האומץ לקום ולעשות

מבוא

למה יש תחומים בחייך שפשוט תקועים? זו השאלה ששאלתי את עצמי בגיל ארבעים. הבנתי שהייתי במקום שלא רציתי להיות בו. חוויתי חוסר שביעות רצון מהזוגיות שהייתה לי ומהעבודה שעסקתי בה. לא אהבתי את האדם שגדלתי להיות ולא את המודל לחיקוי שנהפכתי להיות עבור ילדיי.

למעשה התעוררתי בגיל ארבעים לתוצאות של הבחירות שקיבלתי בגיל עשרים.

מרבית חיי לא ידעתי מה אני רוצה. תמיד שאלתי אחרים מה דעתם, היה לי חשוב לקבל מהם אישורים. בנוגע לחייהם של אחרים היו לי עמדות ברורות, מוצקות ונחרצות, אבל בנוגע לחיים שלי לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות.

מה עושים עכשיו, בגילי, עם הגילויים המרעישים האלה?

יצאתי למסע של שלוש שנים ונברתי בנבכי הנשמה. בסופו התבהרה לי התמונה — סוף־סוף הבנתי מדוע בחרתי במה שבחרתי, גיליתי מה אני רוצה לעשות "כשאהיה גדולה". התחלתי לפעול, והפעולות הניבו תוצאות טובות הרבה יותר ממה שתכננתי.

בעמודים הבאים אציג לך את העקרונות והכלים שיעזרו לך לעבור את המסע האישי שלך בתחושת משמעות, שביעות רצון וסיפוק. הדרך שגיליתי חקוקה בארבעה עקרונות יסוד: אמונה, הקשבה, בחירה חופשית והגשמה.

במפתיע, או שלא במפתיע, ראשי התיבות של העקרונות האלה מצטרפים למילה אהב"ה. הם יותר מאוסף של תאוריות ומושגים מופשטים, הם שיטה מובנית שמגיעה מתוך הידע והניסיון המקצועי שצברתי: אני בעלת תואר שני בטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), למדתי אימון אישי ופסיכותרפיה אינדיווידואלית (אדלריאנית) במכון אדלר, הנחיית קבוצות וקארמה תרפיה.

ארבעת העקרונות שגיליתי סייעו לי לצאת מהתקיעות ולעשות שינויים כמעט בכל תחומי חיי. השינוי היה עבורי עוצמתי כל כך, וכל שרציתי היה לצעוק לכולם: התעוררו!

אני עצמי התעוררתי.

עשר שנים מאוחר יותר, כשהייתי בת חמישים, נהפכתי מאישה ביישנית, חסרת ביטחון ולא מוגשמת לאישה המגשימה חלומות, עומדת באומץ ובביטחון על במות בארץ ובעולם ומספרת על הדרך שעברתי ושעודני עוברת.

שיניתי את תסריט חיי. עברתי מחיים של פספוס וחוסר שביעות רצון, כמעט בכל תחום בחיי, לחיים של השראה והגשמה. החלטתי לעזור לאנשים — ללוות את מי שבחרו לשנות לטובה את סיפור חייהם ולשתף בכלי האהב"ה שעזרו לי לעשות את השינוי.

הכלים הוכיחו את יעילותם. אלפי לקוחות שנחשפו אליהם והתנסו בהם בקליניקה, בסדנאות או בהרצאות שהעברתי דיווחו על שינוי לטובה בחייהם.

לאורך הספר אעמיק בכל אחד מהעקרונות הללו, אציג את הכלים התומכים בהם ואשתף אותך במסע האישי שעברתי. אלה יספקו לך בהירות והבנה ויעזרו לך להבין מה יוצר את תחושת התקיעות בחייך ומה יאפשר לך להשתחרר ממנה ולהתקדם לעבר המטרות שלך.

בשנים האחרונות אני עובדת עם בני עשרים ושלושים — גיל מכונן שבו עליהם לקבל החלטות קריטיות בתחומים רבים, כמו זוגיות, לימודים, קריירה, חיזוק הדימוי העצמי והביטחון העצמי. הבחירות שהם יעשו היום ישפיעו על המשך דרכם.

האם חייהם יתמקדו בטיפוח מערכות יחסים טובות ובריאות עם עצמם ועם אחרים? האם יהיו להם חיים המאופיינים באופטימיות, בראיית הטוב ובשמחה? האם הם יחיו חיים מלאי משמעות? הדבר תלוי בהם ובכלים העומדים לרשותם.

היום אני יודעת שכדי לחזק את אמונתם ביכולותיהם לעצב לעצמם חיים אפקטיביים, וכדי לעזור להם לייצר בהירות בנוגע לנתיב חייהם ולהראות להם אפשרויות אחרות וטובות יותר להגשמת חלומותיהם, נדרשים כלים. האפשרות לשינוי אינה נתונה רק לבני עשרים. מניסיוני האישי, אפשר לחולל שינוי חיובי בחיים ולשפר מערכות יחסים בכל גיל.

ככל הניתן כתבתי את הספר באופן הפונה לכל המגדרים, וכך אפשר לבחור אם לקרוא אותו בלשון זכר או בלשון נקבה. אני מזמינה אותך לקבל השראה, הבנה, תקווה וכלים פרקטיים שיכולים לעזור לך לעצב את חייך כפי שהיית רוצה.

חשוב לי לציין: ספר זה אינו משמש תחליף לטיפול רגשי. אין לי שליטה על המחשבות שלך, על הדרך שבה כוונות מילותיי יפגשו אותך ויובנו על ידך ובוודאי לא על השימוש שייעשה בכלים אלו.

עם זאת, כולי תקווה שעקרונות האהב"ה יעזרו לך לפתוח את דלתות ליבך, יעזרו לך להקשיב לקולו הפנימי של הלב ולדעת מה הוא מבקש ממך, ובעיקר יעניקו לך את האומץ לקום ולעשות ולהפוך את החלומות שלך למציאות.

המציאות שלך היום היא תוצאה של הבחירות שעשית בעבר. עכשיו יש לך אפשרות לעצב את עתידך באהב"ה: באמונה, בהקשבה, בבחירה חופשית ובהגשמה.

והכול מתחיל באומץ לקום ולעבור לעמוד הבא.

"אם אתה הולך בדרך מסוימת
ולא אוהב את מה שלפניך,
וכשאתה מסתכל אחורה
אתה לא אוהב את מה שמאחוריך,
זה הזמן לדרך חדשה".

אנונימי

לפני שנצלול פנימה

"נפילה היא בלתי נמנעת,
אבל לקום ממנה היא החלטה מכוונת".

נולדתי בירושלים בחורף מושלג בדצמבר 1962, בת שנייה מתוך חמש בנות.

בגיל שבע בערך ילדי השכונה, אחותי הבכורה ואני הצטרפנו למתפללי בית הכנסת, שיצאו לקיים את מנהג ה"תשליך". זהו מנהג יהודי, שלפיו ביום הראשון של ראש השנה משליכים למקור מים את כל החטאים שצברנו במשך השנה.

התרגשתי לקראת החוויה הדתית, לבשתי את בגדי החג החדשים ונעלתי נעלי לכה אדומות מבריקות. הגענו לבית הכנסת השכונתי ומשם יצאנו בשיירה לכיוון הבאר, שהייתה ממוקמת ליד "הר התחת", כפי שכונה בפי ילדי השכונה. במלחמת ששת הימים חצבו את ההר באמצעו כדי להסתיר בתוכו תותח, צורתו החדשה העניקה לו את שמו.

ההליכה לבאר נעמה לי ושימחה אותי. הנוף הירושלמי האופייני של טרסות, הצמחייה הירוקה וציוצי הציפורים השרו עליי רוגע. אני זוכרת איך התענגתי על קרני השמש המחממות את פניי והתמוגגתי מההליכה המשותפת עם החברים, מצהלות הילדים ומקולות המתפללים. עד היום אני מרגישה את התחושות האלה כשאני נזכרת בחוויה הזאת.

כשהגענו לבאר ריכזו המבוגרים את הילדים הצעירים סביב גומחה טבעית שנוצרה בסלע ושהיו בה מעט מים. הם אמרו לנו שזו הבאר של ה"קטנים" ושעלינו לעמוד מסביב לה. לאחר מכן הם ניגשו לבאר של ה"גדולים", לא רחוק מאיתנו, והורו לנו לא להתקרב. הם הסירו מעל פתח הבאר פלטת ברזל כבדה, התגודדו סביבה עטויים טליתות והתחילו להתפלל.

אני, ילדה סקרנית ואמיצה, רציתי לראות מה מיוחד כל כך
בבאר של ה"גדולים" ולהבין מדוע אסור לנו, הילדים, להתקרב אליה.

התקרבתי בצעדים קטנים וחרישיים לבאר המסקרנת. המתפללים היו שקועים בתפילה ולא הבחינו בי. המשכתי להתקדם עוד קצת כי לא הצלחתי לראות את עומקה. ועוד קצת. ראיתי את פתח הבאר בגובה פני האדמה, חצוב בסלע, את הדפנות האפורות והחלקות, אך לא הצלחתי להבחין עד כמה היא עמוקה. נעמדתי על סלע סמוך לפתח הבאר, התרוממתי על קצות אצבעותיי בנעלי הלכה האדומות, החדשות והחלקות שלי ו... אופס! איבדתי את שיווי המשקל והחלקתי פנימה.

העובדה שאני כאן, כותבת את השורות האלה, מעידה על כך שקרה לי נס. אין לי שום הסבר מתקבל על הדעת לדרך שבה ניצלתי.

כשמעדתי, פלג גופי התחתון מהמותניים ומטה החליק לפתח הבאר. עכשיו כבר יכולתי לראות כי היא הייתה עמוקה מאוד וחשוכה. ידיי הונפו כלפי מעלה, ראיתי את עומקה. הפתח הצר התרחב כלפי מטה, ובקרקעית ריצדו מים שנראו שחורים.

בשבריר שנייה הספיקו המתפללים לאחוז בשתי ידיי ולמשוך אותי מעלה. מאותו הרגע איני זוכרת דבר. התמונה שנצרבה בתודעתי היא של הבאר העמוקה והחשוכה ושל המים השחורים המרצדים בקרקעיתה.

למחרת לקחו אותי לבית הכנסת לברכת הגומל, ברכה שמברכים אדם שניצל מסכנת חיים. אני זוכרת את מתפללי בית הכנסת אוחזים ביראת כבוד בספר התורה ומברכים אותי. הרגשתי מבורכת.

בימים שבאו אחרי החוויה הזאת הייתי עסוקה בתהיות בנוגע למהירות התגובה של המתפללים. איך שמו לב למעידה שלי? איך הצליחו לתפוס אותי מהר כל כך?

העיסוק בנושא והניסיון לחפש הסבר הגיוני למה שקרה הובילו אותי מגיל צעיר מאוד להאמין שקרה לי נס, שהיה מעורב באירוע הזה משהו גדול יותר, אך לא מצאתי לו הסבר. מאז אני חיה בתחושה חזקה שהייתה עליי השגחה עליונה. עלתה בי המחשבה: אם דאגו להציל אותי, כנראה יש לי תפקיד בעולם הזה. מהו?

מאז אני יכולה להעיד על עצמי שאני אדם מאמין, לא במובן הדתי. בנפילה הזאת קרה לי עוד משהו. השתניתי. פתאום פחדתי לנסות, הפסקתי לסמוך על עצמי והגעתי למסקנה שהאחרים יודעים טוב ממני. איבדתי את האומץ לעשות.

במעידה הזאת למדתי שלא בטוח להיות מי שאני באמת. נהפכתי לילדה הססנית המפחדת להקשיב ללב שלה, שעושה מה שאחרים מבקשים ממנה. למדתי שהרצון שלי מסכן אותי. אני מועדת, נופלת, נכשלת, והמסקנה המתבקשת היא שמה שאני רוצה אינו בטוח עבורי. התחלתי לחיות חיים של הימנעות מליפול ל"בורות". למדתי לפחד מכישלון, למדתי לפחד גם מהצלחה. למדתי לבקש מאנשים אחרים אישורים לְמה שאני עושה. התחלתי לשקול את הבחירות שלי, ולקבלת החלטות נדרש לי זמן רב.

כל זה ליווה אותי תקופה ארוכה, אל חיי הבוגרים, והשפיע על הבחירות שלי.

היום אני יודעת שהרבה מהחוויה הזאת הגדיר את מי שגדלתי להיות.

מאז המעידה לבאר נפלתי עוד פעמים רבות.

תכלס, לא רק אני נפלתי, אלא גם אתם. לכולנו יש נפילות בחיים, אנחנו מתגרשים, חווים פשיטת רגל, בגידה, נטישה, דחייה, פיטורים, קריסה כלכלית, אובדן, פרידות, מחלה, מה לא?

מתי הייתה הפעם האחרונה שנפלת?

איך הרגשת?

מה אמרת לעצמך כשנפלת?

מה קרה לך מהרגע שנפלת ועד שקמת? השתנית?

אי אפשר להעביר חיים בלי נפילות, אז למה אנחנו מופתעים כשזה קורה?

ברוכים הבאים למשחק החיים

איך, לעזאזל, העניינים מתנהלים כאן?

זו השאלה הראשונה ששאלת את עצמך ברגע שהגחת לאוויר העולם.

כדי לענות לך על השאלה הזאת, אני מזמינה אותך לשחק איתי משחק, שלא מוכר לך ושלא שמעת עליו מעולם.

לפני שנתחיל לשחק, הדבר הראשון שיהיה לך חשוב לדעת הוא מהם החוקים, כי בלי להכיר את חוקי המשחק אין לך סיכוי לנצח. אפילו מזל של מתחילים לא יעזור לך.

ממש מהרגע הראשון שהגעת לכאן, נכנסת ישירות למגרש של משחק החיים. לשחקנים במשחק הזה, על פי התאוריה האדלריאנית, יש שלוש מטרות משותפות:

1. להרגיש אהובים.

2. להרגיש שייכים ורצויים.

3. להרגיש בעלי ערך ומשמעות.

מטרות המשחק ברורות, אבל אין לו חוקים. כדי לעזור לך לנצח במשחק, ציידו אותך בשני כוחות: הראשון הוא אומץ, והשני הוא מוטיבציה להתגבר על אתגרים.

מה עושים אם אין חוקים? ממציאים אותם. בלעדיהם אי אפשר לנצח. מרגע הלידה העיניים שלך מתבוננות על העולם ומנסות להבין איך, לעזאזל, מסתדרים כאן ומה יעזור לי לנצח במשחק. מסקנות, הכללות וחוקים מתגבשים במוחך כדי לעזור לך לנצח במשחק
הזה שנקרא חיים. גיבוש החוקים מושפע מהדמויות המשמעותיות בחייך — אמא, אבא, אחים, אחיות, שיטת החינוך הנהוגה בבית שבו גדלת, התרבות שנחשפת אליה, האינטראקציות והחוויות שחווית.

בשנה הראשונה הלמידה העיקרית שלך הייתה בדרך של ניסוי וטעייה ובלמידת הפעלת הגוף שלך. למדת להתמצא במרחב, לפרש את מה שראית ואת התגובות שחווית. התמודדת עם אתגרים ועם קשיים וחיפשת דרך למלא את הצרכים הבסיסיים שלך. החיוך הראשון שלך היה שלב ראשון ביצירת תקשורת חברתית. התקשורת שלך אל הסביבה ושל הסביבה אליך השפיעה על גיבוש החוקים.

ככל שהתבגרת האינטראקציות החברתיות שלך התרחבו ויצאו מגבולות המשפחה, ועד גיל שש־שבע כבר היו ברשותך חוקים כמעט בכל תחום ועניין. שלא כמו באילוף בעל חיים, שבו יש לחזור על אותה פעולה כמה פעמים כדי שילמד התנהגות מסוימת, עבור האדם חוויה חד־פעמית עשויה להשפיע על גיבוש החוקים.

לדוגמה, ילד איבד את מפתח ביתו בדרכו חזרה מבית הספר. כחלק משיטת החינוך הוריו עשויים לומר לו: "אתה לא אחראי", או "אי אפשר לסמוך עליך". תגובה כזאת מצד ההורה יכולה
לגרום לילד להסיק שהוא חסר אחריות גם בכל הקשור לשאר תחומי החיים. האפשרות שהוא יחשוב על כך שאתמול שמר על אחיו הקטן ולכן מסקנה כוללת לגבי מידת אחריותו אינה נכונה, אינה קיימת עבורו.

מטבע הדברים הוא יאמין לרעיונות שאחרים אומרים לו בנוגע ליכולותיו, מפני שעד גיל שש־שבע הלך מחשבתו מאופיין בתמימות ואין לו חשיבה ביקורתית ושיפוטית. כלומר אם הילד שומע רעיון שגוי על עצמו ועל היכולות שלו, הוא מתייחס אליו כאל עובדה. בגיל הזה הילד מאמין למה שאחרים אומרים לו, בדיוק כמו שהוא מאמין שפֵיָה החביאה מתנה מתחת לכרית כשנשרה לו השן.

תהליך גיבוש החוקים, המתרחש בשנותינו הראשונות, נעשה שלא במודע, אך החוקים חשובים לנו ואיננו יכולים להתנהל בלעדיהם. הם מעניקים לנו תחושת ביטחון ועוזרים לנו להסתדר עם המציאות המאופיינת בחוסר ודאות שאליה הגענו. הם נותנים לנו, לכאורה, ידע וודאות על הדרך שבה הדברים מתנהלים כאן, בייחוד במצבים חדשים ולא מוכרים. הם מגדירים לנו גבולות ומגדירים מה נכון ומה לא, מה מותר ומה לא. הם משמשים לנו מעין מפת ניווט העוזרת להתמצא ב"ארץ זרה".

אומץ ומוטיבציה

"פחד ממלא את הריק
שמותיר אחריו האומץ שנעלם".

אומנם כאשר רק הגעת למשחק החיים לא היו לך חוקים, אך קיבלת אומץ ומוטיבציה להתגבר על אתגרים שיעזרו לך לנצח במשחק.

אומץ הוא תכונה אנושית המכילה בתוכה את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי־ודאות או איום. רבים שוגים וחושבים שאומץ הוא חוסר פחד, אך למעשה אומץ הוא היכולת לעשות למרות הפחד. אם לא היה לך פחד, לא היה נדרש ממך לגייס אומץ. האומץ מבוסס על ביצוע פעולה.

מוטיבציה להתגבר על אתגרים היא מהות פנימית האומרת: "הכול אפשרי עבורי". המוטיבציה מאפשרת להתגבר על מכשולים ולהתנסות שוב ושוב למרות הנפילות עד השגת המטרה. המוטיבציה מבוססת על הערכה עצמית, והמחשבה העומדת מאחוריה היא שאם האחר עושה פעולה מסוימת היא אפשרית גם עבורי.

בין האומץ לבין המוטיבציה להתגבר על מכשולים מתרחשת פעילות גומלין. האומץ תלוי במוטיבציה, והמוטיבציה תלויה באומץ.

הגיוני לחשוב שככל שהזמן עובר האומץ והמוטיבציה מתחזקים ומתעצמים. בטבע גזע עץ מתחזק ומתעצם ככל שהוא גדל. אם כן, מדוע הדבר שונה במציאות האנושית? מדוע ככל שהילד גדל ומתבגר הוא מאבד את האומץ וביטחונו העצמי נחלש?

אם נביט בתינוק בשנתו הראשונה נבחין בשלבי התפתחותו המוטורית. בהתחלה הוא שוכב ללא תזוזה, אחר כך מתהפך, זוחל על הבטן, זוחל על שש, מתיישב, מתחיל לעמוד וליפול. בכל מעבר משלב זה לאחר הוא זוכה לקריאות עידוד מסביבתו הקרובה ולהפגנת התלהבות על ניסיונותיו; "כל הכבוד" כשהוא מצליח, ו"לא נורא, תנסה שוב" כשהוא נופל. מילות העידוד מחזקות אצלו את האומץ ואת הרצון לנסות שוב ושוב ומעניקות לו תחושת מסוגלות, ואלו מסייעים לו להמשיך, להתנסות ולפעול ללא קשר לכמות הכישלונות. נפילה אינה מהווה איום עבורו.

בשלב כלשהו ההרמוניה הזאת מסתיימת. הדבר קורה כאשר הפעוט נופל, והעידוד והנחמה של המבוגר מתחלפים במשפטי אזהרה ותוכחה.

הפעוט, שכבר למד ללכת ולרוץ, מבקש לעזור לאמו לערוך את השולחן, הוא רץ לעבר המטבח ואוחז כוס זכוכית בידו. האם קולטת זאת מרחוק וצועקת לעברו, "תיזהר שלא תשבור!" הפעוט מבין שיש לו כאן אתגר, והמוטיבציה שבו אומרת שהוא מסוגל לעמוד באתגר הזה. הוא מגייס את האומץ וממשיך לרוץ לכיוון השולחן כשהכוס בידו. בדרך היא נופלת ונשברת, ואז הוא שומע, "אתה רואה? אמרתי לך!"

משפטי תוכחה כאלה מעבירים לילד רעיונות בנוגע ליכולות שלו, מרמזים לו שאינו מסוגל להתמודד עם האתגר, שאחרים יודעים טוב ממנו, והילד מאמין להם. עם הזמן הפעוט לומד לפחד מנפילות, לא רק פיזיות, אלא גם, ובעיקר, רגשיות. הוא מפחד להיכשל ולאכזב, כי אם זה יקרה הוא לא ישיג את המטרות: להרגיש אהוב, רצוי ובעל משמעות.

בעקבות זאת הוא עושה פחות. ההימנעות מעשייה פוגעת בשני הכלים החשובים שאמורים לעזור לו לנצח במשחק. הוא מאבד את האומץ לעשות, והמוטיבציה להתגבר על אתגרים נחלשת. כך האומץ והמוטיבציה, שאיתם נולד הילד, הולכים לאיבוד בדרך.

אין ספק שהמבוגר מגיב מתוך דאגה וכוונה טובה, ואי אפשר להתעלם מכך שתהליך גיבוש החוקים שמתרחש בילד הוא סובייקטיבי, מתוך הפרשנות האישית שלו. אך בפועל תגובת המבוגר מביאה לתוצאה די גרועה, ולמרות כוונותיו הטובות היא פוגעת באומץ הטבעי שאיתו נולד הילד.

אם כך, בהשפעת כל החוויות והאינטראקציות שחווית בילדות גיבשת חוקים משלך למשחק החיים. החוקים האלה נהפכים למערכת אמונות המנחות אותך ומשפיעות על קבלת ההחלטות ועל הבחירות שלך במהלך החיים.

חשוב לציין שלמשחק הזה שלושה מאפיינים:

תנועה של גלים — מסלול ההתקדמות במשחק אינו ישר, יש בו מכשולים: עליות, ירידות, בורות ומשוכות.

חוסר ודאות — תוצאות המשחק אינן ידועות מראש.

מאמץ — כדי להתקדם במשחק נדרשת עבודה מאומצת.

כל ניסיון להתעלם מהמאפיינים האלה עשוי לגרום סבל רב לשחקנים.

כאמור, במהלך המשחק צפויים מכשולים שונים — פסגות גבוהות קשות לטיפוס ובורות עמוקים וחשוכים. כדי לעזור לך לצלוח בשלום את האתגרים שיעמדו בדרכך במסעך האישי, אשתף אותך בפרקים הבאים בארבעת העקרונות המנחים, שעזרו לי לצאת מהחשכה.