ליל השטן 3.5 - אספה

חלק 1

דיימון

אני פוסע פנימה, משליך את המפתחות על השידה בכניסה והולך אל המטבח. עיניי מזנקות מעלה.

הקומה העליונה חשוכה.

אם היא עזבה אותי, אשרוף את כל העולם המזוין עד היסוד עד שאמצא אותה, ואם היא לקחה את הילד שלי, גם איהנה מזה. זה פשוט בולשיט. כשאני מתקשר, את עונה. כשהאנשים שלי מעבירים לך את הטלפון, את עונה לשיחה המחורבנת! אין לי מושג מה לעזאזל עשיתי עכשיו, אבל אצטרך לשבור משהו כדי למנוע מעצמי למלוק את הצוואר הקטן והיקר שלה.

הייתי צריך לקצר את הנסיעה ולטוס הביתה, כי היא החליטה להתעלם מהשיחות שלי ולעשות פירואטים קטנים על שלוות הנפש שלי? מה לעזאזל? ידעתי שהייתי צריך להיות רווק. ידעתי שידעתי את זה, כי זה מה שנשים עושות, לא? לוקחות אותך ומועכות אותך כמו כדור קטן ומזוין, עד שאתה לא יכול לנשום...

אני מכווץ את אגרופיי ונד בראשי. בולשיט. זה כזה בולשיט!

אני צועד לאורך המסדרון לכיוון המטבח, מוכן להיכנס אל החניה המחוברת ולקחת חבל, כדי להזכיר לה במי היא מאוהבת, אבל אני מבחין בדמות בפטיו ועוצר.

בחוץ יורד גשם. מי שם?

אני משנה כיוון והולך לעבר החלונות.

הית' דיוויס, אחד מאנשי האבטחה שמר גארין שכר למשמרת הלילה, נשען על קיר הלבנים של הבית, מוגן מפני הגשם תחת הסוכך. ידיו בכיסיו וסיגריה תלויה בין שיניו. עשן מיתמר באוויר מעל ראשו, ואני מלקק את שפתיי ומנסה להתעלם מהצורך הבוער בלשוני. הבעיה עם הפסקת עישון היא שזה ממש קשה אם מעולם לא הפסקת באמת.

שערו השחור, מסורק היטב לאחור, מבריק תחת תאורת המרפסת, ועיניו הכחולות פונות לעבר החצר, מביטות במשהו.

אני עוקב אחר מבטו.

וינטר עומדת בבריכה עד גובה מותניה, בגבה אלינו, טיפות נוטפות על פני המים ושערה נדבק לגבה. אני פולט אנחה שלא הבחנתי שכלאתי בתוכי. היא כאן.

היא מרימה את זרועותיה, מעבירה אותן בגשם הערב, פוסעת ימינה ואז מנדנדת את זרועותיה ופוסעת שמאלה.

היא רוקדת. היא מרבה להתאמן בבריכה לשם איזון.

אבל אז, אני מתבונן כשהיא מושכת את שערה לצד אחד וחושפת את גבה הערום, עיניי יורדות במורד עמוד השדרה שלה, אל מותניה ואגן הירכיים הערומים שלה.

אני מנמיך את סנטרי, ועיניי מתלהטות. היא לא לובשת כלום.

אני זורק מבט לעבר דיוויס בלי להזיז את ראשי. הוא לא ממצמץ, מבטו עדיין נעול עליה.

כשאמרתי אל תוריד ממנה את העיניים, אפילו לרגע לא לזה התכוונתי.

וינטר מסתובבת, עדיין אוחזת בשערה בשני אגרופיה, זרועותיה מסתירות את שדיה, אבל אני רואה שהטול הלבן שהיא לובשת מכסה את פניה, ומרגיש שליבי מחסיר עשר פעימות. זה חלק מהתלבושת למופע החדש שלה והיא מתאמנת איתו כדי להתרגל אליו.

אבל ללבוש רק את הטול, ללא בגדים — כשלמיטב ידיעתה, אני לא נמצא כאן כדי לראות את זה — זה ממש מעצבן אותי.

אני מתבונן כשהיא שומטת את זרועותיה ומתנדנדת הצידה, שולחת את ידיה ומסתחררת בגשם. שערה הפראי, הבד השקוף על פניה, שדיה המושלמים ועורה...

אלוהים, המראה שלה פאקינג סוריאליסטי. ויש בה משהו שתמיד יהיה תמים. רעם נשמע מעל, מרעיד את השמיים, וכבר לא אכפת לי אם היא כועסת או למה. אני רוצה להיכנס לבריכה הזאת.

אני הולך אל המקרר, לוקח כריך מהמגש, שולף את סכין הקצבים מהמתקן, פורס את הריבוע לשניים ופוסע החוצה. אני נוגס בכריך, והסכין עדיין אחוזה בידי השנייה.

דיוויס מבחין בי מייד, מזדקף ודורך על הסיגריה. אני בוהה בווינטר, גופה הצנום מתקמר והיא רוכנת קדימה, מענה אותי, כפי שהיא עושה כל כך טוב. הזין שלי מתקשה במכנסיי, ואני שולח מבט חטוף לעברו. אני בטוח שגם הוא קשה כמו אבן.

דיוויס מכחכח בגרונו. "אמרת לא להוריד ממנה את העיניים."

אני נוגס שוב בכריך ומשפשף את הסכין על גדר הברזל, כדי להסיר מעליה את החרדל.

"סליחה, אדוני." ומזווית העין אני רואה אותו משפיל את ראשו ונסוג כדי להסתלק.

אבל אני עוצר אותו. "תן לי את החגורה שלך."

הוא מהסס. "אדוני?"

אני מכניס את הסכין לעציץ מולי, ונועץ אותו באדמה.

הוא שוב מכחכח בגרונו ואני שומע צלצול כשהוא ממהר להסיר את חגורת העור.

הוא מושיט לי אותה ואני אוחז בה. "אם אי פעם תעליב שוב את אשתי," אני אומר לו, "אני אקח את הבן שלי לדוג, והעיניים שלך יהיו הפיתיונות."

"כן, אדוני."

וינטר לא אשמה. היא נמצאת בבית שלה, השעה מאוחרת, והיא מצפה לפרטיות.

אני משליך את שארית הכריך לשיחים ומחליק את קצה החגורה מבעד לאבזם. "לך הביתה," אני אומר לו.

כעבור רגע אני שומע את הדלת האחורית נפתחת ונסגרת, ואני פונה אל עבר דֶּק הבריכה, כשהחגורה בידי.

גשום, חשוך, ואני מוקף עצים... אני מתגנב לעברה, שקט ושלו. כאילו אנחנו שוב ילדים. אני אוהב להסתתר איתה מפני העולם שבחוץ.

וינטר רוקדת לאט, תנועותיה ארוכות ועצלות, ללא כוריאוגרפיה אמיתית, היא רוקדת בסגנון חופשי לרקע המנגינה השקטה והמתמדת הבוקעת מתוך הבית. עורה הרטוב מנצנץ בזוהר הקלוש המגיע מהבית, ואני מתפשט בלי להסיר ממנה את עיניי.

אני משאיר את הבגדים בערמה על הקרקע, אוחז בידי את חגורת העור השחורה של דיוויס ומזנק אל הבריכה. למשמע הקול היא מפסיקה לנוע ומסבה את ראשה, אבל לא פונה אליי ולא אומרת דבר.

היא יודעת שזה אני.

אני משחיל את הרצועה מבעד לאגרופי, והולך במים המחוממים, קולט את הטיפות הנוצצות על שכמותיה, והגשם מכה על ראשי וזרועותיי.

אני נעצר ממש מאחוריה, קודקוד ראשה מונח מתחת לסנטרי.

"יש לי משהו בשבילך." אני רוכן ומעביר את שפתיי על אוזנה. "רוצה את זה?"

אבל היא מסיטה את ראשה.

אני זוקף גבה, ומרחיב את הרווח ברצועה.

"את בטח מאוד כועסת," אני אומר. "אני מצלצל, את לא עונה. אני שולח פרחים — פאקינג פרחים, וינטר — ולא מקבל אפילו הודעה. אני מתחבר למצלמות, ואת מכבה אותן..."

היא מסרבת להסתובב.

אני שומט את הלולאה מעל ראשה ומהדק את החלק הרפוי, גופה נהדף לאחור ופוגע בגופי.

היא משתנקת, ואני משפיל אליה את מבטי ורואה את שדיה עולים ויורדים במהירות.

אני שוב מרכין את ראשי. "מה עשיתי עכשיו, אה?" אני נוהם בשקט באוזנה.

אבל היא מסתובבת במהירות, והחגורה מחליקה מידי כשהיא מתרחקת ומתיזה מים סביב.

אני חושק את שיניי ועוקב אחריה במבטי. היא חוזרת ומזדקפת, בהתרסה, ידיה נחות על דופן הבריכה מולה, כך שהיא יכולה להרגיש כשאני מתקרב.

רצועת החגורה נכרכת סביב צווארה, החלק הרפוי נופל על גבה, ועל אף שאני יכול להבחין בעיניה רק בקושי, אני רואה את שפתיה הוורודות מתנשפות תחת הבד הרטוב.

"לא מדברת איתי?" אני מתחיל להקיף אותה. "מממ... בטח עשיתי משהו ממש רע."

שערה נדבק לאחד משדיה, ואני כמעט יכול להרגיש אותם בין שפתיי.

וכבר לא אכפת לי על מה היא כועסת, כי אני רוצה אותה במיטה שלנו.

"בואי הנה," אני אומר לה.

אבל היא רק מוסיפה להתרחק, כשהיא מרגישה שאני מתקרב.

"בואי הנה, וינטר," אני אומר ביתר תקיפות.

היא ממשיכה ללכת במעגל, וגם אני הולך במעגל, והגשם מרקד על פני הבריכה וניתז על בטנה. כל סנטימטר בעורה ספוג מים, ולפתע, פי כל כך יבש.

"עכשיו."

אבל היא מטה מעט את סנטרה וממשיכה להדק את שפתיה.

אני מחייך ומקווה שהיא יכולה לשמוע זאת בקולי, כי אני פאקינג מאבד את הסבלנות. "אחותך באה כשקראו לה," אני מקניט אותה.

וזהו זה. החזות הקפואה של וינטר נסדקת לפתע. עיניה נפערות לרווחה ואז משתנות במהירות, והיא נועצת בי מבט חודר. היא שולחת את שתי ידיה ומתיזה עליי מים.

אני צולל פנימה ותופס אותה כשדעתה מוסחת, ומשליך אותה על כתפי. "חתיכת בחורה בעייתית," אני מזעיף פנים וחובט לה בישבן. "למה לא יכולתי לאהוב את זאת שלא עושה בעיות? אבל לא, רציתי את זאת."

אני מחזיק אותה בזרועותיי, אבל היא מתקמרת ומזדקפת, משפילה אליי מבט זועף ודוחפת את חזי.

אני שולח את לשוני, מעביר אותה לאורך בטנה, ומלקק מעליה את המים. יבבה חומקת ממנה, אבל היא מסתובבת ומעמידה פנים שהיא מתנגדת.

הזין שלי מוכן, אבל זה מצחיק. לא משנה עד כמה היא מכעיסה אותי, בסתר ליבי אני אוהב את זה. אני אוהב שלא קל. אני תופס מעט עור בין שיניי, וכשאני מרים את מבטי אני רואה את עיניה נעצמות, וציפורניה מתחפרות בכתפיי.

"תצעקי עליי," אני לוחש. "תצרחי. תכי אותי."

אני לופת את הישבן שלה, וממשיך להביט בעיניה כשאני מלקק את חלקו התחתון של השד שלה.

"את כועסת עליי?" אני אומר על עורה, ורואה את פטמותיה זקורות וקשות.

היא לא אומרת דבר.

שפתיי מדגדגות את שדיה כשאני ממשיך להתגרות בה. "את רוצה לעזוב ולמצוא לעצמך גבר מכובד?"

היא לא רוצה מישהו אחר. כדאי מאוד שלא תרצה מישהו אחר. היא אוהבת שאני לא מתנהג יפה. היא אוהבת אותי, נקודה.

היא עדיין לא עונה, אבל כבר לא דוחפת אותי ממנה.

אני מחייך. "רוצה לגעת בי?"

כשהיא אינה אומרת דבר, אני מעביר אותה לזרוע אחת, ולופת את החגורה שעל גבה בידי הפנויה, מושך לאחור את צווארה ותופס פיטמה אחת בין שיניי.

היא מתנשפת. "דיימון."

אני נוגס בחוזקה, נושך את השד ומוצץ אותו, והדגדגן שלה הולם על בטני.

"את שונאת אותי?" אני משתעשע, הולך לקצה הבריכה ושומט אותה על רגליה. "גמרת איתי? זה העניין?"

אני דוחף אותה אל הקיר, ורואה חיוך מציץ לפני שהיא ממהרת להסתיר אותו שוב.

"את שונאת את מה שאני עושה לך?"

היא נושכת את שפתה התחתונה ומתנשפת בחוזקה.

אני מסובב אותה, כורך את זרועי סביב מותניה, מצמיד אותה לקצה הבריכה, ונושף חום לשערה. הזין שלי כל כך קשה עד שאני כבר מרגיש שהוא נוטף.

"דברי אליי," אני אומר לה.

אני שולח את ידי מסביב וזוקר את סנטרה לעברי, מכסה את פיה בפי מבעד לבד, וזרם חשמלי עובר בי למגע לשונה המרפרפת על שפתיי, אבל אני לא יכול להגיע אליה בגלל הטול. כל גופי כואב. אני צריך אותה.

המשך העלילה בספר המלא