טיול מאורגן - מתוך אוטוקורקט

החללית של החייזרים היתה מגיעה בימי חמישי. מירון היה מחכה לה עם הצידנית ליד החורבות של מה שהיה פעם עיריית רמת גן. הם תמיד הגיעו בקבוצות של ארבעה — בעצם חמישה, אם מחשיבים את הרובוט המרחף, שהיה כנראה המדריך שלהם. המסלול של מירון היה קבוע: בהתחלה הוא היה לוקח אותם לראות את בית הכנסת הגדול, שנותר כמעט שלם, ומשם לאצטדיון רמת גן, שמזמן הפך לְבִיצה, ולבסוף לחורבות תיאטרון רמת גן, שבו, כמה שבועות אחרי שהתחילו לצאת, הוא ורונה ראו יחד את "רומיאו ויוליה". לצד חורבות התיאטרון היה מירון מספר לחייזרים את סיפור המחזה על בני הזוג שאהבו זה את זה כל כך עד שהעדיפו למות יחד מאשר לחיות לבד, ובסיום המונולוג הרומנטי הזה הוא היה פותח את הצידנית ומחלק למבקרים ארטיקים שהוא ורונה בזזו מהסופרמרקט שליד קולנוע אואזיס, שבו עבדו לפני האסון. החייזרים היו מוצצים את השלגונים בסקרנות, ובגלל שטמפרטורת הגוף שלהם היתה נמוכה בהרבה משל הארטיקים החצי־נמסים, הספיקה אפילו נגיעה קלה של הלשון שלהם בשלגון כדי להקפיא אותו שוב לגמרי. בסוף הסיור היה הרובוט משאיר למירון קופסת מתכת קרה למגע, ובה כמה "פניני בריאות" — רונה המציאה להן את השם הזה — שלא היה ברור לְמה שימשו את החייזרים, אבל האפקט שלהן על בני האדם היה מדהים: היה מספיק לבלוע פנינה אחת כזאת כדי להיות שבע, בריא ולא דיכאוני שבוע שלם.
זאת היתה עסקה מעולה לשני הצדדים: החייזרים זכו לטיול היסטורי אישי ומרגש, שהועבר במיוחד למענם על ידי צורת חיים כמעט נכחדת, ובתמורה, מירון ורונה, שני בני האדם האחרונים ביקום, קיבלו מספיק פניני בריאות כדי שיוכלו לשרוד עד לביקור של קבוצת החייזרים הבאה.