פרולוג
אמה
"חזק יותר!" אני צועקת באושר כשהנדנדה האדומה מטפסת גבוה, כמעט עד לשמיים.
"את לא פוחדת?" היא שואלת אותי ודוחפת אותי שוב בחיוך גדול.
"לא, לא, זה הכי כיף בעולם." אני מציצה לאחור, אל פניה היפות שקרני השמש שמציצות מבין העצים מאירות. "גם הדובי שלי לא מפחד," אני מרימה את הדובי שלפות בין אצבעותיי.
"את ילדה אמיצה." היא מנצלת את שבריר השנייה שאני קרובה אליה ומלטפת את ראשי, ואני שוב רחוקה ממנה, מתנדנדת בין שמיים לארץ. "את הנסיכה הכי אמיצה בעולם." אני מיישרת את ראשי בגאווה, ודואגת שהכתר המקושט שעל ראשי לא ייפול.
"אני הנסיכה הכי אמיצה בעולם, והיום יש לי יום הולדת. אני כבר גדולה! אני בת שש." החיוך שלה, הנוכחות שלה והאור שבוקע מהעיניים שלה משרים עליי ביטחון.
"תחזיקי חזק," היא מצווה כשאני ממשיכה להסתכל עליה, וידי כמעט נשמטת מהשרשרת הארוכה שמחוברת למושב האדום. "עיניים על המטרה, לא להסיט את המבט." אני מייד מחזירה את ראשי קדימה, ובזכות הגובה שאליו אני מגיעה, צריח הכנסייה נגלה לעיניי.
"אני רואה אותה, אני רואה את הכנסייה." אין גבול לאושר שלי. "עוד קצת ואוכל לראות את האגם." הרוח מצליפה בפניי, אבל לא אכפת לי. אני עטופה, מכף רגל ועד ראש, בבגדים חמים ובכפפות.
אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לתחושת הריחוף המרגשת.
"עוד, עוד."
לפתע, פיצוץ אדיר מטלטל את האדמה, אותי ואת הנדנדה שנתלשת ממקומה. "לא, לא!" אֵימָה בוקעת מגרוני כשאני לא מצליחה לאחוז בשרשרת יותר. "אהההה..." זעקה איומה משתחררת מתוכי כשכדור אש מסנוור את עיניי וגופי נחבט באדמה. הדובי שלי מתגלגל רחוק ממני. "אל תלכי, בבקשה." אני לא מצליחה לראות דבר מבעד לעשן הסמיך שמקיף אותי, חונק אותי וצורב את עיניי.
אני נעה בתוך מעגל אֵימָה שלא מפסיק להסתובב, אבל לא משנה כמה אני מנסה, אני נותרת שרועה על האדמה והבזקי תמונות פולשים לתודעתי. רגע אחד אני על הנדנדה, ובזה שאחריו אני שוב על הרצפה. צלצול פעמוני הכנסייה לא מפסיק להדהד סביבי. ואז, שוב יש שקט, ואני עומדת לצד האגם הקפוא שבמרכזו מחליקים ילדים מאושרים.
"לא, לא! אל תלכי." זיעה קרה מכסה את גופי הרועד. "לא..."
"אמה, אמה," קול פולש לכאוס שבמוחי ועיניי נפקחות. "ילדה שלי, היה לך סיוט." אימא יושבת לצד מיטתי ומבטה נעוץ בי. היא מחכה בסבלנות שאכיר בעובדה ששוב חלמתי את אותו חלום נורא.
"אימא, אני בסדר." אני מתיישבת במיטה ומזהה את חדר השינה שלי.
"מתי זה חזר?" היא אוחזת בידי ברוך.
"אחרי הפציעה." אין טעם להסתיר זאת ממנה.
"למה לא אמרת לי? למה לא שיתפת אותי?" עצב משתלט על עיניה.
"כי חשבתי שזה משהו חד־פעמי שיחלוף."
"אולי את רוצה לחזור לדבר עם דוקטור שולץ?" היא מגישה לי כוס מים ואני שותה מעט.
"אימא, זה רק סיוט. אני כבר לא ילדה קטנה, ואני לא רואה דרך שבה היא תוכל לעזור לי עכשיו."
"אחרי השיחות שלך איתה היה לך שקט שנמשך שנים רבות." אני מניחה את ידי על ידה בעדינות. אין שום סיבה בעולם שאגרום לה דאגות מיותרות. היא לא יכולה לעזור לי, ולשתף אותה שהסיוט מעולם לא נעלם לחלוטין, רק יכאיב לה.
"אני יודעת, אבל לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. הסיוט חזר בגלל הפציעה, כנראה. הוא היה מוזר יותר הפעם, כאילו היא מנסה להגיד לי משהו." היא לא שואלת על מי אני מדברת, היא מכירה את הסיוט שלי בעל־פה. מעט אחרי שחגגתי שבע, החלום החל להופיע בכל לילה במשך חודשים. זאת הסיבה שהתחלתי להיפגש עם דוקטור שולץ, פסיכולוגית קלינית שליוותה אותי תקופה ארוכה. "הלוואי שהייתי יכולה לצלם לך אותה מתוך החלום שלי. אולי, אם היית רואה אותה, היית יכולה להגיד לי למה היא מגיעה אליי כל הזמן."
"לא לכל החלומות יש הסבר."
"נכון, אבל גם כשאני מתעוררת יש לי תחושה שאני מכירה את המקום הזה ואת האישה הזאת. אני לא מפחדת מדבר כשהיא נוכחת בו, אני מרגישה בטוחה."
"זה בהחלט עדיף מסיוט על מפלצות ושדים."
"אני כבר לא בגיל שחולמים על מפלצות, נראה לי שאת שוכחת שבקרוב אחגוג עשרים וארבע." היא צוחקת כשאני מתחכמת, "הלוואי שהיית יכולה להגיד לי שאני לא חולמת על המקום הזה סתם, שאת גם מכירה אותו ושהיינו שם פעם."
"היינו בכל־כך הרבה מקומות בעולם, ובלא מעט יש כנסייה או אגם. קשה לי לדעת לאיזה מקום את מתכוונת."
"בכנסייה הזאת יש משהו אחר. הצריח הימני שלה שבור, והאגם שצמוד אליה נושק לשביל הכניסה." ייאוש מאיים להשתלט עליי. חיפשתי ללא הרף באינטרנט ובכל מדיה אפשרית, אבל לא מצאתי את המקום שעליו אני חולמת.
"סיפרת לי. אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור."
"את לא צריכה להצטער." אני נשכבת לאחור ועוצמת את עיניי. "מה השעה?"
"שבע, את צריכה לקום. אכין לך ארוחת בוקר בזמן שתתארגני."
היא יוצאת מהחדר כשאני שולחת את רגליי מחוץ למיטה, "פאק," אני נושכת את שפתיי בכוח ונושמת עמוק, כשהכאב החד מפלס את דרכו מהרגל הפצועה שלי היישר אל מרכז גופי.
"לא מקללים בבית הזה." אימא צועקת מהמטבח וגורמת לי לחייך. כן, היא בהחלט שוכחת בת כמה אני.
פרק 1
אמה
ברוכים הבאים לדלרון. שלט גדול קבוע בכניסה לעיירה. אני עוצרת את המכונית השכורה מול השלט, יוצאת מהמכונית ומסתכלת עליו. משהו בו מוכר לי, כאילו ראיתי אותו בעבר, אבל אני יכולה להישבע שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו.
אני חוזרת למכונית ונוסעת בכביש הארוך שמוביל לעיירה, גומעת בעיניי את המראות שעד לפני כמה ימים ראיתי רק באינטרנט, כשחקרתי את המקום.
אני בוחנת את המבנים. הם קטנים ובעלי גגות רעפים. אני נחושה לעורר את הזיכרון שלי, אבל דבר לא קורה. אני לא מזהה את המקום, אך תחושה נעימה פושטת בגופי ומפתיעה אותי.
"היי," אני עוצרת מול גבר צעיר שעומד לצד אופניו מול מעבר חצייה. "איך מגיעים לסאנשיין?" אני שואלת אותו והוא מכוון אותי בחיוך מסביר פנים. "תודה." אני נוסעת בהתאם להוראות שהוא נתן לי, ומגלה שחציתי בכמה דקות את כל הרחוב הראשי של העיירה.
אני מגלה בית קפה אחד או שניים לאורך הכביש הראשי, ואפשר גם לספור את מספר המסעדות שמפוזרות משני צידי הכביש. "פאק." אני בולמת במהירות. סוס שעליו רוכב, דוהר במרכז הכביש כאילו היה באיזה שטח פתוח, וזה מצחיק אותי. הייתי בכל־כך הרבה מקומות בעולם כשהצטרפתי לאבא בנסיעות העסקים שלו, אבל מעולם לא נתקלתי במחזה כזה. אולי אני צריכה להבין שהמקום הקטן ושכוח האל הזה רחוק מלהיות עיר, או אפילו עיירה. זה לגמרי כפר.
עוברים ושבים מתנהלים באיטיות ומפנים בסבלנות את הדרך לסוס ולרוכבו. מימין יש פארק קטן, ללא גדרות או צמחייה סביבו. אני מאיטה, ושלוש נשים מבוגרות שיושבות על ספסל וסורגות, מרימות את מבטן אליי, מנופפות לי לשלום ומחייכות. כן, זה כפר.
"היי, אימא," אני עונה כשהנייד שלי מצלצל, "אני בסדר. הגעתי כבר לעיירה, או לכפר המוזר הזה. הדרך לא הייתה קשה במיוחד," אני מדווחת לה.
"יופי, אני שמחה."
"יש לי הרגשה שהמקום הזה לא ממש התפתח בשנים האחרונות, הכול נראה מיושן ומתאים לתקופה אחרת. אני בספק אם יש כאן Wifi או טכנולוגיה מתקדמת."
"זה לא הגיוני, אין היום מקום שאין בו Wifi." היא לא ראתה לאן הגעתי, אבל אני לא מנסה להתווכח איתה או לתקן אותה. "עכשיו אני דואגת יותר. לא הייתי בעד הטיול הזה, וקשה לי שאת נמצאת לבד בסוף העולם, שלא לדבר על כך שקטעת את תהליך השיקום שלך." היא שוב מדברת על החששות שלה. מהרגע שהחלטתי להגיע לכאן, היא ניסתה כל דבר אפשרי כדי לשכנע אותי להישאר בישראל.
"אני אסתדר, אל תדאגי," אני מרגיעה אותה. אחרי ויכוחים רבים בינינו הצלחתי להבין את החששות שלה לבתה היחידה, לי. "וואו, אני רואה אותה. אימא, היא מולי, אני ממש רואה אותה." צריחי הכנסייה מולי. "אני לא מאמינה שפספסתי את זה, היא גדולה וגבוהה כל־כך. אני רואה אותה, את מבינה מה אני אומרת?"
"אני שומעת את ההתרגשות שלך."
"אני חייבת לראות אותה מקרוב." המבנה נראה מרשים יותר ככל שאני מתקרבת. "אני חייבת לעצור, אדבר איתך אחר כך." אני לא ממש שומעת את התשובה שלה, מנתקת את השיחה ועוצרת מול הכנסייה. "וואו." אני יורדת מהמכונית ונעמדת על המדרכה מולה.
אני עוצמת את עיניי בניסיון לזמן לראשי את התמונות מהחלום, כדי להבין מאיזה זווית ראיתי אותה בחלומות שלי, אבל לא ממש מצליחה. אף פעם לא באמת הצלחתי לשחזר את התמונות שראיתי אחרי שהתעוררתי. החלום שלי תמיד הסתיים בפיצוץ ובאש גדולה, שעל־פי הפסיכולוגית שלי כנראה נלקחו מהתאונה שעברנו כשהייתי ילדה. כתוצאה מהתאונה עפתי מהמושב האחורי דרך החלון הקדמי, ונחבלתי קשות בראש. המכה העלימה מזיכרוני את שנותיי הראשונות בעולם הזה, והן נמחקו לחלוטין. נאדה, זירו, שום שביב של זיכרון, נזק בלתי הפיך, לדברי הרופאים.
התאונה אילצה אותי ללמוד הכול מחדש בגיל שש בערך — איך הולכים ואיך מדברים ואיך בכלל, לעזאזל, מחזיקים עיפרון או טוש ביד. למדתי על חיי מתוך אלבומי התמונות המשפחתיים שלנו, והודות לגילי הצעיר הצלחתי לצמצם פערים במהירות, אבל את השנים שאבדו לא קיבלתי חזרה. חיי התחילו בגיל שש, ולא מינקות כמו אצל אחרים.
אני עוצרת את המכונית השכורה במגרש חנייה קטן בהתרגשות מטורפת. הוא כמעט ריק וליד ניצב השלט סאנשיין. יש לי כל־כך הרבה תוכניות לחופשה הזאת, שאני חסרת סבלנות לחקור כל פינה במקום הזה ולהתרכז במיזם שלי.
אני מוציאה את המזוודה מתא המטען, עולה את שלוש המדרגות בכניסה ונכנסת היישר למבואה חמה ונעימה. הקירות מחופים בלוחות עץ חומים, מולי ניצב דלפק מעץ תואם שעליו מחשב בצד החלל הרחב, ותמונות נוף תלויות על הקירות.
"אפשר לעזור לך?" גבר מבוגר בעל זקן עבות ניגש אליי בחיוך. "אני ג'ייקוב." הוא מייד מושיט את ידו ואני לוחצת אותה בחום. "הידיים שלך קפואות," הוא לא מפסיק לחייך. "שרה, תביאי כוס תה, יש כאן מישהי שזקוקה לזה."
"אמה שטיין." אני מציגה את עצמי כשאישה בעלת שיער שיבה לבן יוצאת מתוך חדר קטן וצדדי. היא לבושה בשמלה אפורה וצעיף צבעוני כרוך סביב צווארה. היא מניחה בידי כוס תה חמה.
"אני שרה, מה מביא אותך אלינו?" היא נעמדת לצד הגבר.
"הזמנתי מקום."
"את בטוחה?" שרה מקמטת את מצחה, "לא ראיתי הזמנה על השם שלך. זה מוזר, אנחנו מסודרים מאוד." היא מחליפה מבטים עם ג'ייקוב בזמן שאני שולפת את הנייד שלי מהתיק.
"אני בטוחה. כבר אמצא את ההזמנה שלי ואראה לך." אני מחפשת במיילים שלי את אישור ההזמנה ומוצאת אותו במהירות. "מצאתי." אני מבינה במהירות את הבלבול של האישה שמולי. "הנה, פשוט ההזמנה על שם לילי ברמן." אני מושיטה לה את המכשיר.
"אמרת שקוראים לך אמה, או שאני מבולבלת."
"לא, לא, את לא מבולבלת. אני אמה, אבל חברה שלי עשתה את ההזמנה עבורי. היא שכחה לרשום שאני האורחת ולא היא, כנראה."
"אני צריכה לבדוק, אבל קודם תשתי ותתחממי. אל תדאגי, יהיה בסדר." אני לוגמת מהתה החם ונושמת לרווחה. ההחלטה לעזוב את הכול ולטוס לכאן התגבשה בתוכי במשך זמן מה, אבל לילי היא זאת שעודדה אותי לאזור אומץ ולהפסיק לפחד. הייתי בטיפול בבריכה כשהגעתי להחלטה, וביקשתי ממנה להזמין את החדר עבורי. היא שילמה מהכרטיס שלה, ולאחר מכן העברתי לה את הכסף שגבו עבור החדר.
"אני מודה לכם כל־כך," ג'ייקוב לוקח את המזוודה שלי ומניח אותה בצד החדר.
"מאיפה את באה? מה מביא אותך לכאן?" שרה שואלת, בזמן שהיא נעמדת ליד הדלפק ומציצה במחשב.
"תפסיקי להיות חטטנית, היא הרגע הגיעה." ג'ייקוב מתערב וחוסך ממני את המענה על השאלות שלה.
"תן לי להתרגש, אתה יודע שאני אוהבת אורחים שמגיעים לכאן בפעם הראשונה. זה לא קורה הרבה." היא מרימה אליי חיוך מתנצל.
"אל תתרגשי מאשתי, היא אוהבת לחקור את כולם. את לא חייבת לענות לה," הוא גוער באשתו, אבל הקריצה והחיוך שהוא שולח אליה מעידים על החיבה העמוקה ביניהם. היא רק מושכת בכתפיה, כלא ממש מתרגשת מהעקיצות שלו.
"במקום לבלבל את המוח, תסביר לה קצת על המקום." שרה מדרבנת אותו, ואני מביטה בהם בשעשוע ומחייכת.
"בואי, אראה לך," ג'ייקוב מניח יד על כתפי ומושך אותי אחריו כמה צעדים, "זה חדר האוכל." חדר האוכל בגודל של הסלון בבית החדש של הוריי, אבל תחושה חמימה שוב פושטת בי כשאני סורקת את המקום. חלונות גדולים מקיפים את החדר, ודרכם משקיפים על גינה קטנה ומטופחת ואל הרחוב הראשי של העיירה. "העיירה שלנו קטנה מאוד. יש שני בתי קפה ומסעדות מועטות, אבל יש לנו צרכנייה שמוכרת כל מה שתרצי." הוא ממשיך להוביל אותי חזרה לשרה במבואת הכניסה. "יש לנו חדר כושר משוכלל מאוד, והוא גדול יותר מחדר האוכל שלנו. הוא ממוקם בקומת המרתף ליד הבריכה."
"זה נפלא," אני מתלהבת. כך אוכל לבצע את התרגילים שאני חייבת להמשיך ולתרגל במקום נוח ומסודר.
"אני חייב להגיד שאנחנו שומרים על המקום הזה כפרי ופחות מודרני. אין טלוויזיה בחדרים, ואינטרנט יש בחלקים מסוימים במלון, לא בכל החדרים. הדבר המשוכלל היחיד שיש לנו זה חדר הכושר."
"זה לא ממש בזכותנו, צריך להודות על כך לאית'ן," שרה ממלמלת ממקומה, עדיין ליד המחשב.
"מעולה. אני אשמח להכיר את אית'ן, הוא נשמע בחור כלבבי." אני מחייכת, ושרה מחניקה שיעול מוזר שפורץ מגרונה.
"את יכולה לתת לי את הדרכון שלך?" היא מבקשת ואני מוציאה אותו מייד מהתיק, ומניחה אותו על הדלפק לידה. "אני בטוחה שנוכל לתקן את בעיית הרישום שלך באתר שלנו." היא לא נשמעת ממש משוכנעת ואני מתחילה להילחץ.
"אני יכולה להתקשר ללילי. תדברי איתה, היא תסביר לך שהיא עשתה את ההזמנה בשבילי."
"אני מבינה, אבל אני חייבת לבדוק את זה עם הבעלים. יש לו מדיניות בנוגע לאורחים ולהזמנות, אנחנו מקפידים מאוד על הפרטים הקטנים. גם באתר מצוין שמבצע ההזמנה צריך להיות האורח שמגיע אלינו, או לציין שההזמנה נעשתה עבור מישהו אחר." היא נושכת את שפתיה בחוסר נוחות, "אבל אולי בינתיים תשוטטי בעיירה ותכירי את המקום. האמת היא, שבסך הכול לוקח שעה וקצת כדי להכיר את דלרון הקטנה שלנו." היא באמת אוהבת לפטפט, אבל זה מסביר פנים ולא מעיק כלל. "אני אדבר עם הבעלים ונראה מה אפשר לעשות."
"אני ממש מתנצלת, לא חשבתי שזאת בעיה. אני מגיעה ממרחק רב מאוד, בבקשה, תדברי איתו. אם את רוצה אסביר לו בעצמי." אני פותחת את האתר שדרכו לילי הזמינה את המקום, ומחפשת את ההערה שהיא מדברת עליה בעמוד של מדיניות המלון.
"הנה, מר אית'ן אוונס מגיע," ג'ייקוב אומר כשקול צעדים כבדים נשמע במדרגות מאחוריי, ואני מסתובבת במהירות.
"קראת לי?" קול צרוד ועמוק נשמע. הגבר שמופיע בראש גרם המדרגות יורד, נעצר שתי מדרגות מהסוף ומשתתק כשהוא מבחין בי.
החיוך גווע על שפתיי כשאני פוגשת עיניים שחורות קרות כקרח, שגורמות לי להשפיל במהירות את מבטי ולסגת לאחור. דממה משתררת בחדר. אני בוחנת את הנוכחים ומחזירה את מבטי לגבר המאיים שעומד מולי ולא זז.
האוויר הידלדל בחדר מהרגע שהוא הופיע, כאילו נוכחותו שאבה את כל החמצן ממנו. איש לא מדבר, ואני מנצלת את השניות הבודדות הללו כדי לבחון את הגבר מולי, בדיוק כמו שהוא בוחן אותי. אין לי ספק שהוא בשנות הארבעים לחייו, למרות הדבר היחיד שמסגיר את גילו — כמה אניצי שיער לבנים השזורים בשערו הפרוע והשחור כפחם. הוא בנוי להפליא, חטוב וחזק למראה. שרירי זרועותיו מתפרצים משרוולי החולצה הקצרה שלגופו. אני מאלצת את עצמי להרים את עיניי, וכשמבטינו מתלכדים נדמה לי שרוח פרצים חדרה לחדר החמים והקפיאה אותו ברגע.
"שרה," הוא לא מנתק את מבטו ממני, אבל בהחלט מתעלם ממני בהפגנתיות ונותן לי הרגשה שהוא מביט דרכי. רעד מוזר עובר בגבי. הוא מצליח להוריד את הטמפרטורה במקום, הרבה מתחת לגבול האפשרי. "מה קורה פה?" עווית קטנה מסיטה את קצה שפתיו, והוא מפגין אי־שביעות רצון מהסיטואציה. הוא לא טורח לרדת את שתי המדרגות האחרונות, וממשיך לעמוד בביטחון ובעליונות. אם אהיה כנה עם עצמי, החזות שלו והנוכחות שלו משדרות איום, אולי סכנה. מה שבטוח, הוא שכל עווית קטנה וכמעט בלתי מורגשת בפניו מאותתת לכל מי שברדיוס שלו לברוח, ומהר.
"שלום," אני מגייסת את האומץ שנזקקתי לו אלפי פעמים במהלך השירות הצבאי שלי, ומחזירה את מבטי אל עיניו, על אף העובדה שהוא מצליח לזרוע בי פחד לא מובן.
אית'ן מתעלם ממני לחלוטין.
הוא יורד, סוף־סוף, את שתי המדרגות האחרונות ונעמד ליד שרה, מתנשא מעליה. הוא בטח מטר ושמונים וחמישה סנטימטרים, אם לא יותר, וגופו הגדול גורם לה להיראות קטנה לידו. "מה הבעיה?" הוא שואל אותה, ואני כמעט מזנקת ממקומי מחשש שהוא יכעס על המבוגרת המקסימה.
"אין שום בעיה," היא מדברת בקול רגוע. אין ספק שהיא מכבדת אותו מאוד. "תכיר את גברת אמה שטיין." הוא ממשיך לעמוד במרחק קטן מאוד ממני ולא מסב לעברי את פניו, אפילו לשבריר שנייה. "היא הזמינה חדר לחודש דרך האתר," היא מסבירה לו בסבלנות.
"לא ראיתי הזמנה על שמה, או שלא שלחת לי?" הוא שואל בקול נמוך מאוד, כאילו לא מעניין אותו כלל אם שומעים אותו או לא.
"לא. ההזמנה לא על שמה, חברה שלה הזמינה את החדר."
"הבנתי. הסברת לה את הכללים הפשוטים שכתובים באתר בנוגע להזמנות ולאורחים שלנו?" הוא מפנה את מבטו אליי.
"כן, אבל היא לא ידעה, והיא עברה דרך ארוכה. היא מגיעה מרחוק," שרה מנסה להסביר, אבל לא נראה שזה מזיז לו במיוחד.
הוא סוף־סוף מסתובב אליי ונועץ בי מבט ישיר. "כפי שאת מבינה, הטעות היא שלך. לא נוכל לקבל אותך אצלנו." הוא לא מתנצל, מפנה לי את גבו ויוצא במהירות מהמלון, משאיר אותי לעמוד שם חסרת אונים.
"רגע, לאן הוא הלך?" אני מסתכלת על שרה, שנראית המומה לא פחות ממני.
"יהיה בסדר, הוא תכף יחזור," היא מתלחשת עם ג'ייקוב, "אולי תעשי סיבוב בעיירה?"
"אני לא זזה מכאן. אני אחכה לו, גם אם זה ייקח כל היום." גם כך אין לי לאן ללכת.
מעולללהההה!!!!!! ספר מעולה- מומלץ מאוד. איזה כיף היה לי. סוף סוף ספר טובבבב. רוצה עוד ספרים של יהודית!!
רומנטי מרגש עצוב מותח; באמת יש בו הכול מהכול אם כי חלקים רבים בסיפור נשמעו לי לא הגיוניים או לא אמינים; אבל זה ספר- תפקידו להיות מנותק מהמציאות ••• ממליצה בחום!
אין על יהודית ציפורי, אף פעם לא מאכזבת, ספר מרגש יפה עצוב מצחיק.הכל מהכל! מומלץ מאוד😍🥹
הייתי יכולה להמשיך ולקרוא אותם, את אמיליה ואת אית׳ן עוד כל כך הרבה זמן! ספר מרגש, עוצמתי כמה רגשות יצאו ממני בספר אחד - כמה דמעות על מה שאבד וכמה דמעות על הרווח והניצחון הפרטי בסוף! מושלם 👌❤️
וואו אין לי מילים... הלוואי שהיה להם המשך 💗 התרגשתי, נעצבתי, צחקתי והתאהבתי! כתוב בצורה עמוקה ויפה!! סיפור אהבה מרגש ומאוד רומנטי! מעניין, מרתק, סוחף, יפההה ממש!!! וואו איזה ספר.. סיפור שישאר איתי להרבה זמן. רוצו לקרוא!!!!!
ספר מדהים, מסקרן מרגש ומעניין. העלילה מסקרנת ולא צפויה , אהבתי מאוד מומלץ מאוד.
נהנתי , פשוט נהנתי . סיימתי ביומיים וכל רגע מהם חיכיתי רק לחזור לקרוא ...
אין מילים. מהמם. ציפורי בנתה פה סיפור שפשוט לא ניתן לעצור באמצע. מומלץ בחום
כתוב טוב, ספר שיש בו הכל. תוכן משמעותי, מתח , סיפור אהבה ותובנות. אהבתי
ווואאאוו אחד גדול❤️❤️❤️ 10 כוכבים 🌟 🌟 🌟 🌟 🌟 🌟 🌟 🌟 🌟 🌟 לדעתי אחד הספרים הטובים ביותר של ציפורי. הדמויות מרתקות ועלילה עשירה עם אמיתויות, שנסחפתי בטרוףףף. הכתיבה מדהימה וקולחת והסיפור קצבי. ממליצה בחום. רוצו לקנות את הספר.
לא הצלחתי להפסיק לקרוא. אהבתי איך הסיפור בנוי, כתוב בצורה מושלמת. לא התאכזבתי מאף ספר של יהודית ציפורי. מחכה כבר לספר הבא.
ספר נפלא הסיפור מושלם כתוב יפה עלילה מעניינת מאוד ולא בנאלית גרם לי לאחר לאימון כושר כי לא יכולתי להפסיק לקרוא אין על הגברת ציפורי❤️❤️❤️
נהניתי מכל מילה יהודית ציפורי עונה על הציפיות ומשאירה אותי תמיד מרותקת ומחכה להתפתחויות אגלה לכם שלפעמים דיפדתי קדימה מרוב רצון לדעת מה קרה ורק אז חזרתי לקרוא את ההתרחשויות. תודה על ספר נפלא
ספר נהדר נהנתי כל כך חמישה 🌟 לא היה משעמם לרגע . אין על הספרים של יהודית ציפורי . מחכה כבר לספר הבא שלה .
מה קראתי עכשיו???הנאה רצופההה עלילה מותחת מעניינת וסוחפת רוצו לקרוא לא תתחרטו !!! 6 כוכבים
וואוווווו. מטורף. נהננתי כל כך. הדמויות מעניינות, חזקות, משוגעות וחדורות מטרה. אהבה מטורפת ומטרפת.
ספר אחד הטובים שקראתי בהתחלה לא האמנתי שאני יאהב אבל אמאלה דמות ראשית שלא מוותרת לגבר ובאמת רואים איך לאט לאט הקשר מתפתח ולא בבום אמאלה ספר מטורף
ספר מדהים !! צחקתי,כעסתי,התרגשתי ולא הצלחתי להוריד את הספר מהידיים תודה עליך יהודית ציפורי ! ❤️
אחד הטובים! 🏆סופרת אדירה🫶🏻🏆 יש בו כל מה שמחפשים בספר טוב, היה כיף לקרוא אותו , היה עונג להכיר את כל הדמויות המושלמות, מהקטן לגדול… היה מרגש, מותח, מעניין, לוהט, פשוט כיף💚 בשום אופן לא לפספס🙏🏻
וואו איזה ספר מעולה אי אפשר היה להניח לשניה ממליצה בחום יהודית ציפורי שיחקת אותה בענק!!!!!!!! מחכה לעוד ספרים
ספר מותח ומרגש כאחד. כל הספרים של יהודית צפורי מעולים. הספר הזה במיוחד. תהנו מהקריאה
וואו וואו וואו מושלם כל ספר של יהודית ציפורי הוא כזה ולא מזנה מה התת ז'אנר
כתוב נפלא, היו מספר קטעים שהיו קצת פחות אמינים או הגיוניים אבל לא נורא, עדיין סיפק אסקפיזם מושלם ולכן 5 כוכבים.
ספר טוב מאוד. גם כתיבה טובה וגם סיפור מותח ומע יין.ממליצה מאוד לחובבותהז' אנר.
וואו ספר מעולה! כתוב בצורה מותחת, מרגשת ומסקרנת. הרגשתי תוך כדי קריאה את כל קשת הרגשות האפשרית והיה לי קשה להניח את הספר מהיד. ממליצה מאוד מאוד לקרוא אותו.
איזה מקסים! לא יכלתי להניח לו עד שסיימתי אותו. משהו בו מאד הזכיר לי את הלביאה הלוחמת שמאד אהבתי. ממליצה מאד.
קיבלתי המלצות חמות וכל כך הוקסמתי סיפור מושלם עם סוף טוב ממליצה ספור סוחף מעלף ורומנטי
ספר מקסים!!! גיבורי הספר עמוקים וחזקים, עלילה זורמת, כתיבה יפה והחיבור לצבא ולישראל תורם רבות לחווית הקריאה
וואוו! איך לא הכרתי את הספרים של יהודית צפורי קודם? לא יכולתי להפסיק לקרוא!
ואו איזה ספר. אין על הכתיבה של יהודית. כתיבה זורמת סוחפת שאי אפשר להפסיק להניח את הספר לרגע
הסיפור של איתן ואמיליה נכנס לי מתחת לעור ולא נתן לי לנשום עד שסיימתי אותו. רוצו לקנות!
יהודית צפורי הצליחה בענק. ספר מושלם. צחקתי, התרגזתי, התעצבתי ובכיתי עם הדמויות. נשאבתי לעיירה דלרון. הרגשתי את הדמויות. ספר מהמם
ואוווו ואווווו ואוווווווווו איזו סופרת אלופה מספר לספר מפתיעה כל פעם מחדש מחכה בשקיקה לספר הבא❤️
טוב מה יש לומר, גברת ציפורי לא יכולה לכתוב סתם ספר!! במילה אחת מעלףףףף😍😍😍
הספר טוב, אירוטי משובח. יש קטעים שהם פחות מחוברים למציאות ומעט נמרחים, אבל הסיפור כתוב יפה, זורם ורומנטי.
יהודית ציפורי באופן סופי, היא הסופרת האהובה עלייי…. וואיי איזה ספר מושלם! מושלם! מעבר לרומנטיקה ולסקס תמיד יש ערך מוסף, עלילה שנבנית באופן מושלם, מתח ורצון של הקורא להגיע לסוף ומצד שני להתפלל ״שלא יגמר לעולם״…. גיבורים חזקים - שניהם, וטוב לב שמלווה אותם… שורה תחתונה: מומלץ ביותר! רוצו לקרוא… יהודית ציפורי, בבקשה תכתבי עוד… אין דברים כאלו! פשוט אין…
וואוו אחד גדול, לא הייתי מצפה מיהודית ציפורי לפחות מ 5 כוכבים, שאפו
זהו הספר השני של יהודית שאני קוראת ושוב מאוד מאוד נהנת. כמות ההפתעות והשינויים לא הפסיק להפתיע והכתיבה תמיד זורמת ומרתקת
מתה על הספרים שלה כי יהודית אף פעם לא מאכזבת ספר מקסים ומרגש ואני ממליצה מאוד
ואו!!! ספר מהמם באמת. הרבה זמן לא קראתי ספר שהוא פשוט טוב- יש בו הכל: מתח. תשוקה, אהבה וגיבורה חזקה מאוד שלא מוותרת לרגע!!! ממש אהבתי!
ווואוווו ספר מטריף מרגש מפעים מותח אין דברים כאלה!!!! יהודית אני דורשתתת עוד עוד עוד!!!!
סיפור סוחף מותח מהנה יהודית נתנה את כל מה שאפשר בסיפור אחד נהנתי מהספר ממליץ בחום.
לא הצלחתי לעזוב את הספר! כתוב בצורה נהדרת, מותח, מרגש, מעציב, משמח- שלל רגשות כמו ברכבת הרים! דוז פואה!
אהבתי, התרגשתי, אסקפיזם מושלם מהתקופה המטורפת הזו לא יכולתי להפסיק לקרוא
ספר מעולה , אין על הכתיבה המרגשת של יהודית. אמה אישה חזקה מאוד מלאה בעוצמה . אית'ן וואוו איזה גבר מושלם גבר אפלולי וקר מזג , שאמה הצליחה לסדוק את הקרח מליבו . אהבתי את ההקדמה של יהודית ואת הכתיבה הרגישה שלה. יהודית יודעת לכתוב ספרים שיש בהם המון עוצמה ואני מודה לה על המילים שלה 💜💜💜💜 הספר מרגש מאוד והיה קטע שהדמעות לא הפסיקו לרדת לי . נהנתי מאוד מהספר . תודה להוצאת בוקטיק על כל הספרים היפים שאתן מוציאות לנו ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️
אני ממש אוהבת את הכתיבה של יהודית , היא תמיד גורמת לעניין ולא נותנת להניח את הספר לרגע בצד
איזה ספר מהמם. פשוט הנאה צרופה. הכתיבה, המתח ואהבה, יוצרים סיפור מרתק ויפה.
מושלם!! גיבורה חזקה, חכמה ונשית. גיבור סקסי שגדל ומתהווה תוך כדי הסיפור. פער גילאים... מה עוד צריך? 😉
ואוו הספר הכי טוב שקראתי לאחרונה !! וקראתי הרבה ! רכשתי את הספר בלי לקרוא אפילו תקציר בגלל שזאת יהודית וכמו תמיד נהנתי מכל רגע ! סיפור מושלם ! כתיבה מושלמת !! רוצו לקרוא
וואו...עוצר נשימה...אין מילים לתאר....לא עזבתי את הספר מרגע שהחלתי ועד הסוף
ספר מעולה!! נהניתי מכל רגע לא צפוי, מסקרן, כתוב בצורה מדהימה.. שמישהו יאהב אותי כמו שאית'ן אוהב את אמיליה ❤️❤️ ממליצה בחום 🙏
לאונרד כהן אמר.. שייש סדק בכל דבר.זו הדרך של האור להכנס. עוד ספר יצירת מופת של גב' צפורי. ספר כמו שאני אוהבת דמות נשית חזקה גברבר מסוקס יוצא צבא סיפור עם עבר מעורפל שמתבהר ככל שמתקדמים עם הסיפור. רוצו לקרוא
יהודית ציפורי היקרה לא מפספסת, עוד רומן סוחף, סיפור של אהבה סוערת וגיבורה חזקה. אהבתי
ספר מקסים ומרגש עלילה מעניינת , כל כך אוהבת את הכתיבה של יהודית ציפורי הדמות נשית חזקה והדמות הגברית פשוט הורסת! מומלץ ❤️❤️
ספר פשוט מושלם! סוחף! לא שיגרתי. עלילה מעולה עם דמויות חזקות. אי אפשר להניח.
אהבתי שהדמות הנשית חזקה ועוצמתית. ואית׳ן טוב הוא אית׳ן אפלולי וסגור. קראתי את הספר בנשימה אחת ספר מותח ומלא אהבה
מעולה! דמות נשית חזקה!!! לא פראיירת בכלל! זה כל כך מושך. ואיתן, אוף. מתאהבים בשנייה. הסוף היה שווה את ההמתנה.
וואו ספר מהמם שונה סוחף. עוד פעם לא אכזבת.את פשוט מדהימה יהודית . ממליצה בחום !!
מעולה!! הדמויות עמוקות, מתפתחות, משתנות, מקבלות עומק וגוון אחר..שלא כמו בספרים אחרים בז'אנר הזה..הספר הזה מעורר בכל הרבדים.
אמיליה ואיתן סיפור מעניין עם נגיעות ישראליות טיפוסיות , צבא אשה חזקה, התאהבות, סודות שמורים, ספר רומן רומנטי, גבר חזק מסוקס לא יודע להביע רגשות, ישראלית חצופה פלפלית יפה ומושכת. הספר מספר על פניו סיפור מעניין אבל או כה צפוי, כה בנאלי , כל כך ידוע מראש .אני ממליצה לקרוא כי הוא מאד קריא ונעים הדמויות שמלוות טובות משמשות את העלילה טוב נותנות עומק לדמויות. פשוט להנות ללא יותר מידי ציפיות.
נחמד. לקח לי כמה חודשים לסיים לקרוא אותו כי הוא לא סחף אותי. כל פעם קראתי קצת ועזבתי ואז חזרתי שוב... אני פשוט מתה על הספרים של יהודית צפורי ולא הסכמתי לנטוש. היה חסר לי אקשן, התפתחות, כימיה בין הדמויות, אש, התרחשויות... אבל סך הכל ספר יפה, דמויות מעניינות, כתוב היטב, עלילה מסקרנת.
ספר טוב,יהודית ציפורי לא מאכזבת. הספר זורם, קל לקריאה,מותח במידה, ומעניין . ממליצה לקרוא!
אני מאוד אוהבת את יהודית ציפורי, ומאוד קשה היה לי לתת רק 4 כוכבים, אבל משהו לא זרם לי בכתיבה של בספר הזה. בדרך כלל אני לא יכולה להוריד את הספרים שלה מהידיים, ובספר הזה זה לא קרה.
נהניתי מאוד (חוויה מתקנת אחרי שהתאכזבתי מ״אבני הדרך״ של יהודית ציפורי). גיבורה חזקה שעומדת על שלה, עלילה מעניינת. בסך הכל ספר חביב.
ספר חמוד. לרגעים ממש טוב ולרגעים קצת פחות. בסהכ ממש כייפי לקריאה
האמתי שהופתעתי, כי ב3 ספרים האחרונים של יהודית הכל היה צפוי ופה היא בהחלט שברה את התבנית וחזרה לכתוב ספרים מעולים!
נהניתי ממש! הספר הראשון של סופרת ישראלית שקראתי למעלה מעשור, ואיזה כיף היה לי. היה קשה להניח אותו.
אני לא מאמינה שכמעט ולא קראתי את הספר בגלל שקראתי את הדירוגים הנמוכים
אוהבת מאוד ספרים של צפורי. הכתיבה שלה ממש טובה.. חושבת שהיה אפשר מעט להוסיף פרטים אבל ספר מקסים.
ספר מעולה ,איזו כתיבה!! היה חסר לי רק בסוף את המפגש שוב עם שרה ג׳ייקוב וולטר אבל חוץ מזה ספר סוחף!!
ספר ממש טוב סוף סוף ספר עם דמות נשית חזקה שלא מתמוטטת מכל מבט של גבר , יש סיפור מסגרת, יש עלילה ומתח בנויים היטב . ממליצה
הספר מציג רעיון מעניין ומקורי שנהניתי ממנו, אבל הרגשתי שהוא התקדם בקצב איטי שלקח לי זמן להתחבר אליו. הייתה לי תחושה שאפשר היה או להוסיף עוד עומק לעלילה או פשוט לקצר את הספר כדי לשמור על עניין רציף. הגיבורה היא דמות חזקה ומעוררת השראה, וזה בהחלט היה אחד החלקים המרשימים בספר, אבל אישית לא הצלחתי להתחבר אליה כמו שציפיתי. לעומת זאת, דווקא הדמות הגברית הצליחה לעורר בי יותר הזדהות ולגרום לי להיקשר לסיפור. בסך הכול, זו הייתה חוויה מעניינת עם רגעים טובים, אבל לא הרגשתי שהוא סחף אותי עד הסוף.
עלילה מופרכת מידי וההתקדמות ביחסים מהירה מידי ומרגישה מודבקת קצת. משהו קצת עשוי מידי. הרבה פחות טוב מהספרים האחרים שלה
ספר משלב מתח עם רומן ומסתורין עלילה שוטפת ומהירה אבל לגמרי מופרכת לא מרגישה התפתחות אמיתית של הדמויות, וזה קצת פיספוס
אוקי, אז לא נעים לי, אחרי כל הביקורות המשבחות לומר שקצת הזכיר סדרה אחרת של סופרת אחרת, רק בספר אחד במקרה הזה. אבל... הגיבורה כאן עדיפה בעיניי
הספר שיעמם אותי, העלילה נמרחה יותר מידי וקצת מבולבלת ולא הגיונית. הכרחתי את עצמי לסיים אותו. לא מתאים לסופרת. אהבתי את הספרים האחרים שלה
נהנתי אבל קראתי ספרים טובים יותר שלה ולכן קצת התאכזבתי.. בסך הכל, סיפור נחמד אך טיפה נמרח בעיניי
סביר מינוס מנותק מהמציאות באופן מוחלט סיפור תלוש מלא חורים ופערים
מצטערת אבל 70% מהספר לא קרה כלום. אולי זה סתם מצב הרוח שלי.
הספר חביב, אבל הגיבורה עלתה לי קצת על העצבים היא מאוד בכיינית וקלינגית ואפשר להגיד ילדותית והיסטרית לא אהבתי את האישיות שלה ואת האופי שלה אהבתי את הגיבור ואת מה שהוא משדר. הספר נשמות תואמות הוא בייפר פי אלף יותר טוב מהספר הזה אהבתי את הגיבורה ואת העוצמות שלה ומצד שני את הנשיות שלה וקנה לגבי הגיבור שמה גם.
חסר עומק בספר. קצת ילדותי ושטחי. הייתי מצפה לרמה יותר גבוהה של עלילה ולא לברוח למקומות פשוטים..
באתי עם כל כך הרבה ציפיות והאמת התאכזבתי, נחמד לא יותר מזה לא מגדירה כספר חובה בכלל וזה מבאס כי ממש רציתי להתאהב בכתיבה של הסופרת הדמות הנשית לא מספיק מושכת וחזקה כדי להחזיק את הסיפור שלה הדמות הגברית מידי פעם נזכרת שהיא אמורה להיות האלפא ואז זה לעמיתים משתפר
פחות התחברתי, מדומיין מידי ולא הגיוני, לא הצלחתי להזדהות עם הדמות הראשית היה רצון לתאר אותה כמושלמת ללא פגמים. הספר נמתח מידי, לא מפתיע הכל צפוי. לא הייתי במתח לרגע.
וואו, אני לא חשבתי בחיים שאתן כוכב אחד לספר של יהודית!!!!! איף שנאתי כל דבר בספר הזה, הכל לא היה נראה לי הגיוני, שנאתי את איתן הוא היה פשוט גוש של טמטום,שכחתי אפילו איך קוראים לבחורה מרוב שהיא הייתה לא מעניינת, הספר עסק רק בריצות שלה או בפציעה שלה ברגל, הכל היה כל כך מהר וזה היה נראה שיהודית רצתה להוציא עוד ספר וזה פשוט לא ספר טוב. אני כל כך מאוכזבת יא רבי
ספר עם פוטנציאל אבל לקראת הסוף נהיה די מגוחך. ברור שהם שניהם לוחמים האמת שמרגיש שניסו לחקות את התביעה הלוחמת ולקראת הסוף כבר נהיה דבילי .
התחיל מעניין ואז נמרח אובר הרגיש שזה לא מתקדם לשום מקום נטשתי באמצע
באתי עם כל כך הרבה ציפיות והאמת התאכזבתי ,נחמד לא יותר מזה , הדמות הנשית ממש איכזבה
פרולוג
אמה
"חזק יותר!" אני צועקת באושר כשהנדנדה האדומה מטפסת גבוה, כמעט עד לשמיים.
"את לא פוחדת?" היא שואלת אותי ודוחפת אותי שוב בחיוך גדול.
"לא, לא, זה הכי כיף בעולם." אני מציצה לאחור, אל פניה היפות שקרני השמש שמציצות מבין העצים מאירות. "גם הדובי שלי לא מפחד," אני מרימה את הדובי שלפות בין אצבעותיי.
"את ילדה אמיצה." היא מנצלת את שבריר השנייה שאני קרובה אליה ומלטפת את ראשי, ואני שוב רחוקה ממנה, מתנדנדת בין שמיים לארץ. "את הנסיכה הכי אמיצה בעולם." אני מיישרת את ראשי בגאווה, ודואגת שהכתר המקושט שעל ראשי לא ייפול.
"אני הנסיכה הכי אמיצה בעולם, והיום יש לי יום הולדת. אני כבר גדולה! אני בת שש." החיוך שלה, הנוכחות שלה והאור שבוקע מהעיניים שלה משרים עליי ביטחון.
"תחזיקי חזק," היא מצווה כשאני ממשיכה להסתכל עליה, וידי כמעט נשמטת מהשרשרת הארוכה שמחוברת למושב האדום. "עיניים על המטרה, לא להסיט את המבט." אני מייד מחזירה את ראשי קדימה, ובזכות הגובה שאליו אני מגיעה, צריח הכנסייה נגלה לעיניי.
"אני רואה אותה, אני רואה את הכנסייה." אין גבול לאושר שלי. "עוד קצת ואוכל לראות את האגם." הרוח מצליפה בפניי, אבל לא אכפת לי. אני עטופה, מכף רגל ועד ראש, בבגדים חמים ובכפפות.
אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לתחושת הריחוף המרגשת.
"עוד, עוד."
לפתע, פיצוץ אדיר מטלטל את האדמה, אותי ואת הנדנדה שנתלשת ממקומה. "לא, לא!" אֵימָה בוקעת מגרוני כשאני לא מצליחה לאחוז בשרשרת יותר. "אהההה..." זעקה איומה משתחררת מתוכי כשכדור אש מסנוור את עיניי וגופי נחבט באדמה. הדובי שלי מתגלגל רחוק ממני. "אל תלכי, בבקשה." אני לא מצליחה לראות דבר מבעד לעשן הסמיך שמקיף אותי, חונק אותי וצורב את עיניי.
אני נעה בתוך מעגל אֵימָה שלא מפסיק להסתובב, אבל לא משנה כמה אני מנסה, אני נותרת שרועה על האדמה והבזקי תמונות פולשים לתודעתי. רגע אחד אני על הנדנדה, ובזה שאחריו אני שוב על הרצפה. צלצול פעמוני הכנסייה לא מפסיק להדהד סביבי. ואז, שוב יש שקט, ואני עומדת לצד האגם הקפוא שבמרכזו מחליקים ילדים מאושרים.
"לא, לא! אל תלכי." זיעה קרה מכסה את גופי הרועד. "לא..."
"אמה, אמה," קול פולש לכאוס שבמוחי ועיניי נפקחות. "ילדה שלי, היה לך סיוט." אימא יושבת לצד מיטתי ומבטה נעוץ בי. היא מחכה בסבלנות שאכיר בעובדה ששוב חלמתי את אותו חלום נורא.
"אימא, אני בסדר." אני מתיישבת במיטה ומזהה את חדר השינה שלי.
"מתי זה חזר?" היא אוחזת בידי ברוך.
"אחרי הפציעה." אין טעם להסתיר זאת ממנה.
"למה לא אמרת לי? למה לא שיתפת אותי?" עצב משתלט על עיניה.
"כי חשבתי שזה משהו חד־פעמי שיחלוף."
"אולי את רוצה לחזור לדבר עם דוקטור שולץ?" היא מגישה לי כוס מים ואני שותה מעט.
"אימא, זה רק סיוט. אני כבר לא ילדה קטנה, ואני לא רואה דרך שבה היא תוכל לעזור לי עכשיו."
"אחרי השיחות שלך איתה היה לך שקט שנמשך שנים רבות." אני מניחה את ידי על ידה בעדינות. אין שום סיבה בעולם שאגרום לה דאגות מיותרות. היא לא יכולה לעזור לי, ולשתף אותה שהסיוט מעולם לא נעלם לחלוטין, רק יכאיב לה.
"אני יודעת, אבל לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. הסיוט חזר בגלל הפציעה, כנראה. הוא היה מוזר יותר הפעם, כאילו היא מנסה להגיד לי משהו." היא לא שואלת על מי אני מדברת, היא מכירה את הסיוט שלי בעל־פה. מעט אחרי שחגגתי שבע, החלום החל להופיע בכל לילה במשך חודשים. זאת הסיבה שהתחלתי להיפגש עם דוקטור שולץ, פסיכולוגית קלינית שליוותה אותי תקופה ארוכה. "הלוואי שהייתי יכולה לצלם לך אותה מתוך החלום שלי. אולי, אם היית רואה אותה, היית יכולה להגיד לי למה היא מגיעה אליי כל הזמן."
"לא לכל החלומות יש הסבר."
"נכון, אבל גם כשאני מתעוררת יש לי תחושה שאני מכירה את המקום הזה ואת האישה הזאת. אני לא מפחדת מדבר כשהיא נוכחת בו, אני מרגישה בטוחה."
"זה בהחלט עדיף מסיוט על מפלצות ושדים."
"אני כבר לא בגיל שחולמים על מפלצות, נראה לי שאת שוכחת שבקרוב אחגוג עשרים וארבע." היא צוחקת כשאני מתחכמת, "הלוואי שהיית יכולה להגיד לי שאני לא חולמת על המקום הזה סתם, שאת גם מכירה אותו ושהיינו שם פעם."
"היינו בכל־כך הרבה מקומות בעולם, ובלא מעט יש כנסייה או אגם. קשה לי לדעת לאיזה מקום את מתכוונת."
"בכנסייה הזאת יש משהו אחר. הצריח הימני שלה שבור, והאגם שצמוד אליה נושק לשביל הכניסה." ייאוש מאיים להשתלט עליי. חיפשתי ללא הרף באינטרנט ובכל מדיה אפשרית, אבל לא מצאתי את המקום שעליו אני חולמת.
"סיפרת לי. אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור."
"את לא צריכה להצטער." אני נשכבת לאחור ועוצמת את עיניי. "מה השעה?"
"שבע, את צריכה לקום. אכין לך ארוחת בוקר בזמן שתתארגני."
היא יוצאת מהחדר כשאני שולחת את רגליי מחוץ למיטה, "פאק," אני נושכת את שפתיי בכוח ונושמת עמוק, כשהכאב החד מפלס את דרכו מהרגל הפצועה שלי היישר אל מרכז גופי.
"לא מקללים בבית הזה." אימא צועקת מהמטבח וגורמת לי לחייך. כן, היא בהחלט שוכחת בת כמה אני.
פרק 1
אמה
ברוכים הבאים לדלרון. שלט גדול קבוע בכניסה לעיירה. אני עוצרת את המכונית השכורה מול השלט, יוצאת מהמכונית ומסתכלת עליו. משהו בו מוכר לי, כאילו ראיתי אותו בעבר, אבל אני יכולה להישבע שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו.
אני חוזרת למכונית ונוסעת בכביש הארוך שמוביל לעיירה, גומעת בעיניי את המראות שעד לפני כמה ימים ראיתי רק באינטרנט, כשחקרתי את המקום.
אני בוחנת את המבנים. הם קטנים ובעלי גגות רעפים. אני נחושה לעורר את הזיכרון שלי, אבל דבר לא קורה. אני לא מזהה את המקום, אך תחושה נעימה פושטת בגופי ומפתיעה אותי.
"היי," אני עוצרת מול גבר צעיר שעומד לצד אופניו מול מעבר חצייה. "איך מגיעים לסאנשיין?" אני שואלת אותו והוא מכוון אותי בחיוך מסביר פנים. "תודה." אני נוסעת בהתאם להוראות שהוא נתן לי, ומגלה שחציתי בכמה דקות את כל הרחוב הראשי של העיירה.
אני מגלה בית קפה אחד או שניים לאורך הכביש הראשי, ואפשר גם לספור את מספר המסעדות שמפוזרות משני צידי הכביש. "פאק." אני בולמת במהירות. סוס שעליו רוכב, דוהר במרכז הכביש כאילו היה באיזה שטח פתוח, וזה מצחיק אותי. הייתי בכל־כך הרבה מקומות בעולם כשהצטרפתי לאבא בנסיעות העסקים שלו, אבל מעולם לא נתקלתי במחזה כזה. אולי אני צריכה להבין שהמקום הקטן ושכוח האל הזה רחוק מלהיות עיר, או אפילו עיירה. זה לגמרי כפר.
עוברים ושבים מתנהלים באיטיות ומפנים בסבלנות את הדרך לסוס ולרוכבו. מימין יש פארק קטן, ללא גדרות או צמחייה סביבו. אני מאיטה, ושלוש נשים מבוגרות שיושבות על ספסל וסורגות, מרימות את מבטן אליי, מנופפות לי לשלום ומחייכות. כן, זה כפר.
"היי, אימא," אני עונה כשהנייד שלי מצלצל, "אני בסדר. הגעתי כבר לעיירה, או לכפר המוזר הזה. הדרך לא הייתה קשה במיוחד," אני מדווחת לה.
"יופי, אני שמחה."
"יש לי הרגשה שהמקום הזה לא ממש התפתח בשנים האחרונות, הכול נראה מיושן ומתאים לתקופה אחרת. אני בספק אם יש כאן Wifi או טכנולוגיה מתקדמת."
"זה לא הגיוני, אין היום מקום שאין בו Wifi." היא לא ראתה לאן הגעתי, אבל אני לא מנסה להתווכח איתה או לתקן אותה. "עכשיו אני דואגת יותר. לא הייתי בעד הטיול הזה, וקשה לי שאת נמצאת לבד בסוף העולם, שלא לדבר על כך שקטעת את תהליך השיקום שלך." היא שוב מדברת על החששות שלה. מהרגע שהחלטתי להגיע לכאן, היא ניסתה כל דבר אפשרי כדי לשכנע אותי להישאר בישראל.
"אני אסתדר, אל תדאגי," אני מרגיעה אותה. אחרי ויכוחים רבים בינינו הצלחתי להבין את החששות שלה לבתה היחידה, לי. "וואו, אני רואה אותה. אימא, היא מולי, אני ממש רואה אותה." צריחי הכנסייה מולי. "אני לא מאמינה שפספסתי את זה, היא גדולה וגבוהה כל־כך. אני רואה אותה, את מבינה מה אני אומרת?"
"אני שומעת את ההתרגשות שלך."
"אני חייבת לראות אותה מקרוב." המבנה נראה מרשים יותר ככל שאני מתקרבת. "אני חייבת לעצור, אדבר איתך אחר כך." אני לא ממש שומעת את התשובה שלה, מנתקת את השיחה ועוצרת מול הכנסייה. "וואו." אני יורדת מהמכונית ונעמדת על המדרכה מולה.
אני עוצמת את עיניי בניסיון לזמן לראשי את התמונות מהחלום, כדי להבין מאיזה זווית ראיתי אותה בחלומות שלי, אבל לא ממש מצליחה. אף פעם לא באמת הצלחתי לשחזר את התמונות שראיתי אחרי שהתעוררתי. החלום שלי תמיד הסתיים בפיצוץ ובאש גדולה, שעל־פי הפסיכולוגית שלי כנראה נלקחו מהתאונה שעברנו כשהייתי ילדה. כתוצאה מהתאונה עפתי מהמושב האחורי דרך החלון הקדמי, ונחבלתי קשות בראש. המכה העלימה מזיכרוני את שנותיי הראשונות בעולם הזה, והן נמחקו לחלוטין. נאדה, זירו, שום שביב של זיכרון, נזק בלתי הפיך, לדברי הרופאים.
התאונה אילצה אותי ללמוד הכול מחדש בגיל שש בערך — איך הולכים ואיך מדברים ואיך בכלל, לעזאזל, מחזיקים עיפרון או טוש ביד. למדתי על חיי מתוך אלבומי התמונות המשפחתיים שלנו, והודות לגילי הצעיר הצלחתי לצמצם פערים במהירות, אבל את השנים שאבדו לא קיבלתי חזרה. חיי התחילו בגיל שש, ולא מינקות כמו אצל אחרים.
אני עוצרת את המכונית השכורה במגרש חנייה קטן בהתרגשות מטורפת. הוא כמעט ריק וליד ניצב השלט סאנשיין. יש לי כל־כך הרבה תוכניות לחופשה הזאת, שאני חסרת סבלנות לחקור כל פינה במקום הזה ולהתרכז במיזם שלי.
אני מוציאה את המזוודה מתא המטען, עולה את שלוש המדרגות בכניסה ונכנסת היישר למבואה חמה ונעימה. הקירות מחופים בלוחות עץ חומים, מולי ניצב דלפק מעץ תואם שעליו מחשב בצד החלל הרחב, ותמונות נוף תלויות על הקירות.
"אפשר לעזור לך?" גבר מבוגר בעל זקן עבות ניגש אליי בחיוך. "אני ג'ייקוב." הוא מייד מושיט את ידו ואני לוחצת אותה בחום. "הידיים שלך קפואות," הוא לא מפסיק לחייך. "שרה, תביאי כוס תה, יש כאן מישהי שזקוקה לזה."
"אמה שטיין." אני מציגה את עצמי כשאישה בעלת שיער שיבה לבן יוצאת מתוך חדר קטן וצדדי. היא לבושה בשמלה אפורה וצעיף צבעוני כרוך סביב צווארה. היא מניחה בידי כוס תה חמה.
"אני שרה, מה מביא אותך אלינו?" היא נעמדת לצד הגבר.
"הזמנתי מקום."
"את בטוחה?" שרה מקמטת את מצחה, "לא ראיתי הזמנה על השם שלך. זה מוזר, אנחנו מסודרים מאוד." היא מחליפה מבטים עם ג'ייקוב בזמן שאני שולפת את הנייד שלי מהתיק.
"אני בטוחה. כבר אמצא את ההזמנה שלי ואראה לך." אני מחפשת במיילים שלי את אישור ההזמנה ומוצאת אותו במהירות. "מצאתי." אני מבינה במהירות את הבלבול של האישה שמולי. "הנה, פשוט ההזמנה על שם לילי ברמן." אני מושיטה לה את המכשיר.
"אמרת שקוראים לך אמה, או שאני מבולבלת."
"לא, לא, את לא מבולבלת. אני אמה, אבל חברה שלי עשתה את ההזמנה עבורי. היא שכחה לרשום שאני האורחת ולא היא, כנראה."
"אני צריכה לבדוק, אבל קודם תשתי ותתחממי. אל תדאגי, יהיה בסדר." אני לוגמת מהתה החם ונושמת לרווחה. ההחלטה לעזוב את הכול ולטוס לכאן התגבשה בתוכי במשך זמן מה, אבל לילי היא זאת שעודדה אותי לאזור אומץ ולהפסיק לפחד. הייתי בטיפול בבריכה כשהגעתי להחלטה, וביקשתי ממנה להזמין את החדר עבורי. היא שילמה מהכרטיס שלה, ולאחר מכן העברתי לה את הכסף שגבו עבור החדר.
"אני מודה לכם כל־כך," ג'ייקוב לוקח את המזוודה שלי ומניח אותה בצד החדר.
"מאיפה את באה? מה מביא אותך לכאן?" שרה שואלת, בזמן שהיא נעמדת ליד הדלפק ומציצה במחשב.
"תפסיקי להיות חטטנית, היא הרגע הגיעה." ג'ייקוב מתערב וחוסך ממני את המענה על השאלות שלה.
"תן לי להתרגש, אתה יודע שאני אוהבת אורחים שמגיעים לכאן בפעם הראשונה. זה לא קורה הרבה." היא מרימה אליי חיוך מתנצל.
"אל תתרגשי מאשתי, היא אוהבת לחקור את כולם. את לא חייבת לענות לה," הוא גוער באשתו, אבל הקריצה והחיוך שהוא שולח אליה מעידים על החיבה העמוקה ביניהם. היא רק מושכת בכתפיה, כלא ממש מתרגשת מהעקיצות שלו.
"במקום לבלבל את המוח, תסביר לה קצת על המקום." שרה מדרבנת אותו, ואני מביטה בהם בשעשוע ומחייכת.
"בואי, אראה לך," ג'ייקוב מניח יד על כתפי ומושך אותי אחריו כמה צעדים, "זה חדר האוכל." חדר האוכל בגודל של הסלון בבית החדש של הוריי, אבל תחושה חמימה שוב פושטת בי כשאני סורקת את המקום. חלונות גדולים מקיפים את החדר, ודרכם משקיפים על גינה קטנה ומטופחת ואל הרחוב הראשי של העיירה. "העיירה שלנו קטנה מאוד. יש שני בתי קפה ומסעדות מועטות, אבל יש לנו צרכנייה שמוכרת כל מה שתרצי." הוא ממשיך להוביל אותי חזרה לשרה במבואת הכניסה. "יש לנו חדר כושר משוכלל מאוד, והוא גדול יותר מחדר האוכל שלנו. הוא ממוקם בקומת המרתף ליד הבריכה."
"זה נפלא," אני מתלהבת. כך אוכל לבצע את התרגילים שאני חייבת להמשיך ולתרגל במקום נוח ומסודר.
"אני חייב להגיד שאנחנו שומרים על המקום הזה כפרי ופחות מודרני. אין טלוויזיה בחדרים, ואינטרנט יש בחלקים מסוימים במלון, לא בכל החדרים. הדבר המשוכלל היחיד שיש לנו זה חדר הכושר."
"זה לא ממש בזכותנו, צריך להודות על כך לאית'ן," שרה ממלמלת ממקומה, עדיין ליד המחשב.
"מעולה. אני אשמח להכיר את אית'ן, הוא נשמע בחור כלבבי." אני מחייכת, ושרה מחניקה שיעול מוזר שפורץ מגרונה.
"את יכולה לתת לי את הדרכון שלך?" היא מבקשת ואני מוציאה אותו מייד מהתיק, ומניחה אותו על הדלפק לידה. "אני בטוחה שנוכל לתקן את בעיית הרישום שלך באתר שלנו." היא לא נשמעת ממש משוכנעת ואני מתחילה להילחץ.
"אני יכולה להתקשר ללילי. תדברי איתה, היא תסביר לך שהיא עשתה את ההזמנה בשבילי."
"אני מבינה, אבל אני חייבת לבדוק את זה עם הבעלים. יש לו מדיניות בנוגע לאורחים ולהזמנות, אנחנו מקפידים מאוד על הפרטים הקטנים. גם באתר מצוין שמבצע ההזמנה צריך להיות האורח שמגיע אלינו, או לציין שההזמנה נעשתה עבור מישהו אחר." היא נושכת את שפתיה בחוסר נוחות, "אבל אולי בינתיים תשוטטי בעיירה ותכירי את המקום. האמת היא, שבסך הכול לוקח שעה וקצת כדי להכיר את דלרון הקטנה שלנו." היא באמת אוהבת לפטפט, אבל זה מסביר פנים ולא מעיק כלל. "אני אדבר עם הבעלים ונראה מה אפשר לעשות."
"אני ממש מתנצלת, לא חשבתי שזאת בעיה. אני מגיעה ממרחק רב מאוד, בבקשה, תדברי איתו. אם את רוצה אסביר לו בעצמי." אני פותחת את האתר שדרכו לילי הזמינה את המקום, ומחפשת את ההערה שהיא מדברת עליה בעמוד של מדיניות המלון.
"הנה, מר אית'ן אוונס מגיע," ג'ייקוב אומר כשקול צעדים כבדים נשמע במדרגות מאחוריי, ואני מסתובבת במהירות.
"קראת לי?" קול צרוד ועמוק נשמע. הגבר שמופיע בראש גרם המדרגות יורד, נעצר שתי מדרגות מהסוף ומשתתק כשהוא מבחין בי.
החיוך גווע על שפתיי כשאני פוגשת עיניים שחורות קרות כקרח, שגורמות לי להשפיל במהירות את מבטי ולסגת לאחור. דממה משתררת בחדר. אני בוחנת את הנוכחים ומחזירה את מבטי לגבר המאיים שעומד מולי ולא זז.
האוויר הידלדל בחדר מהרגע שהוא הופיע, כאילו נוכחותו שאבה את כל החמצן ממנו. איש לא מדבר, ואני מנצלת את השניות הבודדות הללו כדי לבחון את הגבר מולי, בדיוק כמו שהוא בוחן אותי. אין לי ספק שהוא בשנות הארבעים לחייו, למרות הדבר היחיד שמסגיר את גילו — כמה אניצי שיער לבנים השזורים בשערו הפרוע והשחור כפחם. הוא בנוי להפליא, חטוב וחזק למראה. שרירי זרועותיו מתפרצים משרוולי החולצה הקצרה שלגופו. אני מאלצת את עצמי להרים את עיניי, וכשמבטינו מתלכדים נדמה לי שרוח פרצים חדרה לחדר החמים והקפיאה אותו ברגע.
"שרה," הוא לא מנתק את מבטו ממני, אבל בהחלט מתעלם ממני בהפגנתיות ונותן לי הרגשה שהוא מביט דרכי. רעד מוזר עובר בגבי. הוא מצליח להוריד את הטמפרטורה במקום, הרבה מתחת לגבול האפשרי. "מה קורה פה?" עווית קטנה מסיטה את קצה שפתיו, והוא מפגין אי־שביעות רצון מהסיטואציה. הוא לא טורח לרדת את שתי המדרגות האחרונות, וממשיך לעמוד בביטחון ובעליונות. אם אהיה כנה עם עצמי, החזות שלו והנוכחות שלו משדרות איום, אולי סכנה. מה שבטוח, הוא שכל עווית קטנה וכמעט בלתי מורגשת בפניו מאותתת לכל מי שברדיוס שלו לברוח, ומהר.
"שלום," אני מגייסת את האומץ שנזקקתי לו אלפי פעמים במהלך השירות הצבאי שלי, ומחזירה את מבטי אל עיניו, על אף העובדה שהוא מצליח לזרוע בי פחד לא מובן.
אית'ן מתעלם ממני לחלוטין.
הוא יורד, סוף־סוף, את שתי המדרגות האחרונות ונעמד ליד שרה, מתנשא מעליה. הוא בטח מטר ושמונים וחמישה סנטימטרים, אם לא יותר, וגופו הגדול גורם לה להיראות קטנה לידו. "מה הבעיה?" הוא שואל אותה, ואני כמעט מזנקת ממקומי מחשש שהוא יכעס על המבוגרת המקסימה.
"אין שום בעיה," היא מדברת בקול רגוע. אין ספק שהיא מכבדת אותו מאוד. "תכיר את גברת אמה שטיין." הוא ממשיך לעמוד במרחק קטן מאוד ממני ולא מסב לעברי את פניו, אפילו לשבריר שנייה. "היא הזמינה חדר לחודש דרך האתר," היא מסבירה לו בסבלנות.
"לא ראיתי הזמנה על שמה, או שלא שלחת לי?" הוא שואל בקול נמוך מאוד, כאילו לא מעניין אותו כלל אם שומעים אותו או לא.
"לא. ההזמנה לא על שמה, חברה שלה הזמינה את החדר."
"הבנתי. הסברת לה את הכללים הפשוטים שכתובים באתר בנוגע להזמנות ולאורחים שלנו?" הוא מפנה את מבטו אליי.
"כן, אבל היא לא ידעה, והיא עברה דרך ארוכה. היא מגיעה מרחוק," שרה מנסה להסביר, אבל לא נראה שזה מזיז לו במיוחד.
הוא סוף־סוף מסתובב אליי ונועץ בי מבט ישיר. "כפי שאת מבינה, הטעות היא שלך. לא נוכל לקבל אותך אצלנו." הוא לא מתנצל, מפנה לי את גבו ויוצא במהירות מהמלון, משאיר אותי לעמוד שם חסרת אונים.
"רגע, לאן הוא הלך?" אני מסתכלת על שרה, שנראית המומה לא פחות ממני.
"יהיה בסדר, הוא תכף יחזור," היא מתלחשת עם ג'ייקוב, "אולי תעשי סיבוב בעיירה?"
"אני לא זזה מכאן. אני אחכה לו, גם אם זה ייקח כל היום." גם כך אין לי לאן ללכת.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
.jpg)
.jpg)
