פרק 1
היא
הקטע בלהתעורר באמצע הלילה באמצע הרחוב באמצע פריז בלי לזכור כלום הוא שלפחות את מתעוררת בפריז. כך חשבה לעצמה האישה ששכבה על המדרכה הקפואה ובהתה באורות של מגדל אייפל המנצנצים אליה מבעד לפתיתי השלג הממשיכים להיערם סביבה.
היא לא היתה מודעת לחבּורה ההולכת וגדלה על הרקה שלה.
היא לא ראתה את שביל טיפות הדם על המדרכה המושלגת.
והיא בכלל ובשום אופן לא זכרה למה היא שוכבת ברחוב עם ידיים ורגליים פרושות לצדדים, כאילו ניסתה ליצור צורה של מלאך בשלג ונרדמה באמצע.
אני צריכה להשלים את המלאך שלי, חשבה לעצמה.
אני צריכה לקום.
אני צריכה ללכת הביתה.
אבל אז הבינה שהיא לא באמת יודעת איפה נמצא הבית שלה, אז למה שהיא לא תנמנם פה קצת? התוכנית הזאת נראתה לה מצוינת. השלג היה רך ואוורירי והעולם היה שקט ורגוע. ושינה היא דבר נהדר. הדבר הכי טוב שיש. היא לא זכרה איך קוראים לה, אבל היתה בטוחה ששינה היא התחביב האהוב עליה ביותר בעולם, אז למה שלא תעצום את העיניים ותירדם לזמן־מה? למי זה כבר יפריע?
אבל אז שמעה מנועי אופנועים מרעימים במרחק וגברים צועקים. דמות גבר הופיעה מעליה, הסתירה את ההילה הזוהרת של מגדל אייפל והטילה עליה צל באמצע הלילה. צל מטושטש וכהה שצעק, "קומי, אלכס! רוצי!"
אז קוראים לי אלכס, חשבה לעצמה האישה רגע לפני שהבינה שהיא כנראה עומדת למות.

הוא
הוא הולך לרצוח אותה. כן, פשוט ככה. היו לו שתי משימות לביצוע מיידי. הראשונה: למצוא את אלכס. השנייה: לרצוח את אלכס. המשימה השלישית היתה אמורה להיות להציל את אלכס, אבל בוונציה הוא החליט למחוק אותה מהרשימה. וכשהוא הצליח סוף כל סוף למצוא אותה במרסיי, הוא הוסיף משימה נוספת: לפגוע באלכס.
אבל עכשיו הם היו בפריז. וזה אומר שהמצוד שלו התחיל לפני שישה ימים, שלושה מרדפי מכוניות, שני קרבות ירי ובריחה מפוקפקת אחת מסירת מרוץ מהירה. אז לרצוח את אלכס היתה האפשרות היחידה שלו.
ברגע שהוא ימצא אותה.
למזלו הרב הוא היה צריך רק לעקוב אחרי שביל טיפות הדם עד שראה את האישה השרועה באמצע הרחוב. היא מתה, חשב לעצמו בזעם. אבל אז היא הרימה את הראש והסתכלה עליו במבט עמום וחולמני. היא היתה בחיים. והוא באמת לא ידע אם זה משמח או מאכזב אותו.
אבל אז הוא שמע שאגה של מנועי אופנועים מתקרבים, שהלכו וסגרו עליהם. והוא צעק, "קומי, אלכס! רוצי!" כי האנשים של קוזלוב כיתרו אותם והוא ידע שבעקבותיהם יגיעו בקרוב גם הסוכנים — אינטרפול, סי־איי־איי, אם־איי-6. אולי גם המוסד, אם יהיה להם מזל רע במיוחד. ומאז מוסקבה המזל שלו היה רע במיוחד — ולכן הוא ידע שהוא מוכרח להזדרז, כי הם כולם רצו לרצוח את אלכס, בדיוק כמוהו, והוא לא היה יכול לתת להם להקדים אותו.
"אלכס, קומי!"
"לא, תודה," היא אמרה והתהפכה כמו ילדה שלא מתחשק לה ללכת לבית הספר.
"קומי. עכשיו!"
"עוד חמש דקות."
"אלכס!"
ואז היא ראתה את האקדח הדרוך בידו.
עיניה נפערו בבהלה ולרגע אחד נראתה כמו אישה שאף פעם לא ראתה אקדח, כאילו היא אף פעם לא ראתה אותו. ואז הוא הבין שמשהו ממש לא בסדר. איתה. איתו. עם זה. נורות אדומות נדלקו בראשו.
"אלכס?" הוא שאל ושמע יריות. הוא הסתובב מיד וכיוון את הנשק שלו, וכשהסתובב בחזרה, אלכס כבר נעלמה.
פרק 2
היא
היא לא ידעה לאן היא הגיעה. או כמה זמן היא צעדה. או אפילו למה היא ממשיכה ללכת כשהרוח קרה כל כך והשמים שחורים כל כך, שנדמה שאפילו הירח ישן.
אבל היא היתה חייבת להמשיך ללכת. לזוז. לצעוד. כי הדבר היחיד שמפחיד יותר מללכת הוא לעצור. כי אם תעצור הם עלולים להשיג אותה — הגברים על האופנועים... או הבחור החתיך... או אפילו המחשבות שלה...
אז היא המשיכה ללכת וערכה רשימה במחשבתה:
דברים שאני לא יודעת
רשימה מאת אלכס איך־שלא־קוראים־לה
• את השם שלי.
מר בחור לוהט אמנם קרא לה אלכס, אבל לא היה לה שם משפחה. או שם אמצעי. או אפילו שם פרטי אמיתי. האם קוראים לה אלכסנדרה? אלכסה? אלכסיס? באיזה שם קראה לה אמה כשהיא כעסה עליה? איך קראו לה המורים ביום הראשון ללימודים, שאחריו ענתה להם, "אני מעדיפה שתקראו לי אלכס"? לאלכס לא היה מושג. אבל היו לה שאלות יותר מטרידות. למשל:
• מי רודף אחרי?
• למה רודפים אחרי?
• כמה זמן רודפים אחרי?
• מה בדיוק מתכוונים לעשות כשימצאו אותי?
• לאן אני אלך?
• מה אני אעשה כשאגיע לשם?
הדבר היחיד שהיא ידעה בוודאות היה שכואב לה הראש ושהבטן שלה מקרקרת, אבל המחשבה על אוכל עשתה לה כאב בטן מסיבות שונות לחלוטין.
אז היא המשיכה ללכת, שמחה שיורד שלג כבד שמעמעם את אורות פנסי הרחוב המסנוורים ומטשטש מיד את טביעות נעליה. מצד שני, היא גם קיללה את השלג כי המגפיים שלה ממש לא נועדו להליכות ארוכות, ואצבעות הרגליים שלה היו קפואות כמו גלידי קרח שעומדים להישבר בכל רגע נתון.
הברכיים שלה דיממו וירכיה כאבו. בגרבונים השחורים שלה היה חור, היה לה כאב חד בצד ואפילו עצמות הבריח כאבו לה. עצמות הבריח! שתי עצמות שהתפקיד היחיד שלהן הוא לגרום לבחורות להיראות טוב בסוודרים עם מפתח סירה.
אלכס נשענה על קיר לבנים מחוספס בסמטה צרה וניסתה להתרכז בדברים שהיא כן יודעת.
דברים שאני כן יודעת
רשימה מאת אלכס איך־שלא־קוראים־לה
• קוראים לי אלכס.
• אני נמצאת בפריז.
• הגבר הכי חתיך ש(כנראה) ראיתי בחיים שלי רודף אחרי.
• הוא לא היחיד.
לרגע אחד תהתה אלכס אם כדאי לה לחפש תחנת משטרה או בית חולים. אולי כדאי שתשכב שוב על השלג ותסיים את המלאך שלה. אולי כדאי שתחפור לעצמה בשלג מערה שהטמפרטורה בה אף פעם לא תרד מתחת לאפס (כי היא אמנם לא ידעה איך קוראים לה, אבל הצליחה איכשהו לדלות את העובדה הזאת ממוחה הריק להחריד).
אבל יותר מכול, אלכס רצתה לבכות. כי הדבר היחיד שהיתה בטוחה בו הוא שעובר עליה יום רע מאוד ושהוא כנראה עומד להידרדר עוד יותר. בכי נראה לה כמו תגובה סבירה בהתחשב בנסיבות.
הדבר החיובי היחיד היה שהיא קלטה שבשמלה שלה יש כיסים. קודם כול, כי כולם יודעים ששמלות עם כיסים הן השמלות הכי טובות שיש. ושנית, כי בכיסי השמלה שלה היו שפתון לחות, כמה מטבעות אירו וכרטיס פלסטיק שחור, שנראה כמו מפתח של חדר בבית מלון. אבל לצערה היא לא ראתה עליו שם של בית מלון, אלא רק C קטנה וזהובה, וזה לא ממש עזר לה.
והיה שם גם טישו מקומט שהיא שלפה מהכיס וניגבה בו את האף הנוזל שלה.
השלג המשיך לרדת, אף על פי שהיא היתה די בטוחה שבפריז כמעט אף פעם לא יורד שלג, אבל עכשיו הוא כבר לא היה כבד והרחובות היו לפתע מוארים מדי יחסית לאמצע הלילה. החנויות היו סגורות והדירות חשוכות, אבל אורות פנסי הרחוב השתקפו בשלג הצחור שכיסה את הרחובות הדוממים ועטפו את עיר האורות בהילה משונה. ואלכס שנאה את זה. גם כי מר בחור לוהט ועוד אנשים רדפו אחריה, אבל גם כי היתה נחמה מסוימת בחשיכה, בעובדה שהיא הלכה לאיבוד בסוּפה. הרי בשביל זה אנשים מגיעים לפריז, לא? כדי לצאת לטיולים ארוכים ברחובות לא מוכרים, לשוטט במשך שעות ארוכות ולנסות ללכת לאיבוד? לנסות לשכוח?
העובדה שבסופו של דבר היא תצטרך לנסות להיזכר הטילה עליה אימה.
במרחק צלצלו פעמוני כנסייה. מעליה היא שמעה קול נפץ מחריד, וערימה גדולה של שלג החליקה מגג משוּפע ונחתה בקול חבטה במרחק מטרים ספורים ממנה. והיא עדיין שמעה את מנועי האופנועים הולכים ומתקרבים.
ומתקרבים.
היא רצה אל כניסה של מסעדה ריקה. דמותה השתקפה באפלת החלון כבמראה, ואלכס פערה את פיה בתדהמה למראה האישה שהחזירה לה מבט. שיער לא מוכר על פרצוף לא מוכר וחבורה שהלכה והתפשטה על הרקה שלה, לחיים מוכתמות בדמעות ואצבעות מטונפות, בגדים קרועים ומוכתמים בדם שאולי נבע ממנה ואולי לא.
אלכס הביטה בהשתקפות דמותה. אבל הדמות הנשקפת מולה היתה זרה לה לחלוטין. וזיק התקווה שנאחזה בו בשעתיים האחרונות נמוג, כי הזיכרון שלה לא חזר אליה כשהביטה בהשתקפותה. אפילו לא שביב. אפילו לא הבזק. והיא לא יכלה להיפטר מההרגשה שהאמת אבדה לה בדרך — שהיא זרוקה בשלג איפשהו, מחכה שהוא יפשיר.
מעברה השני של הזכוכית החשוכה זהר מסך טלוויזיה ואלכס ראתה כותרות בצרפתית ממלאות את המסך.
זהירות.
סכנה.
לא לגשת.
"וואו, אני דוברת צרפתית!" אמרה אלכס. היא נשמעה מרוצה מדי מעצמה, כי מצאה פתאום פיסת מידע אחרי שעות רבות של מחסור במידע. התחשק לה להכין טישרט עם הכיתוב אני דוברת צרפתית! התחשק לה לגשת לאדם הראשון שתראה, להושיט לו את ידה ולהגיד, "היי, אני אלכס ואני דו־לשונית!" התחשק לה להעמיד פנים שהזיכרון שלה יחזור אליה ברגע שהיא תתחיל לחשוב בשפה הנכונה. אבל העבר נותר עלום, ההווה עדיין היה קר והעתיד נפרש לפניה, ריק לחלוטין.
כשהתמונה על מסך הטלוויזיה התחלפה, לקח לה רגע להבין מה היא רואה. אלה היו ככל הנראה צילומים ממצלמת אבטחה כי התמונה היתה כהה ומטושטשת. זה נראה כמו קטטה. לא. כמו תקיפה. המילה "קטטה" מרמזת על מצב שבו לשני הצדדים יש סיכוי שווה לנצח, אבל במקרה הזה היה מדובר באישה אחת מול שנים־עשר גברים.
אבל היא מנצחת, הבינה אלכס. היא מכה באגרופים, בועטת וחונקת גברים גדולים ממנה פי שניים. אלכס התחילה לתהות איך אומרים בצרפתית "חיה רעה" כשהתמונה קפאה. הפנים שהשתקפו אליה בחלון החשוך התמזגו עם הפנים שהופיעו על המסך, כמו תמונה של לפני ואחרי. השיער על המסך היה ג'ינג'י, לא בלונדיני. היא לא היתה פצועה והיא היתה לבושה אחרת. אבל הפנים — הן היו זהות. ולרגע אחד נשימתה של אלכס נעתקה. היא לא הצליחה לזוז. היא אפילו לא הצליחה לחשוב עד שהמוח שלה תרגם את המילים שמתחת לתמונה: פושעת נמלטת. חמושה. מסוכנת מאוד.
ואלכס אמרה את הדבר היחיד שנשמע הגיוני: "אני מרגלת!"
פרק 3
הוא
ג'ייק סויר לא היה מרגל. הוא תיעב את המילה הזאת. הוא שנא אותה בשלוש יבשות ובארבע שפות. היא היתה מילה שילד משתמש בה, או טירון, או אזרח.
סויר היה סוכן פעיל במלוא מובן המילה. הוא לא היה איזה שחקן הוליוודי שמוקף בכפילי פעלולים. לא היתה לו מכונית יוקרה עם כיסא מפלט. הוא מעולם לא לבש טוקסידו. זאת לא היתה הצגה מבחינתו. זה לא היה משחק, הוא לא גילם דמות. אלה היו החיים שלו, פשוטו כמשמעו, ונמאס לו. מהחיים שלו. מהעבודה שלו. מהמשימות שלו ומהאויבים שלו. ואפילו מהשותפים שלו.
במיוחד מאלכס.
היא נראתה כמעט מתה כששכבה ברחוב, ולרגע אחד חשב שאיחר את המועד. אבל אז היא זזה והסתכלה עליו ומצמצה באפלה, והיה לו ברור שהיא סובלת מזעזוע מוח. ואז סויר הרגיש משהו שהוא לא הרגיש הרבה זמן: רחמים. חמלה. מעין חמימות, למרות שהיה קר במידה כזאת שהוא חשש שכמה מאיברי הגוף החביבים עליו יקפאו וינשרו.
הוא הכיר את אלכס, עבד עם אלכס וסמך על אלכס כמעט חמש שנים. אבל הוא אף פעם לא ראה אותה ככה: חלשה וחסרת אונים. פגיעה. וזה אולי הדבר שהכי הפחיד אותו.
הוא היה חייב למצוא אותה. הנחמה היחידה שלו היתה הידיעה שאם הוא לא ימצא אותה, גם אף אחד אחר לא ימצא אותה. כנראה. ככה הוא קיווה.
היא תגיע לדירת מסתור ותישאר בה, תשמור על פרופיל נמוך. תתבצר מאחורי קירות ומלכודות. כי אלכס היתה אחד היצורים הכי פרנואידים שהוא הכיר. והוא היה מרגל.
לעזאזל, לא. סוכן.
השלג נחלש מעט, והעיר תתחיל להתעורר בקרוב ולפלס דרכה ליום חדש. האורות כבר החלו להידלק במאפיות, ומאווררים תעשיתיים פלטו ענני ניחוחות של לחם טרי. הבטן שלו קרקרה אבל הוא המשיך ללכת. ולשם שינוי הוא לא טרח להסתכל אחורה.
הרי אם מישהו היה עוקב אחריו, הוא כבר היה מת.

היא
סירנות. גם קודם הן פילחו את האוויר הקר? אלכס לא היתה בטוחה. היא הרכינה את ראשה והמשיכה להתקדם בנחישות. אין מה לראות פה, שידרה היציבה שלה. אני לא מעוררת חשש.
אני חסרת חשיבות.
אבל השלג היה עמוק כל כך שהיא פספסה את שפת המדרכה, והקרקע לא היתה בדיוק במקום שבו היא חשבה שתהיה, והיא עיקמה את הקרסול ומצאה את עצמה שוכבת באמצע הרחוב. שוב.
"את בסדר?" נשמע קול מעליה, ואלכס התיישבה בעודה רואה גבר ממהר אליה על המדרכה. כנראה היתה בשלב כלשהו תנועת מכוניות ברחוב, כי השלג היה דחוס ושבילים מכוסי קרח הסתמנו בו, אז היא ניסתה לקום בזהירות.
"תני לי לעזור לך." האינסטינקט הראשוני שלה היה לברוח, אבל הקרסול שלה כאב והיתה לה סחרחורת והגבר נראה כמו סבא חביב, כאילו הוא לא יכול לחכות עד שיֵצא לגמלאות ויוכל להתרכז במה שהוא אוהב באמת: סרטים דוקומנטריים על מלחמת העולם השנייה. "הלכת לאיבוד? את רוצה שאני אתקשר למישהו?"
"אני בסדר גמור!" (היא לא היתה בסדר גמור.) "אני יודעת לאן אני הולכת." (לא היה לה מושג לאן היא הולכת.) "אני לא צריכה עזרה." (היא בהחלט היתה צריכה עזרה.)
היא ידעה איך היא נראית — גרבונים קרועים, שלג בשיער, חבורה הולכת וגדלה על הרקה וברכיים מדממות — אבל היא היתה צריכה לעמוד עכשיו מאחורי מילותיה. לא היתה דרך חזרה.
"אני סתם קצת מגושמת!" היא הדגימה שוב כיצד החליקה על השלג, ואז החליקה עליו באמת והצליחה להימנע מנפילה ברגע האחרון.
"אני אלווה אותך," אמר האיש באדיבות. "לא כדאי שתסתובבי לבד במזג האוויר הזה."
אבל היא לא היתה לבד. היו לה שפופרת של שפתון לחות, ארבעה אירו, טישו לח וקול קטן בתוך הראש שלה, שהתחיל להתגבר...
"תרשי לי —"
"אתה מדבר אנגלית," אמרה משום מה.
הוא צחק. "גם את."
היא עשתה צעד אחורה. ואז עוד אחד. ועוד צעד, שגרם לה למעוד שוב על שפת המדרכה, אבל הצליחה לא ליפול הפעם. "למה? למה אתה מדבר אנגלית?"
הוא גיחך. "כי את מדברת אנגלית."
"אתה דיברת ראשון. היית אמור להניח שאני צרפתייה. למה לא דיברת איתי בצרפתית?"
נורות האזהרה שבראשה נדלקו כולן, עד כדי סינוור מוחלט, עוד לפני שהרגישה את הבניין בצמוד לגבה. עוד לפני שהבינה שהיא לכודה. עוד לפני שההבעה על פניו של האיש השתנתה, והחיוך העדין של חובב הסרטים הדוקומנטריים התחלף בחיוך מאיים, והוא אמר, "כי שפות זרות אף פעם לא היו הצד החזק שלך, אלכס."
היא רצתה לברוח, אבל האיש היה קרוב מדי. הסירנות ומנועי האופנועים היו רועשים מדי. ומלמעלה נשמע קול התפצחות מוכר, אז היא הפסיקה לחשוב. ודחפה.
זאת היתה תנועה בלתי מיומנת שכנראה היתה גם בלתי צפויה לחלוטין, כי הוא מעד אחורה והסתכל עליה במבט שאמר, זה כל מה שאת מסוגלת לעשות? אבל אז קול ההתפצחות נשמע שוב, ולוח קרח גדול שהחליק במורד הגג המשופע התרסק על האיש והפיל אותו על המדרכה. היא יכלה לראות אותו, קבור למחצה תחת הר השלג, המום לחלוטין. והיא לא חיכתה אפילו שנייה אחת.
היא ברחה.
עד קצה הבלוק. עד קצה הרחוב. עד קצה העולם. אבל זה לא היה רחוק מספיק. זה לא היה מהר מספיק, כי הסירנות היו מחרישות אוזניים עכשיו. וכשהסתובבה אחורה, היא ראתה את האופנועים שועטים לכיוונה. היא הסתובבה שוב וניסתה להתקדם לכיוון השני, אבל זה היה רחוב ללא מוצא. היא הרגישה שחוֹמה של שרירים, אופנועים וגברים סוגרת עליה ועשתה צעד אחורה ברגליים רועדות וקפואות, שכמעט קרסו בתוך שלולית ברחוב.
טוב, אלכס אמרה לעצמה. זה קטן עלי. נכון? הרי כולם יודעים שכשמרגלים מתעוררים עם אמנזיה, המוח שלהם אמנם שוכח דברים כמו שמות ומספרי חדרים בבית מלון, אבל השרירים שלהם תמיד זוכרים. שנים של הכשרה עושות את שלהן והידיים נעות מעצמן. אז כשחושבים על זה, היא לא היתה צריכה לדעת שום דבר. היא רק היתה צריכה לחכות עד שהגוף שלה יתחיל לפעול אוטומטית, עד שההכשרה שעברה תעשה את שלה.
הגברים ירדו מהאופנועים והתקרבו אליה, ואלכס ראתה את החבורות סביב העיניים ואת השפתיים המדממות שלהם וניסתה להזכיר לעצמה שהיא הגורם לזה. היא ראתה את עצמה בטלוויזיה מכסחת לגברים האלה את הצורה. היא פשוט תצטרך לעשות את זה שוב.
"אתם מחפשים אותי, חברים?" היא ניסתה להישמע מלאת ביטחון. הבריונים סקרו את האזור.
"אה... כן?" אמר בריון מספר אחת, כאילו מדובר בשאלה מכשילה.
"תני לנו את ההתקן, אלכס!" נבח בריון אחר.
עכשיו אלכס היא שהרגישה מבולבלת. "התקן? איזה התקן?"
הם צחקו כאילו היא מספרת בדיחה. היה לה ברור שהם לא יודעים ששפתון לחות משומש הוא הדבר הכי יקר שיש לה כרגע.
"תני לנו אותו ואף אחד לא ייפגע." הבריון הראשון הסתכל על חבריו ושוב צחק בזלזול. "או שלפחות לא נכאיב לך יותר מדי, שזה עדיף מאשר להכאיב לך מאוד. זה תלוי בך."
לקול שלו היה טעם של וודקה, וקול קטן בראשה לחש לה, רוסים. הם היו רוסים. לרגע אחד היא עמדה שם וחיכתה שהזיכרון שלה יחזור אליה. שמשהו, לא משנה מה, ייראה לה מוכר. אבל הדבר היחיד שהרגישה היה כאב ראש חזק, והיא ידעה שהיא אחת מול רבים. אבל אלכס אמרה לעצמה שזה בסדר, השרירים שלה ידעו מה לעשות. השרירים שלה יזכרו.
"תראו, לגבי זה? אז זה הקטע: אין לי שום התקנים. באמת. נשבעת." הגברים התקרבו ואלכס ניסתה להישמע מאיימת ככל האפשר כשאמרה, "אז נראה לי שנצטרך לעשות את זה בדרך הקשה."
ואז היא תקפה.
או יותר נכון, ניסתה לתקוף. באמת. היא הסתערה על הגבר שנראה הכי גדול ומרושע מבין כולם ונתנה לו בעיטה. חזקה. אבל היא החליקה על הקרח ונפלה. "אאוץ'."
לרגע אחד הגברים פשוט בהו בה בבלבול. כאילו הם אלה שכלואים בתוך חלום בלהות. אבל אלכס ידעה שהשעון מתקתק. בקרוב הם יבינו שהיא פגיעה, על הקרקע. לכן היא עשתה את הדבר היחיד שעלה בדעתה: בעטה שוב. בדיוק בין הרגליים של האיש.
היא שמעה אותו צורח וראתה אותו נופל, ולרגע אחד החברים שלו פשוט עמדו שם ובהו במתרחש. אבל אז הם זינקו עליה והכול היה מטושטש, ממש כמו בסרטים: ראש כואב. דם ניתז. אנשים נופלים בזה אחר זה. היה נדמה שהיא בכלל לא זזה. ולמרות זאת —
רגע, היא הבינה. היא באמת לא זזה.
אבל פתאום היא ראתה את השמים. את השלג הנופל. ואת ההבעה על פניו של מר בחור לוהט שעמד מעליה עם אקדח מעשן בידו, וסביבם היו מוטלות גופות מדממות. "לעזאזל איתך, אלכס!" אמר. "הייתי צריך להרוג אותך בעצמי."