שותים,״ הוא אמר.

אנחנו לא שותים כלום.

״אז אל תטרחו, גם אנחנו לא.״

אפשר לקחת לך קצת דם?

״דם?״

כן.

״לי?״

כן. או לאשתך.

״היא לא אשתי. לא, אני לא חושב שהיא תרצה,״ הוא הביט בה וענה. והיא אכן נדה בראשה לשלילה. ״אפשר לדעת בשביל מה זה?״

כן, אבל אתה לא תבין, שלא תחשוב שאני מתנשא, זה מורכב מאוד, אפילו בשבילנו. אנחנו מבטיחים שזה לא ישפיע עליך בשום צורה.

״טוב,״ הוא אמר, לא לגמרי משוכנע. ״אם כך...״ והוא הפשיל את שרוול החולצה שלו.

היא השפילה את המבט, והרימה אותו כששמעה אותו אומר: ״זהו?״

כן, זה הכול.

״ומה איתכם, מה שלומכם?״

בסדר.

״ותגידו לי משהו, אם אנחנו כבר מדברים: אתם תמיד מסווים את עצמכם כהר, או...?״

תלוי בכוכב.

״מאיפה אתם?״

חה חה חה.

״לא, אני שואל ברצינות. אני מתאר לעצמי שאתם ממקום כל כך רחוק שאין טעם להגיד את שמו, אבל... אנחנו ממש מכאן, מחוות לוֹס קַרדוֹס. כלומר, רק אני; הגברת מהעיר. היא כאן בביקור. אֶסמֵרַלדָה, למה שלא תספרי להם קצת?״

״אני? על מה...?״

״כבר יש תוצאה? מה יצא? לא? לא טוב?״

הוא הקשיב רגע והסתובב אליה.

היא פערה את עיניה לרווחה.

״לא, ממני לא! ממני אף אחד לא ייקח דם!״

היא קמה ורצה בכיוון היציאה. הוא התעכב כמה שניות כדי להתנצל לפני המארחים על התנהגותה ויצא בעקבותיה; היא התרחקה משם בדהירה.

הוא עלה על האוכף בקפיצה, בעט בסוס בעקבים, ואפילו בקצות הבהונות, והשיג אותה מאה מטרים משם.

״חכי, אסמרלדה! עצרי!״

הוא הגיע אליה ומשך את המושכות מידיה.

״היינו יכולים לשאול מיליון שאלות מעניינות, אסמרלדה. מה קרה, נבהלת?״ שאל, מתנשף כאילו רץ ברגל.

״אני רוצה הביתה! אני רוצה הביתה!״

חצי שעה אחר כך, כשהגיעו הביתה, אסמרלדה ירדה מהסוס וצעדה באכסדרה לכיוון הכניסה הראשית. היא נרגעה בינתיים; רוב הפחד התנדף בדרך.

היא נכנסה (חברתה קלרה שתתה תה עם אוֹרטֶנסיָה ובעלה פינוֹ) וצנחה באחת הכורסאות. פינו שאל אותה איך היה הטיול.

״כיף,״ אמרה אסמרלדה.

היא רכנה אל קלרה ולחשה באוזנה:

״תתנהגי כרגיל. אני רוצה שנעוף מפה כמה שיותר מהר. אוֹרַסיוֹ משוגע כמו ארבעה כובענים.״

בדיוק אז נכנס אורסיו, וקלרה לא הספיקה לשאול את אסמרלדה למה היא אומרת דבר כזה. היא שאלה אותה את זה כמה דקות אחר כך — בלחש, כדי שאורטנסיה ופינו, בני משפחתו של אורסיו, לא ישמעו — כשאורסיו הלך לשירותים.

״אני לא יכולה להסביר לך עכשיו,״ ענתה אסמרלדה. ״אני רוצה שתיקחי את הדברים שלך, תלכי לאוטו, תתניעי ותחכי לי שם. איך שאת רואה שאני נכנסת, תעבירי לראשון ושימי גז. אני אספר לך בדרך.״

קלרה עשתה כפי שהתבקשה. היא לקחה את הארנק, את המעיל, נכנסה למכונית והתניעה.

הבלבול שגרם לה המצב היה עמוק כל כך, שהיא לא שמה לב שיש עוד מישהו בפנים, במושב שליד הנהג. היא הבחינה בכך רק כשהפנתה את פניה הצידה כדי לראות אם אסמרלדה מגיעה. זה היה חייזר חיוור והיה לו מזרק ביד.

קלרה הופתעה אבל לא נבהלה. היא חשבה שזה בנו של בעל החווה, ילד מגודל למדי עם חולשה לתחפושות.

״אני יכול לקחת לך כמה טיפות דם, אסמרלדה?״

״אני לא אסמרלדה, אני קלרה. אסמרלדה כבר תגיע. למה אתה מחופש ככה, לא חם לך?״

״אני לא מחופש, אני יצור מכוכב אחר. תוכלי בטובך לתת לי כמה טיפות מהדם שלך? אנחנו זקוקים להן כדי להתניע את החללית. אנחנו מחפשים כבר כמה ימים אבל כולם יוצאים לנו חיובי. איזה סוג דם יש לך?״

״שלילי, איזה צירוף מקרים.״

״אני ממש מבקש שתרשי לי לקחת לך דגימת דם קטנטנה. שתיים או שלוש טיפות יספיקו לנו ולא נטריד אותך יותר.״

״אני מצטערת, יקירי, אבל אני לא מסתובבת ומחלקת דם לכל מי שמבקש.״

עוד לפני שהספיקה לסיים את המשפט, החייזר נעץ מחט ברגלה, השיג את מה שרצה, יצא דרך החלון, הדף את עצמו כלפי מעלה והתעופף לכיוון ההר.

אלפית שנייה אחר כך אסמרלדה התפרצה לתוך המכונית.

״שימי גז, שימי גז!״

אסמרלדה נעצה בה מרפק, אבל קלרה התקשתה להגיב.

באותה תקופה היא הייתה בתהליך של יצירת שותפות עם אסמרלדה לצורך רכישת השדה של אורסיו, שותפות שהייתה יכולה לשנות את חייה לטובה לנצח, והיא לא רצתה לסכן את העסקה ולומר לה שחייזר הרגע לקח לה דם. איזו שותפות אפשר לנהל בתנאים כאלה? היא אמרה את הדבר הראשון שעלה לה בראש:

״הדולר זינק.״

״מה?״

״הדולר זינק וכל הכסף שלי בפֵֶּסו.״

אורסיו יצא מהבית והתקדם צעד צעד לכיוון המכונית כשהוא מהדק את חגורתו.

״קרה משהו?״ שאל.

״הדולר זינק!״ אמרה אסמרלדה. ״אנחנו חייבות לזוז, כל הכסף שלנו בפסו! קלרה, שימי גז, אני מתחננת!״

״בפסו?״ הספיק אורסיו לומר. ״איזה טמטום!״

קלרה הכניסה לראשון, לחצה על הדוושה, צמיגי המכונית חרקו על העפר. היא הכניסה לשֵׁני והאיצה. למרבה המזל השער היה פתוח. הן יצאו משטח החווה ונסעו בשביל מקביל לגדר, בחיפוש אחר הכביש הראשי.

המשך העלילה בספר המלא