לבבות אכזריים 2 - כיבוש אכזרי

פרק 1

זניה

"תחתוך לה את הפנים."

"תתלוש לה את העיניים מהמקום."

"תדחוף סכין לתוך הכוס שלה."

"הכול בו־זמנית."

ארבעת הגברים מתקרבים אליי, שניים מהם מחזיקים אקדחים, אחד מניף גרזן והאחרון מניף מחבט בייסבול על הכתף שלו. כבר הרגשתי את החבטה האכזרית של המחבט. הקרסול שלי פועם ונדמה לי שהוא שבור, ואני מכוסה בדם, מכופפת מעל בעל הברית האחרון שלי ששרד.

אנדריי מרים יד רועדת ותופס את הזרוע שלי. תחת השיזוף שלו, פניו חיוורות, והשפתיים הרועדות שלו מכחילות. "זניה. רוצי."

הידיים שלי לוחצות על פציעת הגרזן בחזה של אנדריי, ודם גולש בין אצבעותיי. אם ארוץ, הוא ימות. שני אנשיי האחרים כבר מתים, חלקי הגוף שלהם מלכלכים את הרצפה של המחסן הזה, לצד שלוש גופות נוספות. הערב, הרגתי גבר. הפעם הראשונה זה ארבע שנים שנטלתי חיים.

אני מנידה בראשי במהירות. "אני לא עוזבת אותך."

אנדריי עובד אצל אבא שלי כמעט כל חיי. יש לו בן, ובשנתיים האחרונות הוא התקדם ועזר לי בזמן שאבא נהיה חולה יותר ויותר. אנדריי הוא כמו משפחה, ואין לי דבר מלבד משפחה.

ידו של אנדריי עוזבת את הזרוע שלי ונופלת על הרצפה. פניו הופכות רפויות והוא בוהה בתקרה.

כאב חותך אותי ואני לא יכולה לנשום. בכל יום שעובר, אני מרגישה שהמשפחה שלי מצטמצמת יותר ויותר. אני ממשיכה לאבד אנשים. את אימא. את דוד כריסטיאן. אבא מתפוגג והופך לשלד שברירי מול עיניי. עכשיו אני האחראית למוות של אנדריי, רדימיר וסטניס, כי ביקשתי מהם לבוא איתי לכאן.

אני שואפת ברעד ומרימה את ידיי מהחזה של אנדריי. מגיע לו יותר ממוות על רצפת בטון קרה במחסן. לשלושתם הגיע טוב יותר.

"אווו, היא עומדת לבכות?" אחד מהתוקפים שלי מלגלג בקול תינוקי מזוויע. "התינוקת הקטנטונת עומדת להתפרק?"

אני נעמדת ובוהה בגברים המתקרבים, כמעט מחליקה על הדם שמכסה את הרצפה. יש כל כך הרבה דם. יותר דם משראיתי בכל שמונה־עשרה שנות חיי, ובעבר ראיתי ארבעה גברים מעונים למוות.

אין טעם לצעוק לעזרה. במרחק קילומטרים מכאן אין איש שישמע אותי בלילה הרטוב והבודד הזה. אני סורקת את הרצפה בבהלה, מחפשת נשק. האקדח שלי ריק ואני זורקת אותו הצידה.

אני מוצאת סכין בבריכת דם כמה מטרים ממני, וליבי מזנק כשאני פוסעת הצידה וכף הרגל הפצועה שלי מחליקה על מעיים של מישהו. כאב מתפרץ בקרסול שלי ואני נושכת את שפתי כדי לא לצרוח.

"כלבת בלייב מטומטמת," גבר עם שיער שומני לועג לי. "המשפחה שלך גמורה. הגיע זמננו לשלוט בעיר הזאת."

"אנחנו לא קרובים לשם בכלל," אני רוטנת בתגובה. "כל עוד אבא שלי ואני נושמים, משפחת בלייב לא הולכת לשום מקום."

הגבר שמחזיק את הגרזן המכוסה בדם מציג לי אותו בחיוך. "טרויאן בלייב הוא גופה מהלכת, ועכשיו נטפל בחצי השני של הבעיה."

הם מתכוונים לכל מילה. מאז שהמחלה של אבא חזרה, משפחות אויבות וכנופיות חגות מעל הטריטוריה של בלייב כמו נשרים. אם הגברים האלה יגיעו אליי אני מתה, והם לא יהיו מהירים או ירחמו עליי.

אני נואשת להגיע אל הסכין הזאת. אם אלך על זה, הם יעלו עליי, אז אני מכריחה את עצמי לחכות. אני כורעת ומכופפת את הידיים שלי לאגרופים. זה לא הרבה, אבל אני לא יכולה לעשות מעבר כרגע. אני רק מטר ושישים, ובעבר הקניטו אותי ואמרו שרוח חזקה יכולה להעיף אותי כמו עלה. כולי מזועזעת מכאב ועצבים כמו בכל פעם שאני חושבת על דוד כריסטיאן. אחיו של אבא שלי. הוא אהב להעביר את אצבעותיו בשיער הרך והכסוף שלי ולקרוא לי הפרח שלו. הנסיכה שלו. כשהוא גורש מהמשפחה לפני שנתיים, הוא עזב אותי בזמן שאני נאבקתי להרים את ראשי מעל המים, בדיוק כשהייתי צריכה אותו יותר מכול.

אבל אני לא צריכה אותו עכשיו. אני צריכה נשק וראש צלול, אז אני דוחקת את המחשבות על הדוד הגבוה והמסוכן שלי.

אני נרתעת כשאני מתרחקת מהגברים שמולי. טוב, לא הייתי מסרבת לשרירים, לאנרגיה חסרת הרחמים ולאלימות היצירתית של דוד כריסטיאן כרגע, ולמרות זאת הוא לא כאן, נכון?

אז שילך להזדיין.

אני לא מוותרת בלי מאבק.

גם אם לא אשרוד, אקח איתי אחד או שניים מהחארות האלה.

אני בוחנת את ארבעת הגברים שמולי, מחפשת זיהוי כלשהו בפניהם, בקעקועים, בתכשיטים, אך אין סימן מוכר. אנשיי ואני הגענו לכאן כדי לאסוף משלוח של השוק השחור, אבל המניאקים האלו הגיעו לכאן לפנינו וארבו לנו.

הגבר הקרוב ביותר אליי מעביר לשון על שיניו, העיניים שלו נוצצות בזדון ואני רואה שיש לו שן משובצת. "שנהרוג אותה? או שנשלח אותה חזרה למשפחת בלייב מדממת מכל חור?"

הגבר עם השיער השומני מגחך. "תוביל אותה פסע ממוות כדי שיהיה לה זמן לספר לטרויאן בלייב כל מה שעשינו לילדה היקרה שלו."

גבר שלישי מסתכל עליי בלגלוג. "עוד בטרם הבשר ינשור מהגוף של אבא שלך לפני שהוא בכלל מת, המשפחה שלך כבר גמורה. פשוט תוותרי, דווצ'קה." ילדה.

אני לא ילדה. אני אולי צעירה, ובדיוק אתמול מלאו לי שמונה־עשרה, אך אני הבאה בתור להוביל את משפחת בלייב, משפחת המאפיה הרוסית המוכרת ביותר בעיר. אבא שלי חולה מאוד, כך שאני כבר עומדת בראשה, בכל מובן, באופן לא מוצהר. אני המשפחה שלי, והמשפחה שלי היא אני.

הגבר שמחזיק את מחבט הבייסבול מתקרב אליי. "אני חושב שקודם אשבור לה את הרגליים."

כל גופי ננעל. אם אקח את המחבט או אשיג את הסכין, אולי יהיה לי סיכוי נגדם. אני מתכוננת להתחמק מהמכה שלו ולהשתמש בכל כישורי ההגנה העצמית שתרגלתי פעם אחר פעם.

"למה אתה מחכה, מניאק?" אני רוטנת.

רעש גובר על הגשם שניתך על גג הפח. צעדים כבדים הופכים חזקים יותר ויותר.

שניים מתוקפיי מביטים מבעד לכתפם אל המחסן החשוך. הצללים בלעו הכול, אבל הצעדים מתחזקים יותר ויותר.

ויותר.

הם חזקים כל כך שאפילו הגבר שהתכוון לשבור את רגליי מזעיף פנים ומסתובב.

בזמן שדעתם מוסחת, אני מתכופפת, מרימה את הסכין ומכניסה אותה למגף שלי.

הצללים מתבהרים כמה מטרים מולנו. גבר מופיע באור שזוהר ממנורת הרחוב מבעד לחלון מלוכלך ועוצר.

הזר ענקי, מעל מטר ותשעים ולבוש בבגדים שחורים שמחבקים את גופו השרירי. אני לא מצליחה לראות את פניו. הוא עוטה כיסוי פנים הדוק שמסתיר את ראשו וצווארו. אני יכולה לראות את קו הלסת ואת האף שלו מתחת לבד, אך לא יותר מזה.

הוא נראה כמו איום מהלך.

מה זה, לעזאזל?

נראה שגם התוקפים שלי לא יודעים מי הוא, ואחד מהם קורא, "היי, באטמן, זו מסיבת רצח פרטית."

האחרים צוחקים בתגובה, אך הזר לא משיב. אני לא יכולה לראות את עיניו, ואני מבינה שהוא בוהה בגברים בזה אחר זה מהאופן בו ראשו זז. מעריך אותם ואת הנשקים שלהם.

הוא לא מביט לכיווני אפילו פעם אחת, ואני תוהה אם הוא רואה אותי. ייתכן שהוא הגיע לכאן הערב כדי להתחשבן עם ארבעת הגברים האלה, ואני לכודה בחילופי האש.

עם מעט מזל, אני אצליח לברוח בזמן שהוא נלחם במודאקי האלה. מניאקים.

אבל הזר עדיין לא זז, והמתח הורג אותי. אם הוא רוצה לתקוף אותם, למה הוא מודיע על הנוכחות שלו? או שהוא שחצן, או שהוא טיפש.

נראה שאחד מהגברים תוהה כמוני כשהוא מניד בראשו ואומר, "תראו את הטיפש הזה, פשוט עומד שם."

הזר במיעוט של אנשים ומספרים, אבל הוא לא זז. שניות עוברות. דקה שלמה.

ארבעת הגברים מסתכלים זה על זה בבלבול. שניים מהם אפילו בוהים בי, למרות שאני לא יודעת מה לעזאזל קורה.

הגבר עם השיער השומני מגרד את הלחי שלו. "אה, חבר? אולי הלכת לאיבוד. למה שלא פשוט תלך להזדיין?"

הזר לא מזיז שריר. יש משהו מלכותי באופן שבו הוא עומד שם. הוא נראה כמו לוחם, מלא עוצמה ושליטה, ויש לי תחושה שהוא לא עושה מה שאנשים אומרים לו לעשות. לפתע אני מדמיינת את עצמי על ברכיי מול האדם הלא ידוע הזה, בזמן שהוא מעביר את האגודל שלו על השפתיים שלי באיטיות וממלמל ילדה טובה.

אני מחזירה את עצמי למציאות. מאיפה לעזאזל המחשבה הזו הגיעה? זניה, תתרכזי בלעוף מכאן כמה שיותר מהר.

שיער שומני הולך לכיוון הזר. "אתה רוצה להצטרף לקבוצה שלנו או משהו? מצטער, אנחנו לא מעסיקים אידיוטים."

הזר לא עונה, אפילו לא תזוזה קטנה.

שיער שומני נושף בלגלוג, מרים יד ומנופף באצבעותיו מול הפנים של הגבר.

הזר תופס את הזרוע שלו במהירות. אני שומעת חריקה של אולר קפיץ והזר מחדיר את הלהב בין הצלעות של הגבר. הגבר עם השיער השומני זועק ומגרגר, ועיניו מתרחבות בהלם וכאב.

הזר מוציא את הסכין והלהב מכוסה דם. עוד דם פורץ ממקום הדקירה, וברכיו של הגבר הפצוע קורסות. הגברים האחרים צועקים ומרימים את הנשק שלהם.

הזר תופס בבגדים של הגבר ומשתמש בו כמגן אנושי בזמן שהכדורים שורקים. הוא לוקח את הנשק של הקורבן שלו ומחזיר אש, כל זאת בזמן שהוא מתקרב לגברים האחרים.

אלוהים אדירים.

יש משהו מוכר בתזוזות ובמיקוד של הגבר הזה, אולי זו גישה שכבר ראיתי בעבר. הוא לא קר ורגוע, אבל הוא גם לא משוגע וכאוטי.

עוד שניים מהגברים נופלים על הקרקע, שניהם עם פצעי ירי ברגליים. אחד מהם מפיל את הגרזן שלו. הזר יכול היה להרוג אותם, אז או שהוא רוצה אותם חיים, או שהוא רוצה שהם יסבלו. כל חלק בגופו נוטף שנאה. הגבר הזה ממוטט את אויביו בשתיקה וזעם מפוקח.

לגברים על הקרקע נגמרו הכדורים. הגבר הרביעי מרים את האקדח שלו אבל לא יורה בזמן שהוא הולך אחורה, עיניו פעורות.

עדיין מחזיק את המגן האנושי המת מאוד ומלא הכדורים שלו, הזר מתקרב אליו יותר ויותר. כשהוא במרחק שני מטרים, הוא זורק את הגופה על הגבר היחיד שעומד, שמתחיל לירות מעט מאוחר מדי. הוא מתמוטט על הרצפה תחת המשקל של חברו המת, והאקדח שלו מחליק לתוך החשכה.

הזר בוהה מטה על הגבר ובאיטיות מעביר את משקלו מרגל אחת לאחרת כשהוא מתענג מהרגע. אני לא מצליחה לראות את פניו, אבל לפי הגישה השמחה שלו, אני בטוחה שיש חיוך על שפתיו.

חשבתי שהסתיימה שפיכת הדמים הערב, אך כשהזר מסתובב והולך לכיוון הגרזן, אני מבינה כמה טעיתי.

הוא עדיין מתעלם ממני, מרים את הגרזן ואומד אותו, בודק את המשקל והאיזון שלו. הוא בטח שם לב שהגבר הלא פצוע מזיז את הגופה ממנו, והוא לא מגיב עד שהקורבן שלו עומד. כשהוא מתחיל לרוץ, הזר צועד שני צעדים ארוכים בזמן שהוא מרים את הגרזן מעל ראשו, ומנחית אותו על הגב של הגבר. יש רעש של עצמות נשברות, והגבר צורח. הוא שולף את הגרזן ומרים את זרועו הענקית פעם נוספת, ומוריד את הגרזן על הגולגולת של הגבר. כשהלהב חודר לעצם ולמוח, הצרחה של הגבר נקטעת והוא נופל על הקרקע.

הזר מתבונן לרגע באכזריות על הגופה המדממת, ואז מסתובב, משאיר את הגרזן עמוק בתוך הגולגולת שלו.

עכשיו הוא לא ממהר. הגברים הפצועים זוחלים על הבטן לכיוון הדלת, כשהם מתייפחים ומשאירים אחריהם שובל דם. גם אני הולכת לאותו הכיוון, מקווה שאיכשהו הוא לא שם לב אליי, או שפשוט לא אכפת לו שאני כאן.

הזר בוחן את שני הגברים המדממים על הקרקע, סוקר אותם כאילו הם מקקים שהוא רוצה למחוץ תחת רגלו. נראה שהוא נהנה מהניסיונות האומללים שלהם לברוח. מצ'טה קשורה לגבו, והוא מושיט יד כדי לשלוף אותה.

אחת מרגליהם המתנפנפות של הגברים נוגעת במגפיים השחורים של הזר. הזר רוקע את הרגל שלו על הקרסול של הגבר, מרתק אותו במקום. הוא מרים את המצ'טה, מנחית את הלהב במהירות הבזק, וכורת מאמצע השוק את רגלו של הגבר.

הגבר צורח צליל לא אנושי, תמהיל כאב ואימה.

הזר בועט הצידה את האיבר הקטוע, מרים את המצ'טה וכורת את כף הרגל השנייה של הגבר. הוא צועד מעל הגוף המתפתל ומטפל בגבר השני באותו האופן. אני נרתעת בכל פעם שהלהב פוגע בעצם ובבטון. אני מרימה ידיים כדי לכסות את אוזניי, אבל הן לא נצמדות לראש שלי, בעוד שהוא ממשיך לחתוך את הגברים לחתיכות קטנות בזמן שהם מתים באיטיות.

אני לא יכולה להתמודד עם הצרחות והטבח יותר. "תהרוג אותם כבר."

הזר קופא במקומו. השניות עוברות בכאב כשאני תוהה אם הוא עומד לתקוף אותי.

הוא הופך את הלהב בידו כך שהוא מופנה מטה, ואז דוחף אותו בין הצלעות של אחד הגברים ישירות לתוך ליבו, לפני שהוא מחסל את הגבר השני באותו האופן. הצרחות מפסיקות.

הגבר מרים את המצ'טה שלו ומנער אותה מטה, והדם שמכסה את הלהב נוטף על הרצפה.

דממה משתררת במחסן. אני שוב שומעת את הגשם מטפטף מעלינו.

אני חייבת לעוף מכאן.

למרות שזה גורם לכאב בקרסול שלי, אני פוסעת צעד קטן לשמאל —

הזר מסתובב במהירות ועומד מולי.

הלוואי שיכולתי לראות את העיניים שלו. הוא תוהה מה לעשות איתי, או שהוא כבר החליט להרוג אותי?

אין שום דרך לעקוף את מכונת ההרג הזו כדי להגיע ליציאה, אז אם אני רוצה לעזוב, אני חייבת לשכנע אותו לאפשר לי.

הסירחון מהגופות חזק מדי, אבל אני מיישרת את כתפיי, מרימה את הסנטר ומכריזה, "קוראים לי זניה בלייב. הגעתי לכאן הערב כדי לאסוף את המשלוח הזה." אני מנידה את ראשי לכיוון הלוחות שנמצאים בצד אחד. "משבשי רדאר וגלאים. הם לא חוקיים במדינה הזו ושווים חצי מיליון בשוק השחור. הם שלך אם אתה רוצה אותם. מעולם לא ראיתי אותך כאן. אלך ולא תשמע ממני יותר."

זו עסקה טובה, כל פושע שפוי היה מסכים לה.

הזר אפילו לא מסתכל על הלוחות. במקום זה, הוא מתחיל ללכת לכיווני. חשבתי שהוא היה מאיים כשהוא שחט ארבעה גברים, אבל שום דבר לא משתווה להליכה הטורפת שלו. הוא זז כמו פנתר, הנשק מכוסה הדם והנוצץ שלו מתנופף בידו העטויה כפפה.

אני רוצה לסגת. אני רוצה לרוץ, לא משנה כמה זה יכאב, אבל בשנייה שארוץ, הוא ישבור אותי כמו בובה.

אני מסרבת לאפשר לו לראות שאני מפחדת.

אני זניה בלייב, ואני מסרבת לפחד מאף אדם.

הזר עוצר בדיוק מולי, ואני מכריחה את עצמי להרים את הסנטר כדי לבהות בכיסוי הפנים שלו, בדיוק איפה שעיניו אמורות להיות. אני מעוותת את פניי בהבעת חוסר חיבה, ואני שמחה שאני יכולה להישאר כך.

ואז רגלי הפצועה מתחילה לרעוד. המבט של הזר צונח והוא מטה את ראשו לצד אחד בזמן שהוא בוחן את הקרסול הרועד שלי.

אני חשה הנאה נובעת ממנו. לעג.

אני מרימה את עקבי בכמה סנטימטרים כדי להוריד ממנו לחץ, והרגל שלי מפסיקה לרעוד.

"אני לא מפחדת ממך," אני אומרת לו. "הצחנה של הדם מבחילה אותי. מה נעשה עכשיו? אני אישה עסוקה, אז או שתתקוף אותי או שתתחפף."

אלו שתי האפשרויות היחידות. אני מרגישה שיש משהו אחר שהוא רוצה ממני, ואמות לפני שאתן לו את זה. הוא יכול להילחם בי ולהרוג אותי, אך לא אתן לו להשפיל אותי ולהרוס אותי ככה.

הזר מרים את המצ'טה שלו ומסתכל על הלהב כאילו הוא מתלבט בין שתי האפשרויות שלו. ואז הוא זורק אותה הצידה.

אני שואפת בחדות.

זין.

העדפתי כשהוא היה חמוש.

אני לא אתן לו —

הוא מושיט אליי ידיים, אצבעות מיושרות עטויות כפפה, תופס את זרועותיי ומושך אותי אליו.

"אל פאקינג תיגע בי! שחרר אותי. שחרר אותי, חתיכת מניאק!"

אני צורחת ומיטלטלת באחיזה שלו. ידיו הדוקות כמו אזיקים, ואני יודעת שאין לי סיכוי מולו, אבל מסרבת להפסיק להילחם.

הזר מלפף זרוע אחת סביב אגני ואחת תחת הברכיים שלי, ומרים אותי באוויר. רגע לאחר מכן אני צמודה לחזה הרחב שלו והוא מסתובב ומתחיל ללכת. הוא סוחב אותי במחסן כמו כלה, צועד מעל חלקי גוף ושלוליות דם קרוש.

אין בי יותר כוח להילחם, ואני מביטה בו בהפתעה. לפתע אני לא מרגישה שום דבר מאיים מהגבר הזה. הוא מחזיק אותי כאילו אני בעלת ערך.

"לאן אתה לוקח אותי? מי אתה?"

הגבר סוף כל סוף עונה, אך בלחישה, ואני בקושי שומעת אותו. "חבר."

אני ממצמצת בהפתעה. "הוא מדבר."

אין תגובה. הזר ממשיך ללכת בחשכה, מחזיק אותי כאילו אני חסרת משקל.

כאילו אני הדבר שהוא בא לקחת.

"אם היית חבר שלי, היית מראה לי את הפנים שלך."

"אני לא יכול לעשות את זה," הוא עונה בלחישה זועפת.

עיניי מצטמצמות בחשד. "למה אתה לוחש? אני מכירה אותך?"

הזר צוחק בעדינות, ואני לא מבינה אם הוא מתכוון בכך לכן או לא. הוא פותח את הדלת בכתפו, זז בזהירות כדי שכפות הרגליים שלי לא יתנגשו במשקוף, וסוחב אותי במעלה מדרגות.

אנחנו נכנסים למה שנראה כמו חדר מנוחה במחסן. יש בו ספה, והוא לוקח אותי אליה ומניח אותי בעדינות.

"נפצעת?" הוא לוחש, ולהפתעתי, הוא מזיז את שערי הארוך מהפנים שלי ומעביר אצבעות על הזרועות שלי כדי לראות אם יש חתכים וחבלות. ואז הוא מושיט ידיים לרגליי והאצבעות שלו עוברות על הקרסול הפצוע שלי. אני מבינה שהוא עומד להרגיש את הסכין שבמגף שלי, ואני מרחיקה את כף הרגל שלי.

"אני אשים על זה קרח מאוחר יותר. אני שבויה שלך?"

הוא מתיישב לידי על הספה ומביט בי, ואני תוהה כמה הוא רואה עם הדבר הזה על הפנים שלו. "לבינתיים."

החדר מואר מהרחוב, ואני בוחנת את צורת הפנים שלו פעם נוספת. קו לסת ומצח חזקים. אף ארוך וישר.

הוא נשמע משועשע כשהוא לוחש, "נו, את מכירה אותי?"

אני נשענת על זרוע הספה וכפות הרגליים שלי צמודות לירך שלו. ירכיים חזקות. הגבר הזה הוא אחד שלא מדלג על אימון לרגליים. לפי איך שהוא נראה, הוא לא מדלג על אף אימון. הוא עשוי כולו שרירים.

"אממ, אני לא יודעת," אני ממלמלת, מושיטה יד כלפי מטה, כאילו אני עומדת לגרד את הקרסול שלי. אצבעותיי נכנסות לתוך המגף שלי, מוציאות את הסכין ואני מזנקת לכיוונו.

אני מתכוונת להצמיד את הלהב לצוואר שלו ולדרוש שהוא יוריד את המסכה שלו, אבל הוא תופס את הזרוע שלי ביד אחת, לוקח את הסכין מידי וזורק אותה לצד השני של החדר.

"די עם זה. תהיי ילדה טובה."

ילדה טובה. צמד המילים גורם לי צמרמורת. "אני רק רוצה לראות את הפנים שלך."

בהיסוס, אני מושיטה יד למסכה שלו, אבל הוא תופס את הזרועות שלי ומושך אותי לחיקו. כל גופי ננעל כשאני מתכוננת להילחם איתו שוב.

אבל הוא לא עושה כלום מלבד לקרב אותי ולהצמיד את ידיי לחזה שלו. אני בוהה בידיים שלי, מרגישה את השרירים המתוחים תחת האצבעות שלי. הירכיים שלי מחבקות את מותניו.

"מה אתה עושה?"

"אני אוהב כשאת קרובה אליי," הוא נוהם.

אני שואפת ברעד כשמילותיו מרטיטות את האוויר ובפרט אזור מאוד אישי שלי. פרפרים מתעופפים בבטני, ואני לא יודעת אם הגבר הזה הוא האביר על הסוס הלבן שלי או מלאך המוות. "למה אני לא יכולה להוריד את המסכה שלך?"

הזר משחרר את הזרועות שלי, מזיז את הברכיים שלי מעלה על אגנו, ומניח את הזרועות שלו סביבי בנוחות. "אם אוריד אותה, את לא תיתני לי להחזיק אותך ככה."

"יש לך צלקות? יש לך רק עין אחת?" לא שיהיה לי אכפת. להרבה מהגברים שאני מכירה יש צלקות. הן סיכון קבוע בעבודה כמו שלנו.

הוא מניד בראשו. "זה לא המצב."

"אתה תיתן לי ללכת?"

"בקרוב. אבל קודם, אני רוצה תשלום על הצלת חייך."

סוף־סוף הגענו לעיקר. כבת משפחת בלייב, אני מבינה שמה שאנשים רוצים מאיתנו לא תמיד יהיה סחורה. הם רוצים טובות, קשרים, בריתות. "תגיד לי את המחיר שלך, ואגיד לך אם הוא כזה שאני מוכנה לשלם."

ההתמקדות של הזר זזה מפניי לחזה שלי ואז לירכיים שלי, והוא שואף ארוכות. האנרגיה בחדר משתנה. הגבר שמחזיק אותי בזרועותיו רעב. רעב להפליא.

כעס גובר על כל הפרפרים בבטני. "אתה חושב שאני עומדת לזיין אותך כתודה שהרגת את הגברים האלה? אני לא זונה."

אבל הזר מניד בראשו. "זה לא מה שאני רוצה."

"אה. אז מה אתה רוצה?"

הוא מושיט ידיים מעלה ומעביר חלק משיער הבלונד־פלטינה שלי באצבעות המכוסות שלו. קולו מלטף כשהוא ממלמל, "טעימה."

הגבות שלי מתרוממות בהפתעה. "נשיקה?"

הוא נשען קרוב יותר עד שאני חושבת שהוא עומד להצמיד את שפתיו המכוסות לשלי. "לא נשיקה. אני רוצה טעימה אמיתית ממך."

"ומה תהיה טעימה..." חום בוער בלחיי כשאני מבינה מה הוא מבקש. הוא רוצה להוריד לי את הבגדים, לנשק אותי וללקק אותי כמו גביע גלידה. "השתגעת? אין מצב."

"ראית מה אני מסוגל לעשות. את אוהבת גבר לוחם, זניה בלייב. את רוצה גבר שתוכלי לכבד. שם למטה, במורד המדרגות, לא יכולת להוריד ממני את העיניים."

"מה הייתי אמורה לעשות בזמן שאדם זר רוצח ארבעה גברים מולי? לשחק בקנדי קראש?"

"קנדי קראש?"

"וואו. בן כמה אתה?"

שעשוע נשמע בקולו כשהוא עונה, "מבוגר יותר ממך. וגם עסוק יותר ממך אם יש לך זמן לשחק במשחקים."

אני עסוקה, אך יש לי לילות מלאים נדודי שינה.

הזר מעביר בעדינות אצבע על עצם הבריח שלי. המגע עדין כנוצה ומספיק כדי להצית בי ניצוצות.

"את יפה כל כך, זניה," הוא לוחש, ויש כל כך הרבה כמיהה בקולו שליבי נצבט. אולי זו הפעם הראשונה שאני פוגשת אותו, אך נשמע שהוא מכיר אותי זמן רב. אולי מרחוק. אולי יש לי מעריץ ולא ידעתי.

לא ידעתי שלמישהו מחוץ למשפחה שלי אכפת כל כך ממני.

פאק. יש מצב שאני חושבת שזה רומנטי? הבדידות שלי מגיעה לשפל חדש.

"אני מאורסת," אני משקרת. "הארוס שלי משוגע, והוא יהרוג אותך."

הוא מרים את ידי השמאלית ומראה לי אותה. "אני לא רואה טבעת."

"לא הספקנו ללכת לקנות אחת," אני אומרת, מובן שהוא לא מאמין לי. אני מניחה שמעריץ היה יודע אם אני מאורסת או לא. כבר שנתיים שלא הייתי סביב גברים למעט אבא שלי.

"אני רוצה טעימה אחת של זניה בלייב היפהפייה ומלאת הגאווה. חיכיתי הרבה זמן, והערב הצלתי את חייך. תני לגבר רעב רגע אחד בגן העדן, ואז לא תראי אותי יותר. אפילו לא תדעי מי אני. לא תדעי איך הפנים שלי נראות. לא תדעי איך קוראים לי."

"תצטרך להוריד את המסכה שלך אם תעשה את זה," אני מאתגרת אותו, הסקרנות לראות את פניו בוערת בי.

הוא מכניס יד לכיס שלו ומוציא כיסוי עיניים. "כבר חשבתי על זה." אני בוהה בכיסוי העיניים שתלוי על אצבעותיו. אחיזתו על האגן שלי מתהדקת וחום הגוף שלו כמעט חורך אותי. אני יכולה להרגיש את התאווה שלו. הוא רוצה אותי בטירוף. אני לא בסכנה עם הגבר הזה. האמת היא שאני מרגישה הרבה יותר בטוחה משהרגשתי זמן מה.

שזה מטורף.

הוא רוצח. נורות אזהרה מהבהבות מעל ראשי, אבל הרצון הקולני לתת לגבר הזה לעשות לי מה שהוא רוצה גובר על כל דבר אחר.

הוא מנצל את ההיסוס שלי כדי להסתובב על הספה ולהפיל אותי בגבי על הכריות. אני מתנשמת בהפתעה בזמן שהוא מעליי, יד אחת מעל הראש שלי.

כיסוי העיניים עדיין מתנדנד על האצבעות שלו. "שימי אותו, זניה."

המשך העלילה בספר המלא