מארז האחים ונטורה

פרולוג 1

טיילור

"הוא כאן! הוא מצא אותי!" אני מרגישה את הלחץ בחזה ואת המחנק בגרון.

האנשים שלו עדיין לא הבחינו בי, אז אני בורחת. חומקת לאחד הבניינים הסמוכים, רצה למעלית ומתפללת שתיפתח לפני שהחלאה יבחין בי.

בידיים רועדות אני מצלצלת אליו. "תגיד לו שהוא קרוב. שהוא מצא אותי," אני לוחשת לטלפון כשנריה עונה.

"טיילור, תירגעי. איפה את?"

"התכוונתי לבקר בבית הכנסת כש — "

"לעזאזל איתך, טיילור! כמה פעמים אני צריך להגיד לך לא להסתובב במקומות האלה? זה כמו לצייר מטרה על גבך!"

הוא צודק. מה, לעזאזל, חשבתי לעצמי כשהחלטתי להגיע למקום מלא ביהודים ובישראלים שבטח מדווחים לו? למרות התאריך החשוב, הייתי צריכה לשמוע בקולו של נריה ולוותר על ההגעה לבית הכנסת. הוא הזהיר אותי אחרי שהלכתי בשנה שעברה, אבל זה יום הפטירה של אימא שלי, והגעגועים ועצם הידיעה שאני לא יכולה לעלות לקברה הכריעו אותי. הלכתי למקום היחיד שבו אני יכולה להרגיש אותה קרובה אליי.

"טיילור!" נריה קורא מעברו השני של הקו.

"אני יודעת, צדקת, בסדר? תגיד לו שהם פה ושאנחנו חייבים להיפגש!" אני צריכה את מייקל.

"את יודעת שהוא לא יאהב את זה."

"את הגופה שלי הוא יאהב עוד פחות. תארגן את הפגישה, נריה."

"אנסה. אני לא יכול להבטיח כלום. בינתיים תתקשרי למספר שש באנשי הקשר שלך." הוא מנתק.

אני בוהה בטלפון ועושה כמצוותו.

"תישארי איפה שאת, העזרה בדרך. ותשאירי את הטלפון דלוק!" הקול שעונה לי פוקד ומנתק את השיחה.

אצל היהודים יש פסוק במשנה שאומר, "טוב שברופאים לגיהינום.1" לצערי, הגיהינום שלי התחיל הרבה שנים לפני שנעשיתי רופאה.

אם יש משהו שלמדתי על בני אדם, זה שמה שיש להם לעולם לא מספיק.

אם יש להם כסף, הם רוצים עוד.

אם יש להם כוח, הם רוצים עוד.

אם יש להם כבוד, הם רוצים עוד.

אם יש להם תהילה, הם רוצים עוד.

מתי נגמר הרצון הזה לעוד? מתי מתחילה תחושת הסיפוק?

אני צבועה כי גם אני מאז ומעולם רציתי עוד. רציתי שיהיה לי טוב, רציתי עבודה טובה, בית משלי, משפחה משלי. עבודה ובית יש לי, אבל על החלום לבנות משפחה אני נאלצת לוותר. איך אוכל להקים משפחה אם תמיד מגיע השלב שבו אני צריכה לעזוב?

בן דודי דאג להבריח אותי מארץ מולדתי, ישראל, למקום שכוח אל בטקסס, כדי שאוכל להיות בהשגחתו. הוא נתן לי זהות חדשה לגמרי, וכדי שלא יוכלו לקשר בינינו, מפני שלטענתו הוא מעורב עם אנשים שלא יהססו לפגוע בי רק כדי להגיע אליו, אסור לי לדבר על הקשר בינינו עם איש.

הסיבה העיקרית לזהות החדשה היא כדי להגן עליי, לא מהעסקים של מייקל כמו מעסקיו של אביו. אולי בעצם בגלל עסקה אחת ויחידה שגזרה גזר דין מוות על חיי הקודמים.

סיימתי את לימודי הרפואה כאן בטקסס, והתמחיתי ברפואת ילדים. כיום אני נחשבת קרדיולוגית ילדים ונחשבת מובילה בתחומי, וכן אני עסוקה בבניית חיים חדשים לעצמי, עד לפעם הבאה שאיאלץ לברוח.

ניסיתי להוריד פרופיל כמו שמייקל, בן דודי, ביקש ממני לעשות, אבל נכשלתי. במקום להיטמע בסביבה, איכשהו משכתי שוב את תשומת ליבו של האיש הלא נכון, ועכשיו אין לי ברירה אלא לערב את מייקל. אף שהוא אסר עליי לבקר אותו בכלא, נריה שי, העובד של מייקל, קבע שאין ברירה. אז הנה אני כאן, בכלא מיורקה שבטקסס.

אני נכנסת למקום שבו נערכים המפגשים. זה אולם גדול שיש בו שולחנות עם שני כיסאות בכל צד. אני סופרת שמונה סוהרים עומדים בפינות החדר, חמושים באלות ובאקדחים. בפינת החדר אסיר מתחיל לצעוק על עורך הדין שלו שיתחיל לעשות את העבודה שלו. לפתע האסיר נעמד ומנסה לחנוק את האיש. שני סוהרים קופצים עליו, וכשהם לא מצליחים להשתלט עליו, אחד מהם שולף אקדח. אני מפחדת שיירה בו, אך מתברר שזה טייזר והוא מחשמל אותו.

אני נושמת עמוק והולכת לכיוון השולחן שלידו מייקל יושב. הרגל שלו מקפצת. התנועה הזאת שלו מוכרת לי כל־כך, היא מאפיינת אותו עוד מילדות. אני מתיישבת מולו.

"מה את עושה כאן?" הוא מסנן.

"נריה אמר לי לבוא."

"למה, לעזאזל, את מקשיבה לנריה, אבל לא לי כשאמרתי לך לא להגיע לכאן?" הוא לוחש.

"לא הייתה לי ברירה," אני לוחשת בחזרה, "אפילו נריה הסכים שאני צריכה לפנות אליך."

"את לא מבינה מה עשית. אנשים התרגלו שרק נריה מבקר אותי ועכשיו את מושכת תשומת לב כמו מגנט מזוין. רק חסר שמאוריציו ונטורה, השותף שלי לתא, ישמע על קיומך!"

"אני צריכה שתעזור לי. האנשים של אדיר חיכו לי כשיצאתי מבית הכנסת ורק בזכות נריה נחלצתי, והשבוע ראיתי בבית החולים את אחד האנשים של אדיר. חשבתי שדמיינתי בהתחלה, אבל למחרת ראיתי אותו שוב," אני לוחשת בפחד, "הוא יודע שאני בטקסס, מייקל!"

"אני אטפל בזה, ואת צריכה להסתלק מכאן."

הוא מסיים את השיחה ואני יודעת שזה יטופל כמו שהבטיח. גם מהכלא, מייקל שולט בכל מה שקורה במאפיה היהודית. יש לו הרבה כוח. "תודה," אני אומרת.

"אל תחזרי לכאן פעם נוספת. גם אם את רואה את אדיר בעצמו."

"אם אראה את אדיר, שנינו יודעים שלא אחזור לכאן. ככל הנראה אהיה בישראל או מתחת לאדמה."

פרולוג 2

מאוריציו — הווה

אני מתאם את המפגשים שלי עם גווארו לפי המפגשים שיש למיכאל. איזה שם שובר שיניים! מזל שהוא עונה גם לגרסה האנגלית, מייקל. בכל פעם שאני מקבל עדכון מהסוהרים המשוחדים שלנו שמייקל צריך לפגוש מישהו מבחוץ, אני מוודא שאהיה בקרבת מקום.

המפגשים האלה קורים לעיתים רחוקות מאוד. בדרך כלל מדובר במפגש שלו עם נריה, הבחור שמנהל את כל עסקיו החוקיים, שכוללים השקעות בבורסה, עסקי מועדונים והימורים חוקיים.

אני לא כאן כדי לקבל מידע על עסקיו של מייקל. גווארו ומריאן, גאוני המחשבים שלנו, כבר סיפקו לי אותו. יש לנו מזל שמריאן התאהבה באחד משלנו ועכשיו היא נכס עבור הארגון. אני לא רוצה לחשוב איזה כאב ראש זה היה אם היא הייתה עובדת בשביל אויבינו, אבל יש דברים שאי אפשר לגלות בשלט רחוק, צריך לחוש את השטח ולקלוט את המידע ישירות, בייחוד כשזה נוגע למידע על מייקל בר.

אף שמריאן וגווארו טובים בפריצת מחשבים, נראה שבכל הקשור לתיעוד חייו און־ליין, יש למייקל גיבוי מהצבא הישראלי. מניסיון העבר למדנו שקשה מאוד לפרוץ למחשבים שלהם, וכשכבר מצליחים, הפריצה מתגלה ונחסמת מהר מאוד. כל ניסיונותינו לקבוע פגישה עם מייקל בערוצים המקובלים נחסמה. לכן אני כאן. החדירו אותי לכלא כדי שאוכל להיות נוכח במפגשים וללמוד על מייקל מקרוב. אולי כך נצליח לדבר על עסקים.

אני יושב מול גווארו ורואה אישה צעירה יושבת מול מייקל. תנועותיה משדרות מצוקה. אני לא יכול להבחין בפרטים הקטנים, אבל לא צריך להתקרב כדי לראות שהיא יפה בצורה קיצונית. שערה האדום וגופה העדין מושכים לא רק את תשומת ליבי, אלא גם את זו של כל הסובבים.

מי הבחורה עבורו? ואיך לא ראיתי או שמעתי עליה עד היום?

אני רוכן לעבר גווארו. "אני צריך שתקליט את השיחה ביניהם."

הוא מהנהן ומכניס את ידו לכיס. הם מדברים ביניהם בשפה זרה שהיא לא ערבית או איטלקית. אני בטוח שהם מדברים בעברית, ועובדה זו לבדה מעידה על הקרבה ביניהם. חוץ מנריה אף אחד לא מדבר עם מייקל בשפת אימו.

אני מסיים את הפגישה עם גווארו בדיוק כשהבחורה היפהפייה קמה ודמעות ממלאות את עיניה. היא אומרת משהו אחרון למייקל ששותק, ועוזבת את המקום.

מייקל מסתכל על גבה עד שהיא נעלמת ואז קם ממקומו ומבטו לוכד את שלי. אני מחייך כשגם אני קם מכיסאי וגווארו הולך. הוא יודע שעליו להעביר את ההקלטה לתרגום ואחר כך יחזיר לי את הקובץ המתורגם. יש לי הרגשה טובה לגבי הבחורה הזאת. יש לי הרגשה שהיא תהיה קריטית להמשך התוכנית שלי.

"חברה? אחות? או סתם זיון?" אני שואל את מייקל בחיוך.

"לא זה ולא זה," הוא משיב בקצרה.

"אז? זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה."

"אז כלום." הוא מתחיל ללכת מהר יותר. "היא עשתה טעות שבאה לכאן."

ועוד איך.

1

טיילור — הווה

אני לא יודעת מה הוא עשה או איך, אבל מאז ביקרתי את מייקל לא ראיתי שוב את החיילים של אדיר. אולי הוא כועס עליי על שפעלתי כך, אבל זה היה הפתרון היחיד. ידעתי שמייקל הוא האדם הנכון לפנות אליו במצבים כאלה.

אני מסיימת לסרק ולאסוף את שערי בגומייה. הבעיה בשיער חלק, שלא משנה באיזו גומייה אשתמש, היא תחליק באיזשהו שלב. לכל אדם אחר זו לא בעיה, אבל בחדר ניתוח זה אתגר רציני.

המונית שהזמנתי צופרת בחוץ. אני גרה בדירת סטודיו קטנה שבה המטבח, הסלון וחדר השינה נמצאים באותו החלל, אבל אני לא אחת שמארחת אנשים אז זה לא מפריע לי. יש לי חדר שירותים עם מקלחת ומרפסת בדירה, אני לא צריכה יותר מזה.

המונית צופרת שוב כשאני יורדת במדרגות הכניסה של הבניין. אני נכנסת למושב האחורי.

"ערב טוב, לאן?" הנהג שואל ולוחץ על הגז.

"לבית החולים, בבקשה." אני מושיטה לו את הסכום שעליו סיכמתי עם חברת המוניות. זה סכום גבוה יותר מכפי שאולי הייתי משלמת אם הייתי דורשת להפעיל מונה, אבל בתמורה הבטיחו שיהיה נהג זמין עבורי בכל שעה וזה חוסך לי את הצורך להחזיק מכונית או לקוות שתהיה מונית זמינה.

הוא לוקח את הכסף. בזמן הנסיעה אני בודקת את ההודעות שלי, כולן קשורות לעבודה. כשאתה מנסה לשמור על פרופיל נמוך, ככל שיש פחות אנשים ברשימת אנשי הקשר שלך, ככה טוב יותר.

הנייד שלי מצלצל. זאת אימו של טום, ילד שסובל ממום בלב, ואני מטפלת בו באופן פרטי ובהתנדבות כי להורים שלו אין את האמצעים לשלם את המחיר. הניתוח נקבע לחודש הבא. השיחות האלה בערבים הן ביוזמתי אחרי שאימו סיפרה לי שהוא לא מצליח להירדם בלילות וזה משפיע לרעה על מצבו הרפואי. החלטנו שכשהוא לא מצליח להירדם, היא תצלצל אליי ואני ארגיע אותו.

"היי, דוקטור," טום אומר בצד השני של הקו בקול חלש, "אימא אמרה שאת תתקני לי את הלב עוד מעט."

אני צוחקת. "נכון, חמוד. אתה תתרכז בלשמור על עצמך עד הניתוח."

"ואז אוכל ללכת לשחק עם כל הילדים בגן המשחקים?"

"כן." אני מחייכת והלב שלי מתכווץ כשאני מדמיינת אותו יושב בצד ולא יכול לשחק ולהשתולל עם שאר הילדים. "תוכל לרוץ ולהשתולל. תהיה גיבור. עכשיו תישן קצת, בסדר?"

"קשה לי להירדם."

"אתה מתרגש?"

"כן."

אני מחייכת לעצמי ומקווה שהחיוך יעבור אליו בקולי. "אתה רוצה לעזור לי לקראת הניתוח?"

"כן!" הוא אומר בקול נלהב.

"אז בוא נעשה חזרה. מה יקרה ביום הניתוח?"

"יהיה לי אסור לאכול ולשתות יום לפני, ובבוקר פרדי, האח, יבוא לקחת אותי לחדר ניתוח." הוא מפרט לי את כל מה שיקרה באותו יום, איך ייראה חדר הניתוח, מי יהיה שם ומסיים במשפט, "וכשאתעורר, אקבל גלידה ענקית וכדורגל!"

"מעולה! נראה שאנחנו מוכנים ויודעים מה לעשות! עכשיו אנחנו צריכים רק לסיים את הבדיקות עד ליום הגדול."

"זה עוד הרבה זמן," טום מתלונן.

"יש לי רעיון, תעצום עיניים ותחשוב. מה הדבר הראשון שתרצה לעשות כשתשתחרר מבית החולים?" זה נחמד יותר מספירת כבשים, לדעתי.

"לשחק כדורגל במגרש."

"מי בקבוצה שלך?"

הוא מתחיל להגיד שמות.

"ומי השופט? עכשיו, כשאתה יכול לשחק, מישהו אחר יצטרך למלא את התפקיד," אני מעודדת אותו להמשיך.

"בובי!" הוא קורא בנחרצות.

"או־קיי, בובי יהיה השופט. למה דווקא בובי?"

"כי הוא אומר תמיד שאני לא יכול לשחק, והוא גם לא מקשיב כשאני קובע שהוא עשה עבירה."

אנחנו ממשיכים לדבר ולאט־לאט דיבורו נעשה ישנוני יותר עד שהוא משתתק, ואימו שוב על הקו, "הוא נרדם. תודה רבה, דוקטור, על הכול. את האדם הטוב ביותר והרחום ביותר שאני מכירה, שאלוהים יברך אותך!"

אני עוצרת את שטף הברכות ומזכירה לה שאבוא לבקר בשבוע הבא, כחלק מהמעקב הרפואי לקראת הניתוח. המונית נעצרת בכניסה לבית החולים. אני מודה לנהג, יורדת ממנה, ונכנסת בהליכה מהירה.

בלייר מקבלת את פניי בתחנת האחיות, בידיה כוס קפה. היא מצביעה על הכוס שממתינה עבורי על הדלפק. בחיי, היא מתנה משמיים. למזלי, היא האחות שצמודה אליי כמעט בכל המשמרות. אנחנו צוות טוב.

"ערב טוב, דוקטור ספנסר," היא מברכת בחיוך גדול. עם כל הרצון שלי לשמור מרחק מאנשים, להתרחק מבלייר זה על גבול הבלתי אפשרי.

"וואו, את חבל הצלה!" אני אומרת את המשפט הקבוע שלי כשאני לוקחת את הקפה ושותה ממנו.

היא צוחקת. "אני יודעת."

"יש לנו משהו חדש שהגיע בבוקר?" אני שואלת לאחר שאני לוקחת לגימה נוספת מהקפה.

"לא, חדר טיפול נמרץ ריק."

אני מביטה בה בחוסר אמון. "ברצינות? ערב חופשי?" אני שואלת כשאני מנסה לחפש תיקים רפואיים על הדלפק.

"הערב אנחנו שותות קפה ללא הפרעה," היא משיבה בחיוך ומרימה את הכוס לפיה.

אני מחייכת ומתיישבת על כיסא שכבר מעלה אבק מחוסר שימוש. לשבת בטיפול נמרץ ילדים זאת סיטואציה שבהגדרתה היא על תקן הבלתי נתפס. אין לנו דקה אחת פנויה במשמרת, אז ערב שקט זה כמעט נס.

"אז, מה עשית בסוף השבוע האחרון?" היא שואלת.

הלכתי לבקר את בן הדוד שלי בכלא אחרי שהחייל שלו סידר לי פגישה איתו כדי שאוכל לבקש עזרה, והוא איים עליי לא לבוא שוב יותר. אבל אני לא יכולה לספר לה את זה. "כלום. רבצתי מול הטלוויזיה וצפיתי ב'מלך האריות'." אני נושפת אוויר על הקפה.

היא צוחקת. "מלך האריות? מה את, בת ארבע

"הלוואי — "

"דוקטור ספנסר לחדר טראומה, מיידית!" הכרוז מקפיץ אותי מהכיסא. אני מניחה את הקפה ומתחילה בהליכה מהירה לכיוון חדר הטראומה. בלייר ואני מחטאות ידיים ונכנסות לחדר.

"מה מגיע אלינו?" אני שואלת.

"ילד בגיל חמש שנפל מסוס," האחות משיבה, "ככל הנראה מכה בחזה וחתך עמוק בירך. האבא מעדכן שבוצעה חסימת עורקים."

"יש לי מנות דם בהיכון?" אני שואלת.

"כן, לקחנו בדיקת דם להצלבה והכנו מנות דם מסוג O," האחות אומרת, ממשיכה להקליד במחשב.

"איך הוא הגיע?" בעצם, אם המידע הגיע מהאבא, זה אומר שאין איתם פרמדיק. "עצמאית," בלייר ואני עונות על השאלה עוד לפני האחות. למה אני בכלל טורחת לשאול.

"הלך הערב החופשי," בלייר צוחקת.

"חופש זה לחלשים. בואי נעזור לילד," אני לוקחת גומייה משרדית וקושרת את שערי, נרעדת מהמחשבה על הכאב שייגרם לי כשאצטרך להסיר אותה, אבל היא היחידה שמצליחה להחזיק את השיער שלי אסוף.

רכב נכנס לרחבה והאחים של חדר הטראומה רצים אליו עם אלונקה ועוזרים לגבר גדול ממדים להשכיב עליה ילד קטן ומדמם. אני רצה לרחבה כדי לקבל את פניהם. אם הנזק חמור כפי שנראה לי, אצטרך חדר ניתוח מוכן. "בלייר, חדר ניתוח בעוד חמש דקות!" אני קוראת ויוצאת בלי להתמהמה. "מה קרה?" אני שואלת.

"הוא נפל מסוס."

"למעט חוסם העורקים הוא קיבל טיפול כלשהו בדרך?"

אני שואלת את הגבר. הוא מניד בראשו. אני מחברת אותו למנת דם שהאחות מביאה לי ומקבעת את צווארו בזמן שהאחים בודקים שאין לו חתכים נוספים. "כמה זמן הוא מחוסר הכרה?"

"הוא שב להכרה בדרך, אבל איבד אותה שוב," אימו של הילד אומרת בקול חנוק.

הנשימה שלו לא סדירה. יכול להיות שהוא איבד את ההכרה כבר ברכיבה ולכן נפל מהסוס. כדי לאבחן את הבעיה, נצטרך לבצע בדיקות.

אני מסבירה להורים את חומרת המצב. "תביאו להורים טופסי הסכמה לביצוע הליך רפואי דחוף ותדאגו לאורתופד ולרופא מרדים בדחיפות!" אני מורה לאחות שנשארת עם ההורים ורצה ליד המיטה עם האחים שמובילים אותה למעליות.

בלייר מקבלת את פניי בכניסה לחדר הניתוח. היא מספיקה להלביש לי חלוק שניות לפני שהמיטה של הילד הפצוע מוכנסת פנימה.

עיניו של הילד מרפרפות לרגע ונפקחות. "אל תספרי לאבא שלי, טוב, אישה אדומה?" הוא לוחש, "הוא בחיים לא ייתן לי לרכוב על סוסים שוב."

אני מחייכת אליו. "אני אטפל בך," אני מבטיחה לו, "אתה תהיה כמו חדש."

הוא לא מספיק לומר מילה נוספת לפני שהוא מאבד שוב את ההכרה.

"יש אישור מההורים והכול מוכן," הרופא המרדים מכריז וכבר מתחיל להכין את חומרי ההרדמה. האורתופד נכנס לחדר הניתוח. הוא מצליח לסגור את החתך העמוק בירך. בדיקת הא־ק־ג לא הראתה שקיימת בעיה לבבית וזה אומר שהמכה בחזה הייתה שטחית. גם בדיקת הסי־טי שנעשתה לראש הראתה שחוץ מכאב זמני הוא יחלים לחלוטין בעוד כמה שבועות.

"תישאר לו צלקת בירך, אבל חוץ מאשתו אף אחד לא יראה אותה," האורתופד אומר כשהוא מסיים את התפר האחרון.

"זה היה מהיר, טיילור," בלייר אומרת בחיוך.

"תודה על ההיענות המהירה, דוקטור," אני מודה לאורתופד ופונה לבלייר. "קחי אותו לחדר ההתאוששות, ההורים שלו בטח מחכים לו." היא מהנהנת ואני הולכת לכתוב את סיכום הניתוח לפני שאצטרף אליה.

אני הולכת לשטוף את ידיי, מחליפה את החלוק ומורידה את כובע חדר הניתוח. קצוות משערי מוצאים את דרכם החוצה מהגומייה הנוראית ואני מגלגלת את עיניי בייאוש. כעת אין סיבה להילחם בשיער הסורר ואני מותירה אותו פזור.

אני נכנסת למשרדי ומתחילה לכתוב את הדוח. נקישה על הדלת גורמת לי להרים את מבטי. המפקח של בית החולים ומנהל המחלקה נכנסים, פניהם נפולות. אני עוצרת את העבודה שלי.

"טיילור, אפשר לדבר איתך?" הם נכנסים וסוגרים את הדלת.

"קרה משהו?"

"מה זאת אומרת, פוטרת?" בלייר שואלת כשהיא עומדת מולי בזמן שאני מסיימת לארוז את הדברים שלי. בכל מקרה, אין לי פה הרבה חפצים.

"זה בדיוק מה שזה," אני מספרת לה, לוקחת את הארגז שאליו הכנסתי את כל חפציי ואנחנו צועדות יחד אל עבר היציאה מבית החולים. מוזר לחשוב שהמשרד שלי לא יהיה שלי יותר, ושכל מה שהפך אותו לשלי נמצא עכשיו בארגז מסכן.

"את הצלת את הילד הזה!"

"הילד הוא לא הסיבה. הם יודעים שעשיתי הכול לפי הנהלים."

"אז למה, לעזאזל, מפטרים אותך?"

"לטענתם נמצאו על המחשב שלי חומרים אסורים. אני לא יודעת במה מדובר, אבל נראה שאני מסוכנת לילדים," אני אומרת בכעס. הם אפילו לא הציגו בפניי את ה'ראיות', ועדיין, הן כנראה היו חמורות מספיק כדי להביא לפיטוריי המיידיים.

"איזה שטויות! חייב להיות מישהו שנוכל לדבר איתו," היא מתעצבנת, אבל אני יודעת שכרגע הכי חכם בשבילי זה להקשיב לדברי הממונה עליי ולא לעורר מהומות. לדעתו כל העניין מקורו בטעות איומה שתתוקן בקרוב, ואם אעורר גלים אגרום נזק בלתי הפיך.

אני יוצאת משער החניה של בית החולים כשבלייר עדיין הולכת לצידי ומקללת את הנהלת בית החולים. "מי מפטר מישהו במשמרת לילה?" היא שואלת, "לא צריך לחכות לבוקר או משהו בסגנון?"

"ייאמר לזכותם שהם שילמו את המונית בחזרה," אני צוחקת במרירות.

"תעשי לי טובה! הם יכולים לדחוף את הכסף הזה לתחת!" היא ממשיכה להתלהם.

"תירגעי, שלא נסלים את העסק," אני אומרת לה ולעצמי, "אולי הכול יתברר ויחזירו אותי לעבודה." מקום העבודה הזה חשוב לי. כאן אני מרגישה שייכת. הצלחתי להשתלב במערכת ואפילו הכרתי את בלייר.

אני יכולה לשכוח ממונית מוזמנת בזמן הקרוב, אין לי תקציב לזה, אם כי קיבלתי אישור מבית החולים שהנסיעה תהיה על חשבונו. אני מרימה את ידי ומנסה לעצור את המונית שבדיוק חולפת על פנינו. המונית עוצרת בצד ואני רוכנת לחלון שנפתח.

"אני יכול לקחת אותך, אבל יש כאן מישהו נוסף, זה מפריע לך?" הנהג שואל.

לא מפריע לי בכלל. לעצור מוניות בשעות האלה ובאזור הזה, זה על גבול הבלתי אפשרי, אז אני ממש לא הולכת לוותר על המונית הזאת. "זה בסדר מבחינתי, תודה." אף שאני לא אוהבת את הרעיון של לשבת ליד איש זר, כבר החלטתי שלחכות כאן זה רעיון שאני אוהבת עוד פחות, אז אני מנשקת את בלייר על לחייה, נפרדת ממנה ונכנסת למושב האחורי. אני מניחה את הארגז על ירכיי וסוגרת את הדלת.

עכשיו, בתוך המונית, אני מתחרטת על הפזיזות שלי כי כשאני מפנה את מבטי לנוסע הנוסף, אני רואה הר אדם. הוא תופס את רוב המושב ואני נדחקת לדלת.

"לאן, גברתי?" הנהג שואל, מצליח להסיח את דעתי לכמה שניות מהנוסע הנוסף. זה לטובה כי אם אתמקד בו, בוודאי אימלט על חיי מהמונית שכבר מתחילה בנסיעה.

אולי אני סתם מגזימה. יכול להיות שהוא סתם כמו דובי גדול ולא מזיק, כזה שכיף לחבק. אני אומרת לנהג את כתובתי ומחזירה את עיניי לגבר, שככל הנראה עוסק בחייו בהרמת טנקים על הגב, אחרת אי אפשר להסביר את השרירים שלו, שכמעט קורעים את ז'קט החליפה שהוא לובש. "אני מקווה שאתה בסדר עם זה שהתפרצתי למונית שלך," אני מנסה להיות אדיבה למרות החרא שעבר עליי בשעות האחרונות. מרים הטנקים לא קשור לזה, אין סיבה שהוא יספוג את התקף הזעם שמאיים לפרוץ ממני.

הוא מפנה אליי את פניו. אלוהים ישמור, אני צריכה כמה שניות לעכל את מה שאני רואה. מרים הטנקים כנראה עוסק בעבודה צדדית בתור דוגמן בית של חברת איפור כלשהי, אם יש כזאת לגברים, כי הוא פשוט מהמם. שיער כהה קצוץ, לסת מרובעת חזקה, עצמות לחיים גבוהות וחדות, אף רומאי בעל בליטה, זיפים מסודרים, שפתיים עבות והעיניים... על אף החושך ששורר במונית, הן מזכירות לי עיני חתול מיוחדות בצבען.

השפתיים שלו זזות ואני מבינה שאני חולמת בהקיץ כשהוא מדבר אליי. "סליחה, מה אמרת?" אני שואלת כשהוא משתתק וככל הנראה ממתין לתשובתי. וואו, אני לא מאמינה שזה קרה לי. תמיד חשבתי שזה קורה רק בסצנות בסרטים מלאי קלישאות.

"שאלתי למה יצאת בשעה כזאת מהעבודה עם ארגז בין הידיים?" הוא שואל בחיוך שחושף גומה קטנה. גומה. כאילו הוא לא היה מושלם מספיק.

"פיטרו אותי." אני מנערת את הארגז. "אני בדרכי הביתה כדי לשתות בקבוק יין שיגרום לזה להיעלם, אף שסביר יותר שאקום מחר עם כאב ראש מגיהינום."

הוא צוחק. "את צריכה שותף?"

הוא מציע להצטרף אליי למשקה? לא הצטרף אליי גבר מעולם, לאף מקום. "אני חושבת שזה לא רעיון טוב," אני אומרת בחיוך ומחזירה את עיניי לארגז שעל ברכיי.

"את חושבת שזה לא רעיון טוב שאבוא, או שאת חושבת שזה לא רעיון טוב שאשתה איתך?"

הוא אדיב. בעצם, לא הייתי קוראת לזה אדיב, אבל הוא לא מרתיע אותי למרות הגודל שלו. "שניהם."

"חבל, גם אני עברתי יום די חרא."

הוא גורם לי להסתכל עליו שוב. "זה יהיה חצוף אם לא אשאל אותך מה עבר עליך? פשוט ממש אין לי ראש לצרות של אחרים. אני די טובעת בשלי." אני צוחקת בייאוש.

הוא צוחק. "תיזהרי, דוקטור ספנסר, את מתחילה לגרום לי לחבב אותך."

"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני שואלת בחשד וכל הנורות האדומות שלי מהבהבות. הצורך להימלט מכה בי בעוצמה.

"התג שלך." הוא מפנה את עיניו לכיוון התיק שלי, שעליו תליתי את תג השם שלי. אני נרגעת וצוחקת בהקלה, כבר מרגישה טוב יותר. למעשה, אני חושבת שאני מרגישה טוב הרבה יותר מכפי שהרגשתי די הרבה זמן.

"אתה רוצח סדרתי?" אני שואלת.

הוא זוקף גבה. "כן, אבל אני משתדל לא לרצוח נשים יפות שאני שותה איתן אחרי יום קשה."

אני צוחקת חזק יותר. כן, אני לגמרי צריכה את הסחת הדעת הזאת. "אתה לא מתכוון לשדוד אותי או משהו, נכון?"

הוא צוחק. "תלוי. יש לך בבית מפעל לייצור כלי נשק או סמים? כי אם כן, אהיה חייב לעשות את זה."

אני צוחקת שוב וזה רק מחזק את העובדה שאני צריכה לשחרר מעט ולתת לו להצטרף אליי לשתייה. "מדובר רק במשקה, שום דבר מעבר," אני מבהירה.

"כל עוד את לא רוצה, לא יקרה שום דבר," הוא מבטיח.

"אתה רוצה שיקרה?"

"אני גבר?"

"מה הקשר?"

"כל גבר שעיניו בראשו, ירצה."

"כל גבר סטרייט," אני מתקנת.

"מותק, תאמיני לי כשאני אומר 'כל גבר'. המראה שלך יכול לבלבל גם הומו."

משום מה, אני לא נבהלת. למה לא? בדרך כלל אני בורחת משיחות בעלות אופי מיני כמו מאש. "אני לא רוצה שום דבר מעבר למשקה. אתה עדיין בעניין?"

"אני בעניין," הוא אומר בדיוק כשהמונית עוצרת בפתח הבניין שבו אני גרה. אני מוציאה את הכסף מכיסי, אבל לפני שאני מספיקה להגיש לנהג, הדוגמן מרים הטנקים משלם לו.

"שמור את העודף," הוא אומר ויוצא מהמונית. גם אני מתכוונת לצאת, אבל הדלת נעולה.

"הדלת נעולה," אני אומרת לנהג.

"נעילת ילדים," הנהג אומר.

לא הייתה נעילת ילדים כשהטנק יצא מהמונית שלך, והוא ישב בצד שפונה לכביש. אני מספיקה לשלוח לנהג מבט רצחני כשהגבר מגיע לדלתי ופותח אותה עבורי. אני יוצאת, ולמרות העצבים אומרת לנהג תודה.

"לא היית צריך לשלם בשבילי." אני מרימה עיניי לגבר. הוא גבוה ממני בראש וחצי לפחות ונראה רחב הרבה יותר ממה שנראה לי במונית.

"אמרת שפיטרו אותך."

"אכן."

"זה אומר שלא תקבלי משכורת בחודשים הקרובים." הוא צודק ואני שונאת את זה.

"אמצא עבודה." אני מנתחת לב, בטוח אמצא עבודה אחרת. אפילו אחת זמנית, עד שהמצב יתברר ואוכל לחזור לבית החולים שלי.

הוא לוקח מידיי את הארגז. "תובילי," הוא אומר במקום להגיב. אני מתחילה ללכת לכיוון הכניסה והוא בעקבותיי.

לרגע אני חושבת שאולי אני עושה טעות. אני הולכת להכניס אליי זר הביתה? מה אם הוא אויב של מייקל או אחד האנשים של אדיר? לא, אין סיכוי שמדובר במישהו של אדיר, הר האדם לא נראה כמו מישהו שעובד אצלו, וגם אם הוא באמת היה עובד אצלו, כנראה המונית לא הייתה עוצרת בבית שלי.

"את חושבת הרבה," הוא אומר כשאנחנו עולים במדרגות.

"אני מנסה להחליט אם אני עושה טעות כשאני נותנת לך גישה לבית שלי בלי לדעת מי אתה," אני משיבה בכנות.

"מה, אף פעם לא עשית את זה?" הוא שואל מאחוריי.

"הכנסתי גבר זר הביתה כדי שישתכר איתי? לא. אני לא יכולה להגיד שעשיתי את זה אי פעם," אני צוחקת כשאני מכניסה את המפתח למנעול.

"אם את רוצה לא אשתכר, רק אארח לך חברה."

"ואז אהיה שיכורה לבד? לא, תודה." אני מסובבת את המפתח ופותחת את הדלת. "אתה יכול להניח את הארגז על השיש," אני מצביעה לאזור המטבח בזמן שאני מתיישבת על המיטה חולצת את הנעליים.

"בית נחמד." הוא סורק את המקום בעיניו. "קצת קטן," הוא מציין ונשמע מאוכזב.

"אני לא צריכה יותר מזה," אני אומרת. הוא מהנהן. אני קמה מהמיטה והולכת למקרר, מוציאה בקבוק יין, לוקחת מהארון שתי כוסות ואומרת, "אתה מוזמן לשבת."

"אין כאן ספה."

"הספה שלי זאת המיטה."

"כל גבר שנכנס אלייך הביתה יושב על המיטה שלך?"

"כפי שציינתי קודם, שום גבר לא נכנס אליי הביתה," אני עונה בזמן שאני צועדת לכיוון המיטה. הוא כבר התיישב עליה.

"באמת, אני הראשון?" הוא לוקח מידי את הכוסות.

"אתה הראשון." אני מתיישבת לצידו, חולצת את הפקק מהבקבוק בשיניי ויורקת אותו. הוא אוחז בכוסות ואני מוזגת לנו יין. כשאני מסיימת, הוא מושיט לי כוס ואני מתלבטת איפה להניח את הבקבוק.

אני מחליטה להניח אותו על הרצפה, אבל לפני שאני מספיקה, הדוגמן מרים הטנקים לוקח אותו מידי ומניח על השידה ליד המיטה. "לחיי ימים טובים יותר." אני מקרבת את הכוס שלי אליו.

"לחיי ימים רעים פחות." הוא משיק את הכוס שלו בשלי ולוגם מהיין.

"אתה כזה פסימי." אני לוגמת מהכוס שלי את היין וממלאת אותה שוב.

"באותה המידה שבה את אופטימית."

"מה רע בקצת אופטימיות? זה חשוב להיות אופטימי בעבודה כמו שלי." אני לוגמת שוב מהיין והוא צוחק.

"צודקת, טעות שלי." הוא מביט בי.

"מה?" אני שואלת בעיקר כדי להפר את השתיקה המביכה וכדי שיפסיק לבהות בי.

"את אופטימית, חכמה ואמיצה."

"אמיצה? מאיפה הגעת למסקנה הזאת? בנוגע לחכמה זה עוד בבדיקה, אבל מי יודע, אם היין יהיה טוב והחברה תהיה נעימה." אני מרימה גבה. "ואולי מחר יודיעו לי שביטלו את הפיטורים המטומטמים האלה, אני אופטימית!" אני אומרת בעוקצנות לא אופיינית. "למה אתה לא שותה? לא סיכמנו שאתה מצטרף אליי לשתייה?"

"את רופאה, לא צריכים להיות חכמים בשביל זה? ואת אמיצה מספיק כדי לתת לגבר שאת לא מכירה לשבת על המיטה שלך." הוא מחייך ומניח את כוס היין על השידה לפני שהוא חולץ את נעליו ומרים את רגליו על המיטה.

אני שותה עוד מהיין. "אני חושבת שזה לא נובע מאומץ."

המשך הפרק בספר המלא