מבנה

מבנה

סַנצֶ'ס קנה פעם בית קטן בודד, חמישים מטרים רבועים. היו בו רק שירותים וכיריים. הוא עמד על שטח מוגבה, קרוב מאוד למפגש בין הנהרות פָּרָנָה ואורוגוואי. הנוף היה יפיפה.

בצידו האחד של הבית נערמו חומרי בניין חלודים. הבעלים הקודם תכנן ללא ספק לבנות חדר נוסף, אבל ההרחבה, מסיבה כלשהי (ודאי כלכלית) נדחתה עוד ועוד ולא התבצעה מעולם. מול הדלת נח מטען של לבנים שכיער את הנוף. בלי חשק החל סנצ'ס [שמו המלא: אֶסטֵבָן סָבידוֹ סנצ'ס] להעבירן לערמת חומרי הבניין ולהשאירן שם. לא הייתה לו מריצה, כך שנשא אותן על זרועותיו, שש עד שמונה לבנים בכל הובלה. הוא היה בן חמישים, מה שלא אומר הרבה, אבל עד אז לא עשה מעולם כל מאמץ.

אחר צהריים אחד הגיעו שני בחורים בבגדים מרופטים, וביקשו ממנו משהו לאכול. אני אומר זאת בגוף שלישי כי עד היום קשה לי להאמין ששם התחיל הכול. אחד משני הבחורים האלה הייתי אני. סנצ'ס הביט בנו שנייה והבין שאנחנו לא אנשים רעים ושאנחנו במנוסה, והוא לא טעה. אבל זה לא היה חשוב עכשיו. הוא הזמין אותנו לעבור את הלילה אצלו בתמורה להעברת הלבנים.

באחר צהריים אחד ומחצית הבוקר למחרת העברנו וסידרנו אותן באזור חומרי הבניין. כדי לדחות את לכתנו הצענו לו לבנות את הקירות אם יאכסן אותנו עד גמר העבודה. סנצ'ס הסכים. באותם ימים היינו עדיין צעירים וחזקים, ואף שלא ידענו דבר על בנייה, מספר שבועות אחר כך, בלי שהחלפנו בינינו מילה — לא בזמן המאטֶה של הבוקר ועוד פחות מזה כשהתמקמנו זה ליד זה על הרצפה, לרגלי המיטה שסנצ'ס נראָה עליה ער תמיד — ההרחבה הייתה מוכנה. זכינו בשני לילות נוספים תמורת חציבת פתח בקיר — וכך אוחדו החדר הישן והחדש — ושלושה לילות על בניית גג מקורות עץ. כיסינו את הגג בכמה פחים שסנצ'ס הביא מעיירה שכנה ולבסוף יצאנו. בסך הכול התגוררנו שם שלושים וחמישה ימים.

אחרי מספר שנים חזרתי אל האזור. נזכרתי בסנצ'ס והלכתי לבקרו. מה שראיתי הכה אותי בתדהמה. הבית היה עכשיו ענקי — מלבן, ששטחו שישים מטרים אורך ושלושים רוחב — בן שתי קומות. קבוצה של אנשים מוזרים ממש — אחדים לבושים בבגדים הולמים ביותר, כמו לקוחים מספר הדרכה, סימן שלא עבדו מעולם — עסקה בבניית קומה נוספת. סנצ'ס לחץ את ידי ולקח אותי לראות אותה.

במשך הסיור הוא עדכן אותי בפרטים העיקריים של האירוע. מה זה היה, אם לא אירוע? את החזית, עם חלונות גדולים ומדרגות מאבן, בנה צוות הסרטה. המפיק או הבמאי, אדם בגיל העמידה עם זקן פרוע בסנטרו, הציע כמה התאמות שניתנות לפירוק עם סיום ההסרטה, כך שהבית יישאר בדיוק כפי שהיה לפני בואם. סנצ'ס ענה שאם התוצאה תמצא חן בעיניו לא יהיה כל צורך שישלם ולוּ סנטבו אחד תמורת השכירות, וגם לא שיקדיש דקה כדי להחזיר את הכול לקדמותו. אומנם, החזית הייתה רק תפאורה, אבל לא כן החדר בצד השני, לא שני המטבחים וגם לא העשׂרה או שנים־עשר החדרים המפוזרים ללא סדר, פה ושם, ללא תוכנית מובנית, כמו איים. כמובן, את החלק האמיתי לא הם בנו, אלא האורחים.

יהיה זה בלתי אפשרי לקבוע למי הייתה יד בבניית הבית בשנים שחלפו בין שהותי הראשונה שם ובין שובי. מהסיפור של סנצ'ס אני זוכר את זה: ימים אחדים אחרי שהסתיימה ההסרטה באו כמה תיירים לשאול אם הבית הוא בית מלון. סנצ'ס אמר להם שלא. בהמשך, הסכים לקבל זוג כשנודע לו שהוא מהנדס, והוא הציע לו אירוח חינמי אם יבדוק את מערכות המים, החשמל והגז שמצבן היה בכי רע. המהנדס בדק את מערכת החשמל, את צנרת המים והגז ורשם תרשים שהראה כיצד להניח אותן כדי שיפעלו כיאות. עם תום ה"חוזה"' עם סנצ'ס, הציע המהנדס לתקן את המערכת כולה, אם שני בניו ובנות זוגם יורשו לשהות שם ולעזור לו במלאכה. היה קיץ. ארבעת הצעירים הגיעו באמצע ינואר. בפברואר, כשעזבו את המקום, פתח סנצ'ס את הברז והמים זרמו, הכיריים פעלו והיה אור בכל מקום.

הלכנו במסדרון שפנה פתאום שמאלה ומייד ימינה, ושוב שמאלה, כמו מסדרון משונן. סנצ'ס נעמד ליד איש שמתח סרט מדידה בבסיס של דלת ושאל אותו מי הוא. האיש הסתכל בו מלמטה, ובלי לעזוב את הסרט אמר נעלב, "אבל סנצ'ס!" סנצ'ס המשיך הלאה.

אולי משום שהיה איתי, כבש את מורת רוחו בשתי הזדמנויות נוספות. אחת, כשזזנו כדי לאפשר מעבר לשני בחורים שנשאו קורה על כתפיהם. אחרת, כשפתח את הדלת שדרכה היינו אמורים לעבור לפארק האחורי וגילה שעכשיו היו שם שירותים, ובאותו רגע ישבה על האסלה אישה שדיברה עם עצמה ושסנצ'ס לא ראה מעולם. בסוף הוא מצא את הדלת הנכונה ויצאנו אל הפארק.

תרמילאיות זרות אחדות, נורבגיות אם איני טועה, עיבדו חלקת אדמה גדולה ושתלו ירקות שעכשיו מכונאי מקומי אסף לתוך סל. התרמילאיות האלו, אמר סנצ'ס, ציירו על הקירות את העיגולים הפסיכֵדֵליים הצבעוניים הגדולים שראינו רגע לפני כן. סנצ'ס עמד כשידיו בכיסים. הוא הוציא יד אחת, ובהרמה מזערית של הזרוע הראה בזרת מעין כיכר לא גמורה עדיין, פרי יצירתו של זוג מהעיר השכנה. בצד שמאל הייתה בריכת שחייה. בנו אותה כהרף עין פועלים היפראקטיביים בעוד בני משפחותיהם נהנו מהנהר, מבשר על האש וממשחקים ליליים לאור הכוכבים, כולל מוזמנים זרים לבית.

בהתחלה הגיעו אנשים רבים מהעיירות והערים מהסביבה, לרוב מובטלים מאז בתי החרושת הגדולים של האזור נסגרו או צמצמו את הייצור. בחלוף הזמן, ככל ששם המקום עשה לו כנפיים, הגיעו מכל מקום במפה. יש לומר שהמקום לא יצר טובות הנאה לאורחים, במובן הכלכלי של המונח, טובות הנאה שהם יכלו להחזיק או לשמור לעצמם, להוציא החדרים והמזונות, ואלה רק זמניים. היחיד שיכֹל להישאר במקום באופן בלתי מוגדר ועם רווח כלשהו היה הבעלים סנצ'ס — אף אם נכון שדבר ממה שנבנה לא העלה את ערכו של הנכס (אפשר לומר אפילו שהוא הוריד אותו) בהתחשב בכך שהכול היה עשוי לא טוב — ומי שירצה לקנות אותו ידע שייאלץ להרוס אותו ולהתחיל מהתחלה.

סנצ'ס הסתובב אליי אבל דיבר בלי להביט בי. תעלוליי בעיירה היו זכורים עדיין ורבים התייחסו אליי באדישות או בבוז, כך שהסכמתי מייד להצעתו לנהל את הבית. הוא לבדו לא משתלט על הכול. קיבלתי את הרושם שמה שהוא באמת רוצה, יותר מעזרה, זה להשתחרר לגמרי מהמטלה הזאת, מה שעקרונית נראָה לי בסדר גמור. מי לא רוצה להשתחרר ממשהו שהוא עושה בלית ברירה? הוא לחץ לי יד ולפני שנפרד ממני עמדנו רגע קפואים, מביטים בשני ברנשים שהופיעו מאיזו פינה בבית בהליכה אחורה על ברכיהם ונעצו על הרצפה קרשים שאמורים להיות דֶק.

התמקמתי בחדר עם נוף לנהר. משם, אם רק מתחתי קצת את צווארי, נפרסו לפניי דרך הגישה לבית וסביבותיה.

בשבועות הבאים, כבר בתור מנהל, נהגתי לעבור בכל חדרי הבית פעם ועוד פעם כדי ליצור לעצמי מפה, ולוּ מנטלית, של הבית, אבל הכול היה כל כך לא רגיל שהיה בלתי אפשרי לקלוט דבר ועוד פחות מזה לזכור אותו. ערכתי תרשים. הבנתי מהר מאוד שעל אף ששקדתי כמיטב יכולתי על כל פרט, הוא נהפך מייד לחסר תועלת — הבית השתנה מיום ליום. הוא התפשט, הֵנץ, לבלב, צמחו לו חדרים למעלה ובצדדים כפטריות אחר הגשם, ומהר יותר ויותר.

יודעי דבר אומרים שהטעות הכי גדולה בבנייה היא לא לחזות את תהליך התפתחותו של הבניין. אבל נכון הוא שאם לפני התחלת הבניין, מכל סוג שהוא, צריך שיהיה נהיר כיצד ייראה עם סיומו. רוב האנשים, שאני נמנה עימם, אין להם מושג איך תיראה התוצאה הסופית. כאן ממדיה של אי־הידיעה הזאת היו בלתי רגילים.

זה היה ברור. על האורחים היה לעמוד במה שהוסכם עליו. אבל הם עשו זאת בדרכם, לבדם. התוצאה לא יכלה להיות גחמנית יותר. בקומת הקרקע לדוגמה, היו שני מטבחים וחדר שירותים אחד, זה של הבית המקורי, שסנצ'ס המשיך לגור בו. אחד משני המטבחים נשאר באמצע הקומה, ללא אוורור החוצה. זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למטבח. מי קבע במטבח השני חלון מקשר בינו לבין השירותים? אולי איזה חומד לצון, אולי מסומם שלנוכח טעותו העדיף לשתוק. אבל זה לא הכול. מסדרונות אחדים היו ארוכים מדי ואחרים קצרים מדי. המסדרונות הארוכים הסתיימו מול קיר, הקצרים מדי כפו מעבר דרך חדר סמוך לחדר המבוקש, מה שיצר אי נוחות לאלה ולְאחרים.

במשך החודשים הראשונים בתפקיד מנהלן, אירע פעמים רבות שמישהו נקש בדלת של שכן כדי להדליק או לכבות את האור בחדרו, כי המתג היה בצד השני. תיקנתי את הדברים שלא פעלו, או שלא פעלו כנדרש, בעזרת אורחים שנבחרו בקפידה, שעם זאת פעמים הצליחו ופעמים כשלו, ואז הייתי מאכסן מישהו שיסדר את הכול. אבל הבאים היו רבים כל כך שכבר התקשיתי לפקח עליהם והם נשארו שוב תלויים בשיקול דעתם הם.

הבית היה תוהו ובוהו של חדרים קטנים מוכמנים, אחדים עם דלתות מעֵבר לצורך (חדר שלושה על שלושה עם ארבע דלתות, לדוגמה), או עם חלונות שנשקפו לשום מקום, אחדים קטנטנים ואחרים גדולים מאוד, שלא להזכיר את הסבך של כבלים וצינורות גלויים שעל כל הגגות והרצפות בכל כיוון. גיוון החומרים בשימוש היה קיצוני. איש לא יֹאמר שהיה אפשר לשלב בפריט בניין אחד את המנעד השלם כמעט של החומרים הקיימים: עץ, ברזל, בטון, פלסטיק, חמרן, סוגים שונים של עץ, סוגים שונים של ברזל, חמרן, בטון, פלסטיק, שזורים, מעורבבים, משובצים בתקרה אחת או בקיר אחד. מי לא יסכים לכך שרצפה היא לא יותר ולא פחות מבסיס של בית, או שרצפה טובה צריכה להתאים להליכה ברגליים יחפות, או לזה שהילדים יזחלו או ישחקו עליה ללא סיכון, או אפילו רק לשם שמירה שהרהיטים יעמדו על משטח בגובה אחיד? טוב ויפה, כאן הרצפות היו גַליות; חלקן היו מאריחים, חלקן מבטון, חלקן מאבן או משחם. ולא היו שתי קומות זהות. אפילו על רצפה של חדר אחד לא הניחו על כל השטח את אותם החומרים שהתחילו בהם. המדרגות! המדרגות שהובילו לקומה העליונה היו עשויות לפעמים משניים או אפילו משלושה חומרים שונים. מעולם לא ראיתי מדרגות כאלו, חציין מברזל, חציין מבטון, ולסירוגין, בסדר לא קבוע, שלבים מעץ. השילוב בין נוחות לפתרונות מעשיים — היפֶה במקרים רבים, שקבלן בניין היה יכול לפתח עם החומרים שהסביבה מספקת על פי גמישותם, עמידותם בחום ובלחות, חישוב גובה הגגות וכדומה — קרה כאן רק לעיתים, ותמיד במקרה.

*המשך העלילה בספר המלא*