הבוסתן

1.פרולוג

זה היה בחתונת היובל של סבי וסבתי, דודים נכדים ומכרים, כולם הגיעו. מסעדת אבו שאול בירושלים. הנכדים עלו לברך כל אחד בתורו. עדיאל הודה על שושלת הדורות, יפעת ברכה בחרוזים ואלעד הקטן אמר ״כל שבת אנחנו באים לאכול והמנה הראשונה כל שבת זה תפוח אדמה וביצה. חמישים שנה אותו דבר. אבל מה, כל שבת יש טעם חדש. זה תלוי במאורע״. וכולם צחקו וצעקו ״אלעדו אובדיעני״.

ואבא שלו, דוד מרדכי לקח כוסית ערק עם קרח וצעק ״אנישאללה פארחון״, כלומר בשמחות שלכם, וסבתא קמה ועמדה ליד אחותה דודה לטיפה ושתיהן שמו יד אחת על הפה ויד שנייה בתנועת מגל לברכה ונתנו את הזרלוטה הארוכה (צהלולים), שהולכת כך ״אייה, סמאללה עליכום וואחדה, אייה סמאללה עליכום תינתן, אייה חרזת זרעא... קולולו״.

וסבא ברך את אשת החיל אשר עימדו ורמז על מעלת אשתו בשולחן השבת בפסוק ממשלי ״ולחם עצלות לא תאכל״, ודוד מרדכי עוד הפעם צעק אינשאללה פארחון וכולם הרימו כוסיות וצעקו לחיים.

ואז סבתי לקחה את המיקרופון ואמרה כך:

״ראשית אני מודה לשדכן שלנו הרב מלמד שיושב כאן ממול, אחרת הייתי עכשיו מחמצ'ית בסוריה״ וכולם מחאו כפיים.

״שנית, תדעו לכם שסבא בחיר לבי, אבל היה לי בחיר לב אחר. וביום החתונה הכלה הייתה מאד עצובה״

ואז השתרר שקט. איזו פצצה.

הראשון שהתעשת היה דוד אלי. הוא לקח את הסקסופון והתחיל לנגן סימן טוב ומזל טוב ואז כולם קמו ורקדו.

הייתי שם, גם אני לא הבנתי את פשר הדבר ולמה עכשיו. יצאתי למחקר, מה היה שם ואיך התפתח סיפור האהבה בין סבי לסבתי. והנה הוא מוצג לפניכם. תחזיקו חזק.

2. ורד אדום

סבתי נולדה בעיר חלב שבסוריה למשפחת קטן, קראו לה אז שפייה. היא למדה בבית הספר אליאנס, דיברה ערבית וצרפתית וקצת עברית. היו לה עניים ירוקות והליכה של רקדנית. הרבה מחזרים היו לה שם, אבל אחד תפס את ליבה, שליח העלייה שהגיע מפלשתינה ועשה נפשות לעלות לארץ. הכחול בעניו היה כמו הים התיכון, הוא היה חופשי ובלוריתו התבדרה ברוח ושמו היה פטריק. הוא היה אוסף אותה על אופנוע ולמורת רוחה של אמה, מרסל, היא הייתה מתחמקת מהבית ויוצאת לבילויים ליליים, הם היו מבלים על חוף הים או במסיבות סלון. פטריק חזר בקיץ לארץ ישראל והם החליפו מכתבים של שבועה האחד לשני. כששפייה הייתה בת 18 נפטר אביה וחמשת הילדים נותרו רק עם אמה, אחיה הגדול יעוב (יעקב) לקח את עול הפרנסה על כתפיו ועסק במסחר של דבריי עתיקות. מרסל התחילה לדאוג לעתידה של שפייה והסכימה להפצרותיה של שפייה לעלות לארץ ישראל ולהינשא שם. הן ארזו עבור שפייה שתי מזוודות מרובעות וגדולות ובסתיו 1935 יעוב הסיע אותן ללבנון ומשם הן לקחו מונית והגיעו למעבר גבול ראש הנקרה. שם החליפו מונית ויצאו בנסיעה אל החתן המובטח.

המונית עלתה על כביש החוף וסבתי הייתה בטוחה שהן בדרך לקיבוץ עין המפרץ, קיבוצו של פטריק, ולא שמה לב שמרסל לוחשת באוזנו של הנהג ״ג'רוזלם״. ליד מפרץ חיפה עלה למונית גבר בהיר עניים שקראו לו פרידמן מהנדס חשמל יוצא הונגריה והמונית המשיכה לדרכה. שפייה קראה מהמכתב ״קיבוץ עין המפרץ״. הן חלפו על פני חוף בת גלים ועברו את השלט ״לקיבוץ״. שפייה צעקה לנהג בערבית שיעצור, הוא הביט על מרסל, היא הנהנה. ואז עצר ונסע לאחור ולקח ימינה. אחריי כמאתיים מטר המונית נעצרה למרגלות גבעה שמשקיפה על הים, שפייה זינקה החוצה, הנהג עזר לה להוריד את המזוודות והיא החלה להעמיס אותן על ראש הגבעה. מראש הגבעה נראו צריפי העץ של הקיבוץ על חוף הים. שפייה החלה לצעוק ״פטריק פטריק״ בהתרגשות וירדה במרוצה חזרה לעבר המונית.

המשך הפרק בספר המלא