מקום טוב

פרק ראשון: 1

 
במחסן, מתחת לארגז הכלים, בתוך חוצץ קרטון דהוי וקרוע, מצאתי ציור בן יותר מעשר שנים. פורטרט משורטט בעט פיילוט שחור של רכב מסחרי גדול מתוצרת פורד, דגם אקונוליין משנות התשעים המאוחרות, הגירסה הארוכה. את הפח שלו מקשטים ציורים שציירתי בעפרונות צבעוניים, כאילו היה מכוסה בגרפיטי שריססו עשרים או שלושים אנשים נפרדים.
החזקתי את הנייר הרך והמהוה, עשרים על עשרים סנטימטר שכבר הספיקו להצהיב, ונזכרתי שבתוך הראש שלי אני יודע הכל על הוואן הזה. איפה הוא עומד, איך נראה הנוף סביבו, איזה צליל עולה ממנוע השמונה צילינדרים שלו, מה עובי ההגה ומה צבע הריפודים השחוקים, מה יש בתוכו ואפילו איך הוא מריח. ידעתי עליו הכל כי הוואן המצויר הזה הוא חלום ישן שלי. בחלום אני נוסע בפורד אקונוליין בדרך למפרץ ביירון, משייט בתוך נוף אוסטרלי טיפוסי עם עשב צהוב בגובה הברך עד האופק, איקליפטוסים לבני גזע ושמים בכחול כהה. אני לבד מאחורי ההגה בפורד הדמיוני הזה, והחלונות פתוחים. ברקע, כינור שני להצלפות של הרוח, מערכת הסטריאו מנגנת שירים מתוך ערמה של מוזיקה שמפוזרת על המושב שלידי. מאחור זרוקים מזרן זוגי מרוט, גיטרה ישנה, כמה כיסאות ים מתקפלים יד שנייה וארגז מלא צבעים ומכחולים.
החלום הזה נולד בתוך אוטו אחר, פולקסווגן מזדקן ותכול. זה היה באוסטרליה, באלף תשע מאות תשעים ושמונה, רגע אחרי השירות הצבאי ורגע לפני שהתגנבתי אל תוך חיי הבוגרים במסווה של עוד כמעט־איש צעיר ועצלן. טסתי עם שני חברי ילדות מהמושב שנסחפתי אחריהם בהיעדר תוכנית טובה יותר, וביחד הקפנו את אוסטרליה בתוך פולקסווגן תכול שתכננתי לצייר עליו, אבל לא מצאתי את הזמן לעשות את זה בתוך הטירוף של הטיול הגדול שאחרי הצבא.
האוטו המצויר שמטייל באוסטרליה לא הרפה ממני כשחזרתי לישראל. החלטתי שאם אחזור אי פעם ליבשת הדרומית, אסתובב באוטו שיהיה רק שלי, שיהיה חדש וגדול יותר - גדול כמו פורד אקונוליין, הגירסה הארוכה - ושעל המכונה הלבנה והעצומה הזאת אני אצייר ויהי מה. את הפנטזיה שפכתי בעט פיילוט ובעפרונות צבעוניים על חתיכת נייר בגודל עשרים על עשרים סנטימטר, וכעבור יותר מעשור בהיתי בה בישיבה על הברכיים ליד ארגז הכלים במחסן.
כשציירתי את הציור הזה הייתי נווד מאושר שרק חזר הביתה וכבר הספיק להתחיל לפחד מהאפשרות שלעולם לא יצליח לצאת שוב לנדוד. חשבתי שמסחריות מצוירות של פורד הן חלומות שאפשר להגשים רק אם עוקרים את השורשים, עוזבים את הבית ואת החיים, ונעלמים לכמה חודשים שבסופם מחכה נחיתה קשה של התחלה מאפס. של בנייה מחדש. וכמה שרציתי להרגיש את הרוח בתוך הוואן הפתוח, לא הייתי מוכן להיקלע שוב לסוג הנסיבות שיביא אותי לשם. התוכנית מעולם לא יצאה אל הפועל, והחלום הסתפק בלהיות ציור.
הנחתי את המברגה בארגז ויצאתי מהמחסן. רציתי להראות את הציור ליעל, שעמדה וטיאטאה את שאריות השבבים ממרפסת העץ שבדיוק סיימנו לבנות בבית החדש אבל די ישן שלנו. עברנו אליו אחרי שש שנים של מגורים בקרוון שעמד בשטח של הוריי, ואחרי תשעה שבועות של שיפוצים וניקיונות. יעל החזיקה את הציור הישן כשהיד השנייה עוד על המטאטא, חיפשה משהו במבט שלי, ומצאה אותו. הרי כבר עזבתי אותה פעם למשך חודש שלם כדי לחזור לאוסטרליה.
עברו שבע שנים מאז שהכרתי את אוסטרליה ועד שחזרתי אליה. היה לי זמן, קצת כסף שחסכתי, ושק של געגועים שהחזיר אותי שוב לחצי הכדור הדרומי, שוב לבד. כבר הכרתי את יעל, והיא כבר הכירה אותי מספיק להבין שזה מקום שחייב להיות רק שלי, חוויה שיש בה חופש מוחלט ללכת או להישאר, לשבת בשמש או בצל, לאכול או לטייל.
למרות החלומות על פורד מצויר לא העזתי לקנות אוטו בפעם השנייה שהייתי באוסטרליה. זה ביקור קצרצר, אמרתי, ואין לי זמן. הקפדתי לטוס ישר למפרץ ביירון, וגם לטוס ממנו בחזרה. התוכנית הייתה לבלות כמה שפחות זמן בדרכים וכמה שיותר זמן במקום שבשבילו אני טס חצי עולם.
כשיעל סיימה לטאטא ואני סיימתי לאסוף את כלי העבודה, נכנסנו אל הסלון המואר באור האחר של אחר־צהריים פנוי ביום שישי. זאת הייתה התחלה חדשה בשבילנו. זמנים טובים, גל גבוה. בית ישן מתחת לעצים ותיקים, נקי ומרווח, על גבעה מיוערת אורנים במושב שבו גרים ההורים של יעל. טלוויזיה עם מסך שטוח, מטבח מעוצב, מקרר שקט, חלון בלגי ענקי שפונה אל מרפסת העץ המקורה והחוץ.
בערך ארבע מאות מטר מעל גובה פני הים מתנשאת הגבעה, וזה הספיק כדי שהעננים של הסתיו יגלחו את צמרות האורנים. הם זזו מהר, בגוש ענקי של סערה ראשונה שעמדה להוריד את היורה. הפרגולה מעל מרפסת העץ החדשה עמדה מוכנה, ולי לא הייתה שום בעיה עם זה שגוש העננים העצום כבר מבזיק. בשוליו הידהדה הרוח בין מיליארדי מחטים, והרעם התגלגל על כל הצירים כמו סלע ענקי שמתגלגל בתוך שיטפון בנחל חצצון. מערכת של סוף הסתיו, מאלה שמפציצות גשם בדיוק במקומות הנכונים כדי שמצוק ההעתקים יתחיל להקיא זרימה אל ים המוות.
החורף בישראל הוא כמו חבר אהוב שתמיד עוזב מהר מדי, ולעולם אין לדעת אם ישוב. בין ביקור לביקור שלו עומד הכול מלכת, מתייבש, מחכה ברוח המזרחית, נצרב בשרב, נמתח עד סף השרידות שלו. סף השפיות. והביקורים קצרים. בכל שנה הם נראים לי קצרים יותר. הכול נראה לי קצר יותר, גם ההמתנות בין החורפים. הגעתי כנראה לגיל שבו הזמן מתחיל לטוס, מאיץ הרבה יותר מהר מהאופנוע שלי שנשען על הקיר בחוץ, מאובק כולו ומצופה חרקים מעוכים. בטיסה נמוכה על שביל מהודק מגשם ראשון, בין העצים, האגזוז הפתוח שלו משחרר באסים עמומים שלתוכם נמרחות האוושות הארוכות של פרפורים על חצץ רטוב, משובצות בצלצולים מאבנים מזדמנות שעפות אל מגן גחון ענקי של אופנוע זקן שאין לו שום עניין להתחרות עם הזמן.
זה היה סוף הסתיו של שנת אלפיים ושמונה, ואני הייתי בן שלושים ושתיים. טיפות ראשונות של גשם ראשון התרסקו על האדמה הסדוקה של הקיץ שעבר, ולרגע אפילו הצליחו להעלות אבק לפני שהכול הפך לבוץ. זה מראה של פעם בעונה, ויעל ואני צפינו בו דרך הוויטרינה שבנה לנו אבא שלה. גם יעל שרדה את הקיץ בצימאון, והעיניים שלה עלו מהספר שקראה אל הגשם. מעל אוושת המטר שהיכה את גג הפלסטיק של הפרגולה היה אפשר לשמוע צלילי זמירות לשבת ממערכת הכריזה של היישוב הדתי שעל הרכס ממול. הספקנו ללמוד שהצפירה המבשרת על כניסת השבת תקטע עוד מעט את נועם השיר "מלאכי השלום", ואז יחזור השקט.
הציור נשאר על השולחן בסלון. היורה דעך לטפטוף, והניחוח שלו נמהל בריח הנסורת והלכּה הטרייה של מרפסת העץ. הפורד הצבעוני שעל הנייר נראה אחרת בתוך השקט הזה. כבר לא סמל לחופש מוחלט שיכול לצמוח רק מתוך הריסות של כל מה שיש לי, אלא סתם ואן מצויר. וככה, אחת עשרה שנים אחרי הפעם הראשונה שלי באוסטרליה, נרקמה התוכנית לשוב אליה בפעם השלישית. חסכתי כסף כל החורף, פיניתי חמישה שבועות בסוף הקיץ שאחריו, נישקתי את יעל וטסתי.
 
***
 
היכנשהו במרחב האווירי שבין בנגקוק לג'קרטה ניסיתי למצוא מזור לרגליים שהיו מקופלות כבר ארבע שעות, ובהיתי בציור מהוה של פורד ארוך שמד"א עושה ממנו אמבולנסים. מהנייר הצבעוני עלו זיכרונות בתפזורת, מקריים כמו ההחלטה להגיע לאוסטרליה בפעם הראשונה עם שני חברי ילדות מהמושב.
בועז ואני הכרנו כבר בגן. הוא היה ילד רזה מאוד עם רסן על השיניים שלא הסתדר עם שום דבר חוץ מהגיטרה שלו, כישלון מוחלט בבית הספר ומושא להתעללות חברתית ילדותית ואכזרית. באופן שמעולם לא ידעתי להסביר, בחברתו תמיד הרגשתי הכי נוח. הוא מעולם לא איתגר אותי בשום אופן. רק צלח את החיים בדרכו שלו, בשקט, מוצא את הפיתרונות במסגרת המגבלות, מחמם את הידיים הקפואות שלו על הכיריים החשמליות בחורף ומנגן לי צלילים של חוכמה אמיתית.
רמי הגיע אלינו באמצע כיתה ח' ממושב אחר. בחור מצחיק, רועש, אמיץ, לא דופק חשבון לכלום, פּה מכונת ירייה וזין עסוק. החיבור שלו עם בועז היה מיידי וכל כך מוחלט, ששמותיהם התאחו לכינוי משותף. רמבו. הם היו מבריזים מאותם שיעורים ומעשנים בסתר באותו מקום מאחורי המקלט. כשאני שקדתי על בחינות מגן ועל בגרויות, רמבו עשו ימים שלמים בים עם גיטרה וג'וינטים. בסוף השנה האחרונה של התיכון סחפו אותם הבאנגים ומסיבות הסמים למקומות שפחדתי מהם, ולקראת הגיוס בקושי התראינו. שלוש שנים של שירות צבאי עברו עלינו בנתק כמעט מוחלט. הייתי בטוח שאני יותר רציני מהם, יותר מחושב מהם, שאני חכם גדול.
אחרי השחרור התבלגנתי לתוך התחרבנות טוטלית שהותירה אותי חסר תכלית ומטרה. שש שנים עם תמי קרסו לי בין הידיים, וגם עדי שבאה אחריה כבר הלכה. הייתי מובטל, הייתי משועמם, והזיגזג במצבי הרוח שחוויתי לכל אורך שנות העשרה שלי התנקז אל הצד העכור של השכל. בשיא השפל הזה, באמצע ארוחת צהריים של צ'יפס ושניצל אצל אימא, בהיתי בראש מורכן לתוך צלחת וראיתי לנגד עיניי מבוי סתום. הקשבתי לפטפוטים שהשמיעה התינוקת של אחותי, ושמעתי את הדממה הדקה של נפש שוויתרה על המערכה בלי לדעת בכלל שאפשר להילחם. נשמתי עמוק והרגשתי נחנק. באמצע הביס הייתי כמו התינוקת כשנגמר לה האוויר אחרי צווחה של בכי והיא אילמת בפה פעור, על סף הקאה, מנסה לקחת אוויר אבל אי אפשר.
הייתי ריק וחסר שורשים ובוהה לתוך שניצל כשנשמע צפצוף מבחוץ. הרמתי את הראש מהצלחת, ועל הכביש שבקצה המדרכה הארוכה שמובילה לבית הוריי ראיתי את הסובארו־פשע מודל שבעים ושמונה של בועז. מהמושב הימני שלה שירבב רמי את הראש אל מחוץ לקו החלון הגבוה וצרח, אנחנו טסים לאוסטרליה, אתה בא?
בראש רצו לי כמה משפטים ציניים וקוצניים, אבל בסוף עטיתי פני חבר והסברתי להם שזה לא הכיוון שלי. מעולם לא העליתי בדעתי לצאת לטיול הגדול של אחרי הצבא. הייתי מאלה שזה לא נמצא אצלם בלקסיקון. את זה עושים אנשים אחרים, מטורללים קצת, מחופפים כמו רמבו בסובארו־פשע בקצה המדרכה. אבל הם תפסו אותי ברגע הנכון. רגע שהוביל אותי ליום ארוך של מחשבה שבסופה מסקנה: אם אין לי שום דבר לעשות, אולי עדיף לעשות את זה במקום אחר. שלושה עשר ימים אחרי תחילתה של אלף תשע מאות תשעים ושמונה טסתי איתם לאוסטרליה.
 
***
 
צלילה קטנה בגובה הצליל של שריקת מנועי הסילון סימנה את תחילת ההנמכה. קיפלתי את הציור הישן של הפורד והתארגנתי לקראת הנחיתה. מהאוויר הופתעתי לגלות שסידני עדיין נמצאת שם, למרות שפעם אחת כבר נוכחתי לדעת שאלה פני הדברים גם כשאתה חוזר אליה אחרי כמה שנים.
  העיר נראתה קטנה משזכרתי ויפה כפי שזכרתי, פרוסה על פני עשרות מפרצים מנוקדים במאות סירות שעוגנות לאורך חופים ירוקים ומוכתמים בבתים נמוכים וצבעוניים. בית האופרה נראה מחלון המטוס כמו ערמה של צדפות לבנות שהתנגשו אחת בשנייה אחרי שהראשונה עצרה פתאום כדי לא ליפול למים. מעליו ניצב גשר הנמל, קשת ברזל עצומה שבראשה מתנופפים זוג דגלי לאום עצומים. היוניון ג'ק נראה בהם על רקע הצלב הדרומי, קבוצת כוכבים שמפארת את שמי הלילה המטורפים בחצי הכדור שבו האנשים נדירים יותר והלילה חשוך יותר והאוויר נקי יותר.
השעון עוד לא הראה שבע בבוקר כשיצאתי מהטרמינל והסנפתי את הריח של ברוכים השבים לאוסטרליה. ריח של אוויר קליל ודליל, מתובל בניחוח איקליפטוס מרוחק ובדלק מטוסים. משם לקחתי מונית לאזור קינגס קרוס בסיטי של סידני. הייתה לי תוכנית. לכל הפחות היה לי ציור.
הסתובבתי ברחוב ויקטוריה וחיפשתי אוטו לרכישה בהשראת הפורד המהוה. תכננתי על מכונה ישנה בשווי שש מאות או שבע מאות דולר אוסטרלי שתצליח לקחת אותי צפונה לכיוון מפרץ ביירון, הנקודה הכי מזרחית על היבשת והמקום שממנו יצאתי בגיל עשרים ושתיים אל חיים שאני לא מעז להפר בהם את האיזון. הפעם תכננתי לצייר עליה. על כולה. אם בדרך אפגוש אנשים שירצו גם הם לצייר עליה, מה טוב. בסוף, כך דמיינתי, אתן את המכונית המצוירת למישהו שחי באמצע הדרך. אדם טוב שמבין את אורח המחשבה שלי ויקבל מתנה שזוכרים לכל החיים.
בערך באמצע רחוב ויקטוריה נכנסתי לאכסניה צהובה עם חלונות כחולים, והתיישבתי מול קלסר שאיגד את כל מכוניות הטיילים הסרוחות שנמכרות בסביבה. מכוניות ישנות, מסחריות חלודות, סטיישנים ענקיים של הולדן שהקיפו את אוסטרליה עשרות פעמים. אלה מכונות שעוברות מיד ליד, יוצאות למסעות בלתי נשכחים ברחבי היבשת וחוזרות לרחוב ויקטוריה זקנות מאי פעם רק כדי להימכר הלאה לטייל אחר ולצאת כמעט מיד למסע חדש.
הפולקסווגן התכול שקניתי עם רמי ובועז היה אוטו טיילים כזה בדיוק. מצאנו אותו חונה ברחוב, מצופה שלטי־למכירה שהמחיר הנקוב עליהם הלך וירד ככל שעבר הזמן והבעלים מיהרו להמשיך במסעותיהם. האקזמפלר הספציפי שלנו היה קומבי חבוט משנת הייצור אלף תשע מאות שבעים ושלוש. הדגם הזה, ואן עגלגל ויפהפה שלאחדים ייראה כמו חיפושית שנופחה עד סף פיצוץ, הוא אחד האייקונים הכי מוכרים בעולם הרכב והתרבות הפופולרית. הִיפים אמריקאים מזדקנים מכנים אותו VW Bus. אוטובוס.
גירסת הקומבי פירושה הסבה לבית על גלגלים, ובשלנו היו תנור, כיריים, כיור, מיטה זוגית וגג שבעגה המחנאית נקרא פופ־אפ: חלק מגג הרכב עשוי פלסטיק, ואפשר לדחוף אותו כלפי מעלה על מערכת של זרועות וצירים חורקים. בלילות היינו פורסים כמה לוחות דיקט על מסילות בגובה הגג המקורי, ושניים מאיתנו היו ישנים בחלל הנמוך והצר שנוצר בין הגג הקופץ ללוחות שמתחתיו, עם קירות עשויים ברזנט צהוב־יבש שהיה קרוע בפינה אחת. פנטהאוז קומבי.
הגג הקופץ והכיור המוכתם והמיטה המתפרקת שיכנעו אותנו שזאת רכישה חכמה לקראת הטיול שלנו סביב היבשת, אולי גם מפני שכולנו גדלנו בתוך אוטו דומה: בחלק כזה או אחר של ילדותנו במושב היה כל אחד מהאבות שלנו הבעלים של פולקסווגן כזאת. הכרנו את הריח המיוחד שיש במכוניות האלה, את הקנאק החד שבוקע מהצירים המתיישנים כשפותחים את הדלת, את הנקישה של הדוושות כנגד הרצפה ברגע ששיחררת אחת מהן מהר מדי לחסדי הקפיץ המחזיר, את ההגה הענקי והדק ששוכב כמעט במאוזן כאילו אתה באמת נוהג באוטובוס.
את הוואן הזה קנינו ביחד, אבל בועז ואני מעולם לא היינו הבעלים שלו. מבחינת הממסד האוסטרלי, הוא היה רשום על שמו של רמי. תכננתי לצייר על כולו, אבל כמו שהייתי רק כמעט בעלים שלו ככה רק כמעט ציירתי על כולו. למען האמת הספקתי לצייר רק את קווי המתאר של תנין עתידי ופעור פה רגע לפני שצייד חמוש במוט עם מסמר בקצהו יקפד את פתיל חייו. בשאר הזמן שלי שם הייתי עסוק במסע על פני שישה עשר אלף קילומטר במאה ימים של טירוף, עונג ועצבים עם חברי הילדות שלי. הם חשבו להגיע אחר כך לתאילנד, ואני לא חשבתי. רק נסחפתי אחריהם בלי מטרה.
עם הפולקסווגן קומבי החלוד ההוא, שהיה מבוגר מאיתנו בשלוש שנים, חווינו הרפתקאות שרק אוטו כזה יכול לספק. חיכינו שיתקרר מנסיעות לוהטות במדבר, נרטבנו ממי גשם שטיפטפו עלינו מהגג המתרומם בצפון הטרופי, חפרנו בידיים מצופות שמן שחור וסמיך בתוך תא המנוע כשהוא נתקע בדרך לחוף המזרחי, צדנו בתוכו עכבישי ענק, השתכרנו בתוכו, עישנו בתוכו, זיינו בתוכו, הדבקנו לו קרניים ענקיות של שור על המצח, אפילו דרסנו איתו קנגורו בלי כוונה. זה קרה על סף חשכה, כשאחד די קטן בצבע בז' קפץ לי לכביש מהעשבים שלצד הדרך. לא הספקתי אפילו להיבהל ולהוריד את הרגל מהגז לפני שנשמעה מכה של עצם כנגד מתכת כשהראש שלו התנגש במגן הברזל שהיה מותקן לנו על החזית.
במרווח הצר שבין המגן הענקי לפנים השטוחות של המכונית היו מושחלים אופניים ישנים, שהגלגלים הגדולים והדקים שלהם נראו כמו משקפיים סביב הפנסים העגולים והעצובים. הם שיוו לקומבי מראה מחוכם שהעניק לו את הכינוי דוקטור הופמן. הייתה לו לדוקטור ארומה ייחודית, שילוב בין צחנת רווקים לעובש מגבות רטובות והריח המוזר הזה שאמנם לא יכולנו לשים את האצבע על המקור שלו בתא הנהג, אבל ידענו שאפשר להריח אותו רק בפולקסווגנים הישנים שגדלנו בהם.
הקומבי הכמעט לא מצויר שרק כמעט הייתי הבעלים שלו היה ההשראה לפורד שהייתה מקופלת עכשיו בתיק הגב הקטן שלי. הרבה בזכותו ישבתי מול קלסר באכסניה ברחוב ויקטוריה וחיפשתי את המכונית הראשונה שלי, או לפחות הראשונה שתהיה בבעלותי הבלעדית והרשמית. וגם מצאתי מועמדת ראויה, סובארו מודל שמונים ותשע. המחיר הנקוב היה אלף ותשע מאות דולר והיא לא נראתה בכלל כמו פורד אקונוליין, אבל היא הייתה יותר טובה מהאומללוּת המכנית שהייתי משיג ברחוב ויקטוריה תמורת שבע מאות הדולר המתוכננים.
אחרי לא יותר משעה של המתנה הופיעה בפתח האכסניה בחורה הולנדית בשם דפנה עם מכונית שנראתה די טוב. בלי חלודה, בלי דפיקות על הפח העדין מתוצרת סובארו, מסודרת ונקייה. למורה הנהיגה שלי הייתה סובארו מהשנים האלה, אבל בחמש עשרה השנים שעברו מאז שנהגתי בה הספקתי לשכוח את סידור הכפתורים הרבוע והמוזר משני צידי גלגל ההגה. מתברר שגם לסובארו ישנות יש ריח.
הבדיקה לקראת הקנייה כללה בחינה מדוקדקת של הווינקרים, האורות והמגבים, וגם הצמדה של דוושת הגז לפח, שהמנוע יצרח. דפנה לחצה ואני הסתכלתי מה יוצא מהאגזוז; עשן שחור אומר שהמנוע לא מכוון ולכן גם לא מטופל, עשן לבן פירושו שהאוטו אוכל שמן ועומד למות. מנוע הבוקסר של הסובארו רעם בדרכו המגרגרת והחנוקה ולא יצא עשן בכלל, אז שמתי ביד של דפנה אלף שבע מאות וחמישים דולר, והייתי לבעלים הגאה של סטיישן ארבע על ארבע בן עשרים שנה בצבע בז' דהוי.
בעצם גם הפעם הייתי רק כמעט בעלים. במשרד הרישוי האוסטרלי התברר שאני צריך לעשות עוד כמה דברים לפני שהמכונית עוברת אליי באופן רשמי, אבל זה בסדר, יש לי שבועיים להסדיר את העניין. אז נפרדתי מדפנה ומהפקידה, נכנסתי לסובארו ונהגתי לכיוון בונדאי ביץ', למצוא מקום לינה ללילה הראשון של האוסטרליה השלישית שלי.
 
***
 
בבונדאי נכנסתי לבית חב"ד. בטיול הגדול שאחרי הצבא הייתי בכמה כאלה, בכמה מדינות, וגיליתי שיש בהם נחמה כשאתה כל כך רחוק מהבית; שגרירות קטנה של עברית, של תרבות־אחי מערסלת. אבל באותו אחר־צהריים בבונדאי ביץ' רציתי רק לברר איך אני הופך את הסובארו הזקנה שלי לשלי באופן רשמי. האברך ששאלתי הסביר לי שאני צריך לפתוח חשבון בנק ולאמץ כתובת בגבול מדינת ניו סאות' וויילס כדי שאוכל לקבל את הרישיונות החדשים, ואז עצר והציץ בשעון. השעה הייתה שתיים בצהריים. הוא הרים אליי מבט תמה ושאל מתי נחתתי. אמרתי לו שהבוקר, בערך בשבע. הוא הירהר קצת בשקט ואז אמר, שבע שעות באוסטרליה וכבר יש לך אוטו? יהודי יקר, זאת השגחה פרטית. אתה חייב להניח תפילין. אז הנחתי.
שוב תפילין. כמו עשר דקות אחרי שקנינו את הקומבי במוסך שהגענו אליו כדי לוודא שהכול תקין, ומצאנו את עצמנו עומדים מול יהודי מזוקן וחבוש כיפה. שמו היה עזרא. בן שבעים בערך, עור כהה במסגרת שיבה אפורה, סוחר רכב ומכונאי שהגיע לאוסטרליה שלושים שנה לפנינו כדי לשאול אותנו אם כבר הנחנו היום ולעזור לנו לסדר את הרצועות. בסוף התפילה הוא הרתיח מים, הציע לנו ג'וינט ורצה שנשוחח קצת בעברית. כששאלתי איך מסתדר לו הג'וינט עם הכיפה והתפילה, האיש הזקן הזה אמר לי שזה בסדר לשקר לעצמך דווקא בדברים הגדולים.
שלא כמו סתם מבוגרים, שרובם יודעים פחות על מה הם מדברים מילדים קטנים, זקנים בדרך כלל יודעים. והאיש הזקן הזה אמר לי שזה בסדר לשקר לעצמך. השיער שלו היה כסוף והייתה לו כיפה על הראש, והוא אמר ששיקר לעצמו במצח נחושה במשך כל שנותיו, ושזה בסדר. היו גם ימים ושנים שלמות שלא היו בסדר לאיש המבוגר הזה, אבל הוא אמר לעצמו שהן דווקא בסדר גמור. עם הזמן הוא השתפר עד כדי כך שכבר לא היה מצליח לתפוס את עצמו משקר לעצמו, וכשאתה משוכנע שטוב לך, אז טוב לך. כשרוב זמנך עובר עליך במוסך קטן ומלוכלך זה עוזר להגיע לגיל שבעים עם חיוך על הפנים.
הפעם היחידה שאסור לך לשקר לעצמך היא בסוף, כשאתה שואל את עצמך איך היה. אם אתה לא משקר לעצמך והתשובה היא שסבבה, אז סבבה. ככה אמר עזרא, יהודי עם שישה נכדים שכבר היה יכול להרגיש לפעמים את המשבים הקרים של המוות ולדמיין לעצמו די טוב את הסוף. בדמיונות האלה הוא שאל את השאלה האחרונה הזאת, והתשובה הייתה שהיה טוב, ונראה לו שהוא לא משקר לעצמו. אלא אם אחרי כל השנים הוא פשוט נעשה טוב מדי בעסק הזה של השקרים.
עד לביקור במוסך המוצלל לא יצא לי לדבר עם אנשים זקנים על זיקנה, ושם הרגשתי שיש משהו מיוחד בזכות להביט אל העתיד. שזה צוהר אל פרספקטיבה רחבה מאוד, הכי רחבה שאפשר להשיג על ציר הזמן. האיש הזקן עם הכיפה היה צוהר כזה. לא משנה מה אתה עושה בחיים, הוא אמר, לא משנות הבחירות הגדולות שעשית, לא משנים המעשים הקטנים. הזמן עובר, פשוט עובר.
זה היה עזרא, יהודי חובש כיפה שממשיך לעבוד עם הידיים גם בגיל פנסיה ומברך שהכול נהיה בדברו על כל ג'וינט שהוא מדליק. זה עושה לו טוב. והעובדה שמדי פעם זה גם עוזר לו לשקר לעצמו, זה בכלל בונוס.